מבוא
ברצוני לדון בשאלת חיוב שוטה בצדקה. האם יורדים לנכסי השוטה כדי לגבות כסף לתת לצדקה? לכאורה, הסברא נותנת שאין לרדת לנכסיו, כיון שהוא פטור מכל המצוות, ולכן אין לו חיוב לתת צדקה. אך, כפי שנראה הבנה זו אינה פשוטה כלל וכלל. כדי להשיב על שאלתנו נצטרך לרדת לעיון בטעם שכופים על מצות צדקה, וכן בטעם שיורדים לנכסי האדם כדי לגבות את הצדקה.
כפייה על מצות צדקה
התחלתי את המאמר עם ההנחה הפשוטה שכופים על מצות צדקה, אבל הנחה זו אינה פשוטה כלל וכלל, ועלינו לבאר הנחה זו.
מובא בגמרא במסכת כתובות (מט, ע"ב):
אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. איבעיא להו: הלכתא כוותיה, או אין הלכתא כוותיה? תא שמע: כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא! כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה! ועורבא בעי בניה? והכתיב: לבני עורב אשר יקראו! לא קשיא: הא בחיורי, הא באוכמי. כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה? ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד – כפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה.
משמע שכופים על מצות צדקה. מאידך, מבואר בגמרא במסכת חולין (קי, ע"ב):
אדהכי, אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה כפתוהו, אמר להו: שבקוהו, דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה – אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה, אמר ליה: חזינא לך דחריפת טובא.
מכאן מבואר שלא כופים על מצוה שמתן שכרה בצידה, והרי כך הדבר במצות צדקה שכתוב (דברים טו, י): "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".
ביישוב שאלה זו נחלקו הראשונים, ונציין שלא כל הראשונים הסכימו שכופים את האדם לתת צדקה. יש מהראשונים שביארו שלא כופים בשוטים, אלא רק כופים אותו בדברים לתת צדקה[1]. חלק מהראשונים הסבירו שהבית דין לא נענש אם לא כפה אותו עד שיקיים את המצוה. ובית דין לא נענש אפילו אם לא כפו אותו בכפייה בעלמא. אבל, יש לבית דין מצוה וחיוב לכוף אותו לקיים את המצוה, כפיה בעלמא[2]. אבל, רבים מהראשונים והאחרונים נקטו שכופים בשוטים את האדם לתת צדקה, ונתנו יישובים שונים כדי ליישב את הסתירה בין הגמרות[3].
להלכה למעשה, מצינו שהרמב"ם (הלכות מתנות עניים ז, י) וה"טור" (יורה דעה רמח, א) פסקו שכופים בשוטים על מצות צדקה.
וכן, מהרי"ק (בשו"ת שלו, שרש קמח) כתב שעל אף שרבינו תם סבר שלא כופים בשוטים, בכל זאת, רוב הפוסקים כתבו שכופים ממש. גם הריצב"א ור' יצחק בר' אברהם סברו שרשות לבית דין לכופו. לכן, הוא נטה לומר שיש לכפות את האדם בכפיה בשוטים.
ר' יוסף קארו זצ"ל ("בית יוסף", יורה דעה רמח, א) הביא את מחלוקת הראשונים וכתב שרוב הפוסקים כתבו שכופים בשוטים על מצות צדקה, וכך הוא פסק להלכה ב"שולחן ערוך" (יורה דעה רמח, א).
אבל המהרשד"ם (בשו"ת שלו, יורה דעה, סימן קסו) הביא עוד ראשונים שסברו כמו רבינו תם, וכתב שלכן עדיף שב ואל תעשה ואין לכפותו אלא בדברים. לפיו, הנתבע יכול לומר קים לי כדעת הפוסקים האלו שלא כופים בשוטים.
לפי ההבנה שלא כופים בשוטים, אז בוודאי לא יורדים לנכסי האדם כדי לגבות בשביל צדקה. אלא, אנחנו נדון לפי השיטות שכופים בשוטים, האם יורדים לנכסי האדם לגבות צדקה?
