כפי שהתבאר במאמר הקודם, מותר להתייחד עם אשתו כשהיא נידה. אבל, אם עדיין לא נבעלה לו, יש איסור ייחוד. נחלקו הפוסקים אם מדובר באיסור דאורייתא, או באיסור דרבנן. כבר ציינתי לעיל, שנראה להלכה למעשה, שאפשר לסמוך על דעת הפוסקים שסברו שמדובר באיסור דרבנן.
יש מחלוקת בין הפוסקים בגדר איסור הייחוד עם אשתו הנידה קודם שנבעלה. ראשית יש שסברו[1] שצריך שהאשה תהיה עם שתי נשים והבעל עם שני גברים. כל זה נאמר כשהם ביחד באותה דירה. אם הם בדירות שונות, אין צורך שכל אחד יהיה עם עוד אנשים[2]. אבל, יש שסברו[3] שגם כשהם באותה דירה, כל אחד יכול להתייחד עם עוד מישהו ומספיק שהבעל יהיה עם קטן, והאשה עם קטנה. להלכה למעשה, נראה שה"שולחן ערוך" פסק כדעה שצריך שהבעל יהיה עם שני אנשים, והאשה עם שתי נשים. נראה שכך פסיקת עדות המזרח[4]. אבל, הרמ"א פסק להלכה שמספיק שהבעל יהיה עם קטן והאשה עם קטנה. כך הכרעת בני עדות אשכנז. יש מחלוקת פוסקים לדעת הרמ"א, האם מועיל שיהיה שומר אחד עם הבעל אבל הוא יהיה כבר בגיל שמוסר עצמו לביאה וכן עם האשה תהיה מישהי שהיא כבר בגיל שמוסרת עצמה לביאה. יש שטענו שדווקא קטן וקטנה מועילים כיון שלא מוסרים עצמם לביאה. אם תהיה עם האשה מישהי שכבר בגיל גדלות, הרי יש כאן איסור ייחוד. כיון שיש איסור לשני אנשים להתייחד עם שתי נשים[5]. אלא, יש שטענו ואמרו שיש כאן דין אשתו משמרתו, ובעלה משמרה. הרי הדין הוא שמותר לאיש להתייחד עם שתי נשים כשאחת מהנשים היא אשתו. וכן אשה יכולה להתייחד עם שני אנשים כשאחד מהם הוא בעלה. אבל, יש שטענו כנגד הבנה זו, שכל זה נכון כשאשתו מותרת לו, אבל כאן אשתו אסורה לו. נוסף על כך, יש שטענו שלאיש השומר יש איסור ייחוד, כיון שבלילה צריך שלשה שומרים כיון שיש חשש שאחד ירדם. אם כן, יש לחוש שהבעל ירדם ואז ישאר השני לבד עם שתי הנשים. להלכה למעשה, נראה שאפשר להיקל שמועיל גם כשהשומר והשומרת הם בגיל שמוסרים עצמם לביאה[6].
נחלקו הפוסקים אם צריך שיפרדו הבעל והאשה. הבעל ישן עם השומר, והאשה עם השומרת. יש שטענו שצריך הפרדה[7]. אבל, יש שטענו שגם מועיל שהבעל והאשה ישנו באותו חדר, במיטות נפרדות והחדר יהיה פתוח. בחדרים אחרים ישנו השומרים והשומרות[8]. בשעת הדחק נראה שאפשר לסמוך על הפוסקים שלא צריך שתהיה הפרדה כיון שיש פוסקים שטענו שאיסור ייחוד עם אשתו נידה קודם שנבעלה זה רק איסור דרבנן.
יש עוד מחלוקת בין הראשונים בנוגע לייחוד עם אשתו שפירסה נידה קודם שנבעלה לו. יש ראשונים שסברו[9] שאיסור הייחוד הוא בין ביום ובין בלילה. אבל, יש ראשונים[10] שנקטו שאיסור הייחוד הוא דווקא ביום ולא בלילה. להלכה למעשה, נראה שר' יוסף קארו פסק שאיסור ייחוד הוא רק בלילה ולא ביום[11]. אבל, הרמ"א[12] נקט שאיסור הייחוד הוא בין ביום ובין בלילה. נראה שבני עדות המזרח יש להם לנהוג כדעת ה"שולחן ערוך". בני עדות אשכנז נוקטים כדעת הרמ"א.
