זמן הדלקת נרות חנוכה ושיעור הדלקת נרות חנוכה

מבוא

במאמר הבא ארצה לדון בשני נושאים שהם קשורים זה בזה:

1. מאיזה זמן עד איזה זמן מותר להדליק נרות חנוכה?
2. מהו שיעור הזמן שצריכים נרות חנוכה להיות דלוקים?

כפי שציינתי שתי השאלות האלו קשורות זו בזו, וכך מבואר בגמרא במסכת שבת (כא, ע"ב):

כבתה אין זקוק לה? ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! – לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, – ועד כמה? – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי.

מבואר בדברי הגמרא שיש שתי לישנאות כדי לבאר את דברי הברייתא "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". לפי הלישנא הראשונה, מדובר לגבי זמן ההדלקה. כלומר, משעת שקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק מותר להדליק נרות חנוכה, לאחר זמן זה נגמרה המצוה ולא מקיים מצות הדלקת נרות חנוכה. לפי הלישנא השניה, מדובר לגבי שיעור הזמן שנרות חנוכה צריכים להיות דלוקים. כלומר, צריך לשים שיעור שמן שיספיק שהנרות יהיו דלוקים עד שתכלה רגל מן השוק.

עוד מבואר בגמרא ששיעור הזמן הזה הוא עד דכליא ריגלא דתרמודאי.

בביאור דברי הגמרא האלו עלינו לשאול מספר שאלות:

1. האם שתי הלישנאות חולקות זו עם זו, או שכל אחת מוסיפה על גבי השניה?
2. מהו שיעור הזמן "עד דכליא ריגלא דתרמודאי"?

 

מחלוקת בין שתי הלישנאות

1. האם נחלקו הלישנאות?

הר"י פורת (תוס', מסכת שבת כא, ע"ב) נקט שיש להיזהר להדליק נרות חנוכה מיד בלילה, אך אם איחר ידליק מספק.

נראה שכוונתו לומר שיש מחלוקת בין שתי הלישנאות ואנחנו לא יודעים איזו לישנא היא עיקר להלכה, לכן אם לא הדליק עד לאחר הזמן שכלתה רגל מן השוק, אז ידליק מספק. אולם, נראה שבוודאי במקרה שמדליק מספק אז לא יוכל לברך על הדלקת הנרות כיון שיש ספק אם יוצא ידי חובה[1].

אבל, הרמב"ם (הלכות חנוכה ד, ה) פסק את שתי הלישנאות, וכתב שלאחר הזמן שכלתה רגל מן השוק לא יכול להדליק נרות חנוכה:

אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד  שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק.

לא ברור אם הרמב"ם הבין שיש מחלוקת בין שתי הלישנאות, ונקט לחומרא כשתי הלישנאות, או שהבין שהם לא חולקים וכל אחד מוסיף על השני[2].

הרשב"א (בחידושיו למסכת שבת כא, ע"ב) נקט שגם לפי הלישנא הראשונה אין זה לעיכובא להדליק דווקא משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ובדיעבד יכול להדליק לאחר מכן. בעל ה"שלטי גבורים" (שם ט, ע"א, אות ד-מדפי הרי"ף) כתב שרוב המפרשים והפוסקים הסכימו שאפילו שאיחר זמן ההדלקה שכלתה רגל מן השוק, יש לו להדליק לאחר מכן, כיון שזמנה כל הלילה, והזמן שנאמר בגמרא הוא רק למצוה מן המובחר[3].

ה"טור" (אורח חיים תרעב, א) פסק שמצות הדלקת נרות חנוכה היא מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה, אבל עדיין זמנה כל הלילה.

משמע מדבריו שיכול להדליק כל הלילה בברכה, ואם כן, נראה שהוא לא הלך בעקבות שיטת ר"י פורת שהוזכרה לעיל. אפשר להסביר את שיטת ה"טור" בשתי דרכים:

1. הוא הבין ששתי הלישנאות חולקות והכריע כלישנא השניה. הוא סבר שלכתחילה יש להחמיר כלישנא הראשונה ולהדליק משקיעת החמה עד שכלתה רגל מן השוק, אבל בדיעבד יכול להלדיק כל הלילה.
2. הוא סבר כדעת הרשב"א, שגם לפי הלישנא הראשונה אפשר להדליק כל הלילה, ורק לכתחילה יש להדליק בזמן הנ"ל.

ר' יוסף קארו ("בית יוסף" שם) השיג על דברי ה"טור", כיון שמדברי ר"י פורת משמע שמדליק רק מספק, ואם כן ה"טור" לא היה צריך לכתוב שדבריו הם לא כשיטת הרמב"ם, כיון שגם לדברי האומר שמדליק לאחר הזמן הוא רק מספק. בעל "כנסת הגדולה" (שם) כתב בשם הראנ"ח שדעת ה"טור" כדעת הרשב"א הנ"ל. כך גם כתב בעל ה"פרי חדש" (שם).

להלכה למעשה, ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תרעב, א-ב) פסק:

אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם א סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים. ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד  שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק: שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן. הגה: י"א (ט) א*) שבזמן הזה שמדליקין בפנים אין צריך ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם תוספות), ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה; ומיהו הני מילי לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין.

בתחילה הוא פסק כדעת הרמב"ם, שלא מאחרים ולא מקדימים. אבל, לאחר מכן הוא כתב שלכתחילה יש להדליק משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק מדליק והולך כל הלילה.

מדברי ה"שולחן ערוך" משמע שמדובר אפילו שמדליק בחוץ, הוא לא דיבר על כך שמדליק בבית. לכן, נראה שיש להסביר שה"שולחן ערוך" נקט כדעת הרשב"א וסיעתו שסברו שגם לפי הלישנא הראשונה לא מעכבת הדלקת הנרות משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק[4].

גם ר' יואל סירקיס ("בית חדש" שם, ב) נקט להלכה שאפשר להדליק כל הלילה, כך סברו רוב הפוסקים וגם בשל סופרים הלך אחר המקל.

