יום העצמאות שחל להיות ביום שני, ביום חמישי וביום שישי

1. יש חשיבות מרובה לקבוע את יום השמחה על הנס דווקא ביום הנס, ולא לקבוע אותו ביום אחר[1]. אולם, בדיעבד כשאי אפשר לקבוע ביום הנס, אפשר לקבוע ביום אחר, כיון שבסופו של דבר יש כאן זכרון לנס[2].
2. הרבנות הראשית לישראל פסקה כשחל יום העצמאות להיות ביום שישי או בשבת, יש להקדים את יום העצמאות ליום חמישי מחשש לחילולי שבת. היא פסקה שמקדימים לגמרי את יום העצמאות, וגם את ההלל אומרים ביום חמישי. נראה לי, שיש לקבוע את המסיבות ואת כל השמחה ביום חמישי, אך את ההלל יש לומר ביום שבת או בערב שבת, [כשחל בערב בשבת]. יש להשאיר חלק מדיני השמחה ליום המקורי, לה' באייר[3]. לדעת אלו שמברכים על ההלל, אין לברך על ההלל כשמקדימים את ההלל ליום חמישי, אלא יש לברך דווקא כשאומרים את ההלל ביום המקורי[4].
3. גם לפי הפסק של הרבנות הראשית לישראל להקדים את יום העצמאות ליום חמישי, יש עדיין דיני שמחה שנשארים ביום ה' באייר[5]. לא יאמרו "צדקתך צדק" [כשחל בשבת], "הזכרת נשמות" [כשחל בשבת], "תחנון" [כשחל בשישי], "למנצח" [כשחל בשישי] ו"א-ל ארך אפים" [כשחל בשישי]. גם ביום חמישי [היום שאליו הוקדם יום העצמאות] לא יאמרו "תחנון", "למנצח" ו"א-ל ארך אפים"[6].
4. כשחל יום העצמאות להיות ביום שני, ויש חשש לחילולי שבת ביום הזכרון, כיון שהוא חל במוצאי שבת, אפשר לדחות את יום הזכרון ליום שני ואת יום העצמאות ליום שלישי. יש לומר את ההלל ביום שלישי ולא ביום שני. אך, נראה לי, שאי אפשר לברך על קריאת ההלל ביום שלישי, גם לאלו שסוברים שבדרך כלל יש לברך על קריאת ההלל ביום העצמאות[7]. צריך לעשות זכר לנס ביום שני – בה' באייר – אך אפשר לצאת ידי חובה באיסור תענית[8]. נראה שיש גם לאסרו ב"תחנון"[9]. לגבי אמירת סליחות של בה"ב, נראה שלכתחילה נכון לדחותם לשבוע לאחר מכן. אך, מצד עיקר הדין אפשר לאמרם ורק לא לומר את התחנון[10]. הסעודה, השירים והריקודים יעשו רק ביום שלישי.
5. בדין תספורת, גילוח ונישואין בשנה שמקדימים את יום העצמאות, נראה שאפשר להסתפר, להתגלח ולערוך נישואין ביום שהוקדם. אך, נראה שיותר טוב שלא להסתפר, לא להתגלח ולא לערוך נישואין בשנה זו, בשני הימים[11]. אם מיקל להסתפר, להתגלח ולערוך נישואין, אין להקל בב' הימים, אלא דווקא ביום שהוקדם. כן הדין לענין שירים, ריקודים ומחולות, יש רק לעשותם ביום שהוקדם ולא ביום השני. אולי אפשר לעשות את הסעודה בשני הימים[12]. כשיום העצמאות נדחה, בוודאי יש לעשות את התספורת והגילוח רק ביום שלישי ולא ביום שני.

 

[1] את הרעיון שיש לקבוע את יום השמחה דווקא ביום שאירע הנס, אפשר ללמוד ממספר מקורות:

1. ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת מגילה ב, ע"א) ביאר מדוע נקבע שהערים המוקפות חומה יחגגו את פורים בט"ו באדר: "ומאחר שהפרזים בי"ד זמן השני שהוא יום חמשה עשר ראוי ליחדו למוקפין ונראה לי הטעם שהכרכים לרוב חשיבותם ראוי להם לשמוח בשני הימים ואם היתה קריאתם בי"ד כבר כלתה השמחה אחר שעבר יום עיקר הנס אבל כשקורין בט"ו אי אפשר שלא לשמוח קצת ביום י"ד שהוא תחלת הנס ועיקרו כמו שיתבאר אבל כפרים ועיירות לא הטריחום אלא ליום אחד והוא יום תחלת הנס ועיקרו". לאחר שעובר עיקר הנס, כבר כלתה השמחה, יורדת השמחה. מדבריו יש ללמוד שיש לקבוע את יום השמחה דווקא ביום שהוא עיקר הנס.
2. מובא במסכת מגילה (ב, ע"א) שבני הכפרים יכולים לקרוא את המגילה בי"א, י"ב וי"ג אדר. כלומר, אפילו שלא ביום שנקבע לכל היהודים – י"ד אדר, או ט"ו אדר. בגמרא בבבלי, בירושלמי ובראשונים, מבואר שאפילו שבני הכפרים מקדימים את הקריאה, בכל זאת, שמחת פורים – המשתה ושמחה, צריכים לעשות דווקא ביום פורים – בי"ד אדר (עיין מסכת מגילה ד, ע"ב-ה, ע"א; ירושלמי מסכת מגילה, פרק א, הלכה א; "מרדכי", מסכת מגילה, רמז תשעד; 'הגהות אשר"י' שם, פרק א, סימן א; חידושי "בית הבחירה", שם ב, ע"א; רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ב, יד).
3. ב"טור" (אורח חיים תקפ, א-ב) מובא שבעל "הלכות גדולות" כתב שיש מספר ימים שנהגו להתענות בהם. בתוך מנין הימים שהוזכרו על ידי בעל "הלכות גדולות", מוזכרים ימים שמצד הדין אסור להתענות בהם: ראש חודש ניסן, משום שמתו בו בני אהרן. ראש חודש אב, משום שמת בו אהרן. גם מתענים בכ"ח בכסלו, שהוא חנוכה, משום שביום זה שרף יהויקים את המגילה אשר כתב ברוך מפי ירמיהו.

ממספר סוגיות בגמרא יש ללמוד שיש איסור תענית בראש חודש ובחנוכה (עיין מסכת תענית טו, ע"ב; מסכת תענית יז, ע"ב; מסכת ראש השנה יח, ע"ב).

ר' יוסף קארו זצ"ל ("בית יוסף", אורח חיים תקפ, א) תמה איך תיקנו לצום בראש חודש?

מהרלב"ח (אורח חיים תקפ, א) תירץ שאפשר שמותר לצום בראש חודש אב וכו' משום שימי תענית אלו נתקנו בהסכמת כל ישראל, ויש להם רשות לגזור תענית גם בראש חודש. הוא ביאר את הסוגיא במסכת תענית (טו, ע"ב) שלא גוזרים תענית בראש חודש, כשאין הסכמת כל ישראל. הוא הוסיף שהסוגיא במסכת תענית עוסקת בגזירת תענית על הצרה שלא תבוא. אך, כאן מדובר על תעניות לרגל צרה שעברה עליהן בעבר. כלומר, החילוק בין תענית שהיא באה כדי למנוע צרה, ובין תענית שבאה לזכרון צרה.

ר' יואל סירקיס ("בית חדש" שם, אות א) כתב כעין החילוק השני. אין לגזור תענית בראש חודש על צרה שלא תבוא, משום שאפשר להתענות לאחר ראש חודש. אך, בתעניות שנקבעו לזכר צרה שעברה על הציבור באותו היום, הרי אי אפשר לקבוע את התענית ביום אחר. היום שבו חלה הצרה, הוא יום מר, ודווקא ביום זה יש להתענות לזכר הצרה שאירעה לציבור.

נלמד מכאן, שיש לקבוע את הזכרון למאורע ביום שאירע המאורע.

[2] הטעמים שהבאתי לעיל הם טעמים רק שניתנים כדי להסביר מדוע לכתחילה יש לקבוע את יום השמחה דווקא ביום שאירע המאורע המשמח. אולם, יש לדון מה הדין במקרה של דיעבד, שכבר קבעו את יום השמחה ביום שלא אירע המאורע המשמח?

ננסה להוכיח שאכן, בדיעבד אפשר לקבוע את יום השמחה גם ביום שלא אירע המאורע המשמח:

1. בנוגע לצום גדליה יש מחלוקת בין הראשונים והאחרונים מתי נהרג גדליה בן אחיקם? יש שסברו שגדליה בן אחיקם נהרג בראש השנה ונדחתה התענית לג' בתשרי, כיון שאי אפשר להתענות בא' ובב' בתשרי, שימים אלו הם ימי ראש השנה (עיין בתוספתא למסכת סוטה, פרק ו, הלכה י, הוצאת ליברמן; מסכת ראש השנה יח, ע"ב-יט, ע"א; ב"סדר עולם רבה", פרק כו, הוצאת ליינר; ב"בית יוסף", אורח חיים תקמט, ב; באבן עזרא, זכריה ח, יח-יט; ב'חידושי אגדות למהרש"א', מסכת ראש השנה יח, ע"ב, ד"ה צום השביעי וכו'; בספר "טורי אבן", מסכת ראש השנה יח, ע"ב, ד"ה אלא שאני וכו'; ב"טורי זהב", אורח חיים תקמט, א; ב"שערי תשובה" שם, א; ב"באר היטב" שם, א; ב"חשק שלמה", מסכת מגילה ה, ע"א).

לפי הדעות שצום גדליה נדחה, יש ללמוד שאם אי אפשר לקיים את הזכרון ביום שאירע המאורע, אפשר לדחותו.

2. במשנה במסכת מגילה (ה, ע"א) מובא שאם ט' באב חל להיות בשבת דוחים את התענית ליום ראשון.

