הגמרא אמרה[1] "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" [הגר נחשב כמו תינוק שנולד]. הוא לא מתייחס למשפחתו. עולה השאלה, האם נכרי שהתגייר חייב במזונות ילדיו שהתגיירו עמו? הרי הם לא מתייחסים אחריו, ואם כן, לא נחשבים כילדיו.
אפשר למצוא שמונה סברות בביאור מקור חיוב האב לזון את ילדיו[2]:
- מדין חיוב מזונות לאֵם. כיון שהוא חייב במזונות אשתו – האֵם, והדבר ברור שהאֵם תזון את ילדיה, כיון שהיא אינה יכולה לעמוד מנגד ולראות את ילדיה בלי מזונות. ומשום כך היא תתן ממזונות שלה לילדיה, לכן הבעל חייב להשלים את המזונות האלו[3].
- מדין ארחי פרחי. מבואר בגמרא במסכת כתובות[4] שהבעל צריך לתת מזונות לאשתו שתוכל לזון ארחי פרחי – אורחים. הסברא בחיוב זה היא, שלא יכול לומר לאשתו שתהיה אכזרית ולא תתן לאנשים האלו מזונות. כל שכן שיש לומר כך בנוגע לילדיה, הבעל לא יכול לומר לאשתו שלא תתן מזונות לילדיה. הילדים שמניח אצל אשתו, הם כדין ארחי פרחי, וחייב במזונותיהם[5].
- מדין מזיק, שגורם לאֵם להיות אכזרית לילדיה, ושלא תוכל לזונם. לפי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל[6] האיש יצר את הנזק, שהולד הוא מזיק את האשה, ולכן נחשב גירי דיליה – חיצים שלו. גם הרב משה פיינשטיין זצ"ל[7] ביאר שיש כאן גדר של מזיק בידים, שבמעשיו גרם לה שיוולד לה ולד שתצטרך לזון אותו, כיון שלא יכולה לעמוד מנגד ולא לזונו. מבואר בדברי שניהם שהוי מזיק, כיון שרק על דעת כך שהאב יזון את הילדים, נתעברה ממנו. הרב פיינשטיין זצ"ל השתמש בסברא זו כדי לבאר את חיוב המזונות לילד שנולד מזנות. אך, נראה שהרב עוזיאל זצ"ל השתמש בסברא זו בנוגע לחיוב מזונות לכל הילדים. כלומר, גם למקרה שהאב חייב במזונות האֵם, החיוב של האב לזון את ילדיו, נובע מחיוב של מזיק.
- מדין אתנן [כעין תשלום על הביאה, כמו אצל זונה]. הרב עוזיאל זצ"ל הסביר שלפי סברא זו, הבועל יהיה חייב לזון את ילדיו שנולדו לו מאשה נכריה שנשאה בנישואין אזרחיים. גם הרב פיינשטיין כתב סברא זו לעניין חיוב מזונות לילד שנולד מאשה שפיתה אותה.
- חיוב מדין תקנת חז"ל[8].
- חיוב מדין תקנת אושא, נחשב כגדר של צדקה, אך חיוב יותר חזק[9].
- צירוף של תקנת אושא עִם חיוב מדין מזיק. כשהאֵם לא קיימת, חייב מדין תקנת אושא, חיוב מוסרי. כשהאֵם קיימת, חייב מדין מזיק, וחייב אפילו כשהולד לא מתייחס אחריו, דהיינו שנולד לו מאשה נכריה[10].
- חיוב מדין מצוַת פריה ורביה. יסוד מצות פריה ורביה אינו רק להוליד את הילדים, אלא לגרום להמשך קיומם. הרי מבואר בגמרא במסכת יבמות[11] שאם לאדם נולדו בן ובת, אבל הם מתו קודם שהולידו עוד ילדים, הוא לא קיים מצות פריה ורביה. צריך שיוולדו מהם עוד ילדים[12]. אם כן, לא מספיק שיוולדו לו בן ובת, הם צריכים להתקיים. לכן, בוודאי כלול במצות פריה ורביה, החיוב לדאוג להם מבחינה גשמית. דהיינו, לזון אותם. יש לומר שאפילו אם מדובר על הילדים שנולדו לו לאחר הבן והבת הראשונים, הוא חייב במזונותיהם מכוח החיוב מדברי קבלה להוליד ילדים "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח את ידך". שמבואר בגמרא במסכת יבמות שמפסוק זה לומדים, שאפילו שאדם הוליד בן ובת, הוא עדיין מחוייב להוליד עוד ילדים[13].
