באחד מעלוני השבת כתבו לאחרונה על הפסיקה הדתית-לאומית. דיברו לזכרו של אחד מהרבנים שנפטר שהייתה לו גישת פסיקה דתית לאומית, שהיא שונה מהפסיקה החרדית. דהיינו, הפסיקה הדתית-לאומית היא מאירה פנים ומחפשת למצוא את דרכי ההיתר, בניגוד לפסיקה החרדית שמחפשת להחמיר על האדם ולהקשות עליו.
הדבר הזכיר לי שני סיפורים, שנראים במבט ראשון כמסופרים על שני אנשים שונים בתכלית.
הסיפור הראשון הוא על דוד, בחור שגדל במונטריאול, במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות. לאחר שגדל והגיע לגיל נישואין הוא נשא את רחל. הוא לא נשאה כדת משה וישראל אלא בנישואין אזרחיים. לאחר כמה שנים שהיו נשואים ונולד להם בן זכר, החליטו בני הזוג להינשא כדת משה וישראל. כשהגיעו לרב כדי להינשא התגלתה בעיה חמורה. דוד הוא כהן. לרחל יש אמא יהודייה. אך הצרה הגדולה היא שאבא שלה הוא נוכרי. השאלה הופנתה לרב חשוב. הרב השיב כי אין מה לעשות, אי אפשר להשיא אותם. יש מחלוקת בין הראשונים בנוגע לשאלה זו, אבל נפסק להלכה שאסור לכהן לישא יהודייה שאביה נוכרי. רק בדיעבד כשכבר נשאה, לא צריך לגרשה. במקרה הנידון, הוא לא נשאה. נישואין אזרחיים אינם נחשבים נישואין. אפילו שיש כאן מצב של שעת הדחק, שהרי יש להם בן, בכל זאת, אי אפשר להתיר להם.
הסיפור השני הוא על ראובן שגדל בניו-יורק במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות. כשלמד באוניברסיטה פגש בחורה נחמדה בשם סידני. היא הייתה נוכרייה, אבל מכיוון שגדל במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, לא היה אכפת לו כל כך. לאחר כמה שנים שכבר נולד להם ילד, החליטה סידני להתגייר. כמובן, שלאחר הגיור רצתה להינשא כדת משה וישראל עם בעלה ראובן. כשבאו לרב וסיפרו את סיפורם, התלבט הרב האם אפשר להשיאם? הרי מבואר בגמרא (יבמות כד, ב) שבמקרה שיש חשש שיהודי חי חיי אישות עם נוכרייה, אסור ליהודי זה לישא את הנוכרייה אפילו לאחר גיורה. השאלה הייתה קשה ולכן הופנתה לרב חשוב. הרב התלבט קשות וניסה למצוא דרך להתיר. הרי בסופו של דבר מדובר על שעת הדחק. לאחר עיון הרב הגיע להחלטה שיש מקום להתיר.
רבים עשויים לחשוב שכנראה הרב של סיפור ב' הוא רב ציוני, בעל רגישות וסימפתיה כלפי הזולת. מסוג הרבנים שכאשר הם נתקלים בצער של הזולת, הם מנסים למצוא בכל דרך פתרון לבעיות ההלכתיות. לעומת זאת, יחשבו אותם אנשים, הרב של סיפור א' הוא בוודאי אחד מהרבנים החרדים, שאינו כל כך חושב על הזולת אלא מסתכל על כל שאלה הלכתית בלי רגש.
אלא, שלא זו האמת. שני סיפורים אלו מדברים על אותו רב. שתי השאלות שהובאו לעיל הופנו לרבנו הגדול הרב משה פיינשטיין זצ"ל (עיין שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק א, סימן ה; שם, סימן כז). רבנו הגדול היה רחמן גדול, וכבר ידועים היתריו הרבים. אבל, יחד עם זאת, הוא היה איש אמת.
לאחר שהוצאתי לאור את הכרך השני של הספרים שלי בנושא גיור ("גר המתגייר"), אחד מתלמידיי שאל אותי האם בספר הזה אני מחמיר? השבתי לו תשובה שנראית לי חשובה ביותר בהבנת פסיקת ההלכה: אני לא מחמיר וגם לא מיקל, אלא פוסק כפי הנראה לעניות דעתי. דהיינו, לאחר ההתבוננות בסוגיה, בראשונים ובאחרונים אני מסיק את מסקנותיי. תפיסתי היא שמגמת הפוסק צריכה להיות גילוי דבר ה', דהיינו לגלות את האמת לאמיתה בלי מגמה להחמיר או להיקל.
