נאמר במסכת אבות (פרק ו), שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. השאלה מה קורה כשאדם אומר דבר בשם מישהו כשהוא לא אמר את הדברים. על כך נאמר בגמרא במסכת ברכות (כז, ע"ב): "והאומר דבר שלא שמע מפי רבו – גורם לשכינה שתסתלק מישראל!" (עיין תלמידי ר' יונה שם).
הרב דוד ברופסקי טען ש"רבני גיור כהלכה נוהגים ע"פ מסורת הפסיקה של הרבנים הראשיים לישראל לשעבר, כולל הרב הרצוג, הרב אונטרמן, הרב עוזיאל, הרב נסים, הרב גורן, והרב עובדיה יוסף". האם דבריו נכונים? עלי להעיר שלדעתי הדברים רחוקים הרבה מהאמת. ראשית נציין שמעולם לא נטען שאין לגייר אנשים שרוצים להתגייר, השאלה האם אנחנו מקילים ומגיירים אנשים שאין בכוונתם לשמור תורה ומצוות. על כך הדיון נסוב?
עכשיו לגופם של דברים, בוא נראה מה כתבו גדולי הדור האלו בעניין הגיור:
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל כתב ("פסקים וכתבים", כרך ד, יורה דעה, סימן פט):
שאעפ"י שנפסקה ההלכה שבדיעבד גם המתגיירים לשם דברים אחרים, לא לשם שמים, גרים הם, יש לי לכך סברא חזקה מאוד שבזמן הזה אין הדין כך, הואיל ולפנים היה כמעט כל יהודי מוכרח לשמור את המצוות, כי אחרת היה נמאס ונבזה בעיני עמו כפושע ישראל, ועל כן היו מחזקים בכך את האומדנא, שגוי זה שבא להתגייר באמת החליט בדעתו לשמור את השבת וכו', כי אחרת יהיה קרח מכאן וקרח מכאן ואוי ואבוי לו, אבל בזמננו שנשתנה המצב ואפשר להיות מנהיג בישראל ומחלל שבת ואוכל נבילות וטירפות בפרהסיא וכו', מאין האומדנא שבאמת גמר הגוי בדעתו על כל פנים בשעת ההתגיירות לשמור את היהדות? ומה גם שרובא דרובא ואפשר כולם של הגרים ממין זה אינם מתחילים אפילו לשמור את עיקרי הדין.
בתשובה אחרת כתב הרב הרצוג זצ"ל (שם, כרך ו, סימן כז, אות ו) שאלו שהתגיירו לשם אישות, אין אומדנה שגמרו וקיבלו תורה ומצוות. לפיכך, כיום יש אומדנה שהקבלה מסופקת ויש לדונם כספק גרים. לכן, יש מקום גדול להימנע מלגיירם, שנותנים מקום לתערובת זרע ספק נכרי בישראל:
דבימי חז"ל ובימי הפוסקים ז"ל כמעט לא היה מקום בתוך עדת ישראל ליהודי עבריין… אבל בימינו לדאבוננו… מה נחשב לנכרי לומר בפיו שהוא מקבל יהדות, ולמה ישמרו את המצוות כשכל כך הרבה יהודים אינם שומרים, באופן שיש אומדנא שהקבלה מסופקת כשסבת הגירות היא חיצונית, ומכיון שיש לדון שגרים כאלה הם גירי ספק, הרי משתנה הדין, שאם יבואו לפנינו לגיירם, יש לנו להמנע, שהרי אנו מכניסים את הנפש הזה באיסורים חמורים ואנו נותנים מקום לתערובת זרע ספק נכרי בישראל.
הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, בנוגע לגיור קטינים, פסק (שו"ת "שבט מיהודה", סימן כט):
אכן אִם האֵם עצמה אינה רוצה להתגייר וברצונה להישאר בגיותה והילדים נמצאים יחד עמה – דבר זה מהווה עיכוב גדול לגיור, כי כמעט מן הנמנע הוא שהילדים יתחנכו ביהדות שעה שאמם קשורה לאמונה זרה.
אולם, רבני "גיור כהלכה" מגיירים קטינים על אף שהאם לא התגיירה ונשארת כגויה.
המעניין ביותר שהם טענו שנוקטים כפסיקות הרב עובדיה יוסף זצ"ל. ופליאה גדולה בדבר. הרב עובדיה יוסף זצ"ל (ספר "משא עובדיה", עמ' תכה) טען שעצם קבלת גרים בישראל הוא דבר חיובי, כפי שמצינו בדברי חז"ל במספר מקומות ששיבחו את הגרים. אך, כל זה נאמר דווקא במקרה שהגר בא להסתפח בנחלת ה' מתוך כוונה טהורה ורצון לשמירת תורה ומצוות. אבל, בוודאי אין כך הדבר במקרה שהוא מתגייר מתוך שיקולים אישיים ומניעיים חומריים. שבוודאי על כך נאמר שקשים גרים כספחת לישראל.