אולם, יש להעיר שהרי עדיין יש כאן בעיה מצד הברכה שספק ברכות להקל. מה מועיל שבשל סופרים הלך אחר המיקל, הרי ספק ברכות להקל? אלא, יש ליישב ולומר שלאחר שהכרענו במחלוקת אם יש להדליק או לא להדליק, שמדליקים אז כבר גם מברכים. כלומר, הכלל ספק ברכות להקל נאמר דווקא כשהמחלוקת היא בנוגע לברכה. אבל, אם המחלוקת לעניין המצוה, לאחר שנוקטים כשיטה אחת, גם אפשר לברך.

בעל ה"המגן אברהם" (שם, ו) כתב שב"בית יוסף" מבואר שדין זה הוא ספיקא דדינא, אבל מדברי ה"שולחן ערוך" משמע שמצד הדין יכול להדליק כל הלילה ולכן יברך על ההדלקה.

 

2. ביאור המחלוקת:

נלענ"ד, שאפשר להסביר שנחלקו שתי הלישנאות האלו בשאלה בגדר מצות הדלקת נרות חנוכה. יש לחקור מהי מצות הדלקת נרות חנוכה? האם המצוה לפרסם את הנס, או לזכור ולהודות על הנס? דהיינו, האם מצות הדלקת נרות חנוכה היא כלפי חוץ, או כלפי פנים? אפשר לומר ששני הדברים נכונים, אך השאלה מה העיקר? למ"ד שמצות הדלקת נרות חנוכה היא רק מזמן שקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק ולאחר זמן זה נגמרת מצות הדלקת נרות חנוכה, יש לומר שעיקר מצות הדלקת נרות הוא כלפי חוץ לפרסם את הנס. לכן, לאחר שכלתה רגל מן השוק אי אפשר לפרסם את הנס, ונגמרה מצות הדלקת נרות חנוכה. אך, לפי הלישנא השניה, שמדובר על שיעור השמן, שנרות חנוכה צריכים להיות דלוקים בשיעור זמן זה, הרי יש לומר שהמצוה היא כלפי פנים ולא רק כלפי חוץ. אולם, יש להבין מנין הגיע שיעור הזמן להדליק נרות חנוכה משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק? מדוע צריך להדליק שיעור זמן הזה[5]?

בפשטות היה נראה שלא מדובר על שתי לישנאות שחולקות זו על זו, אלא הן משלימות זו את זו. כוונתי היא כך: הלישנא הראשונה אמרה שזמן הדלקת נרות חנוכה הוא בין שקיעת החמה לזמן שכלתה רגל מן השוק. הלישנא השניה הוסיפה ואמרה שכיון שזהו הזמן שיש להדליק נרות חנוכה, אז יש להדליק את הנרות בשקיעת החמה ושיהיו דלוקים עד שכלתה רגל מן השוק, שבכך נביא לידי פרסום הנס המקסימלי. הנרות יהיו דלוקים בכל הזמן שאנשים מסתובבים בחוץ.

אבל, לפי ההבנה שמדובר על מחלוקת בין שתי הלישנאות, לא מובן מנין הגיע שיעור הזמן משקיעת החמה עד שכלתה רגל מן השוק? מה עניין של כלתה רגל מן השוק, אם מדליק לאחר שכבר כלתה רגל מן השוק? כנראה שצריך להסביר שגם לפי הלישנא השניה בוודאי לכתחילה יש להדליק בזמן שהוא בין שקיעת החמה לזמן שכלתה רגל מן השוק, ולכן חז"ל קבעו ששיעור השמן יהיה בשיעור זמן זה. הטעם לכך הוא מחמת שבוודאי יש חשיבות לפרסם את הנס לעוברים ושבים. אולם, מכיון שלפי לישנא זו זמן ההדלקה לא מעכב, שעיקר מצות הדלקת נרות חנוכה הוא כלפי האדם עצמו לזכור ולהודות על הנס, לכן יכול להדליק לאחר זמן שכבר כלתה רגל מן השוק. אך, עדיין, צריך להדליק בשיעור הזמן שנקבע, דהיינו בשיעור משקיעת החמה לכלתה רגל מן השוק [חצי שעה, כפי שיתבאר בהמשך].

הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ד, סימן קה) הבין שבוודאי עיקר המצוה הוא כדי לזכור הנס לעצמו ואפילו אם האדם נמצא יחידי ולא מפרסם את הנס לאחרים. לכן, אפילו שלא נמצאים אחרים בביתו, בכל זאת, ידליק נרות חנוכה. הוא הסביר שמה שנקט הרמב"ם ועוד ראשונים שאין להדליק נרות חנוכה לאחר הזמן שכלתה רגל מן השוק אינו מחמת שהם סברו שהמצוה היא לפרסם את הנס לאחרים ואם לא מפרסם את הנס לאחרים אין לו מצות הדלקת נרות חנוכה, אלא הטעם הוא מחמת שבוודאי לכתחילה יש להדליק מיד בתחילת שקיעת החמה מדין זריזין מקדימים למצוות וכן בזמן שמתפרסם הנס לאחרים, ולכן חז"ל לא תיקנו זמן אחר לאנשים שמאחרים ולא מקפידים על כך. חז"ל קבעו הדלקת נרות חנוכה בזמן שמתפרסם הנס:

צריך לומר דכיון שבתחלת הלילה הוא גם בזמן שאיכא פרסום שלא כלה רגל מן השוק, וגם בלא זה היה עיקר הזמן דזריזין מקדימין, לא רצו לתקן שיהיה זמן הדלקה בדיעבד גם אחר זמן בשביל אלו שאין חוששין לזריזות ואין חוששין למצוה מן המובחר שאין רוצין לבטל מלאכתן.

הוא ביסס את דבריו על פי שיטת הראשונים שאם נמצא במקום שלא מדליקים אחרים, דהיינו בין הנכרים, אז אפילו שאשתו מדליקה עליו בביתו, בכל זאת, צריך להדליק נרות. מכאן מוכח שיש להדליק נרות אפילו שלא מתפרסם הנס לאחרים.