ירידה לנכסיו
מובא בגמרא במסכת כתובות (מח, ע"א):
ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מי שנשתטה, בית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר. א"ל רבינא לרב אשי, מ"ש מהא דתניא: מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר? א"ל: ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת? מאי דבר אחר? רב חסדא אמר: זה תכשיט, רב יוסף אמר: צדקה. מ"ד תכשיט, כל שכן צדקה; מ"ד צדקה, אבל תכשיט יהבינן לה, דלא ניחא ליה דתינוול.
מדברי הגמרא מבואר שאדם שנשתטה יורדים לנכסיו וזנים ומפרנסים את אשתו, ילדיו ודבר אחר. אדם שהלך למדינת הים בית דין יורד לנכסיו רק לפרנס את אשתו, אבל לא זן את ילדיו וכן לא יורד לנכסיו לדבר אחר. נחלקו רב חסדא ורב יוסף בביאור מהו "דבר אחר". אולם, יש לדון על מה נאמרים דבריהם, אם על דברי הברייתא על או דברי מר עוקבא? אם נאמר שדבריהם נסובים על דברי מר עוקבא, הרי יתבאר לנו שלפי רב יוסף מי שנשתטה יורדים לנכסיו לגבות צדקה. מהסוגיא המקבילה במסכת כתובות (קז, ע"א-ע"ב) משמע שדברי רב חסדא ורב יוסף נסובים על דברי הברייתא במי שיצא למדינת הים. אולם, גם אם נאמר שדבריהם נסובים על דברי הברייתא, יש מקום להסתפק מה דעתם בנוגע לנשתטה? האם בנשתטה שניהם מודים שלא יורדים לנכסיו לצדקה, או שניהם מודים שיורדים לנכסיו לצדקה?
נראה שיש ה' שיטות בביאור הלכה זו:
- רמב"ם[4]: במקרה שיצא למדינת הים לא יורדים לנכסיו כדי לגבות צדקה, אפילו שהוא אמיד. במקרה שנשתטה יורדים לנכסיו כדי לגבות צדקה, כשהוא אמיד.
- רשב"א (בחידושיו מסכת כתובות מט, ע"ב): אפילו באדם שלא נשתטה כופים בשוטים לתת צדקה, אבל לא יורדים לנכסיו אפילו כשהוא נמצא בפנינו. לפיו, לא נרד לנכסיו כדי לגבות צדקה, במקרה שנשתטה.
- ר"ן (בחידושיו על הרי"ף, מסכת כתובות יח, ע"א-מדפי הרי"ף): יורדים לנכסיו כדי לגבות צדקה, בין במקרה שיצא למדינת הים, ובין במקרה שנשתטה. מה שנאמר שלא יורדים לנכסיו ל"דבר אחר" במקרה שיצא למדינת הים, מדובר שהוא אינו אמיד.
- רב האי גאון[5]: הדין שממשכנים על הצדקה, נאמר דווקא כשהיה תנאי של בני העיר. נראה שהבין שכך גם היה המעשה של רבא שכפה את רב נתן בר אמי. הוסיף שאפילו במקרה שבית דין כופה, בכל זאת, צריך שהאדם יאמר רוצה אני, אך בית דין לא יכול ליטול ממנו בעל כרחו.
- בעל "טור" (אבן העזר עא, ג): לא יורדים לנכסיו כדי לגבות צדקה, בין כשיצא למדינת הים, ובין שנשתטה, בין שאמיד ובין שאינו אמיד. דווקא כשנמצא בפנינו, אז יורדים לנכסיו כדי לגבות צדקה[6].
נראה שה"שולחן ערוך"[7] נקט כדעת הרמב"ם וחילק בין שנשתטה ובין שיצא למדינת הים.
חילוק בין יציאה למדינת הים ובין נשתטה
לפי הרמב"ם, לא מובן מה החילוק בין שיצא למדינת הים, ובין שנשתטה? כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לעיין מהו הטעם שיורדים לנכסי זה שנשתטה כדי לגבות צדקה?
