מובא בנמוק"י (מסכת יבמות טז, ע"ב-מדפי הרי"ף, ד"ה קדושיו קידושין):
וישראל שחטא ועשה תשובה דכ"ע שורת הדין אינו צריך טבילה אלא קבלת חברות בפני בית דין לכתחילה ואף על פי כן טובל הוא מדרבנן משום מעלה דומיא דטבילת עבד משוחרר שאין טבילתו אלא מדרבנן וכן כתבו בתוספות אחרונות:
דין זה נפסק להלכה ברמ"א (יורה דעה, סו"ס רסח):
ישראל מומר שעשה תשובה, אין צריך לטבול; רק מדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חבירות בפני ג' (נ"י פ' החולץ).
לעומת זאת, יש לציין לדברי הרשב"א (בשו"ת שלו, חלק ה סימן סו):
וששאלתם מומר לעבודת כוכבים שחזר בו אם צריך טבילה או לא, תשובה כך ראינו דמלקות היה צריך וכו' וטבילה לא צריך דלאו גר הוא דצריך טבילה, דהתם להעלותו מגיותו דהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה והאי בר ישראל דאשתמד לעבודת כוכבים הורתו ולידתו היה בקדושה ולא צריך טבילה, דאפילו גר דמהיל טביל אי הדר לגיותו וחזר ונתייהד לא צריך טבילה.
אם כן, דינו של הרמ"א לא מוסכם על ידי כולם. נוסף על כך, יש להעיר שעל אף שהנמוק"י כתב שהטבילה היא מדרבנן, בכל זאת, בעל שו"ת "מנחת יצחק" (חלק א, סימן י) הוכיח שאין זה חיוב מדרבנן, אלא חומרא. וכבר כתב הרדב"ז (בשו"ת שלו, חלק ג, סימן תטו) שהטבילה הוז אינה מעכבת. אבל, יש לציין שרואים מדברי הפוסקים האחרונים שנקטו כדברי הרמ"א. בעל "באר הגולה" (יורה דעה רסז, יז) הביא מדברי מהרש"ל שכתב ששמע וראה שהיו מורים כן הלכה למעשה לטבול המומרים ולגלח את כל שערן מקודם.
בעל ה"פתחי תשובה" (יורה דעה רסח, י) הביא תשובת רשב"ש (סימן סח) שכתב שבני האנוסים אינם צריכים לקבל דברי חברות ולא צריכים טבילה. מבואר מדבריו שהטעם להקלה זו כדי שלא להרתיע אותם מלחזור בתשובה.
גם הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן קכט) נקט שאם היא קיבלה על עצמה את דת הנצרות מחמת אונס מיתה, אין צורך לעשות את כל התהליך של המומר שחזר בתשובה, דהיינו גילוח השער והטבילה. הוא דייק מדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, ד) שמי שעבד עבודה זרה מחמת פחד של עונש, לא נחשב שעבד עבודה זרה ולא נחשב שעבר על לאו של עבודה זרה, אלא רק עבר על הלאו של חילול השם.
לדעתו, במקרה שעברה על חילול השם מחמת אונס, אין לה אותו עונש חמור שמובא בגמרא במסכת יומא (פו, ע"א) שרק מיתה ממרקת. שזה נאמר רק על חילול השם ברצון.