לדעתי, לפי הסברות האלו, גם הנכרי שהתגייר חייב במזונות ילדיו שהתגיירו עמו. אסביר את דבריי לפי כל סברא וסברא:
- חיוב מזונות האֵם: במקרה שלנו הגר חייב במזונות אשתו שהתגיירה עמו. לכן, הוא חייב גם במזונות ילדיו. אלא, יש מקום לומר שהוא חייב במזונות הילדים מדין חיוב מזונות לאֵם דווקא כשהילדים הם שלו. במקרה הנידון הם לא מתייחסים אחריו. זה ברור שאדם שחייב במזונות אשתו לא חייב במזונות ילדיה מאיש אחר. אבל, עדיין יש לומר שבמקרה שלנו יהיה חייב במזונות הילדים. וזאת משום שעל אף שהוא התגייר, בכל זאת, המושג "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", לא מפקיע את הקשר הטבעי. נראה לי, שגם בני נח חייבים במזונות ילדיהם. כלומר, עוד לפני שהתגייר היה חייב במזונות ילדיו, וזאת מפאת שלש סיבות: 1. משום חיוב אתנן. גם אצל בני נח, יש את הסברא של אתנן. 2. משום חיוב מזיק. האשה מתחתנת ונבעלת לו על דעת כך שהוא ידאג לילדים. 3. כך המנהג אצל בני נח, ויש לומר שזהו חלק ממצוַת הדינים שהצטוו בני נח. לכן, אם נפטור אותו ממזונות ילדיו, ייחשב בגדר שמפקיעים אותו מחיוב קודם. נוסיף ונאמר שמבואר בגמרא במסכת יבמות[14] שבן נח שנולדו לו ילדים ואחר כך התגייר נחשב שקיים מצוַת פריה ורביה, כיון שהילדים מתייחסים אחריו. יש מספר ראשונים[15] שהבינו שמקיים מצוַת פריה ורביה דווקא כשילדיו התגיירו עמו. לענייננו, מדובר שהילדים גם התגיירו, ולכן הוא קיים מצוַת פריה ורביה, והם נחשבים כבניו ומסתבר שחייב במזונותיהם.
- חיוב מדין ארחי פרחי. בוודאי גם במקרה שלנו שייך חיוב זה, כיון שהבעל חייב במזונות אשתו וחייב לתת לה ממון בשביל האורחים, וילדיה שהתגיירו אינם גרועים מאורחים.
- חיוב מדין מזיק. גם כאן שייכת הסברא של מזיק. הבן נח חייב במזונות ילדיו מכוח מזיק, לכן חיוב זה לא נפקע כשהוא מתגייר. כמו במקרה שגר הזיק בעת שהיה נכרי, שחייב לשלם על נזקיו שעשה בעת שהיה נכרי.
- חיוב מדין אתנן. גם אצל בני נח שייכת סברא זו, לכן היא לא נפקעת משום המושג "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".
- חיוב מדין תקנת חז"ל. כמו שחז"ל תקנו שאב יזון את ילדיו היהודים, יש לומר שתיקנו לנכרי שהתגייר עם ילדיו שיהיה חייב לזונם. הרי הסברא הפשוטה אומרת שהחיוב לזון את ילדיו, נובע מהחיוב המוסרי לדאוג להם, ולכן בוודאי חז"ל היו מחייבים נכרי שהתגייר עִם ילדיו לזון אותם. לעניין יהודי שהוליד בן מנכריה, יש מקום לומר שלא תיקנו חז"ל לזונו, כיון שהולד נכרי. אך, במקרה שלנו, מסתבר מאוד לומר שמכוח תקנת חז"ל יש לו חיוב לזון את ילדיו.
- חיוב מתקנת אושא. אותה סברא שנכתבה לחיוב מצד תקנת חז"ל שייכת גם מצד תקנת אושא. מסתבר שהם תיקנו שיהיה חייב לזון את ילדיו שהתגיירו עמו. יתר על כן, לחיוב מדין תקנת אושא יש גדר של צדקה, ובוודאי יש סברא שמצד צדקה חייב לזון את ילדיו שהתגיירו עמו.
- חיוב מדין מצוַת פריה ורביה. כבר נכתב לעיל, שנכרי שהתגייר עם ילדיו קיים מצוַת פריה ורביה, לכן מסתבר שיהיה חייב במזונותיהם. הוא חייב לדאוג לכל ענייניהם.