מדברי ר' יוסף קארו זצ"ל ("כסף משנה", הלכות נחלות יא, יא)[8] משמע שיש שתי סיבות מדוע יש לרדת לנכסיו במקרה שנשתטה:
- אומדים דעתו שנוח לו שיעשו צדקה בממונו[9].
- ממונו משועבד לעשות ממנו צדקה.
החילוק בין נשתטה ובין יצא למדינת הים, נעוץ בסברא שיש לומר שזה שיצא למדינת הים נותן צדקה במקום שנמצא[10]. הרמב"ם הבין שרב יוסף ורב חסדא נחלקו דווקא במקרה שיצא למדינת הים, אבל במקרה שנשתטה לכו"ע יורדים לנכסיו בשביל צדקה.
נרד לעיון ביישוב שני ביאורים אלו:
אומדים דעתו
ר' משה סופר זצ"ל (שו"ת 'חת"ם סופר', אורח חיים, סימן ב) דקדק בלשונו של ר' יוסף קארו שתירץ שנוח לו לאדם לעשות צדקה בממונו, שהוא דווקא הזכיר צדקה, ולא כתב נוח לו לעשות מצוה בממונו. הטעם לכך הוא, שצדקה היא מצוה מיוחדת, כיון שצדקה תציל ממוות, ולכן זה כמו שקנה לו סם חיים לרפואתו. משום כך אפילו שהשוטה אינו מחויב במצוות, בכל זאת, נוח לו שיקנו לו סם חיים לרפואתו.
ממונו משועבד
בעל ה"מחנה אפרים" (הלכות נחלות יא, יא) הקשה הרי ממונו של אדם מתחייב רק מדין ערב, וכיון שהוא שוטה, אז הוא פטור מהמצוות, ואם כן, איך נכסיו מתחייבים? במקום נוסף (הלכות צדקה, סימן א) הוא הרחיב בנקודה זו, ונראה שהוא הבין שגובים מהשוטה מצד שאומדים דעתו.
אך, בעל "קצות החושן" (חושן משפט רצ, ג) הבין כדעת ר' יוסף קארו, והסביר שבוודאי יורדים לנכסי הנשתטה מדין שיעבוד נכסים. אי אפשר לרדת לנכסיו מדין מצות צדקה, משום ששוטה פטור מהמצוות. לפיו, נכסיו משועבדים למצות צדקה משום שזה מלוה הכתובה בתורה, ולכן לא גרע ממצות פדיון הבן ששיעבודא דאורייתא.
על פי הבנה זו, הוא ביאר מדוע אפשר לכוף את האדם לתת צדקה על אף שמדובר על מצוה שמתן שכרה בצידה? כיון שיש לו חוב כלפי העניים, אז אפשר לכופו. זה נחשב כאילו ממון עניים נמצא אצלו[11].
אבל, עדיין, יש קושי ביישוב הזה, שהרי לפי בעל "קצות החושן" החיוב נובע מכוח שיעבוד נכסים. והרי שיעבוד הנכסים נובע מכוח המצוה, וכיון ששוטה פטור מהמצוות איך נכסיו משועבדים? הרי נכסיו משועבדים כמו ערב, ואם הלוה לא חייב, אז אי אפשר לבוא לערב[12].
לכן, נראה להסביר, שיש חוב לעניים בלי קשר עם המצוה, אין השיעבוד נכסים נצמח מכוח המצוה, אלא יש לו חוב כלפי העניים. כבר הזכרתי לעיל [בהערה] שיש ראשונים שהסבירו שהטעם שכופים על מצות צדקה הוא משום שצדקה נחשבת כמו חוב שהאדם חייב לעניים.
הטעם שיורדים לנכסי האדם בשביל מצות צדקה
הזכרתי לעיל, שיש מחלוקת בין הראשונים אם יורדים לנכסי האדם בשביל מצות צדקה. לפי הרשב"א ורב האי גאון, לא יורדים לנכסיו אפילו כשהוא נמצא בפנינו. אבל, לפי הרמב"ם, הר"ן וה"טור" יורדים לנכסיו. השאלה נשאלת, במה נחלקו הראשונים האלו?