נלמד מכאן, שאפילו שאי אפשר לקיים את התענית ביום שאירע המאורע, לא מבטלים אותה אלא מתענים ביום אחר.

3. נפסק להלכה על ידי הראשונים והפוסקים שמקדימים את תענית אסתר שחלה להיות בשבת, ליום חמישי, כיון שלא שייך כלפי תענית זו הדין של אקדומי פורענות לא מקדימינן (עיין רמב"ם, הלכות תעניות ה, ה; חידושי הריטב"א למסכת מגילה ה, ע"א; רא"ש שם, פרק א, סימן א; "טור" ו"שולחן ערוך", אורח חיים תרפו, ב).

הראיה הזו, היא לפי דעת רבינו תם (מובא ברא"ש שם) שסבר שמתענים בתענית אסתר לזכר התענית שהתענו בני ישראל בזמן המלחמה, בי"ג באדר. לפי ביאורו, המאורע היה דווקא בי"ג באדר, ומקדימים את התענית לי"א באדר על אף שיום זה אינו קשור עִם האירוע.

הבאתי עוד ראיות לכך בספרי בעמודים 386-391.

[3] דין דומה למקרה שלנו נוגע לט"ו באדר שחל להיות בשבת. מבואר בסוגיא במסכת מגילה (ד, ע"ב) שאין לקרוא את המגילה בשבת משני טעמים: 1. משום גזירה של רבה שחוששים שמא יעביר את המגילה ד' אמות ברשות הרבים. 2. רב יוסף סבר שהטעם הוא משום שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה. כלומר, הם מצפים לקבל את הצדקה ביום שקוראים את המגילה.

ראשונים רבים נחלקו בשאלה מה דין סעודת פורים כשחל ט"ו באדר להיות בשבת? האם יש להקדימו, או לעשותו בשבת, או לאחרו ליום ראשון (עיין בחידושי הר"ן, מסכת מגילה ג, ע"א, מדפי הרי"ף; חידושי הרשב"א למסכת מגילה ה, ע"א; חידושי "בית הבחירה" שם; שו"ת ה'תשב"ץ', חלק ג, סימן רצח; "בית יוסף", אורח חיים תרפח, ו; "שולחן ערוך" שם; שו"ת מהרלב"ח, סימן לח; שו"ת הרדב"ז, חלק ו, סימן ב אלפים וק"ה; "פרי חדש", אורח  חיים תרפח, ו).

בירושלמי במסכת מגילה (פרק א, הלכה ד) מובא דיון בנוגע לסעודת פורים, ושם נאמר שסעודת פורים נדחית ליום ראשון. הטעם לדין זה הוא, שאי אפשר לעשות את הסעודה בשבת, כיון ששמחת פורים תלויה בבית דין יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים.

בנוגע לאמירת 'על הנסים', מבואר ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תרפח, ו) ובדברי אחרונים רבים (שו"ת ה'תשב"ץ' שם; שו"ת מהרלב"ח, שם; שו"ת הרדב"ז שם; "ספר תיקון יששכר", מובא בהערות מוהר"א אזולאי, על ה"לבוש", אורח חיים תרפח, ו) שיש לאמרו דווקא בט"ו באדר – בשבת. מספר אחרונים (שו"ת מהרלב"ח שם; "ספר תיקון יששכר" שם) ביארו שצריכים לומר 'על הנסים' בשבת, כיון שזהו יום הנס, בי"ד באדר לא הגיע זמן חיובו. הרי בתפילת 'על הנסים' אנחנו אומרים ב'שעשה נסים לאבותינו בזמן הזה', ולערים מוקפות חומה לא היה הנס בזמן הזה – בי"ד באדר, אלא בט"ו באדר.

למדים מכאן, שלא מזיזים את כל דיני היום, אלא רק מה שצריך. שאר דיני היום יש להשאירם על כנם, ביום שאירע הנס. ההודאה צריכה להיות דווקא ביום שאירע הנס.

אמנם, יש לדון מדין ט' באב שחל להיות בשבת. לכאורה, במבט ראשון נראה כשחל ט' באב להיות בשבת, אז כל דיני ט' באב נדחים ליום ראשון. נבחן שאלה זו על פי מספר דינים שנוגעים לט' באב שחל להיות בשבת:

1. מובא במסכת תענית (כט, ע"ב): "דתניא תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו".

יש מחלוקת ראשונים אם אסור לאכול בשר ולשתות יין בסעודה מפסקת בשבת (עיין ב"טור", אורח חיים תקנב, י). להלכה נפסק ברמב"ם (הלכות תעניות ה, ח), ב"טור" וב"שולחן ערוך" (אורח חיים תקנב, י) שאין להימנע מלאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת. מכאן יש ללמוד, שדיני ט' באב נדחים לגמרי.

2. מובא במסכת תענית (כט, ע"ב-ל, ע"א) דיון מתי מתחילים דיני האבלות שנוהגים לפני ט' באב, שנוהגים שלא להסתפר ושלא לכבס לפני ט' באב. מסקנת הגמרא שנוהגים רק בשבוע שחל בו ט' באב, ורק עד ט' באב.