יש מחלוקת אם יש לחלק בין שמדובר שהבעל הוא בחור שעדיין לא בעל אשה, או שכבר בעל אשה. יש שהבינו[13] שאם כבר בעל אשה, אין לו כל כך יצר הרע ולכן יכול להתייחד עם אשתו שפירסה נידה, על אף שלא נבעלה לו. אבל, יש שטענו[14] שדווקא להיפך שכיון שכבר טעם טעם ביאה, יש לו יותר יצר הרע. להלכה למעשה, נראה שאין לחלק בין בחור ובין אחד שכבר בעל אשה, בשני המקרים אסור לו להתייחד עם אשתו שפירסה נידה קודם שנבעלה לו.
כפי שהתבאר במקרה שאשתו פירסה נידה קודם שנבעלה לו, אסור לו להתייחד עמה. אלא, השאלה מה הדין במקרה שהיתה הערה בלבד [לא ביאה גמורה] ולאחר מכן היא פירסה נידה, האם יש היתר להתייחד עמה? יש בשאלה זו מחלוקת הפוסקים, ויש מהפוסקים שנקטו שעדיין אסורה בייחוד. אבל, יש מהפוסקים שנקטו שאם היתה הערה, אפשר להתייחד עמה[15]. נראה להלכה למעשה, שיש להכריע שאפשר להתייחד עמה, שהרי נראה שהכרעת ההלכה שייחוד עם אשתו נידה, הוא רק איסור דרבנן. יש גם פוסקים שהתירו אפילו שהיה רק שכיבה ביחד בקירוב בשר. נראה שבמקרה כזה לכתחילה אין להיקל, אבל בשעת הצורך שיש קושי להשיג שומרים וכיוצ"ב, וגם החתן והכלה יראי שמים, אפשר להיקל[16].
במקרה שהחתן והכלה היו ביחד מספר לילות והחתן לא בעל את אשתו ורק לאחר מספר לילות האשה פירסה נידה, יש מחלוקת אם מותרים בייחדו. יש מהפוסקים שטענו שכיון שיכל לבעול אותה והוא התגבר על יצרו ולא בעל אותה, אז אין לחוש שיעבור על איסור הנידה. הרי רואים שלא כל כך תקיף יצרו. אבל, יש שטענו בניגוד לכך שאין כאן ראיה שלא יתקוף אותו יצרו[17]. להלכה למעשה, אפשר להיקל בדבר אבל המחמיר תבוא עליו ברכה.
אם מחזיר את גרושתו והיא פירסה נידה קודם שבעל אותה שנית, יש להתיר ייחוד עמה[18].
כשאדם נשא אשה שכבר בעל אותה מקודם לכן באקראי, יש מחלוקת בין הפוסקים אם מותרים בייחוד במקרה שפירסה נידה קודם שבעל אותה שוב לאחר שנשאה. נראה להלכה למעשה שיש להתיר אותם בייחוד. שהרי כפי שהתבאר לעיל ייחוד עם אשתו שפירסה נידה זה רק איסור דרבנן. נוסף על כך, יש סברא גדולה לומר שכבר נתפייס יצרו, שהרי כבר בעל אותה. מה זה שונה מחתן שנשא אשה ובעל אותה ומיד לאחר מכן פירסה נידה, שמותרים בייחוד על אף שהיה עמה רק פעם אחת. אולם, יש להוסיף ולומר שבוודאי מדובר במקרה שהזוג חזר בתשובה לגמרי ומתחרטים על העבירה שהיתה מקודם לכן. שאם לא חזר בתשובה, יש לחוש שיבעל אותה כמו שבעל אותה מקודם לכן באיסור על אף שהיתה נידה [שכל הפנויות בחזקת נידות][19].
