מבואר בגמרא[1] שאחד שבא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי, נאמן לפסול את עצמו, אבל לא נאמן לפסול את בניו. בדברי הראשונים ובדברי ה"שולחן ערוך" מבואר שהנאמנות שלו נובעת מכוח "שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא" [הוא עושה את עצמו חתיכה של איסור. הוא נאמן לאסור את עצמו], ולכן אינו נאמן לפסול בת ישראל שנבעלת לו[2]. בדברי מספר ראשונים[3] מבואר שמדובר במקרה שזה שבא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי, הוא ואשתו היו מוחזקים כגרים, ולכן הם אינם נאמנים לפסול את הבנים. לכן, אפילו במקרה שהם הוחזקו כגרים, הם אינם נאמנים לפסול את הילדים.
כפי שהתבאר האיש נאמן לגבי עצמו. יש מקום להסתפק האם הוא נאמן לחבול בעצמו ולחייב את עצמו בהטפת דם ברית, כשיחזור שוב להתגייר. שהרי הוא נאמן לחובתו, אבל לא יכול להתיר חבלה בעצמו. נראה שלהלכה למעשה, יש לפסוק שרק יצטרך טבילה וקבלת מצוות בפני בית דין[4].
עכשיו נעמוד על מקרה שהוחזק כגר. מה הכוונה שהוחזק כגר. יש פסק דין דין רבני[5] מעניין ביותר, בעניין חתן שבא להינשא כדת משה וישראל. אמו שבאה עמו, אמרה שהתגיירה לפני נישואיה הראשונים בבית הדין בצפת. אך, לא שמרה תורה ומצוות. כשחזרה בתשובה לפני כשנתיים והודתה על העניין בבית הדין האיזורי בירושלים, גיירוה שוב לחומרא. לדבריה נאמר לה שהבן שנולד אחרי גיורה הראשון לא צריך גיור לחומרא. אך, לא נאמר לה סיבת הדבר. החתן הופנה לבית הדין האיזורי כדי לברר את הדברים, ועל סמך מה הוחלט בשעתו לגייר בשנית, את האֵם.
בפסק הדין מבואר שטעם הדבר שהאֵם לא נאמנת לומר על הבן שלה שאינו יהודי, משום דברי הגמרא שהובאו לעיל, שזה שאומר שנתגייר בינו ובין עצמו, נאמן לפסול את עצמו, אבל אינו נאמן לפסול את בניו:
לפיכך בנידון דידן שדברי האמא על כך שגיורה הראשון היה שלא כדין מכיון שלא שמרה מצוות, לא התבררו על פי עדים אלא רק על פי עצמה, באופן זה אומרים לה נאמנת את לפסול עצמך ואי את נאמנת לפסול את בנך.
אולם, צריך עיון בפסק דין זה, שיש לדון אם האֵם נחשבה כמוחזקת כגיורת, שהרי בתחילה לא שמרה תורה ומצוות, ורק עכשיו חזרה בתשובה. אם כן, יש מקום לומר שלא הוחזקה כגיורת.
אולי יש לדמות את הדברים, למה שהובא בשו"ת "הר צבי"[6]:
ובלאו הכי היה נראה לומר, דנידון דידן לא דמיא לההיא דיבמות, שאמר ר' יהודה שאינו נאמן אלא על עצמו ולא על בניו. דהתם בגמרא מיירי שכבר הוחזקו לגרים גמורים וכמו שכתב רבינו ירוחם (נתיב כג) הובאו דבריו בבית יוסף יורה דעה (סימן רסח) שכתב בשם הרמ"ה וז"ל: ודווקא אינו נאמן לפסול בניו שהתחזקו בחזקת גרים כגון שנתגייר הוא ואשתו עמו וכו' והיו כולם בחזקת כשרות, אבל אם לא הוחזקו עדיין בחזקת גרות אפילו אמר נתגיירתי בב"ד הגדול אינו נאמן ואפילו בניו פסולין, ע"כ. וכן משמע מדברי המאירי ביבמות שם שכתב דמי שהוא מוחזק לנו בגר ובא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי כו' נאמן לפסול את עצמו ובנים שנולדו לאחר מכאן אבל אינו נאמן לפסול את בניו שכבר נולדו, אחר שהוא מוחזק לנו בגר ע"כ, הרי דדווקא שהוא מוחזק מכבר בגר כשר, אבל בדלא מוחזק גם בניו פסולין. ובנידון דידן באיזה דברים נתחזקה שהיא נתגיירה כדין או שהיא יהודיה וכידוע שבגרמניא היו תמיד נשואי תערובות לאלפים ולרבבות ואינם כלל בחזקת יהדות, ומה שהיא מדברת שרצונה להתדבק ביהדות לא מפיה אנו חיין, ודברים בעלמא אינם יסוד לחזקת כשרות, ולעניות דעתי האשה אין לה חזקת גרות ולא חזקת כשרות וממילא גם בתה הילדה צריכה גרות.
