יותר לאומי מדתי

הרב יחיאל יעקובסון סיפר שהוא הכיר שתי משפחות. באחת הבעל היה אברך ולמד בכולל, ובאחרת הבעל עבד בבנק. לדבריו, כל הילדים של מי שעבד בבנק היו לתלמידי חכמים, לומדי תורה ויראי שמיים, ולעומת זאת כמה מילדיו של האברך יצאו לתרבות רעה, כשלכאורה הדברים היו צריכים להיות הפוכים. בירור הדברים גילה שכשהאברך היה מגיע לביתו הוא היה משוחח עם אשתו בענייני כסף: מה יעשו, חסר להם כסף והם צריכים כסף בשביל כך ובשביל כך. לא כך היו פני הדברים במשפחתו של עובד הבנק. לאחר עבודתו הוא היה אוכל מעט, ומיד היה הולך לבית המדרש לשמוע שיעור תורה וללמוד תורה, וחוזר לביתו בשעה מאוחרת. הרב יעקובסון הסביר שהילדים של האברך שמעו כל הזמן על כסף, ולכן הגיעו להבנה שמה שחשוב זה כסף. הילדים במשפחה האחרת ראו את אביהם הולך כל הזמן ללמוד תורה, ומכך הגיעו להבנה שהערך העליון הוא לימוד התורה. הורים מעבירים מסרים לילדיהם בלי כוונה, ומסרים אלו משפיעים עליהם באופן שלא יתואר.

דו"ח חדש של ארגון חותם הנשען על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בין השנים תשס"ב-תשע"ב, שאותם בדק עורך המחקר מיכאל זלבה, מגלה כי למרות שחילונים יולדים פחות, יורדים מהארץ יותר ואפילו חוזרים בתשובה לא מעט, שיעורם באוכלוסייה נותר יציב ועומד על 43 אחוזים. זלבה הסתמך על 'הסקר החברתי' של הלמ"ס, אשר מחלק את האוכלוסייה היהודית הבוגרת לחמש קטגוריות: חרדי, דתי, מסורתי דתי, מסורתי לא כל כך דתי וחילוני. מתוך 580,818 שגדלו בבית דתי, כמבוגרים – רק 254,574, שהם 46 אחוזים, נשארו דתיים. חלק קטן מהם, 5.5 אחוזים, הפכו לחרדים, והיתר התפזרו בין רמות דתיות נמוכות יותר, כשרבים נדדו לעבר ההגדרה "מסורתי לא כל כך דתי". אם כן, עולה השאלה מדוע יש התרופפות בשמירת תורה ומצוות בקרב הציבור הדתי-לאומי?

כמובן, שניתנו לכך תשובות רבות, וגם תשובות אלו הן נכונות. אולם נראה לי, שיש נקודה שלא נותנים עליה את הדעת, והיא קשורה לסיפור שהוצג לעיל וגם באה לידי ביטוי בבחירות שבאו עלינו לטובה ויבואו עלינו שוב בקרוב. כוונתי היא שבבחירות האחרונות ראינו שהציבור הדתי-לאומי מוצא את עצמו בכמה מפלגות שבהן ראש המפלגה לא שומר תורה ומצוות, ואפילו אם הוא שומר תורה ומצוות הוא לא מתייעץ ברבנים בעניינים הלכתיים. נוסף על כך, נראה שענייני תורה ומצוות לא עומדים בראש מעייניו. אני לא מתכוון לשמירת תורה ומצוות של היחידים, אלא שמירת תורה ומצוות במרחב הציבורי. דאגה לשמירת תורה ומצוות כראוי בצבא, בתחבורה הציבורית וכן הלאה. לא מזמן קראתי את דבריו של הרב בני פרל שטען שמיכאל בן ארי לא שייך לציבור הדתי-לאומי: "הדרך של כל פלוגת ההסדר, הייתה דרכו של הרב צבי יהודה או של הראי"ה. זו דרך של דרך ארץ היסטורית, של הבנות עדינות ומורכבות, מסובכות או מסתבכות, מתפתלות ובעיקר בעלות סבלנות של נצח וחלומות על שלמות וזיכוך ואהבה עיוורת". השאלה היא מנין שזו הקביעה להגדרת ציבור דתי-לאומי?

חבר מפלגה מסוימת טען ש"הציונות הדתית ניצבת כיום בפני הכרעה קשה, האם פניה לבדלנות והתחרד"לות או לשותפות ופתיחת שורות". מדוע אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות כהלכה, אך הם אנשי ימין וממלכתיים, נחשבים כחלק מהציבור הדתי-לאומי ואפשר לשבת איתם באותה מפלגה? לעומת זאת, אנשים ששומרי תורה ומצוות אבל אינם ממלכתיים או אינם ימיניים, אינם נחשבים כחלק מהציבור הדתי-לאומי?