עוד כתב (שם) כשיש אומדנה דמוכח שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, הגיור לא חל:
ונראה שאם הבאים להתגייר אמנם אומרים בפיהם שברצונם לקבל עליהם עול תורה ומצוות, אך בית הדין סבור ע"י אומדנא דמוכח שכל דבריהם מן השפה ולחוץ ולבם בל עמם, ומיד לאחר מעשה הגיור, יפנו עורף לתורה ולמצוות, וישליכום אחרי גוום- וודאי שאין לקבלם, ולא שייך לומר בזה דברים שבלב אינם דברים, כל דאיכא אומדנא דמוכח ואנן סהדי שדעתו כך הו"ל כאילו פירש בהדיא, ולא חשיב דברים שבלב… וממילא כשהגר או הגיורת ברצונם לגור בקיבוץ חפשי לאחר גיורם, ויש אומדנא דמוכח שימשיכו לאכול מאכלות אסורות או לחלל שבת וכדומה אין לקבלם. והכל לפי ראות עיני הדיין… מיהו לעניין דיעבד שכבר קבלו גרים כאלה, יש מקום לדון לפי חוזק האומדנא, שאם באמת היה הדבר גלוי וידוע מראש שאינם מקבלים עליהם עול תורה ומצוות, רק ע"ד האומר: 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני', ואנן סהדי שלא נתכוונו מעולם לקיים מצוות בפועל, אז גם בדיעבד יש לומר שאינם גרים. אבל אם לא היה אומדנא דמוכח בשעת הגיור, אע"ג דלבסוף אתגלי בהדייהו, דינם כישראל מומר, שאע"פ שחטא ישראל הוא…
במקרה מסויים (שו"ת "יביע אומר", חלק י, יורה דעה, סימן כו) הוא טען שכיון שהגר לא קיים מעולם שמירת תורה ומצוות, יש בכך הוכחה שמעולם לא היתה קבלת מצוות והגיור שלו מעולם לא חל:
והנה מלבד כל הנ"ל, המתגייר הלז, סופו הוכיח על תחלתו, ונראה בעליל שמעולם לא קיבל עליו עול מצות ולנהוג כדת ישראל, וכל מה שעשה הוא רק כדי לבצע זממו לישא לו את בת ישראל אשר חשק בה לאהבה, וכל כיוצא בזה, אין שום ערך לגיורו.
יש מכתב של הרב שלמה משה עמאר שליט"א שכתב בנוגע לגיורי צה"ל. על מכתב זה סמך ידו הרב עובדיה יוסף זצ"ל, וכך כתוב במכתב:
הגירות הינה מושג הלכתי טהור ואינה ניתנת לשום תמורה או פרשנות ועל כן חובה שהגירות תהיה כהלכה על פי המבואר ברמב"ם ובשו"ע. א- גר שמל וטבל ולא קיבל עליו מצוות התורה בפני שלשה הכשרים לדון, אינו גר כלל. ואפילו אם קיבל עליו מצוות, אם זה לא היה בפני שלשה הראויים לדון אינו כלום. ב – על בית דין המגייר לבדוק כראוי אם המתגייר למד וידע את עיקרי האמונה, וכן אם למד את ההלכות הבסיסיות של היהדות כנהוג בבתי הדין בישראל. ג- כמו כן יבדקו מה הביא אותו להתגייר, ומה הם מטרותיו. ויבדקו אם הוא אמיתי במה שאומר שמקבל עליו תורה ומצוות ולא מרמה את הבית דין. ד – אם יש אומדן דעת שבודאי לא יקיים מצוות אין לקבלו לגיור. ה – גר שמל וטבל וקיבל עליו עול תורה ומצוותיה בפני שלש ההכשרים לדון, והכל נעשה כדין וכהלכה, ואחר כך שב לסורו ועובר על מצוות התורה, הרי הוא כישראל מומר ויינו אסור אבל קידושיו קידושין, וגיטו גט… ובגיורי הצבא התברר שמלבד המילה והטבילה שהיו בפני בית הדין של שלושה כדין, גם כל גר מקבל עליו עול תורה ועול המצוות בפני בית דין שלושה, וזאת אחר שמלמדים אותם עיקרי המצוות כידוע, ונבחנים, וגם נמצאים אצל משפחות שומרי תורה ומצוות שגם המליצו עליהם.