נלענ"ד, שיש דוחק בביאור הטעם לזמן שתקנו חז"ל, כיון שמדוע חז"ל לא תיקנו הדלקת נרות חנוכה כל הלילה, כפי שמצינו במצוות אחרות שזמנן כל הלילה? כגון, קריאת מגילת אסתר. נוסף על כך, נראה שאין ראיה מדברי הראשונים האלו, וזאת משום שהרב פיינשטיין הבין שאין פרסום הנס לנכרים, ולא מוכרח הדבר, יכול להיות שיש פרסום הנס לנכרים ולכן מדליק נרות[6]. יש להוסיף שאין הכרח שהרמב"ם הסכים עם הדין הזה שבמקום של נכרים יש להדליק נרות. אולם, יש לציין שהסברא נותנת כדברי הרב פיינשטיין, שהרי בשעת הסכנה מדליק על שולחנו ודיו, ולא נאמר בשום מקום שאם אין לו בני בית לא ידליק נרות בביתו. אם כן, מוכח שגם כשלא מתפרסם הנס לאחרים, בכל זאת, צריך להדליק נרות חנוכה. אך, היה מקום לומר שזה דין מיוחד בשעת הסכנה ותקנה מיוחדת. בזמן הסכנה התחדש שיש מצות הדלקת נרות גם כדי שהוא בעצמו יזכור את הנס, אבל שלא בשעת הסכנה המצוה היא דווקא לפרסם את הנס לאחרים. אבל, עדיין, יש מקום לדברי הרב פיינשטיין שהרי לא נאמר בשום מקום שאין חובת הדלקת נרות חנוכה במקרה שמדליק בפתח ביתו מבחוץ ואין אף אחד שיראה את הנרות. אלא, יש לדחות ולומר שבוודאי עיקר המצוה הוא לפרסם את הנס לאחרים. וחז"ל תיקנו את הדלקת נרות חנוכה באופן שיהיה פרסום הנס לאחרים. לאחר שחז"ל תיקנו באופן מסויים, אם מדליק את הנרות באופן שחז"ל תיקנו, אפילו שלא יהיה פרסום הנס יוצא ידי חובה.

 

חילוק בין זמן שמדליק בפנים לזמן הגמרא

1. אין זמן להדלקת נרות חנוכה:

ר"י (מסכת שבת כא, ע"ב) סבר שבזמן הזה שמדליקים נרות חנוכה בפנים בתוך הבית, אז לא מעכב זמן ההדלקה ואין לחוש מתי ידליק. כיום פרסום הנס הוא לבני הבית, ולכן לא צריך להדליק דווקא משקיעת החמה עד שכלתה רגל מן השוק[7].

צריך עיון, לפי ההבנה שבזמן שמדליקים בתוך הבית אין זמן להדלקת נרות חנוכה ואפשר להדליק נרות כל הלילה, מדוע הגמרא נותנת זמן להדלקת נרות חנוכה? הגמרא היתה צריכה לומר שבמקרה שעבר הזמן של תכלה רגל מן השוק, אז ידליק בביתו וכך יצא ידי חובת הדלקת נרות חנוכה. אולי אפשר להסיק מכך שבזמן שאין סכנה ואפשר להדליק בפתח הבית, אז אסור להדליק בבית ואם ידליק בבית לא יצא ידי חובה. ונצטרך לומר שההיתר להדליק נרות חנוכה בשעת הסכנה הוא תקנת חכמים שלא מעיקר הדין, והיא נתקנה רק לשעת הסכנה.

אכן, מצאתי בריטב"א (בחידושיו למסכת שבת כא, ע"ב) בשם בעל "התרומות" שביאר בכוונת הגמרא, שגם בזמן הגמרא לאחר הזמן שכלתה רגל מן השוק, אז לא מדליק בחוץ, אבל בוודאי חייב להדליק בפנים שלא נפטר מן המצוה לפרסם את הנס לבני הבית:

ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על [שולחנו ודיו].

אולם, דברי הריטב"א תלויים בשאלה בדין הדלקת נרות חנוכה בזמן שאין סכנה. בע"ה במאמר אחר נדון בכך[8].

הרשב"א (בחידושיו שם) הסכים עם ר"י שאין זמן להדלקת נרות חנוכה, אבל לא מטעמו של ר"י ולפיו אין חילוק בין זמן הגמרא לזמן שמדליקים בפנים. לפיו, כשהגמרא אמרה שזמן הדלקת נרות חנוכה הוא משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, כוונתה היתה שלכתחילה יש להדליק בזמן זה, אבל אפשר להדליק לאחר מכן:

והא נמי דקתני עד שתכלה רגל מן השוק ופרישנא דאי לא אדליק מדליק. לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן (מגילה כ' ב') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצוה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי, וכן כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיו.

הרשב"א הבין שאפילו לפי ר"י, לכתחילה יש להקדים להדליק משקיעת החמה משום שזריזין מקדימים למצוות[9].

להלכה למעשה, הרמ"א (אורח חיים תרעב, ב) הביא בשם יש אומרים שבזמן הזה שמדליקים בפנים לא צריך להיזהר להדליק קודם שתכלה רגל מן השוק. אבל, הרמ"א כתב שבכל זאת טוב להיזהר גם בזמן הזה[10].

 

2. צורך להדליק בזמן שבני הבית ניעורים:

יש לדון לפי דברי ר"י שאמר שבזמן שמדליק בפנים לא צריך להקפיד על זמן ההדלקה, מה הדין במקרה שבני הבית ישנים? כלומר, האם צריך להקפיד להדליק נרות חנוכה דווקא כשבני הבית נעורים ואם כבר ישנים לא יכול להדליק נרות חנוכה?

צריך עיון בדברי ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת שבת כא, ע"ב):

אבל בזמן הזה הואיל ואין אנו צריכים אלא להיכר בני הבית ידליק מתי שירצה וגדולי הצרפתים התירוהו אפי' עד שיעלה עמוד.