יש מחלוקת בין הראשונים מה הדין במקרה שחל ט' באב להיות בשבת? מה נחשב השבוע שחל להיות בתוכו ט' באב?

יש ראשונים שסברו שהולכים אחר היום של ט' באב. לכן, השבוע שחל להיות בתוכו ט' באב, הוא השבוע לפני ט' באב, ונוהגים בו הדינים של שבוע שחל ט' באב להיות בתוכו (עיין "טור" [אורח חיים תקנא, ד] ששם מובאות דעות בעל ה'סמ"ג' ובעל ה'סמ"ק'  שסברו כך).

אולם, מנגד עומדים מספר ראשונים נכבדים שלדעתם בשנה זו אין דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכו, כיון שנדחתה התענית לי' באב, ולא הולכים אחר היום של ט' באב, אלא אחר התענית (עיין רא"ש, מסכת תענית, פרק ד, סימן לב; חידושי הריטב"א שם ל, ע"א; "טור", אורח חיים תקנא, ד).

לכאורה, הראשונים נחלקו בשאלה האם נעקרו דיני ט' באב לגמרי ממקומם, או שנשארו במקומם ורק נדחתה התענית?

ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תקנא, ד) מובאת כדעה ראשונה שאין דין של שבוע שחל להיות בתוכו ט' באב, ואין שום איסור בשבוע לפני התענית ובשבוע לאחר התענית. לאחר מכן מובאת בשם יש אומרים, הדעה ששבוע שחל להיות בתוכו ט' באב, אסור בכל הדינים של שבוע שחל להיות בתוכו ט' באב.

אם כן, יש כאן סתם ואחר כך יש אומרים, ולהלכה פוסקים שדיני ט' באב נעקרו ממקומם.

3. מובא ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תקנט, א) אם חל ט' באב במוצ"ש לא אומרים "צדקתך צדק" במנחה בשבת.

ב"משנה ברורה" (שם, ס"ק א) מבואר שדין זה נעוץ בכך שט' באב נקרא מועד.

ב"פרי מגדים" (שם, משבצות זהב, ס"ק א) מובא שבספר "אליה רבה" נפסק שאם חל ט' באב להיות בשבת, יש לומר 'אב הרחמים' בשבת. הוסיף בעל ה"פרי מגדים" שהנוהגים להזכיר נשמות בכל שבת, הוא הדין בשבת זו. כך גם נפסק להלכה ב"משנה ברורה" תקנב, ל.

מדבריהם יש ללמוד שדיני ט' באב נדחו ליום ראשון, ולכן יש לומר 'אב הרחמים' ולהזכיר נשמות בשבת.

4. במקרה שחל ט' באב להיות בשבת יש מחלוקת ראשונים ואחרונים, האם בשבת אסורים בתשמיש המיטה? יש שאוסרים ולדעת אחרים אין איסור (עיין ברא"ש, מסכת תענית, פרק ד, סימן לב; "טור", אורח חיים תקנד, יט).

לכאורה, המחלוקת הזו תלויה במחלוקת האם נעקרו דיני ט' באב ממקומם או לא נעקרו. עיין בשו"ת הרשב"א (חלק א, סימן תקכ) שמבואר במפורש מדבריו שנעקר לגמרי ט' באב ממקומו, ולכן אין איסור של דברים שבצנעא. אך, נראה לי, שגם הראשונים ששסברו שאסורים בתשמיש המיטה, לא סברו כך מדינא, אלא רק מחומרא. כך נראה בדעת הרמ"א. הרי ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תקנד, יט) נפסק כדעה שאין איסור תשמיש המיטה. אולם, הרמ"א הביא את הדעה שאסורים בתשמיש המיטה. לכאורה, יש להקשות הרי הרמ"א בדין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכו, לא חלק על המבואר ב"שולחן ערוך" שבשנה שחל ט' באב להיות בתוכו, אין דין שבוע שחל להיות בתוכו. הוא לא כתב שהעיקר כדעת היש אומרים שיש דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכו. מכך יש להסיק שסבר שנעקר ט' באב ממקומו. לכן, נראה שצריך לומר שהרמ"א בפסיקתו שאסורה תשמיש המיטה כשחל ט' באב להיות בשבת לא בא לחלוק על היסוד שנעקר ט' באב ממקומו. אכן, לעיקר הדין נעקר ט' באב ממקומו. אולם, לחומרא הוא נקט שנכון לאסור דברים בצנעא כשחל ט' באב להיות בשבת. עיין בדברי מהר"ם מלובלין (בשו"ת שלו, דבריו מובאים ב"מגן אברהם", סוף סימן תקנג) שכתב שאיסור תשמיש המיטה כשחל ט' באב להיות בשבת, הוא חומרא יתירה, ואין להוסיף על מה שנאסר. כלומר, על איסור תשמיש המיטה. יש להוסיף שמבואר בדברי מספר אחרונים שאם חל ליל טבילת האשה [מטומאת נידה] להיות בליל שבת כשחל ט' באב להיות בשבת, היא טובלת ומותרים בתשמיש המיטה (עיין ב"מגן אברהם", אורח חיים תקנד, כ; ב"משנה ברורה" שם, מ).