האחרונים נתנו מספר ביאורים מדוע יורדים לנכסי האדם בשביל צדקה:
- בעל ה"מחנה אפרים", בשני מקומות[13], נקט שהטעם משום שיעבוד נכסים. דווקא בנשתטה הוא כתב שאי אפשר לבוא מצד שיעבוד נכסים, כיון שהשיעבוד נצמח מכוח המצוה, הרי באים לנכסים רק מצד דין ערב. כמובן, שגם בעל "קצות החושן" סבר שיורדים לנכסיו מדין שיעבוד נכסים.
- במקום אחר בעל "מחנה אפרים" (הלכות מלוה ולוה ודיני ריבית, סימן א) נתן הסבר שונה, שהטעם משום שעל מצות צדקה כופים אותו עד שתצא נפשו, ואם כופים אותו בגופו כל שכן שכופים אותו בממונו, דעד שאתה כופהו בגופו, כופהו בממונו[14].
לפי שני הביאורים האלו אפשר להבין במה נחלקו הרשב"א ורב האי גאון:
- הרשב"א ורב האי גאון סברו שאין שיעבוד נכסים. הם סברו שיש רק מצוה, אבל אין שיעבוד נכסים. כמו שגם מצינו בהחזרת ריבית יש מצוה "וחי אחיך עמך", ואין שיעבוד נכסים. בעל ה"קצות החושן"[15] הסביר שהרמב"ם וסיעתו הבינו שרק בריבית אין שיעבוד נכסים, כיון שכך לומדים מהפסוק "וחי אחיך עמך", שזה רק חיוב של זה שלקח את הריבית ולא חיוב על הבנים.
- נחלקו הראשונים בדין ירידה לנכסים במקרה של פריעת בעל חוב, למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא. הרמב"ן (בחידושיו למסכת בבא בתרא קעה, ע"ב) הסביר שאפשר לרדת לנכסיו. הטעם לכך הוא משום שכופים על מצוות עשה, ומכים את האדם עד שתצא נפשו, ולכן אפשר גם לרדת לנכסיו, ובכך גורמים לו לקיים את המצות עשה בעל כרחו. אך, הרשב"א (בחידושיו שם) חלק על הרמב"ן, וסבר שאי אפשר לרדת לנכסיו לגבות את החוב. לכן, כמו שהרשב"א סבר בדין פריעת בעל חוב מצוה, כך הוא סבר שלעניין מצות צדקה, שאפילו שאפשר לכפותו בשוטים, בכל זאת, אי אפשר לרדת לנכסיו.
בביאור סברת הרמב"ן, יש מחלוקת בין האחרונים: מדברי בעל "קצות החושן" (חושן משפט לט, א) נראה שהבין שכוונת הרמב"ן שבמקום לכופו בגופו עדיף לכפותו בממונו. לכן, במקרה שאי אפשר לכפותו בגופו [שלא נמצא בפנינו] אי אפשר לכפותו בממונו. אבל, בעל "קובץ שיעורים" (מסכת בבא בתרא, אות תרסח) הסביר שכוונת הרמב"ן שנכללת בכפיה בגופו כפייה בממונו – ירידה לנכסיו. לכן, גם אי אפשר לכופו בגופו, בכל זאת, כופים אותו בממונו.
חידושו של בעל "ערוך השלחן"
הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השלחן", יורה דעה רמח, ה-ו) רצה לומר שאין מחלוקת ראשונים. אלא, יש חילוק בין צדקה קבועה לצדקה חדשה. כלומר, הראשונים שכתבו שיורדים לנכסיו אפילו שלא בפניו, אפילו שיצא למדינת הים, דיברו על צדקה הקצובה מקודם. הראשונים שכתבו שלא יורדים לנכסיו שלא בפניו, כיון שנותן צדקה במקום אחר, דיברו על צדקה חדשה.