לעומת זאת, יש לציין שמדברי הגר"א ('ביאור הגר"א' שם) לא משמע כהבנה זו. הרי הגר"א הביא ראיה לדברי הרמ"א מאבות דר' נתן (נוסחא א, פרק ח):
שוב מעשה בריבה אחת שנשבית והלכו אחריה שני חסידים לפדותה ונתפס אחד מהם לשום לסטים וחבשוהו בבית האסורין. בכל יום ויום היתה אשתו מביאה לו לחם ומים. יום אחד אמר לה לכי אצל פלוני ואמרי לו שאני חבוש בבית האסורין מפני הזנות. והוא יושב ושוחק בבית ואינו משגיח על הריבה. אמרה לו לא דייך שאתה חבוש בבית האסורים אלא שהיית מתעסק בדברים בטלים. לא הלכה אלא היתה מתעסקת בדברים בטלים. אמר לה בבקשה ממך לכי ואמרי לו. הלכה ואמרה לו. מה עשה אותו האיש הלך והביא כסף וזהב ובני אדם עמו והוציאו את שניהם. כשיצא אמר להם תנו לי ריבה זו שתישן עמי בבגדיה על המטה. לשחרית אמר להם הטבילוני והטבילוהו. אמר לטובליהם לטבילה שלי במה חשדתוני. אמרו לו אמרנו כל אותן ימים שהיה חבוש בבית האסורין היית רעב וצמא ועכשיו יצאת לאויר העולם וחם בשרך עליך ושמא ראית קרי. א"ל לטבילה של ריבה זו במה חשדתוה. אמרו לו שכל אותן הימים שהיתה שרויה בין הנכרים היתה אוכלת משלהם ושותה משלהם עכשיו אמרת הטבילוה כדי שתטהר. אמר להם העבודה כך היה ואתם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות:
למדים מהמדרש שהטבילו את הנערה כיון שהיתה אצל הגוים. מדובר כאן במקרה שהיא היתה אנוסה, ובכל זאת, היתה צריכה לטבול. לפי הגר"א זה המקור לדינו של הרמ"א ואם כן, יש ללמוד שגם במקרה של אונס חייבים לטבול.
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל ("פסקים וכתבים", כרך ד, יורה דעה, סימן צט, אות ח), כתב שהדין שנצרך לטבול לא נאמר דווקא במומר, אלא גם במי שחיללה שבת ואכלה טריפות ונבלות. הרי המקור שממנו הביא הגר"א לדין זה הוא מאבות דר' נתן (פרק ח), ושם לא הוזכר מומר אלא אכילת טריפות ונבלות.
בעל "מחצית השקל" (אורח חיים, סימן שכו, אות ב) הביא בשם בעל "תוספת שבת" שמומר החוזר בתשובה צריך טבילה בפני ג'.
אך, יש לציין שדבר זה לא פשוט כל כך. בעל שו"ת "בצל החכמה" (חלק ד סימן מ) דן בשאלה זו. הוא בתחילה הביא מספר "לקט יושר" (מנהגי רבינו בעל שו"ת "תרומת הדשן", חלק יורה דעה, עמוד מ"ט ד"ה העתקתי) שכתב שהכופר בעיקר, יגלח שערו ויטבול במעמד ב' או ג' אנשים וכו'. אם כן, מבואר בדבריו שלא צריך לטבול בפני שלשה, מספיק לטבול בפני שנים. ובעל שו"ת "בצל החכמה" הסביר שהטעם שצריך לטבול בפני שנים כיון שמבואר בשו"ת "תרומת הדשן" (סימן פו) שכתב שמי שהמיר דתו, עד שיגלח ויטבול אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה ואף על גב דודאי אינו מעכב, מכל מקום מנהג אבותינו תורה היא. אם כן, כדי להשיבו לכל דבר שבקדושה צריך שיהיו שני עדים שיעידו שאכן שטבל. על אף שעד אחד נאמן באיסורים, בכל זאת, הריטב"א ובעל ה"פרי חדש" נקטו שכל זה נאמר דווקא כשמעידים על איזה חפץ, אבל כשמעידים על איש שהוא נאמן וכשר, עד אחד לא נאמן, צריך שני עדים.
עוד הוא ציין למבואר בספר "אור זרוע" (חלק א, הלכות שליח ציבור, סימן קיב): "אבל אם שב בתשובה הרי הוא צדיק גמור מיד אף על פי שעדיין לא עשה שום דין אלא שצריך טבילה ליטהר מעבירה שטימאתו. שהעבירה מטמאה". מדבריו למדים שהטבילה משום שהוא חטא בעבירה. וכיון שהטבילה היא רק משום טהרה, נראה שלא צריך בית דין על העניין. רק צריך שנים שיעידו שאכן הוא טבל וחזר לכשרותו ואפשר לצרפו לכל דבר שבקודשה.
לאור דברי הגר"א והרב הרצוג יש לדון במקרה שלנו. הרי כאן מדובר שלאחר גיורו הוא הלך וחי עם גויה מספר שנים. גם לא ברור ששמרו שבת לאחר הגיור. אם כן, יש מקום להגדירו בגדר מומר שצריך השבה ליהדות. אפילו שהוא לא התנצר, בכל זאת, לפי דברי הגר"א והרב הרצוג לא צריך התנצרות. ויש לומר שכיון שנשוי לנכריה, זה דבר מאוד חמור.