לכאורה, משמע שצריך להדליק את נרות חנוכה אפילו שבני הבית ישנים, שהרי בני הבית לא נעורים בסמיכות לעמוד השחר.

ה"טור" (אורח חיים, סוף סימן תרעב) פסק:

והתוספות כתבו דלדידן אין צריך לדקדק בזמן שנתנו חז"ל שלא נתנוהו אלא להם שהיו מדליקין בחוץ ולאחר זה הזמן אין עוברים ושבים אבל אנו שמדליקין בבית ואין היכרא אלא לבני הבית אין להקפיד על הזמן. וכתב בספר המצוות ומכל מקום נכון להדליק בעוד בני הבית נעורין.

למדים מדבריו שרק לכתחילה יש להדליק נרות חנוכה כשבני ביתו נעורין, אבל בדיעבד יכול להדליק כל הלילה אפילו שבני ביתו ישנים.

נראה ששתי ההבנות האלו תלויות בחקירה שהוזכרה. האם מצות הדלקת נרות חנוכה היא מצוה לפרסם את הנס לאחרים, או מצוה בשביל עצמו שהוא יזכור ויודה על הנס? הרי אם נאמר שאפשר להדליק אפילו כשבני ביתו ישנים, משמעות הדבר שהמצוה היא כלפי עצמו, והמצוה שהוא יזכור ויודה על הנס. אולם, יש לדון האם יש מקום לחלק בין זמן הגמרא ובין שעת הסכנה כפי שהזכרתי לעיל? יכול להיות שדברי ה"טור" נאמרו דווקא בשעת הסכנה שאז המצוה הוא כלפי עצמו ולא לפרסם את הנס לאחרים.

נחלקו האחרונים בשאלה אם יכול להדליק נרות חנוכה לאחר הזמן שקבעו חז"ל אם בני ביתו ישנים:

בעל ה"מגן אברהם" (או"ח תרעב, ו) נקט שיכול להדליק נרות חנוכה רק כשבני הבית ערים.

אבל, בעל ספר "חמד משה" (מובא ב"שער הציון", שם שם, יז) סבר שלכתחילה יש להקיץ את בני הבית אם ישנים. אולם, אם לא יכול להקיצם אז ידליק ויברך. והקשה על דברי בעל ה"מגן אברהם" שלפי סברתו נאמר שאם יהיה אדם במקום שאין איש אף מאנשי הבית שם, אז ידליק בלי ברכה, ולא ראינו זה בפוסקים. והוסיף להביא את דברי בעל ה"שלטי גבורים" בשם הריא"ז שכתב שאם נמצא בין הנכרים לבדו צריך להדליק.

בעל "שער הציון" הכריע שספק ברכות להקל, אבל מי שרוצה לנהוג כדעת בעל ה"חמד משה", אין מוחים בידו.

הרב מאיר מאזוז שליט"א (ב"הערות איש מצליח", בהערותיו למשנה ברורה, סימן תערב, על שעה"ז ס"ק יז) כתב שאין להדליק נרות אלא אם כן יש בני בית ערים, וטעמו מחמת שהמצוה היא לפרסם את הנס:

יש לומר שגם פרסומי ניסא בין הגוים סגי, שיש בזה קידוש שם שמים. והראיה ממה שכתוב עד דכליא ריגלא דתרמודאי (שבת כא, ע"ב) והם שם אומה כפירוש רש"י. אבל אם אין שם איש ליכא פרסומי ניסא, וכל עיקר מצות נר חנוכה משום פרסומי ניסא, דמהאי טעמא קודמת לקידוש היום כמבואר בשבת (כג, ע"ב) עיין שם. ומה שכתב הרמב"ם (בריש פרק ד מהלכות חנוכה) בין שלא היה בו אלא אדם אחד עיין שם, היינו מעיקר הדין שמדליקין בפתח הבית ואיכא פרסום לעוברים ושבים. והראיה מדברי הרמב"ם עצמו שם (הלכה ה) שאם עבר זמן שתכלה רגל אינו מדליק.

מדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ד, סימן קה) אפשר ללמוד שבעל ה"חמד משה" ובעל ה"מגן אברהם" נחלקו בחקירה שהוזכרה לעיל. לפי הרב פיינשטיין, יש לנקוט שעיקר המצוה הוא לעצמו, ולכן יכול להדליק נרות חנוכה אפילו שבני ביתו ישנים.

נלענ"ד, שאפשר להשיב על השגת בעל ה"חמד משה", כיון שנראה מדברי בעל ה"מגן אברהם" שמדובר דווקא כשהדליק לאחר הזמן שקבעו חז"ל, לאחר חצי שעה משקיעת החמה. אבל, אם הדליק נרות בזמן שקבעו חז"ל אז יכול להדליק נרות אפילו שאין שום אדם שנמצא בביתו ולא מתפרסם הנס לאחרים. ויש להסביר שהמצוה היא לאחרים ולכן קבעו את הזמן משקיעת החמה עד שכלתה רגל מן השוק, אבל גם כשלא מתפרסם הנס לאחרים אם הדליק בזמן הזה קיים את המצוה שלא חילקו חכמים.

יש להעיר שלמדים מדברי בעל ה"מגן אברהם" שגם בשעת הסכנה שמדליק בבית, המצוה היא לפרסם את הנס לאחרים. ונלענ"ד, שעל כך יש מקום להשגת דברי הרב משה פיינשטיין, ומדברי הפוסקים לא משמע שצריך שבני הבית יהיו ערים.

3. בזמן הזה שמדליק בפתח הבית:

צריך עיון, מה הדין, בזמן הזה שחזרנו להדליק בחוץ וגם אנשים מסתובבים יותר מאוחר? כלומר, בעבר כלתה רגל מן השוק בזמן יותר מוקדם, חצי שעה לאחר שקיעת החמה [כפי שביארו הראשונים להלן]. אולם, כיום יש מקומות שמסתובבים עד שעות מאוחרות בלילה. לכן, יש מקום לטעון שבדיעבד כן, יוכל להדליק נרות חנוכה גם בשעה מאוחרת בלילה אפילו לאחר חצי שעה משקיעת החמה.