במקרה שאשה היא רואה מחמת תשמיש ויש איסור לבעלה אפילו אחרי טבילתה, יש מחלוקת בין הפוסקים אם היא אסורה ייחוד עם בעלה. נראה להלכה למעשה, שיש איסור ייחוד עמה[20].
במקרה שהאשה מורדת על בעלה ואומרת שהיא לא תטבול, יש מהפוסקים שנקטו שהיא אסורה ביחוד[21]. נראה להלכה למעשה, שאפשר להתיר להם בייחוד. זאת משום שלש סיבות: א. איסור הייחוד עמה הוא רק איסור דרבנן. ב. יש מהפוסקים שסברו שכדי שאשה תהיה אסורה צריך שני תנאים: 1. לא יהיה היתר לאיסור. 2. לא בעל אותה מקודם לכן. כאן הרי כבר בעל אותה מקודם לכן, משום כך יש מקום לומר שאין איסור ייחוד. ג. יש מקום לומר שלא ברור שלא יהיה היתר לאיסור כיון שאולי היא תחזור בה.
כמו כן, במקרה שיש זוג שהבעל חזר בתשובה והאשה עדיין לא חזרה בתשובה ואינה מסכימה לטבול, יש מחלוקת בין הפוסקים אם מותרים בייחוד[22]. נראה כמו במקרה של מורדת שיש להתיר, וכאן יש יותר מקום להתיר כדי לא להקשות יתר המידה על הבעל תשובה שקשה עליו תשובתו.
[1] המקור לדין הוא במסכת כתובות (ד, ע"א) מוזכר שהוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. הראב"ד (ספר "בעלי הנפש", שער הפרישה) סבר שצריך את שני התנאים גם שהבעל יהיה בין אנשים וגם האשה בין הנשים. כאן מחמירים בייחוד כיון שהיא אשתו, היצר מקטרג עליו להכשילו. כן נקט הרשב"א (מובא ב"בית יוסף", יורה דעה קצב, ד). הרמב"ן (בספר "תורת האדם", מובא ב"בית יוסף", יורה דעה, סימן שמב) נקט כדעת הראב"ד. גם ר' יוסף קארו ב"בית יוסף" (שם) נקט כדברי הראב"ד. כך גם משמע מלשונו ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קצב, ד; יורה דעה, סימן שמב). בעל שו"ת "באר שבע" (ב"קונטרס באר מים חיים", אות טו) כתב שפוסקים כראב"ד כיון שהסכימו לו רוב הפוסקים. כך גם פסק מהר"י עייאש (ספר "שבט יהודה", סימן שמב). וכן הכריע הרב עובדיה יוסף זצ"ל (ספר "טהרת הבית", סימן ט, אות י, עמ' תצה-תצו).
[2] עיין רשב"א, "תורת הבית הארוך", בית ז, שער ב; מובא ב"בית יוסף", יורה דעה קצב, ד; הרמ"א (יורה דעה קצב, ד; יורה דעה, סימן שמב) פסק דין זה, אבל הוא כתב שאם אינם ישנים בחדר אחד, לא צריכים שימור כלל. אבל, הרב עובדיה יוסף זצ"ל (ספר "טהרת הבית", סימן ט, אות י, עמ' תצה) כתב שיש כאן טעות כיון שאם הם ישנים בדירה אחת אפילו שכל אחד מהם ישן בחדר אחר, צריכים שימור. רק אם הם ישנים בשתי דירות, אז לא צריכים שמירה. וציין שגם ה"חזון איש" (יורה דעה צא, ה; אבן העזר לד, ה) הסביר שמה שכתב הרמ"א שאם אינם בחדר אחד, לא צריכים שמירה, מדובר כשאין פתח בין חדרו לחדרה. אלא, צריך לצאת ולעבור דרך רשות הרבים, או דרך החצר. אבל, אם יש פתח בין חדרו לחדרה, בוודאי צריכים שמירה.