לפי הנזכר לעיל, היה מקום ללמוד מכל זה לדין יום העצמאות. דהיינו, כמו שבמקרה שט' באב חל להיות בשבת, נעקרים כל דיני ט' באב ועוברים לי' באב, כך גם יהיה הדין במקרה שמקדימים את יום העצמאות כשחל ה' באייר להיות בשבת. בשבת אין דיני יום העצמאות, אלא רק ביום שהקדימו.

אולם, נראה לי, שיש מקום לדחות ראיה זו. הבנה זו מבוססת על ההנחה שבאמת אפשר לדחות ולעקור את כל דיני היום ויחולו על היום האחר. אך, זה תלוי בדעתם של החכמים. בט' באב ראו לנכון לעקור לגמרי את היום ממקומו. חכמים סברו שכיון שכל ענייני היום קשורים עִם התענית, לכן יש לקשר את דיני היום עִם התענית. וכיון שלא מתענים בט' באב שחל להיות בשבת, אלא מתענים בי' באב, אז אין מקום להשאיר הדינים של ט' באב שיחולו להיות בט' באב בשבת. יש להוסיף שיש להסביר שהטעם שעקרו את כל דיני היום והעבירו אותם לי' אב משום שגם י' אב שייך לחורבן בית המקדש, שרובו של היכל נשרף בי' באב (עיין מסכת תענית כט, ע"א). נראה קצת מלשון הרשב"א (בשו"ת שלו, חלק א, סימן תקכ) כהבנה זו שכיון שהתענית שייכת לי' באב, לכן נעקרו הדינים לגמרי: "וכ"ש דלגמרי עקרוה מתשיעי ואוקמוה. ומעיקרא היה ראוי לקובעו בעשירי כדאיתא התם". בכל אופן, ההכרעה תלויה בדעת החכמים. נראה שביום העצמאות יותר טוב שלא להקדים את כל דיני היום, שעיקר היום ראוי להיות בשבת, רק כאן מקדימים מסיבות צדדיות. לכן, לדעתי נכון יותר לדמות את המקרה שלנו לפורים – ט"ו באדר שחל להיות בשבת, שכפי שהתבאר לעיל עדיין נשארים חלק מהדינים לט"ו באדר שחל להיות בשבת ולא נעקרים כל הדינים ליום הקריאה.

יש להוסיף שגם בתענית ט' באב שחלה בשבת יש מספר דינים שהשאירו לט' באב ולא עקרו את כולם. על אף שנהגו דינים אלו רק מחומרא, בכל זאת, למדים מכך שלא רצו לעקור לגמרי את דיני היום.

[4] מלשון מספר ראשונים יש ללמוד שיש לומר את ההלל בשעה שאירע הנס:

1. תלמידי ר' יונה (מסכת ברכות כג, ע"א, מדפי הרי"ף, ד"ה והאמר וכו'): "מפני שעיקר קריאת ההלל הוא על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור ואנו אומרים אותו באותה שעה כמו שאמרו דוד על הצרות שעברו עליו".
2. דברי רבינו תם (מובאים בתלמידי ר' יונה, מסכת ברכות ז, ע"ב-ח, ע"א, מדפי הרי"ף): "שעיקר ההלל נתקן על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור שבשעה שהיה לכל ישראל צרה והיה הקב"ה עושה עמהם נס היו עושים יו"ט והיו אומרים הלל". משמע מדבריו שאמירת ההלל היא בשעה שאירע הנס.
3. ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת פסחים קיז, ע"א): "כל יחיד שאירעתהו צרה ונגאל הימנה רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה אלא שאינו מברך עליו וכן הדין בכל ציבור וצבור כך היה יסוד נביאים לאמרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה".

נראה לי, שאפשר להביא עוד ראיה ליסוד זה, שיש לומר את ההלל דווקא ביום שאירע הנס. הרי האחרונים דנו בנוגע לקריאת הלל כשחל ט"ו באדר להיות בשבת. בסוגיא במסכת מגילה (יד, ע"א) מובאים מספר טעמים מדוע לא אומרים הלל בפורים? 1. קריאת המגילה היא ההלל [רב נחמן]. 2. אכתי עבדי אחשורוש אנן [רבא]. 3. אין לומר הלל על נס שבחו"ל.

מתוך מחלוקת זו התפתח דיון בראשונים ובאחרונים מה הדין במקרה שאין לאדם מגילה? האם יאמר הלל במקום קריאת המגילה? באחרונים דנו גם במקרה שט"ו באדר חל להיות בשבת, האם יש לקרוא את ההלל בשבת?