בשאלה זו אגע בהרחבה בהמשך כשאדון בנוגע לשיעור השמן, האם בזמן הזה השתנה שיעור השמן שצריך לשים? כלומר, כיון שמסתובבים בשעות מאוחרות בלילה, יצטרך לשים יותר הרבה שמן כדי שידליקו הנרות עד זמן מאוחר.

 

שיעור השמן

1. מהו שיעור הזמן משקיעת החמה עד שכלתה רגל מן השוק?

הרי"ף (מסכת שבת ט, ע"א-ע"ב-מדפי הרי"ף) כתב ששיעור הזמן משתשקע חמה עד דכליא רגלא דתרמודאי, הוא כמו חצי שעה.

כך גם נקט הרמב"ם (הלכות חנוכה ד, ה). הוא רק כתב שאפשר להדליק נרות חנוכה "חצי שעה או יתר".

שיעור זה התקבל להלכה וכך גם נפסק ב"טור" (אורח חיים תרעב, א-ב) ו"שולחן ערוך" (שם שם, ב).

 

2. פירוש הגמ' "לשיעוריה":

הרי"ף (מסכת שבת ט, ע"א-מדפי הרי"ף) הסביר שכוונת הגמ' שעד שיעור זה לא יכול להשתמש בנרות. לאחר זמן זה יכול לכבות את הנרות.

אולם, יש לציין שבסוגריים מובא פירוש אחר, שהכוונה שצריך לתת שמן לתוכו כדי שתהא דולק והולך עד השיעור הזה. וכך גם מבואר ברש"י (מסכת שבת כא, ע"א).

ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", שם כא, ע"ב) הביא פירוש הרי"ף, וכתב ששאר המפרשים הסבירו שהכוונה לשיעור זמן שה.נרות צריכים להיות דלוקים [כפי שביארתי לעיל].

הריטב"א (בחידושיו שם) חיבר את שני הפירושים ביחד:

פי' שצריך ליתן בה שמן שתוכל להדליק עד השיעור ההוא לכל הפחות, ועיקר הדין בזה דמכאן ואילך אם רצה לכבותה הרשות בידו ויכול ליהנות ממנה.

וכך גם פסק הרמב"ם (הלכות חנוכה ד, ה) כפי שהבאתי את לשונו לעיל. וכן, פסק הרא"ש (מסכת שבת, פרק ב, סימן ג).

 

3. מהו שיעור השמן כשמדליק בפנים?

צריך עיון, לפי שיטת ר"י, שבזמן שמדליק בבית לא צריך להקפיד על זמן ההדלקה כיון שההיכר הוא לבני הבית, מה הדין לגבי שיעור השמן? כלומר, בגמרא מבואר ששיעור השמן צריך להיות כדי שיכלו הנרות להיות דלוקים מזמן שקיעת החמה עד שכלתה רגל מן השוק. לכאורה, הטעם לשיעור הזה הוא מחמת שבזמן הזה אנשים יראו את הנרות. לפי זה, יש לומר שבזמן שמדליק בתוך הבית, יצטרך לתת שיעור שמן כדי שהנרות יהיו דלוקים מזמן ההדלקה עד הזמן שהולכים לישון בני הבית. אולם, אפשר לומר להיפך, דהיינו שבזמן הגמרא שהדליק בחוץ היה צריך להדליק בשיעור זמן של חצי שעה כדי שיתפרסם הנס לכל אלו שעוברים ושבים. בכל הזמן זה יש עוברים ושבים חדשים, ולכן מתפרסם הנס שוב ושוב. אך, כשמדליק בתוך הבית, הרי פרסום הנס הוא רק לבני הבית ובני הבית נמצאים שם מתחילת ההדלקה, לכן לא מתווסף פרסום הנס. אלא, יש לדון במקרה שיודע שיגיעו בני הבית בזמן יותר מאוחר, שאולי אז צריך שידליקו הנרות עד שיגיעו שאר בני הבית.

שאלה זו קשורה לשאלה אחרת, מה הדין במקרה שמדליק בחוץ לאחר שקיעת החמה וקודם שכלתה רגל מן השוק? האם צריך לתת שיעור שמן משקיעת החמה עד שכלתה רגל מן השוק [חצי שעה], או שמספיק לתת שמן כדי שהנרות יהיו דלוקים מאותה שעה שמדליק עד שכלתה רגל מן השוק? כגון, ששקיעת החמה ב4:40, והדליק בשעה 5:00. האם צריך לתת שיעור שמן שידליקו הנרות חצי שעה, או מספיק שישים שיעור שמן שידליקו הנרות עשר דקות [מדובר שכלתה רגל מן השוק בשעה 5:10]?

בנוגע לשאלה הראשונה, יכול להיות שנחלקו הראשונים בשאלה זו:

תוס' (מסכת שבת כא, ע"ב, ד"ה דאי וכו') הביא שר"י כתב: "דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית". אם כן, מדובר על זמן ההדלקה, לא על שיעור ההדלקה.

אך, בפסקי התוס' (שם, סימן פט) כתוב: "לדידן אין לחוש מתי ידליקנה ואין לה שיעור".

אם כן, מדובר על הזמן וגם על השיעור.

בעל ה"שלטי גבורים" (שם ט, ע"א-מדפי הרי"ף, אות ה) כתב:

לדברי התוס' וסמ"ג לדידן שאנו מדליקין בפנים אין צריך לדקדק לתת שמן בנר כדי שידלוק שיעור כדי שתכלה רגלי תרמודאי מן השוק. ורבינו [הכוונה לרי"ף] ומיימוני כתבו שצריך לדקדק לתת שמן לתוכו כשיעור זה ולזה נוטה דעת הטור (או"ח, סימן תרעב).

כוונת בעל ה"שלטי גבורים" לדברי ה"טור" האלו (סוף סימן תרעב):

ונראה לי שאף לדידן צריך לדקדק בשיעור שאף על פי שמדליקין בפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש היכרא לעוברים ושבים.