[3] מדברי הרא"ש (מסכת מועד קטן, פרק ג, סימן לו) משמע שסבר שלא צריך את שני התנאים. אלא, או הוא ישן בין האנשים, או היא ישנה בין הנשים. ה"טור" (יורה דעה, סימן שמב) הביא בשם הרא"ש שלא צריך את שני התנאים. שם הדברים נאמרו לעניין אבל שאסור לו בייחוד עם אשתו, אבל זה אותו דין (עיין "בית יוסף", יורה דעה קצב, ד). הרמ"א (יורה דעה קצב, ד; יורה דעה, סימן שמב) הביא את מחלוקת הפוסקים, שיש אומרים שלא צריך שתי שמירות, אלא הוא בין האנשים, או היא בין הנשים. יש אומרים שצריך שתי שמירות. ואז כתב שהמנהג שמספיק שהבעל יהיה עם קטן והאשה עם קטנה. יש להעיר על דברי הרמ"א במנהג שכתב, שהרי אין זה כדברי הרא"ש. לפי הרא"ש לא צריך שומרים אצל הבעל וגם אצל האשה, אבל בפשטות צריך שהשומרים יהיו גדולים. וגם צריך שיהיו שני שומרים אצל הבעל, או שני שומרים אצל האשה (עיין שהעיר על כך בעל שו"ת "באר שבע" [ב"קונטרס באר מים חיים", אות טו]. והדברים מובאים ב"פתחי תשובה" [יורה דעה קצב, ז]). אולם, יש לציין שבעל ה"דרכי משה" (יורה דעה קצב, ד*) הביא מדברי המרדכי (מסכת שבועות, רמז תשמא) שסבר שמספיק שומר אחד לבעל, או לאשה. כך גם דעת בעל ה'סמ"ג' (לאוין קיא). אולם, עדיין נשארת השאלה, שמשמע שצריך להיות גדול ולא מספיק קטן, או קטנה.
נציין שהרבה אחרונים נקטו כשיטת הרמ"א. עיין "חכמת אדם", כלל קטו, סעיף ט; "קיצור שולחן ערוך", סימן קנז, סעיף ג.
[4] עיין בדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל, ספר "טהרת הבית", סימן ט, אות י, עמ' תצה-תצו; אולם, נציין שהרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל (מובא בספר "תורת היחוד", פרק ב, סעיף ח) כתב שגם לבני עדות המזרח מותר לכתחילה לסמוך על שמירת קטן וקטנה, כיון שאין הכרח שהרמ"א חלק בכך על ה"שולחן ערוך". יכול להיות שגם ה"שולחן ערוך" מסכים עם זה; הרב יצחק רצאבי שליט"א ("שולחן ערוך המקוצר", חלק ו, סימן קנג, סעיף ו) כתב שבשעת הצורך אפשר לסמוך על דעת הרמ"א.
[5] עיין "שולחן ערוך", אבן העזר כב, ה-ו; "פתחי תשובה" שם, ס"ק ה.
[6] בעל ספר "תורת שלמים" (יורה דעה קצב, ח) הבין מדברי בעל ה"בית חדש" שהתיר דווקא קטנה שיודעת טעם ביאה, אבל אינה מוסרת את עצמה לביאה. וזאת מצד האיסור להתייחד עם שתי נשים. אבל, בעל ה"תורת שלמים" השיב על הבנה זו כיון שכאן אחת מהנשים \היא אשתו, ולכן היא משמרתו. בעל ה"כרתי" (יורה דעה קצב, ד) הסביר שהבעיה מצד השומר, שאולי הבעל ירדם ואז הוא יישאר לבד עם שתי נשים. אבל, בעל "סדרי טהרה" (שם, ס"ק יג) דחה את דברי בעל ה"כרתי" שהרי לפי זה, לא היה צריך ששני השומרים יהיו קטנים שלא מוסרים עצמם לביאה. מספיק שזאת שהיא שומרת על האשה היא תהיה בגיל שלא מוסרת עצמה לביאה, שאז אין חשש ייחוד מצד השומר של האיש; אולם, יש להעיר שמדברי בעל ה"בית חדש" (יורה דעה שמב, ד) מבואר שמועיל גם שיהיה גדול. כך גם כתב במפורש ה"חזון איש" (הלכות אישות, סימן לד, אות ג). יש לציין שבעל ספר "בדי שולחן" (יורה דעה קצב, ה) כתב שרק אם לא מוצאים קטן וקטנה, אז מותר לקחת גדול וגדולה.