יכול להיות שהמקרה של הפסק דין עדיף על המקרה הנדון בשו"ת "הר צבי", כיון שהיא נמצאת בישראל ונראה שלאחר שהתגיירה הוחזקה במקום כיהודיה, שהתגיירה כהלכה. נוסף על כך, כיון שהיא כבר שנתיים שמרה תורה ומצוות, לכן, יש לומר שכבר הוחזקה כגיורת. עוד יכול להיות ששם היה לה פסק דין מבית דין בצפת, ולכן כבר הוחזקה כגיורת. לעניינו יש ללמוד מדברי בעל שו"ת "הר צבי" שלא בכל מקרה יש חזקת גרות. אם אין שמירת תורה ומצוות, אין כאן חזקת גרות.
בהקשר לעניין זה נציין שבעל "שב שמעתתא"[7] כתב בנוגע לעניין חזקות:
ונראה דהתם… כשאמרו זה בעלי וזאת אשתי והוחזקו אצל העולם באיש ואשתו, הרי היא כאשת איש ודאי והורגין לאיש השוכב משום אשת איש, כיון דכבר הוחזקה אצל כל העולם בחזקת אשת איש. אבל כהן המחזיק עצמו בכהונה, כיון שאין מעלין אותו לכהונה על פיו ואין קורא בתורה ראשון ואינו אוכל בקדשי גבול, ואדרבה אצל העולם הוא בחזקת ישראל והוא מובדל מקהל כהונה, לכן אין בו משום חזקה אלא לגבי נפשיה, כיון דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא.
הוא חילק בין איש ואשה שאמרו שהם נשואים, ובין איש שאמר שהוא כהן. איש ואשה שאמרו שהם נשואים, הסיבה שהם מוחזקים כאיש ואשה בעיני העולם, כיון שהם נוהגים כמנהג איש ואשתו. אך, כהן לא נוהג מנהגי כהונה, אלא רק אמר שהוא כהן, ולכן אין כאן הנהגה שעל פיה מחזיקין אותו העולם ככהן. משום כך הוא נחשב רק ככהן לחובתו, מדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. נראה אותו דבר בגר שטען שהוא התגייר בפני בית דין פלוני, אך לא נהג בדרכי ישראל, הרי אין כאן חזקת הנהגה. הוא לא נהג בדרכי ישראל. לכן, אין כאן חזקה שיחשב כישראל, יש כאן רק שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. נראה שכדי שיהיה מוחזק כגר כשר, צריך לומר שנתגייר בבית דין פלוני וגם לנהוג בדרכי ישראל. אם לא נהג בדרכי ישראל, אין שום חזקת גרות. מה שהחזיקו אותו כגר, זה בטעות. החזקה צריכה להיווצר מדבריו והנהגתו. עצם דבריו אינם יכולים לגרום לחזקת גרות. לכן, יש לומר שאף על פי שהחזיקו אותו כגר, בכל זאת, אין זה מוגדר כחזקה, כיון שאני יודע מנין הגיעה החזקה הזו.
הרב שאול ישראלי זצ"ל[8] חילק בין שאמר שנתגייר בבית דין פלוני, ובין שיש חזקת גרות. כדי להיות בחזקת גרות חייב לשמור כל המצוות. במקרה שאמר שנתגייר בבית דין פלוני צריך שמירה מסויימת של המצוות, אבל אם רואים שמזלזל במצוות אחרות, הוא לא יהיה נאמן:
והיינו שזהו מגדר הוכחה דודאי נתגיירו כהלכה, כשם שרואים שעכשיו מקפידים בכל המצוות, כן ודאי דקדקו שתהא הגרות באופן שאין בו פקפוק, ובזה שהוא מגדר הוכחה לא סגי אלא אם כן ראינום מדקדקים בכל המצוות. משא"כ בגוונא דמהני מטעם חזקה, והוא כנ"ל בשאמרו קודם שנתגיירו בבית דין פלוני, דיש להם מעיקרא תורת נאמנות מצד עצם דיבורם דהוי מילתא דעבידא לגלויי, בזה הוי סגי באמת במה שרואים שנוהג באיזה מהמצוות, כל עוד שאין לפנינו שמזלזל במצוות אחרות.
