הגמרא אמרה[1] "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" [הגר נחשב כמו תינוק שנולד]. הוא לא מתייחס למשפחתו. לאור זאת, השאלה נשאלת, האם יש לגר חיוב כיבוד אב ואֵם כלפי הוריו הנכרים?
הרמב"ם[2] פסק:
הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו ולא יבזהו כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו.
ר' יוסף קארו זצ"ל, ב"כסף משנה"[3], ציין כמקור לדברי הרמב"ם את הגמרא במסכת יבמות[4], שבה מבואר שלנכרי שהתגייר אסור לשאת קרובים נכרים שהיו אסורים לו בעת שהיה נכרי, וזאת על אף ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". הטעם לאיסור הוא, "שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה". לדעת ר' יוסף קארו, אותה סברא שייכת גם לעניין קללת אביו.
צריך עיון בסברא זו, כיון שלא מצינו שנכרי מצוּוֵה שלא לקלל את אביו? יתר על כן, מדוע הגר צריך לנהוג באביו הנכרי מקצת כבוד, הרי נכרי לא מצווה בכיבוד אב ואֵם? אפשר ליישב בחילוק בין הציווי, ובין הנהוג מצד המוסר. כלומר, אפילו שאין ציווי על כך, בכל זאת, הנוהג אצל אומות העולם, מצד המוסר הטבעי, הוא להתנהג בדרך כבוד להורים, ואין מקללים את ההורים. לכן, נכרי שהתגייר הרי בנכריותו נהג כבוד באביו ולא קיללו. אם נאמר שלאחר שיתגייר לא ינהג כן, אז "יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה"[5].
ר' מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל[6] הביא מקור מפורש לדינו של הרמב"ם. מובא בספרא[7]:
והלא גר כו' דברי ר' יוסי הגלילי, ר"ע אומר 'אביו ואמו קלל' את שהוא חייב על אביו חייב על אמו ואת שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו. מודה ר"ע בשתוקי שהוא חייב על אמו אע"פ שאינו חייב על אביו.
דברי ר' עקיבא נאמרים בנוגע לגר. לדעתו, הגר לא חייב על קללת אביו, ולכן גם לא חייב על קללת אמו. מכך שנאמר שלא חייב, משמע שדווקא לא חייב – לא נענש, אך יש איסור.
ר' יוסף קארו זצ"ל, בשולחן ערוך[8], פסק בשינוי קטן מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל והשמיט את מה שכתב הרמב"ם "ונוהג בו מקצת כבוד". צריך עיון בטעמו שהשמיט דין זה. לכאורה, משמע מדבריו שסבר שאסור לגר לקלל ולבזות את הוריו הנכרים, אבל לא חייב בכבודם.
הראי"ה קוק זצ"ל[9] דן בדין גיור בן נכריה שהאב יהודי ומביאו להתגייר. לדעת הרב קוק, האב יכול להביאו להתגייר, על אף שהבן לא מתייחס אחריו. וזאת משום שיש קשר טבעי, וזה מספיק כדי שייחשב כאביו לעניין גיור הבן. הוא הביא כראיה להבנה זו, את דברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל. לדעתו, האיסור לגר לבזות את אביו, הוא איסור מדרבנן כיון שאין לו להתנהג נגד הנימוס, שמסתבר מצד התכונה הטבעית שהגר יכבד את אביו הנכרי, ולכן לא ראוי לעקור תכונה זו.
יש תשובה חשובה של הרב משה פיינשטיין זצ"ל[10]. הוא נשאל בדינה של גיורת שאמה הנכרית חולה, האִם רשאית ללכת אליה ולבקרה עִם בניה כבקשת האֵם? הרב השואל רצה להתיר על פי דברי הגמרא במסכת קידושין[11], שם נאמר שרבנן תקנו שגר יירש את אביו הנכרי, משום החשש שמא יחזור לסורו. חשש זה שייך כאן, שמא תחזור הגיורת לסורה אם לא נתיר לה ללכת לבקר את הוריה. הרב פיינשטיין זצ"ל הסכים עִם דברי השואל, אף על פי שהיה מקום לחלק ולומר שכאן לא שייך החשש שמא תחזור לסורה, שיש לחלק בין הפסד ממון לשאר דברים, שאין הרצון בהם חזק כל כך. לדעתו, יש להתיר לה ללכת ויש מספר טעמים לכך:
- אם לא תלך יאמרו חס וחלילה על דיני התורה שהם לא ביושר. הרי רואים שחוששים לסברא זו, שמבקרים חולי נכרים מפני דרכי שלום וכן מפרנסים עניי נכרי וקוברים מתיהם מפני דרכי שלום[12], ואף על פי שבגמרא כתוב "מבקרין חולי נכרים עִם חולי ישראל", ויש לומר שמדובר דווקא כשהם ביחד, אך לא לבד. בכל זאת, הגר"א[13] כתב שהמילה "עִם", היא לאו דווקא. כך גם דעת הרדב"ז[14], והוכיח כן מהלשון "קוברים עִם מתי ישראל", והרי בוודאי לא קוברים את הנכרים עִם ישראל, שאסור שיהיו באותו בית קברות.