[7] משמעות לשון הגמרא (מסכת כתובות ד, ע"א) הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, שיש הפרדה. כך גם מבואר בדברי הראב"ד (ספר "בעלי הנפש", שער הפרישה, סימן א): "והוא ישן לצד אחד עם האנשים והיא ישנה לצד אחר עם הנשים". כך גם מבואר בחידושי הרמב"ן (מסכת כתובות ד, ע"א) ובר' ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב כב, עמ' קפה, עמודה ג). כך גם כתב במפורש הרב שלמה קלוגר זצ"ל (שו"ת "טוב טעם ודעת", יורה דעה, סימן ה).
[8] בעל ספר "דבר הלכה" (הלכות ייחוד, סימן ו, סעיף יא) כתב ששמע שכך פסק ה"חזון איש". יש עוד פוסקים שנקטו כך, עיין ספר "מנחת איש" (פרק כד, סעיף כא), ספר "תורת היחוד" (פרק ב, ס"ק יג) בשם הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, ספר "חוט השני" (לרב ניסים קרליץ; סימן קצב, סעיף ד). לפי שיטה זו יש להסביר כשהגמרא אמרה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, זה לאו דווקא. כוונת הדברים שצריכים להיות באופן שאין חשש של ייחוד. כלומר, שיש שמירה עליהם.
[9] הרא"ש (מסכת מועד קטן, פרק ג, סימן לו) והרז"ה (בהשגות לספר "בעלי הנפש", אות ה; מובא ב"בית יוסף", יורה דעה קצב, ד) חלקו על דברי הראב"ד, וסברו שאין חילוק בין ייחוד ביום לייחוד בלילה.
[10] כך היא דעת הראב"ד (ספר "בעלי הנפש", שער הפרישה), מובאת ברא"ש, מסכת מועד קטן, פרק ג, סימן לו; "בית יוסף", יורה דעה קצב, ד; "בית יוסף", יורה דעה, סימן שמב; ר' יואל סירקיס ("בית חדש", יורה דעה, סו"ס שמב) הביא מדברי הירושלמי שמשמע כדברי הראב"ד, ונראה שגם הסכים עמו.
[11] כך משמע מלשונו ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קצב, ד; יורה דעה, סימן שמב) שדיבר רק לגבי שינה. נוסף על כך, כך משמע מדבריו ב"בית יוסף" (יורה דעה, סימן שמב); עיין בדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל (ספר "טהרת הבית", סימן ט, אות י, עמ' תצו-תצז) שהאריך במחלוקת הראשונים. ונקט שר' יוסף קארו נקט כדברי הראב"ד וכך יש להכריע להלכה.
[12] יורה דעה קצב, ד; יורה דעה, סימן שמב. הרמ"א הביא את המחלוקת וכתב שהמנהג הוא שלא להתייחד בלי קטן, או קטנה.
[13] הרמ"א (בספרו "דרכי משה", יורה דעה קצב, ג) למד מדברי התוס' (מסכת יומא יח, ע"ב, ד"ה יחודי וכו') שחילק בין בחור לאלמן. שאלמן אין לו כל כך יצר, ומותר לו להתייחד עם אשתו שפירסה נידה קודם שנבעלה לו. ה"אור זרוע" (הלכות נידה, סימן שס) הביא בדבר מחלוקת. נראה שהוא נקט שאם כבר בעל מקודם לכן איזו אשה, מותר לו להתייחד. גם הרמ"ך (הלכות איסורי ביאה כב, א) הביא בדבר מחלוקת ראשונים. הוא כתב שהמחמיר תבוא עליו ברכה.