ב"פרי מגדים" (אורח חיים, אשל אברהם תרצג, ב) כתוב שהנפק"מ בין הטעמים שהובאו בגמרא היא, ט"ו באדר שחל להיות בשבת. לפי הטעם שקריאת המגילה היא ההלל, יש לומר את ההלל בשבת.

בשו"ת "מחנה ישראל" (סימן לט) נידונה שאלה זו. וכתוב שלא ראה בדברי הפוסקים איזה טעם עיקר, של רב נחמן או של רבא, ויש בכך נפק"מ לדין ט"ו באדר שחל להיות בשבת. בעל שו"ת "מחנה ישראל" כתב שבירושלים לא נהגו לומר הלל בשבת, ועל כך הוא תמה, כיון שמי קבע שטעמו של רבא הוא הנכון?

כנגדם עמד בעל שו"ת "תשובה מאהבה" (חלק א, סימן מה) שהביא את המבואר ב"פרי מגדים", וכתב שאין הכרח להשוות את דין ט"ו באדר שחל להיות בשבת למקרה שאין לו מגילה, משום שיש לומר שבמקרה שט"ו באדר חל להיות בשבת, אין צורך לקרוא את ההלל בשבת, כיון שקרא כבר את המגילה בי"ד באדר. דהיינו, כבר יצא ידי חובה.

לכאורה, בעל שו"ת "מחנה ישראל" לא הסכים עִם סברא זו. הוא סבר שצריך לומר את ההלל בזמנו ולא יוצא ידי חובה במה שנאמר קודם לכן. צריך לומר את ההלל בזמנו.

אם כן, לא ברור אם אפשר לצאת באמירת הלל קודם הזמן. ואין להביא ראיה מכך שנוהגים שלא לומר את ההלל כשט"ו באדר חל להיות בשבת, שהכריעו להלכה שאפשר לומר את ההלל קודם הזמן, כיון שאולי הכריעו שהטעם שלא אומרים הלל בפורים הוא, שאכתי עבדי אחשורוש אנן. נוסף על כך, יכול להיות שלא אומרים את ההלל, כיון שסברו שאפילו לדעת רב נחמן, לאחר שתיקנו לקרוא את המגילה במקום ההלל, לא פלוג רבנן, ובכל מקרה ומקרה קוראים את המגילה, ולא אומרים את ההלל (עיין שו"ת "מנחת יצחק", חלק ח, סימן סד). בכל אופן, יש להוכיח מאלו שסברו שיש לומר את ההלל כשט"ו באדר חל להיות בשבת, שסברו שאי אפשר להקדים את קריאת ההלל.

הארכתי בדין הנ"ל בספרי בעמודים 392-406.

אציין כאן למספר נקודות היסטוריות בנוגע לקביעת הקדמת יום העצמאות ליום חמישי, ודינים המתלווים לכך. הדברים כתובים ב"ספר הרבנות הראשית לישראל – שבעים שנה לייסודה", בחלק של הרבנות הראשית ויום העצמאות, פרק ג, אות א-ב; פרק ד, אות ג:

ה' באייר שחל להיות בשבת:

השאלה הופנתה לראשונה על ידי הרב שאול ישראלי זצ"ל, בשנת תש"י שאז חל ה' באייר להיות בשבת. באותה שנה לא הוחלט להקדים את יום העצמאות, אלא דווקא לדחותו ליום ראשון. באותה שנה הרבנים הראשיים, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל פסקו שהתפילות יתקיימו בליל שבת, בשבת וביום ראשון. נקבע לומר בליל שבת – אחרי קבלת שבת: תהילים ק"ב (יד-כג) [בחוברת הוסיפו בתחילה תהילים קי"ז פסוק בפסוק]; לפני עלינו לשבח: חצי הלל ללא הברכות. בשבת – לאחר ההפטרה אמירת פסוקי גאולה מהנביאים בניגון של הפטרה (בשנים הבאות הם הושמטו); אזכרה לחללי מלחמת השחרור. במוצ"ש – עיקר סדר ההודיה בדומה לשנה שעברה: תהילים ק"ז, צ"ז, צ"ח; "מקדש מלך", "התעוררי", "התנערי", "לא תבושי", "ימין ושמאל"; "שמע ישראל"; "ה' הוא הא-להים" (3 פעמים); "וכי תבואו מלחמה בארצכם וכו' ", תרועה בשופר, "יהי רצון… כשם שזכינו לאתחלתא דגאולה כן נזכה לשמוע קול שופרו של משיח", "שיר המעלות בשוב ה' "; סעודת מצוה והדלקת נרות. ביום ראשון – אחרי חזרת הש"ץ – "מי שעשה נסים לאבותינו ולנו וגאל את ישראל… ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה"; הלל שלם ללא ברכות; הפטרה ללא ברכות "עוד היום בנוב", "תפילה לשלום המדינה"; דרשת הרב; "תפילת התשובה"; "יזכור" לחללי השואה ומלחמת השחרור; "אב הרחמים"; "אני מאמין" וסעודת מצוה חגיגית. לא אומרים "תחנון" גם בתפילת מנחה.