הטעם לחילוק הדברים, שבצדקה חדשה יש לומר שהוא נותן במקום שהוא נמצא. אבל, בצדקה שקצובה מקודם מה זה משנה אם הוא פה או לא, הרי כופים עליו? כן רואים בחיוב שכר לימוד לבנו, שיורדים לנכסיו ומשלמים שכר לימוד בעד בנו, ובוודאי צדקה הקצובה לא גרעה מכך שהרי כבר זכו בה העניים.
נראה לי, שיש קושי בדבריו, כיון שהר"ן הביא את דברי הרמב"ם וחלק עליהם. מסתימת הדברים משמע שלדעת הר"ן יורדים לנכסיו בין בצדקה קבועה ובין בצדקה חדשה, ולדעת הרמב"ם לא יורדים לנכסיו בין בצדקה קבועה ובין בצדקה חדשה.
מסקנה
מצינו שנחלקו הראשונים אם יורדים לנכסי השוטה כדי לגבות צדקה. יש שני טעמים לומר שירדו לנכסיו:
- אומדים דעתו שנוח לו בכך.
- שיעבוד נכסים.
[1] עיין תוס', מסכת כתובות מט, ע"ב, ד"ה אכפיה רבא וכו', יישוב ראשון; תוס', מסכת חולין קי, ע"ב, ד"ה כל מצות עשה וכו', יישוב ראשון; תוס', מסכת בבא בתרא ח, ע"ב', ד"ה אכפיה לרב נתן, יישוב ראשון; בביאור דברי התוס', עיין שיטה מקובצת, מסכת כתובות מט, ע"ב; מהרש"א, בחידושיו שם על התוס'; מהר"ם שיף שם, בתירוצו הראשון; שו"ת "עטרת פז", חלק ראשון, כרך ג, סימן י. הם ביארו שלפי התוס' כשהאב אינו אמיד אז יש פיתוי דברים שהאב יזון את ילדיו מעל גיל ו' שנים. כשהאב אמיד אז כופים אותו בדברים כדי לזון את ילדיו מעל גיל ו' שנים, כמו חיוב צדקה שכופים בדברים; עיין גם בתוס' (מסכת כתובות מט, ע"ב, ד"ה אכפיה רבא וכו', יישוב שני), תוס' (מסכת בבא בתרא ח, ע"ב, ד"ה אכפייה לרב נתן, יישוב שני) שביארו שמדובר בסיפור של רבא ורב נתן בר אמי שבני העיר קצבו לתת סכום לצדקה, ורשאים בני העיר להסיע על קיצתם. עיין בשו"ת מהרשד"ם (יורה דעה, סימן קסו) בביאור שיטת התוס'.
[2] עיין תוס', מסכת בבא בתרא ח, ע"ב, ד"ה אכפיה לרב נתן; מרדכי, מסכת כתובות, רמז קנט; מרדכי, מסכת בבא בתרא, רמז תצ; חידושי הריטב"א, מסכת ראש השנה ו, ע"א; בביאור שיטת הריצב"א, נקטתי כשיטת מהר"ם מלובלין, מסכת בבא בתרא ח, ע"ב, בביאורו לדברי התוס'. בעל שו"ת "עטרת פז" (חלק ראשון, כרך ג, סימן י) כתב שהעיקר כפירושו של מהר"ם בביאור שיטת הראשונים הזו.