[14] עיין שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן קסד; הרמ"א, יורה דעה קצב, ד;" ים של שלמה", מסכת כתובות, פרק א, סימן ו; נראה שכן דעת בעל ה"שפתי כהן", יורה דעה קצב, יב. יש להוסיף שבכל הראשונים לא מצינו שחילקו בדבר. לכן, נראה בפשטות שהבינו שאין חילוק.
[15] הרש"ל ("ים של שלמה", מסכת כתובות, פרק א, סימן ו) דייק מלשון הגמרא שאמרה "לא שנו אלא שלא בעל בעילת מצוה אבל בעל בעילת מצוה אשתו ישנה עמו", שצריך ביאה גמורה. אבל, הרב עובדיה יוסף זצ"ל (ספר "טהרת הבית", סימן ט, אות י) העיר על כך שהגירסא שלפנינו: "לא שנו אלא שלא בעל, אבל בעל אשתו ישנה עמו". כך הגירסא ברי"ף וברא"ש. לפי נוסח זה אין הוכחה לדיוקו של הרש"ל; אבל, יש עוד אחרונים שנקטו כשיטת הרש"ל שכל עוד שלא היתה ביאה גמורה, יש איסור ייחוד. עיין "חידושי הפלאה" (יורה דעה, סימן קצב), מהרש"ם ("דעת תורה", סימן קצג), שו"ת "שבט הלוי" (חלק ה, סימן קכ); אבל, בניגוד לכך יש אחרונים רבים שנקטו להיקל בדבר ואמרו שלאחר הערה, מותרים בייחוד. עיין שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ו, סימן מ, פרק כה, אות ד; ספר "חזקת טהרה" (סימן קצה), שו"ת "חשב האפוד" (חלק ב, סימן קמו), ספר "דבר הלכה" (הלכות ייחוד, סימן ב, סעיף יב), שו"ת "באר משה" (חלק א, סימן נב; חלק ב, סימן סט) והרב עובדיה יוסף זצ"ל (ספר "טהרת הבית", סימן ט, הלכה י). הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל והרב עובדיה יוסף זצ"ל טענו שכיון שמדובר כאן רק באיסור דרבנן, לכן יש להיקל על פי סברא זו שלאחר הערה אין יצרו תוקפו כל כך.
[16] בעל שו"ת "חשב האפוד" (חלק ב, סימן קמו) פסק להיקל בעניין זה. הוסיף בדבר נקודה חשובה: "ופעמים רבות שאין החתנים מצליחים לבוא לידי גמר ביאה במשך מספר שבועות או חודשים, וידוע שהעיקר בזה תלוי בהרגעת העצבים. ולכן המורה להחמיר בזה יחוש לעצמו שהוא שובר בכך את רוחו של החתן כי סידור השמירה גורם צער רב לחתן ולכלה ולקרוביהם. ואחריתה מי ישורנה". גם הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ו, סימן מ, פרק כה, אות ד) היקל בכך. אבל, מדברי הפוסקים שהוזכרו לעיל לא משמע כקולא זו. הם הקילו דווקא כשהיתה הערה. בספר "דבר הלכה" (עמ' קסט) כתוב במפורש שאין היתר בשכיבת בשר לחוד. הרב עובדיה יוסף זצ"ל (ספר "טהרת הבית", סימן ט, אות י) פסק: "ולענין הלכה נראה לי שהכל לפי ראות עיני המורה הוראה, ואם יראה שהחתן והכלה יראי שמים ואין חשש כל כך שיבואו לידי איסור ח"ו, וגם יש טירחא בסידור השמירה, יוכל לסמוך על דברי הרב בעל חשב האפוד להקל".