לפי תקנה זו, עיקר היום הוא ביום ראשון, יש רק מספר דינים שנשארים בשבת.

ה' באייר שחל להיות ביום שישי:

בשנת תשי"א אירע הדבר לראשונה, ואז הקדימה הרבנות הראשית לישראל בא' באדר ב', והיא הודיעה לציבור הרחב: בגלל קדושת השבת, תפילות ההודיה ידחו ויתקיימו ביום ו' באייר. אח"כ בכ"ח באדר ב' החליטה הכנסת להקדים את החגיגות ליום חמישי. ומשום כך הרבנות הראשית לישראל הורתה להקדים את התפילות ליום חמישי.

[5] נראה לי, שיום ה' באייר הוא יום מיוחד, היום הזה הוא יום הנס – יום ההצלה. ביום זה הוקמה המדינה, ועיקר ההצלה הוא הקמת המדינה. הרבנות הראשית לישראל ורבנים נוספים סברו שאפשר להקדים את יום העצמאות ולומר את ההלל ביום שהוקדם משום שסברו שאין חיוב לומר את ההלל דווקא ביום ה' באייר, שההצלה התמשכה לזמן ממושך, וכל התקופה הזו היא זמן של הצלה. לכן, גם קודם ה' באייר אפשר לומר את ההלל, ולברך על כך. נראה לי, שגם לשיטתם יש לומר שעדיין יש דיני שמחה שנשארים ליום ה' באייר, שהוא עיקר הנס – עיקר ההצלה. על פי הבנה זו, נראה, שיש לנהוג בה' באייר דיני שמחה.

ממספר מקורות נראה שיש ללמוד שבמקרה שדוחים את התענית או היום טוב, עדיין נשארים מספר דינים ביום המקורי. יכול להיות שאפילו עיקר היום הוא היום המקורי. וכבר הזכרתי את הדברים לעיל.

עוד אציין שמובא במשנה במסכת מגילה (ב, ע"א) שבני הכפרים מקדימים לקרוא במגילה ליום הכניסה. אך, מבואר בגמרא ובראשונים שהמשתה והשמחה נשארים בי"ד באדר. נוסף על כך, מבואר בגמרא במסכת תענית (יח, ע"ב) וכן בראשונים כשבני הכפרים מקדימים לקרוא במגילה ביום הכניסה, באותו יום מותר להם בהספד ובתענית. כלומר שאין שום שמחה באותו יום. היום שמחה הוא היום שאירע הנס – י"ד באדר, ולא היום שקוראים בו את המגילה (עיין בחידושי הר"ן, מסכת מגילה ג, ע"א, מדפי הרי"ף; חידושי "בית הבחירה", שם ה, ע"א; רמב"ם, הלכות מגילה ב, יג; "טור" ו"שולחן ערוך", אורח חיים תרצו, ג).

הארכתי בדין זה בספרי בעמודים 407-408.

[6] ביום שאליו הוקדם יום העצמאות עושים זכר לנס, הרי מקיימים בו את המסיבות, סעודת יום העצמאות, ולכן יש בו שמחה, ואין לומר תחנון ביום זה. שני הימים הם ימי שמחה. רואים גם בדין פורים, כשהשנה מעוברת, שבאדר ראשון י"ד באדר אסור בתענית ובהספד ולא אומרים בו תחנון. ר' משה סופר (שו"ת 'חת"ם סופר', אורח חיים, סימן רח) הסביר שהטעם לכך הוא, שצריך לעשות זכר לנס ביום שאירע הנס, ואין להעביר על המצוות. אי אמירת התחנון בא בשביל הזכרון לנס. לכן, נראה שגם כאן שעושים זכר לנס כבר ביום חמישי, יש לאסור את היום בתחנון. נוסף על כך, כבר הבאתי לעיל שבכל הפורים הקטנים, שהיו עושים יום טוב זכר לנס, לא היו אומרים תחנון. לכן, גם בנידון שלנו, ביום חמישי עושים זכר לנס, ואין לומר בו תחנון.

[7] הסיבה שכאן אני מיקל לומר את ההלל ביום שלישי  ולא ביום שני היא: כאן אי אפשר לומר את ההלל ביום ה' באייר. אי אפשר שהציבור הדתי יאמר הלל ביום הזכרון, שזהו יום של אבל שמשפחות רבות עולות לקברי יקיריהם וזוכרים את הנופלים שנהרגו במלחמות של עַם ישראל. על אף, שלדעתי למרות שיש תקנת נביאים לומר הלל בכל שנה ושנה, דווקא ביום שאירע הנס, בכל זאת, במקרה זה אני סומך להקל, מהטעמים הבאים:

1. יש לסמוך על הדעות שהנס היה מתמשך ואפשר לקבוע אותו ביום אחר, אין חיוב לעשות את יום ההודיה דוקא בה' באייר. במקרה זה יש מקום לסברא זו, כיון שהיום שנוהגים בו ימי השמחה הוא יום למחרת הקמת המדינה. לכן, באמת זוהי תקופה של ההצלה. במקרה שהוקדם יום העצמאות, היום שאליו הוקדמה השמחה וההודאה לא שייך לתקופת המלחמה. ד' באייר לא שייך לתקופת המלחמה.
2. יום ו' באייר קשור עִם ההצלה, כיון שבו, בחצות הלילה היה צריך להסתיים המנדט, ורק הקדימו את הכרזת המדינה, כיון שו' באייר חל להיות בשבת. מחמת חילול שבת הקדימו את הכרזת המדינה.