- דברי הרמב"ם שאסור לנכרי לבזות את הוריו הנכרים ונוהג בהם מקצת כבוד ואת דברי ר' יוסף קארו (ב"שולחן ערוך") שהשמיט את דברי הרמב"ם "נוהג בו מקצת כבוד". הרב פיינשטיין כתב שלא מסתבר לומר שר' יוסף קארו חלק על הרמב"ם, שהרי כל המקור לדינו הוא ברמב"ם, אם כן, מדוע יחלוק דווקא על סוף דבריו? אפילו אם נאמר שחלק על הרמב"ם וסבר שאין חיוב לנהוג בו מקצת כבוד, בוודאי לא סבר שיש איסור. שהרי מהשמטתו אין ראיה שסבר שיש איסור, ואם סבר שיש איסור, היה לו לומר כן.
- יש לחוש שמרוב הצער, האֵם תחלה ביותר, כמו שמצינו שחששו רבנן בשכיב מרע לשמא תטרף דעתו כשלא יעשו רצונו. אם כן, במה שלא תלך אל אמה יש שני חסרונות: 1. בזיון לאֵם כשבתה לא תבוא אליה לבקרה בעת חוליה. 2. צער גדול שהוא כעין הכאה וקללה, ואז היא מחוייבת לבקרה.
מסקנת הרב משה פיינשטיין זצ"ל, מותר לגיורת ללכת לבקר את אמה אפילו שאינה חולה, אם היה באופן שאם לא תלך תחשב ככפיות טובה. רק, אין לה ללכת להוריה בתכיפות, כדי שלא תחזור לסורה, וכן אין לה להרגיל את בניה ללכת להוריה, כדי שלא יאכילום דברים אסורים.
[1] מסכת יבמות כב, ע"א.
[2] הלכות ממרים ה, יא.
[3] הלכות ממרים ה, יא.
[4] כב, ע"א.
[5] עיין חידושי רעק"א, יורה דעה רמא, ט; פירוש "יד אברהם", יורה דעה רמא, ט; הרב צבי שכטר שליט"א (בספרו "גינת אגוז", סימן כב) הקשה על ביאורו של ר' יוסף קארו, ב"כסף משנה", שהרי בני נח אינם מצוּוִים על כיבוד אב ואֵם. אם כן, איך אפשר לומר שבעודו נכרי היה בגדר קדושה חמורה? לכן, הוא סבר שהמקור לרמב"ם הוא ממדרש רבה (ריש פרשת לך לך): "לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר, אצא ויהיו מחללים שם שמים ואומרים הניח אביו לעת זקנותו והלך לו, אמר לו לך, ואני פוטרך מכיבוד אב ואֵם, ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואֵם". זאת כוונת הרמב"ם שלא יאמרו הנכרים על הגרים שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה. כלומר, חילול השם. הוא הסביר שמדברי המדרש לומדים שבכל נכרי המתגייר יש עניין של כיבוד אב כלפי הוריו הנכרים, מטעם חילול השם.
[6] "אור שמח", הלכות ממרים ה, יא.
[7] פרשת קדשים, פרק ט, פיסקא ב.
[8] יורה דעה רמא, ט.
[9] שו"ת "דעת כהן", סימן קמח.
[10] שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן קל.
[11] יז, ע"ב.
[12]עיין מסכת גיטין סא, ע"א.
[13] יורה דעה, סימן שסז.
[14] בחידושיו על הרמב"ם, הלכות אבל יד, יב.