[17] בעל שו"ת "תרומת הדשן" (סימן רנג) הביא מחלוקת בדבר. נראה שהוא נקט לקולא וכתב שהמחמיר תבוא עליו ברכה. הרמ"א (יורה דעה קצב, ד) הביא בשם יש אומרים את הדעה שלא צריכים שימור. וסיים שהמחמיר תבוא עליו ברכה. הרדב"ז (בשו"ת שלו, חלק א, סימן קסד) הביא את תשובת "תרומת הדשן", ונראה שהוא הסכים עם המסקנה שרק המחמיר תבוא עליו ברכה. נראה שכך גם פסקו להלכה בעל ה"שפתי כהן" (יורה דעה קצב, י) ובעל ה"כרתי ופלתי" (יורה דעה קצב, ה); אבל, בעל ה"טורי זהב" (יורה דעה קצב, ז) דחה את דברי בעל שו"ת "תרומת הדשן". בעל ספר "כרתי ופלתי" (יורה דעה קצב, ה) כתב שדעת הרמב"ם כשיטת האוסרים. גם הרש"ל ("ים של שלמה", מסכת כתובות, פרק א, סימן ו) והרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", יורה דעה קצב, יז) אסרו.
[18] כך פסק הרדב"ז (בשו"ת שלו, חלק א, סימן קסד) שכיון שהוא רגיל בה ואינה חדשה אצלו, לא תקיף כל כך יצרו לבוא עליה באיסור. כך גם פסק להלכה בעל ה"טורי זהב" (יורה דעה קצב, ח). אולם, יש לציין שמהרי"ץ (בספרו "שערי טהרה, סימן ה, סעיף ה) סבר שהיא אסורה. אבל, נראה שלהלכה למעשה יש לנקוט כדעת הפוסקים המקילים שמסתבר כמותם וגם כפי שהתבאר לעיל איסור ייחדו באשתו שפירסה נידה, הוא רק איסור דרבנן.
[19] בעל ה"חכמת אדם" (כלל קטו, סעיף י) ובעל ה"סדרי טהרה" (יורה דעה קצב, יד) נקטו שאפילו שבעל אותה מקודם לכן פעם אחת, גם כן לא צריך ייחוד. אבל, הרב משה שטרנבוך שליט"א ("תשובות והנהגות", חלק ב, סימן תרנט) חילק בין שבעל אותה באקראי, ובין שחי איתה מקודם לכן חיי אישות. שדווקא אם חי איתה חיי אישות, יש לומר שאין חשש שיבעל אותה. אבל, כשמדובר באקראי, עדיין, יש חשש שיתקוף אותו יצרו. במספר ספרים מובא בשם הרב עובדיה יוסף זצ"ל כהבנה זו (עיין ספר "מנחת איש", פרק כד, סעיף כט; ספר "אבני שוהם", יורה דעה, סימן קצב, עמ' תז; ספר "בני יעקב", עמ' יא).
[20] דין זה נפסק להלכה ב"שולחן ערוך", יורה דעה קפז, יב; המקור לדין זה הוא ברמב"ם, הלכות אישות כה, ח; שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתלט; מבואר בתשובה שם שהטעם לאיסור כיון שאין היתר לאיסור, וכיון שהאיסור לבעול אותה הוא רק איסור דרבנן, שוסתות דרבנן. לכן, יש לחוש שמשום שהאיסור הוא רק דרבנן, יהיה קל בעיניו ויבעל אותה. וכיון שאין היתר לאיסורה, יש חשש בעניין; אולם, יש לציין שבעל ספר "חוות דעת" (יורה דעה קפז, כד) הקשה על דין זה, כיון שיש לומר כיון שעוסקת ברפואות, אין לאסרה היא כמו שאר אשה שהיא כרגע חולה. ובעל ספר "לחם ושמלה" (יורה דעה קפז, עד) הבין שבעל ספר "חוות דעת" הכריע להלכה נגד דין זה. כך גם הבין בעל שו"ת "חלקת יעקב" (יורה דעה, סימן צט) ונראה שהוא נטה לדעתו.