חידושי מהרצ"א (ח, ע"ב, ד"ה שלא; מובא בהגהות והערות על הטור שם) כתב שרבים מהמפרשים הבינו בכוונת ה"טור" לזמן הדלקת נרות חנוכה. כלומר, ר"י וה'סמ"ג' סברו שלא צריך להקפיד על זמן ההדלקה, וה'טור' סבר שיש להקפיד על זמן ההדלקה. אך, מהרצ"א הסביר שה'טור' לא דיבר על זמן ההדלקה, אלא על שיעור זמן ההדלקה. כלומר, גם כשמדליק בבית צריך לשים שמן כשיעור שידליקו הנרות משקיעת החמה עד דכליא רגלא דתרמודאי, דהיינו חצי שעה. הרי ה'טור' כתב "לדקדק בשיעור".

נלענ"ד, שיש דוחק בביאור זה, כיון שמשמע שדבריו באים בניגוד לדברי התוס', וגם צריך עיון בסברת הדבר. מדוע אם ידליק בבית יצטרך להדליק נרות בשיעור של חצי שעה? אלא, כבר לעיל ביארתי את הסברא בשיעור זמן זה. שחז"ל קבעו זמן זה משום שכל הזמן משקיעת החמה עד שכלתה רגל מן השוק מתפרסם הנס בצורה הכי טובה, ולכן לא חילקו חז"ל ובכל זמן שמדליק צריך להדליק בשיעור זמן זה. יש להוסיף שכיון שגם כשמדליק בבית צריך שיעור זמן מסויים, לכן לא רצו חז"ל לתקן שיעור זמן חדש והשאירו את שיעור הזמן על עיקר התקנה, דהיינו כשמתפרסם הנס לרבים.

יש להעיר עוד נקודה שגם לפי ה'טור' מדובר דווקא כשמדליק בפתח הבית ויש היכר לעוברים ושבים. אבל, בכה"ג שמדליק בביתו ואין עוברים ושבים, אז הדין כפי שהתבאר בתוס' שאין זמן הדלקה וכפי ביאור מהרצ"א גם אין שיעור הדלקה. כך מבואר בדברי הרב משה איסרליס ("דרכי משה" שם, ד). לכן, הרב משה איסרליס כתב שבזמן הזה שאין היכר לעוברים ושבים, אין לדקדק בשקיעת החמה[11].

ב"דרכי משה" (אורח חיים תרעב, א) מובאת מחלוקת בדין שיעור ההדלקה כשמדליק בבית. הוא הביא מדברי בעל 'הגהות הסמ"ק' שהביא בשם ר' שמשון שגם עכשיו יש להצריך לעשות פתילות ארוכות. הרב משה איסרליס הסביר שכוונתו לומר שגם בזמן הזה צריך להדליק נרות בשיעור הזמן שקבעו חז"ל. וזה בא בניגוד לדברי מנהגי מהר"ש אוסטרייך שנקט שבזמן הזה צריך שידלקו רק זמן מועט. הרב משה איסרליס דחה את ההבנה שבעל 'הגהות הסמ"ק' סבר שבזמן הזה שמדליק בבית צריך שיהיו הפתילות ארוכות יותר ממה שהיה צריך אם היה מדליק בחוץ. כלומר, שלפי בעל 'הגהות הסמ"ק' כיום שמדליק בבית צריך שידליקו הנרות ליותר זמן. הרב משה איסרליס לא קיבל הבנה זו, והסביר שכוונתו לומר פתילות ארוכות כשיעור הרגיל כשמדליק בפתח ביתו. וכך הוא כתב:

וכן משמעות לשונו דכתב גם עכשיו כמו בימיהם ודלא כרבים הנוהגים לעשות נרות שדולקים עד חצי הלילה והוא ללא צורך וגם אין בו הידור דהא לאחר שיעורן מותר בהנאה ולא שייך הידור מצוה אלא בשעת המצוה.

אם כן, הרב משה איסרליס נקט כדבר ברור שגם בזמן שמדליק בתוך הבית אין לו להדליק יותר מן השיעור שקבעו חז"ל.

גם בעל ה"פרי חדש" (שם, ב) נקט שאפילו כשמדליק בתוך הבית צריך להדליק שיעור חצי שעה.

בנוגע לשאלה השניה, אם מדליק לאחר שקיעת החמה, מה שיעור השמן? מצינו שבעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים תרעב, ב) דן בשאלה זו:

הלכך צריך ליתן וכו'. משמע דאם הדליק זמן מה אחר שקיעת החמה אין צריך ליתן שמן כל כך רק עד שתכלה רגל מן השוק. ובאגודה כתב במיימוני משמע שהיה דולק יותר ממיל.

בעל ה"מגן אברהם" למד בדברי ה"שולחן ערוך" שלא צריך לשים שיעור שמן של חצי שעה, אלא שיעור שמן שיספיק עד הזמן שיכלה רגל מן השוק. אבל, בעל ה"אגודה" כתב בשם הרמב"ם שצריך שיעור מיל.

לא ברור מנין בעל ה"אגודה" למד כך בדברי הרמב"ם? וגם לא מובן מה מקום לשיעור מיל? היה צריך לומר שצריך לשים שיעור שמן של חצי שעה.

בעל ה"פרי חדש" (אורח חיים תרעב, ב) פסק שצריך לשים שיעור שמן כדי שידליקו הנרות עד שתכלה רגל מן השוק. שאם נשאר עוד רבע שעה עד שתכלה רגל מן השוק, אז צריך לשים שיעור שמן שידליקו הנרות רבע שעה.

בעל שו"ת "שואלין ודורשין" (חלק ג, סימן לג) ביאר את הסברא בדברי בעל ה"פרי חדש". מדוע כשמדליק בחוץ לאחר שקיעת החמה לא צריך לשים שיעור שמן שידליקו הנרות חצי שעה, אלא רק עד שתכלה רגל מן השוק, וכשמדליק בתוך ביתו לעולם צריך לשים שיעור שמן של חצי שעה? ראשית הוא הביא את דברי הרמב"ם (הלכות חנוכה ד, ה):

אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו  חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק.