עוד נציין לדברי ה"חזון איש"[9] שכתב:
בחלק אבן העזר נשים סימן ח' כתבנו שמתנאי הנהגה המחזקת לסקול ולשרוף הוא שיתאמת הדבר בלב הרואים ולא יסתפקו עליהם בספק ערמה ואמתלא, ובזה אחר ל' יום דנין על ידי חזקה זו, ואפשר דהני נמי בנוהג דרכי ישראל בחזקת גר בעינן תנאי זה, והוי חזקה ככל חזקות במין חזקות אלו, ועוד יש לומר דהכא דינא קאמר דמתחילה כשאמר נתגיירתי צריך עדים דחיישינן ליה שיש לו איזה עילה בדיבורו ואין רצונו בגרות אלא לרמות, אבל כשארכו לו הימים ומתנהג בדרכי ישראל חזינן שחפץ בגרות ולכן נאמן שנתגייר כדין דלמה יערים שלא יטבול כדין כיון דהוא בידו, אמנם לפי זה אין שיעור לדבר וע"כ יהבינן לזה גם כן שיעור שיתאמת בלב הרואים, והיינו חזקת הנהגה, אבל אם נהג דרכי ישראל ל' יום ואין הדבר מאומת בין אנשי מקומו, נראה דלא מהני כלל.
גם הרב משה פיינשטיין זצ"ל[10] הלך בדרך זו שכדי שתהיה חזקה חייבת להיות שמירת תורה ומצוות:
והוחזק דכתב הרמב"ם… הוא ענין אחר שהוא כשראינו גיורת שנוהגת בדרכי ישראל תמיד שמקיימת מצות התורה שטובלת לנדתה ומפרשת חלה וגר שמקיים כל המצוות וטובל לקריו הרי אלו בחזקת שנתגיירו כדין במילה וטבילה אף שאין לנו עדים, אבל באלו שעוברים על כל דיני התורה רק שעשה בר מצוה, לא שייך להוחזק כלל.
יש גם לציין לדברי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל[11] שדן בכשרותם של עדת "בני ישראל" שבהודו, הוא כתב שאם הם באים מצאצאי גרים יש מקום לאסרם לבוא בקהל ישראל, כיון שהם אינם שומרים מצוות עיקריות. לפיכך פגם זה גורם ריעותא וחשש בגיורם שאולי לא התגיירו מתחילה כהלכה. כיון שקודם שנכנסו אבות אבותיהם לדת ישראל, הרי היה ידוע שהם נכרים לפני כך וכך שנים, אז אם אנחנו מוצאים שיש אצלם מצוות שהם אינם שומרים, יש להחזיק מעכשיו למפרע. כלומר, שגם למפרע לא קיבלו את המצוות כהלכה.
אם כן, אין חזקת גרות בלי שמירת תורה ומצוות. נוסף על כך, יש מקום לטעון שגם כשיש חזקת גרות, הרי אין לסמוך על חזקה זו כל עוד שאין אמירה באיזה בית דין התגייר/התגיירה. שהרי יכול להיות שיש חזקת גרות כתוצאה מאמירת המתגייר שהתגייר. ואכן, יכול להיות שהוא חשב שהוא גר כיון שהתגייר בבית דין. אבל, לא ידע שהבית דין שבו התגייר, אין הגיור מקובל. שיש חשש בנוגע לגיורים בבית דין זה.
[1] מסכת יבמות מז, ע"א.
[2] עיין תוס', מסכת יבמות כה, ע"ב, ד"ה לימא וכו'; שם מז, ע"א, ד"ה נאמן אתה וכו'; רמב"ן שם, ד"ה נאמן אתה וכו'; רשב"א שם, ד"ה ואי אתה וכו'; רמב"ם, הלכות איסורי ביאה יג, ח; "טור" ו"שולחן ערוך", יורה דעה רסח, יא.
[3] עיין בדברי הרמ"ה, מובא ב"בית יוסף", יורה דעה רסח, יא; תוס' חד מקאי, מסכת יבמות מז, ע"א; חידושי "בית הבחירה" שם; נמוק"י, שם טז, ע"א-מדפי הרי"ף.
[4] עיין שו"ת "הר צבי" (יורה דעה, סימן רכב) והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל (ספר "התורה והמדינה", כרך ב, עמ' 7-9). בדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג, ח) וה"שולחן ערוך" (יורה דעה רסח, יא) מוזכר רק שצריך לטבול בפני בית דין, לא מוזכר צורך בהטפת דם ברית. להרחבה על כל הדין שמובא כאן, עיין במאמרי – "אחד שאמר נתגיירתי ביני ובין עצמי", ספר "גר המתגייר", כרך א, הובא בהלכות יורה דעה.
[5] "פסקי דין- ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות", חלק ה, עמ' ריז.
[6] יורה דעה, סיימן רכב.
[7] שער ו, פרק יא.
[8] "משפטי שאול", סימן לט.
[9] יורה דעה קנח, ו.
[10] שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ג, סימן ב.
[11] "פסקים וכתבים", כרך ו, אבן העזר, סימן טו, אות יג.