[3] תוס', מסכת כתובות מט, ע"ב, אכפיה רבא וכו', יישוב שלישי; תוס', מס חולין קי, ע"ב, יישוב שני; תוס', מסכת בבא בתרא ח, ע"ב, ד"ה אכפיה לרב נתן, יישוב שלישי; ר"ן, מסכת כתובות יח, ע"א, מדפי הרי"ף; חידושי הריטב"א, מסכת בבא בתרא ח, ע"ב: כל אלו ביארו שכופים בשוטים מחמת שיש שני לאוין באי נתינת צדקה; ריטב"א, מסכת כתובות מט, ע"ב; חידושי הריטב"א, מסכת ראש השנה ו, ע"א; רדב"ז, הלכות מתנות עניים ז, י: הם ביארו שכופים משום מחסורם של עניים. העניים הם כעין בעלי חוב של אלו שיש להם ממון; רש"ש (מסכת בבא ח, ע"ב): השכר שנכתב בצידה של מצות צדקה, נאמר רק כלפי המצוה שלא ירע לבבו, אבל לא נאמר בנוגע לעצם הנתינה. לכן, אפשר לכפותו על הנתינה. בעל ה"אבני מילואים" (אבן העזר עא, ד) הוסיף שהמתן שכר היא על הנתינה בשמחה ובטוב לבב, וכאן הוא לא נותן בשמחה ובטוב לבב, ולכן אין מתן שכר בצדה, ומשום כך אפשר לכפות אותו; בעל ה"מנחת חינוך" (מצוה תעט, אות ג) הסביר שהמתן שכר שכתוב לגבי מצות צדקה לא כתוב בכל הפסוקים שמצווים על צדקה, לכן לא נחשב מצוה שמתן שכרה בצדה. מצוה שמתן שכרה בצדה, היא דווקא מצוה שבצד כל הפסוקים שמצווים על המצוה, נמצא מתן שכרה; בעל ה"אבני מילואים" (אבן העזר עא, ד) הסביר שמצות צדקה אינה נחשבת מצוה שמתן שכרה בצדה, כיון שלא כתוב בה אריכות ימים; נלענ"ד, שיש ליישב שהברכה שניתנת לאדם ניתנת דווקא כשנותן די מחסורו של העני, שעל כך מדובר בפסוקים בדברים, פרק טו, פסוק ז-יא. בגמרא לא מדובר שהוא נותן די מחסורו של העני, אלא מדובר שהוא נותן כפי קצבתו, וזה ניתן לקופת הצדקה שמהקופה ניתן לעניים די מחסורם.
[4] הלכות אישות יב, טז-יז; הלכות מתנות עניים ז, י; הלכות נחלות יא, יא.
[5] מובא בבעל "המאור", מסכת בבא קמא יח, ע"א-ע"ב, מדפי הרי"ף.
[6]בביאור שיטות הרשב"א, הר"ן, הרמב"ם וה"טור" הלכתי בעקבות דברי ר' יואל סירקיס זצ"ל ("בית חדש", אבן העזר עא, ג-ד) ובעל ה"בית שמואל" (שם, ס"ק ו).
[7] יורה דעה רמח, א; חושן משפט רצ, טו; אבן העזר עא, ב-ג; אולם, יש לציין שהבנה זו אינה מוסכמת על ידי כולם. ה"שולחן ערוך" (יורה דעה רמח, א) כתב שכדי לגבות צדקה יורדים לנכסיו בפניו. משמע שרק בפניו יורדים לנכסיו. וכן הוא פסק (אבן העזר עא, ב) שבמקרה שהאב יצא למדינת הים לא יורדים לנכסיו לזון את ילדיו שמעל גיל ו' שנים אפילו שהוא אמיד. ובוודאי צדקה לא עדיפה על ילדיו שמעל גיל ו' שנים (עיין מסכת כתובות מט, ע"ב). בחושן משפט (רצ, טו) הוא פסק במפורש שיורדים לנכסי זה שנשתטה כדי לתת צדקה, אם האדם אמיד. גם בעל 'גליון מהרש"א' (יורה דעה רמח, א) ובעל "יד אברהם" (שם) דייקו מדברי ה"שולחן ערוך", ביורה דעה, שיורדים לנכסיו רק בפניו. גם בעל ה"בית שמואל" (אבן העזר עא, ג) דקדק מדברי