הרמב"ם הזכיר את השיעור חצי שעה דווקא בנוגע לדין זמן ההדלקה, שיכול להדליק בתוך חצי שעה משקיעת חמה, שזהו זמן ההדלקה. אך, בנוגע לדין שיעור השמן שצריך לשים לא הזכיר ששיעור השמן הוא כדי שידליקו הנרות חצי שעה, אלא כדי שידליקו עד שתכלה רגל מן השוק. דהיינו, אם לא הדליק בשקיעת החמה אלא לאחר מכן, לא צריך לשים שיעור שמן שידליקו הנרות חצי שעה, אלא עד שתכלה רגל מן השוק. דהיינו, כדברי הפרי חדש. הסברא בדבר היא שמטרת ההדלקה משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק היא כדי לפרסם את הנס, אך זה נעשה דווקא כשמדליק בפתח ביתו מבחוץ. כשמדליק בפנים אין פרסום הנס לעוברים ושבים, אולם כיון שצריך שיעור שמן בהדלקת נר חנוכה כיון שלא מצינו הדלקה בלא שיעור, אז יש לומר שיש לקחת את שיעור ההדלקה שחז"ל קבעו כשמדליק בחוץ, דהיינו חצי שעה, וזהו שיעור ההדלקה כשמדליק בפנים. וכשמדליק בפנים אין סברא לומר שאם הדליק לאחר שקיעת החמה, יצטרך לשים שיעור שמן  שידליקו הנרות רק עד שקיעת החמה ולא חצי שעה, שכאן אין סברא של פרסום הנס.

 

4. בזמן הזה שמדליק בחוץ, מהו שיעור השמן?

צריך עיון, בזמן הזה שיש מקומות שמסתובבים ברחובות העיר מאוחר בלילה, האם יצטרך לשים שיעור שמן שיספיק שידליקו הנרות משקיעת החמה עד הזמן שמסיימים להסתובב ברחובות העיר ליד ביתו?

הריטב"א (בחידושיו למסכת שבת כא, ע"ב) כתב במפורש ששיעור הזמן תלוי בכל מקום ומקום:

עד דכליא רגלא דתרמודאי. פי' מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות.

האחרונים התלבטו בדברי הרמב"ם (הלכות חנוכה ד, ה):

שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד ב שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו ג חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק.

מה כוונת הרמב"ם "או יתר"? הרי אם הדליק שיעור של חצי שעה ויצא ידי חובה, אז בוודאי אם הדליק יותר משיעור זה יצא ידי חובה. אולם, יש לדקדק בדברי הרמב"ם שלא כתב את השיעור הזה בנוגע לדין שיעור השמן שצריך לשים, אלא לגבי הזמן שיכול להדליק נרות חנוכה. כלומר, שמשקיעת החמה עד שכלתה רגל מן השוק, מותר להדליק נרות חנוכה. הרמב"ם הסביר שהזמן הזה הוא חצי שעה, או קצת יותר. לכן, גם קצת לאחר חצי שעה מותר להדליק נרות חנוכה. אבל, לא מדובר בנוגע לשיעור השמן שצריך לשים. לכן, יש לומר שצריך לשים רק שיעור שמן של חצי שעה.

הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ו, סימן מט, אות א) נקט כהבנה הראשונה, שלפי הרמב"ם, שיעור השמן הוא לפי כל מקום ומקום. אם מסתובבים שם מאוחר בלילה, אז צריך לשים שיעור שמן שיספיק עד הזמן שמפסיקים להסתובב ברחוב:

והנה כתב וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יותר, ולכאורה תמוה דאם צריך יותר איך יפטר בחצי שעה, וכל שכן שמשמע שגם לכתחילה יכול ליתן רק כהדלקת חצי שעה. וצריך לומר דהוא תלוי בכל עיר ועיר כמה שוהין התרמודאי בשוק, דברוב מקומות הוא חצי שעה ולכן בסתם אזלינן בתר האומדנא ברוב המקומות שהוא רק חצי שעה, ואם איכא מקום שהוא פחות אין להקל משום דיש למיזל בשיעורין בתר הרוב מקומות, אבל באם ידוע ששם שוהין יותר מחצי שעה סובר הרמב"ם דמאחר דלא הוזכר בגמרא שיעור החצי שעה יש להחמיר דיתן שמן כשיעור שנוהגין לשהות בעיר הוא ואסור לכבותה בזמן ההוא.

גם הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל (מובא בשו"ת "שואלין ודורשין", חלק ג, סימן לג) דייק בדברי הרמב"ם שחצי שעה אינו קבוע אלא כל מקום לפי מנהגו, ואם יש מקום שמצויים עוברים ושבים בשוק ביותר משיעור זה, הרי ששיעור זה משתנה לפי המקום.

אבל, בעל שו"ת "שואלין ודורשין" כתב שיש מקשים על דיוק זה, כיון שמצינו במספר מקומות שהרמב"ם השתמש בנוסח זה של "או יתר", וכך דרכו להזכיר בלשון הזה בכל מקום שמזכיר איזה שהוא שיעור, וכוונתו לומר שאין בשיעור זה זמן מדוייק ממש, אלא יכול להיות גם שיהיה מעט "יתר" מהזמן הזה. והוא ציין למקומות רבים שכך מבואר. אך, בעל שו"ת "שואלין ודורשין" דחה דחיה זו, כיון שכאן לא שייך לומר "או יתר", שאם הרמב"ם היה כותב כך בנוגע לשיעור השמן, אז היה אפשר לומר שכוונתו לומר ששיעור חצי שעה הוא לאו דווקא. אך, הרמב"ם כתב "או יתר" בנוגע לדין הזמן שמותר להדליק את הנרות, והרי השיעור חצי שעה הוא דווקא שרק עד הזמן הזה מותר להדליק נרות ואחר זמן זה שוב לא יכול להדליק כפי שמבואר ברמב"ם. לכן, הוא הבין שהרמב"ם סבר שבנוגע לדין הזמן שמותר להדליק את הנרות, אז אכן הדבר משתנה כפי המקום. כלומר, אם לא הדליק בתוך חצי שעה משקיעת החמה, אם עדיין לא כלתה רגל מן השוק באותו מקום, אז עדיין יכול להדליק נרות חנוכה. אולם, בנוגע לשיעור השמן, שיעור זה "חצי שעה" לא משתנה ממקום למקום, והוא שיעור קבוע. הוא גם רצה להסביר בדעת הריטב"א שמדובר על זמן ההדלקה, ולא על שיעור השמן.