[21] מהרש"ם (בשו"ת שלו, חלק ב, סימן קעח) דן בשאלה זו. הוא הביא מדברי בעל שו"ת "ושב הכהן" (סימן ל) שלמד ממה שכתב ה"שולחן ערוך" (יורה דעה קפז, יד) באשה שיש לה פצעים בגופה ואינה יכולה לטבול שאסור להתייחד עמה. אם כן, הוא הדין במקרה של מורדת שאינה רוצה לטבול. יש לומר שכיון שאין פת בסלו, יש איסור ייחוד. אלא, יש להשיב על דבריו שלא כתוב בדברי ה"שולחן ערוך" שיש איסור ייחוד עם אשה שיש לה פצעים ואינה יכולה לטבול. אלא, כתוב שתצא מתחת בעלה כיון שלא יכול לקיים עמה מצות פריה ורביה. אולם, יש לציין שבעל ספר "שערי דעה" (יורה דעה, סו"ס קפז) העיר שהתשב"ץ (חלק א, סימן מו; הובא ב"בית יוסף", יורה דעה קפז, יד) שהוא מקור הדין של ה"שולחן ערוך" בדין אשה שיש לה פצעים, דימה דין זה לאשה שרואה מחמת תשמיש. לכן, יש ללמוד שכמו אשה שרואה מחמת תשמיש אסורה בייחוד, הוא הדין לאשה זו שיש לה פצעים. אבל, אין הכרח להבנה זו כיון שאפשר לומר שדימה אותם רק לעניין החיוב להוציאה, אבל לא לעניין איסור ייחוד. נציין שבעל ה"בית מאיר" (ב"צלעות הבית", סימן יג) הסתפק במקרה שיש אשה שאינה יכולה להיטהר, האם היא דומה לרואה מחמת תשמיש ואסור להתייחד עמה?
בנוגע ללימוד מאשה שרואה מחמת תשמיש, נראה שיש לדחות כיון שהתבאר בדברי הרשב"א ששם מדובר באיסור דרבנן. כאן מדובר באיסור דאורייתא של איסור נידה. נוסף על כך, שם נראה שיש יותר חשש שלא יהיה היתר לדבר.
להלכה למעשה, בעל ספר "דבר הלכה" (הלכות ייחוד, הוספות לסימן רעו) הביא מספר פוסקים שחלקו על דברי מהרש"ם. בעל ספר "אום אני חומה" (חושן משפט, סימן קמט) כתב שכיון שיש מחלוקת פוסקים בעניין ואיסור ייחוד כאן הוא רק איסור דרבנן, לכן הולכים לקולא. עיין גם בספר "נטעי גבריאל" (הלכות ייחוד, פרק ז, הלכה ז) וספר "תורת היחוד" (פרק ב, סעיף יז).
[22] בעל שו"ת "עולת יצחק" (חלק ב, סימן רא) אסר את הדבר. הבסיס לדבר הוא מדין אשה שיש לה פצעים כפי שהתבאר לעיל. גם הרב משה שטרנבוך שליט"א ("תשובות והנהגות", חלק א, סימן שנב; חלק ב, סימן תל) סבר שיש לאסור וסמך על דברי מהרש"ם שנקט שיש איסור במורדת. הוא כתב שכאן כיון שאומרת שלא תטבול לעולם, אין לו פת בסלו. לכן יש לומר שיצרו יתקוף אותו לבעלה באיסור; אולם, כפי שציינתי יש מהפוסקים שנקטו שגם במקרה שהאשה מורדת על בעלה, יש להתיר ייחוד. לכן, הוא הדין גם במקרה שרק הבעל חזר בתשובה. יש להוסיף את שכתב בעל ספר "גן נעול" (סוף פרק ב): "ובפרט שנידון דידן מיירי בבעלי תשובה, ואפשר שאם ידע בעל תשובה שיאסרו עליו להתייחד עם אשתו באותו בית ויצטרך לעזוב בלילות או להכניס שומר לביתו, אפשר שיבעט ח"ו ויסור לאחוריו וימנע מלעשות תשובה".
להורדת המאמר לחצו כאן