לאחר מכן הובא עוד מכתב הבהרה בנושא:
הריני להבהיר אודות ההיתר שניתן לגיורים שנעשו בצה"ל, כי מעולם לא עלה על הדעת לאשר גיור ללא קבלת מצוות כראוי על פי ההלכה, כאשר ידוע לדינא שקבלת עול מצוות מעכבת, ואין כל מחלוקת כלל כמקובל על ידי כל גדולי ישראל שמפיהם אנו חיים. ולצורך כך הקמנו ועדה חשובה של שלושה רבנים ודיינים יראי שמים המתמחים בעניני גיור על פי ההלכה. ומתוך יותר מעשרים אלף בקשות לגיור לא אושרו אלא כארבעת אלפים בקשות שאף הם עברו לימודים והכנות לכך בתנאים מחמירים יותר מהגיורים המקובלים כאן בארץ הקדושה. והנה על סמך ההמלצות ובדיקות הועדה אושרו הגיורים וסמך עליהם מרן שליט"א (זצ"ל – הכוונה לרב עובדיה יוסף זצ"ל) במכתב עוז, לאחר שבדק היטב תנאי הגיור המחמירים בזה. ואין ספק שאם יבואו לידינו כעת מקרי גיור שהיתה אומדנא המוכחת שהיתה קבלת עול מצוות במרמה על דעת שלא לקבלה אלא מן השפה לחוץ, שנבטל את אישור הגיור, ולא יוכשרו לבוא בקהל ה', אלא בגירות אמיתית על פי ההלכה.
עוד נציין שהרב עובדיה יוסף זצ"ל נאם בישיבת ועדת הפנים (ביום כ"ג חשון, תשל"ו) ושם טען שנתינת הגיורים לידי רבני הערים, הינה פתח לשחיתות ברבנות, כיון שעניין הגיורים הוא עניין השייך לבתי הדין דווקא, ודבר זה עלול לגרום להרס הרבנות. לכן, חלילה לחשוב על מתן רשות לכל רב ורב לעשות גיור ככל העולה על רוחו, ובפרט שרב נתון ללחצים מגורמים מקומיים הרבה יותר מכל דיין בבתי הדין הרבניים.
בהודעה שהוציא לעיתונות (הדברים מובאים בספר "שלחן יוסף", עמ' קמח-קמט) אמר את הדברים בצורה ברורה:
נוכח הנסיונות החוזרים ונשנים על ידי גורמים מסויימים לשנות מהמקובל מאז ייסודה של הרבנות הראשית בארצנו הקדושה, שגירות מבוצעת אך ורק על ידי בתי הדין הרבניים המוסמכים, אין לי אלא לשוב ולהביע את התנגדותי הנמרצת נגד מגמה זו הטומנת בחובה סכנה של השלטת אנדרלמוסיא בקבלת גרים, ועלולה להביא לסיפוח בלתי ראויים לכלל ישראל. בתי דין הרבניים בארץ המורכבים משלשה דיינים מומחים בכל בית דין, אשר כישורם ועיסוקם היתה בקבלת עדים וחקירתם, בבחינה מדוקדקת של מסמכים ועובדות, בדיון שקול בכל האחריות וכובד ראש ובקביעת ההלכה, וכן מעמדם העצמאי והבלתי תלוי בגורמים מקומיים וכיו"ב, מה שמשחרר אותם מאפשרות של הפעלת לחץ עליהם, בתי דין אלה הוכיחו את עצמם כהמתאימים ביותר גם למילוי תפקיד אחראי זה, בדומה לשאר הענינים המסורים לטיפולם, על כך מובטח שלא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן. טעות תהיה לחשוב שעל ידי הוצאת הענין מסמכותם הבלעדית של בתי הדין, יזרזו כביכול התהליך של הגיור, אין בתי הדין חשודים ח"ו על סחבת מכוונת בקיום מצות קבלת גרי צדק לחיק היהדות, ואם אכן אין הגירות מתבצעת על רגל אחת, אין זה אלא בגלל נאמנות בתי הדין לדרישות ההלכה. וזו תהלתם ותפארתם.
בהקשר לגיור קטינים הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ב, אבן העזר, סימן ד) נקט שאם בית דין רואה שיש חשש שהגר יחלל שבת ויום טוב כשיהיה גדול, נכון שלא לגיירו. אבל, בדיעבד אם גיירו אותו הגיור חל ומה שעשו עשוי. ובתשובה אחרת (ספר "שלחן יוסף", עמ' קנא-קנב) דן בנוגע לגיור קטינים מאומצים, ושם כתב:
אודות אימוץ ילדים בחו"ל, כשיש תרי רובי שהם נכרים, וההורים המאמצים רוצים לגיירם כדת משה וישראל. הנה אם לאחר דרישה וחקירה היטב יתברר מעל לכל ספק שההורים המאמצים הינם שומרי תורה ומצוות, ומדקדקים בפרט בעניני כשרות, שבת, ומועדי ישראל, אפשר לקבל את הילדים הללו לגיור כדת משה וישראל. אבל אם ההורים המאמצים אינם ידועים כשומרי תורה ומצוות, הרי אם יקבלום לגיור, גורמים להם ביודעים להכשלת הילדים הללו, בין בקטנותם בין בגדלותם שיכשלו באיסורי תורה אחר שנתגיירו. ונאמר "לפני עור לא תתן מכשול" וממילא ודאי שיש להימנע מלגיירם.
אני מקוה שבזכות שאמרתי דברים בשם אומרם, אזכה להביא גאולה לעולם.