[8] דין זה בנוי על דברי ר' משה סופר (שו"ת 'חת"ם סופר', אורח חיים, סימן רח) שסבר שיש חיוב דאורייתא לעשות זכר לנס. מבואר מדבריו שהחיוב הוא דווקא ביום שאירע הנס. בכך הוא הסביר את הטעם שפסקו הראשונים שבשנה מעוברת, שי"ד באדר ראשון נאסר בהספד ובתענית, כיון שיש חיוב דאורייתא לעשות זכר לנס, ואי אפשר לדחות את החיוב הזה, משום שאין מעבירין על המצוות. לכן, צריכים לעשות איזה שהוא זכר לנס. באיסור תענית והספד מקיימים את הזכר.

לפיו, יש לעשות איזה שהוא זכר לנס ביום שאירע הנס ולכן אסורים בהספד ובתענית.

[9] הרבנות הראשית לישראל פסקה שגם אין לומר תחנון (עיין במאמרו של הרב יונה מצגר, בספר היובל של ישיבת כרם ביבנה, עמ' 182). נראה שכך נכון לעשות. מעיקר הדין היינו צריכים לעשות את יום העצמאות ביום שני, ולכן יש לנו להשאיר חלק מהדינים בעיקר היום. נוסף על כך, כפי שהבאתי מדברי הרב משה סופר (בעל ה'חת"ם סופר') יש לעשות זכר לנס בעיקר היום. לכן, יש לאסור גם תחנון. כך מוצאים בדין י"ד באדר ראשון, שלא אומרים בו תחנון.

[10] הרבנות הראשית לישראל לא התייחסה לאמירת סליחות במקרה שחל יום העצמאות להיות ביום שני. אך, נראה לי, שאפשר לומר את הסליחות. שהרי לדעת חלק מהרבנים אפילו אם יום העצמאות חל בשני ולא נדחה, יש לחוג את יום העצמאות וגם לומר סליחות. על אף, שנלענ"ד, שבמקרה שלא נדחה יום העצמאות אין לומר את הסליחות, בכל זאת, במקרה הנידון כאן, נראה שאפשר לומר את הסליחות. הרב מאיר קפלן זצ"ל (מובא בספר "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים", בעריכת הרב פרופ' נחום רקובר שליט"א) כתב שאין לומר סליחות שהן תלויות בתענית, ואין להתענות ביום העצמאות. יש מקום לדון במקרה הנידון כאן, שהרי בסופו של דבר לא אומרים הלל ביום זה, ואם כן, אולי אפשר לומר סליחות. אולם עדיין, נראה לי, שמי שלא נוהג לומר סליחות באופן קבוע בבה"ב, אין לאמרם בשנה זו שיום העצמאות נדחה, ויש לאמרם בשבוע לאחר מכן. רק מי שנוהג בקביעות לומר סליחות בבה"ב, ימשיך במנהגו גם בשנה זו.

[11] כבר נכתב לעיל שמותר להקדים ולקבוע ביום אחר, אלא לכתחילה יש לקבוע ביום שאירע הנס. בדיעבד אפשר לעשות ביום אחר, אפילו שאין זה היום שאירעה ההצלה. כיון שמקדימים את יום העצמאות ועכשיו יום חמישי הוא היום שעושים זכר לנס, זהו יום השמחה, אז מותר להסתפר ולהתגלח ביום זה. אולם, כיון שההיתר של תספורת וגילוח שנוי במחלוקת. לכן, בשנה זו שלא עושים את השמחה ביום שאירע הנס, נכון שלא להסתפר ולהתגלח.

[12] אין איסור בסעודה מצד ימי ספירת העומר, וכיון שבסך הכל היום הזה הוא היום המקורי, ועדיין משאירים בו דיני שמחה, ראוי לעשות בו סעודה לזכר הנסים שאירעו לנו.

כשדוחים את יום העצמאות, וקובעים אותו ליום שלישי, אין לעשות סעודה ביום שני, כיון שזהו יום הזכרון, אי אפשר לעשות סעודת שמחה ביום שחלק מהציבור עושה זכרון לנופלים.

השירים והריקודים אסורים בימי ספירת העומר, ולכן, יש לעשותם דווקא ביום השמחה. כלומר, ביום שהוקדם שהוא יום שנקבע לעשיית המסיבות. בוודאי כך הדבר כשדוחים את יום העצמאות ליום שלישי, ההיתר של שירים וריקודים ניתן רק ליום שלישי ולא ליום שני. אי אפשר לחגוג ביום שני כששאר הציבור בוכה ואבל על הנופלים.

---