לאחרונה אני מקבל את הרושם העז שיש רבים שסוברים שכדי להיות חלק מהציבור הדתי-לאומי יש חשיבות מרובה ללאומיות ולדמוקרטיה, אך לא ברור שיש חשיבות לדתיות. לשמירת תורה ומצוות יש ערך פחות חשוב.

ההרגשה היא, ונראה שבכך נעוצה הבעיה בציבור הדתי-לאומי, שאנחנו מרגישים בבית אצל החילוני ולא אצל החרדי. אנחנו יכולים לנהל שיח עם חילוני, אך לא כך הם פני הדברים כלפי הציבור החרדי. אפשר לומר שהמגרש הביתי שלנו הוא פוליטיקה, תרבות, צבא, כדורגל וכן הלאה. ענייני תורה ומצוות הם אינם השיח היומיומי שלנו. אין כוונתי לעיונים ב"קצות החושן" וכיוצא בזה. אפילו בנושאים אמוניים ומחשבתיים אנחנו לא עוסקים ביומיום, הם אינם עומדים בראש מחשבותינו. לאור זה, שלא נתפלא מדוע יש צעירים מהציבור הדתי-לאומי שעוזבים את הדרך, או יש אצלם התרופפות בשמירת תורה ומצוות. הם רואים ומרגישים שהערך החשוב הוא להיות איש שתורם למדינה ופועל במדינה. הלאומיות חשובה יותר מההקפדה על שמירת תורה ומצוות.

הדברים אמורים גם לגבי המגעים לחיבור מפלגות הימין – "בית יהודי", "איחוד לאומי", "עוצמה יהודית", "הימין החדש" ו"זהות". אני שואל את עצמי, מה מחבר את כל המפלגות האלו? וכי רק ימין או שמאל הוא העיקר? מה עם ענייני דת ומדינה? בבחירות האחרונות רבנים ואישי ציבור רבים טענו שמפלגת "זהות" מסוכנת ויש לה דעות שמנוגדות לדרך התורה. איך אפשר עכשיו להתחבר איתם? יש במצע שלה יסודות רבים שעומדים בניגוד להשקפת העולם של הציבור הדתי-לאומי. אוסיף שיש נקודה נוספת שכאבה לי בבחירות האחרונות, והיא השם "איחוד מפלגות הימין". מדוע לא הוזכר עניין הדתיות?

צריך להבין, הנוער קולט שאצל הוריהם הנקודה החשובה היא ענייני דמוקרטיה, ענייני לאומיות, ימין וכו', אבל הדתיות תופסת מקום פחות חשוב. אפילו אם הם שומרי תורה ומצוות בכל עניין ועניין, השאלה מה המסר שעובר אל הנוער.

חבר הכנסת יוסף בורג ז"ל נשאל: מה יותר חשוב, הדתיות או הלאומיות? הוא השיב: המקף שבאמצע. בעיקרון אני מסכים עם דבריו. השאלה היא מה עושים במקרה שיש סתירה. נראה לי, שבוודאי יש להעדיף את הדתיות על פני הלאומיות. רבים לא עושים כך, והם מדגישים את הלאומיות על פני הדתיות ובכך נעוצה הבעיה.

כמובן, יש שיטענו שגם בקרב משפחות ששומרות תורה ומצוות כדת וכדין ומדגישים את התורה כעיקר בחייהם יש ילדים שעזבו את הדרך. על כך אשיב, פעם שמעתי מתלמיד יקר שיש אנשים שמוצאים מקרה יוצא דופן ואז מפריכים תיאוריה שלמה. תמיד אפשר למצוא מקרים יוצאי דופן, אבל צריך להסתכל היכן אנחנו מוצאים בעיקר את אלו שפורקים עול תורה ומצוות. האם הם נמצאים בעיקר אצל אלו שמדגישים נקודות אחרות ולא את התורה כעיקר בחייהם?

עוד יטענו שההתרופפות בשמירת תורה ומצוות לא התחילה עכשיו, אלא היא כבר שנים על גבי שנים. אכן, אני מסכים עם זה. נראה לי, שהיסוד של הדגשת הלאומיות על פני הדתיות נעשה כבר שנים על גבי שנים, ויש לו קשר גדול עם הירידה בשמירת תורה ומצוות בקרב הציבור הדתי-לאומי. טענתי היא שלאחרונה הדברים הגיעו לידי ביטוי ביתר שאת.
אסיים בדבר יפה ששמעתי מעו"ד דובי וינרוט בשם אביו עו"ד יעקב וינרוט ז"ל. החברה רגילה לקטלג אנשים לכל מיני קטגוריות: חרדים, אברכים, מודרניים, פא"יניקים, ליטאים, חסידים. תדע לך שהכול שטויות, החלוקה היא לשניים בלבד: אלו שהתורה היא החיים שלהם, ואלו שהתורה אינה החיים שלהם.


שאל את הרב