ה"שולחן ערוך", ביורה דעה, שדווקא יורדים לנכסיו בפניו, ושלא בפניו לא יורדים לנכסיו. אבל, ר' יואל סירקיס זצ"ל ("בית חדש", יורה דעה רמח, א) הבין שבפניו הוא לאו דווקא, אלא יש בכך רבותא שאפילו בפניו יורדים לנכסיו ולא ממתינים שהוא יתן מעצמו. אך, כל שכן שיורדים לנכסיו שלא בפניו. בעל ה"שפתי כהן" (יורה דעה רמח, ד) הבין שדברי ה"שולחן ערוך" שיש לרדת לנכסיו "בפניו" הוא דווקא, וה"שולחן ערוך" בא לאפוקי שאין לרדת לנכסיו כשלא נמצא בפנינו. הטעם לכך הוא משום שלא גרע מחוב שלא יורדים לנכסיו עד שמודיעים לו. לפי זה, יש לנו לומר שלאחר שמודיעים לו, אז אפשר לרדת לנכסיו גם בשביל צדקה. כן, אם אי אפשר להודיעו אז אפשר לרדת לנכסיו, שכך גם הדין בפריעת חוב (עיין "שולחן ערוך", חושן משפט קו, א). אכן, כך דקדק מדבריו בעל ה"פתחי תשובה" (יורה דעה רמח, א). וכתב שבעל ה"בית מאיר" השיג על דברי בעל ה"שפתי כהן". נראה שהגר"א (בביאורו, יורה דעה רמח, א) הבין כדעת בעל ה"שפתי כהן". שהרי הוא הפנה על דברי ה"שולחן ערוך" ביורה דעה ליורה דעה רמה, ד. שם מדובר על כפייה ללמד את בנו תורה, ומבואר שיורדים לנכסיו שלא בפניו אם אי אפשר להודיעו. אבל, בעל "קצות החושן" (חושן משפט רצ, ג) השיג על דברי ר' יואל סירקיס זצ"ל ובעל ה"שפתי כהן" וכתב כפי שביארתי בדעת ה"שולחן ערוך", שלא בפניו לא יורדים לנכסיו.
[8] עיין בדברי בעל "מחנה אפרים" (בחידושיו על הרמב"ם, הלכות נחלות יא, יא) שהבין שר' יוסף קארו נתן שני ביאורים בטעם שיורדים לנכסיו במקרה שנשתטה.
[9] מהרי"ט (בשו"ת שלו, חלק א, סימן קכז) הבין שיורדים לנכסי נשתטה מדין שאומדים דעתו. אבל, הוא הקשה שלפי זה, מדוע לא יורדים לנכסי היתומים בשביל מצות צדקה? על כך הוא השיב שיתומים יהיה להם זמן חיוב, הם יכלו לקיים את המצוה לאחר זמן כשיגדלו. אבל, זה שנשתטה לא יוכל לקיים את המצוה לאחר זמן, ולכן אומדים דעתו שנוח לו שנעשה בממונו מצות צדקה.
[10] גם הריטב"א (בחידושיו למסכת כתובות מח, ע"א) נקט שלא יורדים לנכסי זה שיצא למדינת הים, כיון שנותן צדקה במקום שנמצא. כך גם נקט בעל "מחנה אפרים", הלכות צדקה, סימן א.
[11] עיין גם ב"קצות החושן" (חושן משפט לט, א) שבתחילה נקט שיורדים לנכסיו מחמת המצוה, ובכך ביאר את הטעם שלא יורדים לנכסיו כשיצא למדינת הים. אבל, לאחר מכן חזר בו וביאר שיורדים לנכסיו מחמת שיעבוד נכסים, ולא יורדים לנכסיו כשיצא למדינת הים, משום שאולי נותן צדקה במקום שנמצא.
[12] קושיא זו הקשה בעל שו"ת "אבני נזר" (יורה דעה, סימן קסז) על דעת בעל "קצות החושן".
[13] הלכות צדקה, סימן א; הלכות זכיה ומתנה, סימן ח.
[14] שני היישובים האלו נמצאים ב"מנחת חינוך", מצוה תעט, אות ד.
[15] חושן משפט לט, א; חושן משפט רצ, ג.
להורדת המאמר לחצו כאן