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל[16] כתב במפורש שאב יהודי שיש לו בן מנכרית חייב במזונותיו גם לאחר שהתגייר. גם הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל[17] כתב שחייב במזונות ילדיו שהתגיירו עמו. לדעתו, אף על פי שאין קשר של אבהות, בכל זאת, חייב במזונותיהם, כיון שהוא חיוב טבעי מפני שהם יוצאי חלציו. היה מקום לחייבו אפילו שילדיו לא התגיירו עמו, אבל כיון שהם גדלים לעבודה זרה ואין לו דעה עליהם לא נוכל לחייבו.
נראה לי, שגם במקרה שלא נשאר נשוי לאשתו, בכל זאת, יהיה חייב במזונות ילדיו שהתגיירו עמו. על אף שאין כאן את החיוב מדין חיוב מזונות אשתו, בכל זאת, יש את הטעמים האחרים. רוב הראשונים לא נקטו שהטעם היחידי לחיוב מזונות הילדים הוא מטעם חיוב מזונות האֵם. נפסק להלכה ב"שולחן ערוך"[18] שאדם חייב במזונות ילדיו שנולדו לו בזנות, אם כן, חיוב המזונות הוא גם כשאינו חייב במזונות האֵם.
[1] מסכת יבמות כב, ע"א.
[2] עיין בספרי "גר המתגייר", כרך ג, במאמר "קונטרס גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"; ובמאמר "חיוב מזונות לולד שנולד לו מנכריה", נמצא בכתובים.
[3] זה הביאור הפשוט בדברי הר"ן, מסכת כתובות כח, ע"ב-מדפי הרי"ף.
[4] סד, ע"ב.
[5] זהו הביאור של הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק א, סימן קו) בדעת הר"ן. לדעתו, כל הראשונים יסכימו עם סברא זו.
[6] שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך ב, יורה דעה, סימן ס-סא.
[7] שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק א, סימן קו.
[8] זהו הביאור הפשוט של דברי הראשונים שחלקו על הר"ן. עיין רא"ש, בשו"ת שלו, כלל יז, סימן ז; פסקי הרא"ש, מסכת כתובות, פרק ד, סימן יד; שו"ת ריב"ש, סימן מא; רב האי גאון, "משפטי שבועות", חלק ב, שער י, ממחויבי גזירה; "תרומת הדשן", חלק ב, פסקים וכתבים, סימן לז; עיין "דרכי משה", אבן העזר, סימן עא, אות ה; "משנה למלך", הלכות אישות יב, יד; "חלקת מחוקק", אבן העזר עא, א; "בית שמואל" שם, א.
[9] זהו ביאור של הרא"ש, מסכת כתובות, פרק ד, סימן כח; תוס' רא"ש, מסכת נדרים לח, ע"א; כך גם נראה שיטת ה"טור", אבן העזר, סימן קיב; כך הסבירו מהר"ם מלובלין ובעל "אבני מילואים" (אבן העזר עא, ג) בדעתם.
[10] ביאורו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל.
[11] סב, ע"א. יש שם מחלוקת בדבר בין ר' יוחנן לרב הונא. ר' יוחנן סבר שלא קיים מצות פריה ורביה. רב הונא סבר שקיים. אבל, אנחנו פוסקים להלכה כדעת ר' יוחנן. עיין "שולחן ערוך", אבן העזר א, ו.
[12] יש מחלוקת אם יוצא ידי חובה דווקא כשנולדו לו בן ובת משניהם, וגם הבן צריך להיות מן הבן והבת מן הבת. יש מהראשונים שסברו שגם יוצא ידי חובה אם הבן נולד לבת והבת לבן. ויש אפילו דעות שסברו שיוצא ידי חובה שנולדו לו שני בנים, מהבן והבת. וכן אם נולדו שתי בנות מהבן והבת. צריך שכל אחד יוליד ילד. עיין בכל זה ב"שולחן ערוך", אבן העזר א, ו; "חלקת מחוקק" שם, ס"ק ז; 'ביאור הגר"א' שם, ס"ק יד.
[13] עיין מסכת יבמות סב, ע"ב; עיין "שולחן ערוך", אבן העזר א, ח; עיין בנושאי כלים שם; כל זה הוא ביאור כפי הנלענ"ד. ראיתי כעין זה בשו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ה, סו"ס יט.
[14] סב, ע"א.
[15] עיין "שולחן ערוך", אבן העזר א, ו; ובנושאי כלים שם.
[16] שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך ב, יורה דעה, סוף סימן סב.
[17] שו"ת "שבט מיהודה", סימן ל.
[18] אבן העזר עא, ד.