בכתב העת 'המעין' (גיליון נא (ד), עמ' 93) הובאו דבריו של הרב צבי פסח פראנק זצ"ל שכתב לגבי כמה פוסקים שהחמירו בעניין שביעית:
מתוך שתחילת גישתם לעיין בהלכה זו היה תחת רצונם להיות מהמחמירים דווקא, קורא אני עליהם מאמרם ז"ל על הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – "ההוא בדברי תורה כתיב", ופירש רש"י: "לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה, ליבך עומד להעמיד לך גירסא".
מכאן אנו למדים שהרב צבי פסח פראנק זצ"ל התנגד לגישה לקבוע מהי ההלכה לפני שניגשים לעיון בשאלה הנשאלת. צריך לגשת בגישה פתוחה, בלי נטיית לב לשום כיוון.
מסופר על מורנו הגדול הרב משה פיינשטיין זצ"ל (בהקדמה לשו"ת "אגרות משה", חלק ח, עמ' 31):
כאשר היה כותב תשובות לברר עניין חדש מיסודו, לא היה מחליט מראש על המסקנא שאליה הדברים יוליכו. אף שהיו לו מחשבות ראשונות לאן הדברים נוטים, השתדל תמיד לכבוש מחשבות אלה ולברר את האמת. הוא היה אומר שאסור לפסוק הלכה על פי השקפה קבועה מראש בעניין כל שהוא. הפוסק הלכה על פי השקפתו, כך שמראש אפשר לדעת מה יפסוק, היה נחשב אצלו כנוטל שוחד להטות דין.
יש שעת הדחק והרב ינסה בכל דרך למצוא היתר. אבל, מציאת ההיתר נעשית בדרך אמיתית ולא שקרית. שעת הדחק גורמת להסתכלות יותר מעמיקה בשאלה ולניסיון למצוא היתר. גם בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעות מקילות, אבל כל זאת תוך עיון אמיתי. אנחנו לא משקרים לעצמנו ולא ממציאים הלכות. התורה לא נמסרה לאדם לעשות ממנה כרצונו, אלא התורה נמסרה לחכמים שמתוך שיקול דעת ועיון אמיתי יגיעו להכרעה הלכתית.
יש כללי פסיקה בנוגע לסמיכה על דעת היחיד. יש שסברו שבדין דאורייתא אי אפשר לסמוך על דעת יחיד. גם יש דעות שסוברות שאי אפשר לסמוך על דעת יחיד נגד רבנים אחרים, כשמדובר שהיחיד אינו משתווה בחוכמתו לרבנים האחרים. דהיינו, הם יותר גדולים בחוכמה בשיעור ניכר מאוד. כמו כן, אי אפשר לסמוך על דעת היחיד, במקרה שמדובר על הלכה שכבר הוכרעה. שהמנהג על ידי כל הפוסקים נגד הדעה המקילה הזאת. שנפסק הדבר על ידי ה"שולחן ערוך" והאחרונים כנגד הדעה המקילה הזאת (עיין בספרי "גר המתגייר", כרך ב, "נגד המקילים ונגד המחמירים").
יש להוסיף שגם כשאנחנו באים וסומכים על דעת היחיד, משמעות הדברים היא שהפוסק רואה לנכון שיש כאן סברא אמיתית ואפשר לקבל את דברי היחיד. אך, אם הפוסק רואה ומבין שאין דברי המיקל נכונים, אין הוא יכול להתעלם מכך ולסמוך על דבריו רק בגלל רצונו להיקל. זאת הסיבה שהרב משה פיינשטיין החמיר ואסר על אף שהיתה שעת הדחק. הוא הגיע למסקנה שאי אפשר לסמוך על הדעות המקילות מסיבות שונות, כגון שנפסק להלכה במפורש ב"שולחן ערוך" נגד שיטות אלו.
אסור לאדם לסלף את ההלכה. כשהרב מורה הלכה, הוא צריך להורות את ההלכה מתוך הבנה אמיתית שכך היא ההלכה. כך ציווה הבורא. גם הרבנים החרדים כואבים את צערם של היהודים, ומנסים בכל דרך למצוא היתר. כאשר הם למרות כל המאמץ לא מצאו היתר, אין זה מחמת שלא הצטערו בצער הזולת, אלא מכיוון שהם אנשי אמת, הם אינם מוכנים לשנות את האמת.
אין לנו להכניס את רצונותינו לתוך התורה אלא בדיוק ההפך, עלינו לעיין בתורה ובחז"ל ודרך זה להבין מה הקב"ה רוצה מאיתנו. כל רב צריך לחפש את האמת. אכן, יש הבדלים בין רבנים ציונים ובין רבנים חרדים, אבל בעניין זה אין חילוק בין רב ציוני לרב חרדי.