לא מבואר בדברי בעל שו"ת "שואלין ודורשין" סברת הדבר, שהרי מדוע לא נאמר ששיעור השמן משתנה? לכאורה, הטעם לשיעור זה הוא מחמת שבזמן זה מסתובבים בחוץ ובכך מתפרסם הנס בצורה הכי טובה, אם כן במקרה שמסתובבים יותר אז יצטרך לשים שמן ליותר זמן. כנראה יש להסביר שאכן מסתובבים גם בשעות יותר מאוחרות, אבל מכיון שבזמן של חצי שעה מסתובבים אנשים ויש פרסום הנס, לא הצריכו חז"ל לפרסם יתר על כך.

 

הדלקה לפני שקיעת החמה

1. מהי שקיעת החמה:

ידועה מחלוקת הראשונים מהי שקיעת החמה לעניין שבת? רבינו תם (תוס', מסכת שבת לה, ע"א, ד"ה תרי וכו') סבר שיש שתי שקיעות, והדלקת נרות בשבת וכן הבדלה היא יותר מאוחרת מהשקיעה שלנו. שקיעת החמה השניה נעשית שלשה מיל ורבע מיל [לדעת רבה], או שלשה מיל ושליש מיל [לדעת רב יוסף].

גם כאן נחלקו הראשונים בשאלה זו. הריטב"א (בחידושיו שם כא, ע"ב) הלך בדרכו של רבינו תם. אולם, הוא חידש שבוודאי מותר גם להדליק מתחילת השקיעה, כיון שגם אז אורו של הנר מבהיק:

פי' היה נראה כי סוף השקיעה דהיינו בין השמשות קאמר, דהכי משמע האי לישנא כדפירש ר"ת ז"ל בסוף פרקין (ל"ה א'), ומיהו ודאי אם רצה להדליק מתחלת השקיעה מדליק, שאם לא כן נרות של שבת אימת מדליק להו, אלא ודאי כדאמרן דכל זמן שקיעת החמה שהנר אורו מבהיק זמנם להדליק בברכה.

כבר הזכרתי לעיל את לשון הרמב"ם (הלכות חנוכה ד, ה), ומשמע שהוא לא סבר שיש שתי שקיעות, הוא לא כתב מסוף השקיעה ונקט שיש להדליק נרות חנוכה דווקא משקיעת החמה.

מדברי בעל ספר "יראים" (סוף סימן רעד-דפוס חדש, הלכות שבת) מבואר שמדליקים קצת קודם שקיעת החמה שלנו, בעוד קצת יום:

והא דתניא בנר חנוכה [שבת כ"א ב'] מצותה משתשקע החמה בעוד קצת יום קאמר דכיון שהחשיך קצת לא הוי שרגא בטיהרא ובאותו זמן מתחילין בני אדם לשוב לבתיהן ומתמיהין שרואים נר בעוד היום ויודעים שמחמת מצוה היא ואיכא פרסומי ניסא.

אך, ה"טור" (אורח חיים תרעב, א) פסק: "מצותה מסוף שקיעת החמה". משמע כשיטת רבינו תם, שיש שתי שקיעות ויש להדליק עם סוף שקיעת החמה.

כך גם משמע מדברי ה"שולחן ערוך" (שם): "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה".

ב"בית יוסף" (סוף סימן תרעב) מבואר שדעת ה"טור" כדעת רבינו תם, ולכן כתב שידליק בסוף שקיעת החמה, משום שתחילת שקיעת החמה עדיין היום גדול.

ב"הגהות מרדכי" (מסכת שבת, רמז תנה) מבואר שסוף שקיעת החמה הכוונה לצאת הכוכבים, וכשיטת רבינו תם שיש שתי שקיעות:

מצותה משתשקע החמה. פירוש מסוף שקיעת החמה דהיינו צאת הכוכבים דשרגא בטיהרא לא מהני… ומתחילת שקיעתה עד צאת הכוכבים הוי מהלך ארבע מילין…

אם כן, לפיו, גם לא מדליקים בסוף שקיעה השניה, אלא רק בצאת הכוכבים. כמובן, שזה בניגוד לדעת הרמב"ם שהוזכרה לעיל שכתב שמדליק בשקיעת החמה. גם מדברי ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת שבת כא, ע"ב) מבואר שיש להדליק בשקיעת החמה, אך לא מבואר מדבריו אם הכוונה לשקיעת החמה הראשונה, או השניה.

ר' יואל סירקיס ("בית חדש", אורח חיים תרעב, א) כתב שרוב הפוסקים נקטו כדעת רבינו תם, ולכן סבר שיש להדליק בצאת הכוכבים.

בעל ה"פרי חדש" (שם, א) ביאר בדברי ה"שולחן ערוך" שכוונתו לשיטת רבינו תם וסוף שקיעתה הכוונה לצאת הכוכבים. כך גם הבין בעל ה"משנה ברורה" (שם, א) בדעת ה"שולחן ערוך". אולם, נלענ"ד, שאין הכרח לכך, כיון שאפשר להסביר שכוונתו "עם סוף שקיעתה" לשקיעה השניה.

מדברי בעל ה"משנה ברורה" (שם, א) ו"ביאור הלכה" (שם, ד"ה עם סוף שקיעתה; ד"ה לא מאחרים) משמע שיש להדליק משקיעת החמה ולא מצאת הכוכבים. אולם, נראה שהוא מדבר על השקיעה השניה. הדיון ב"משנה ברורה" וב"ביאור הלכה" הוא בנוגע לאחד שמתפלל מעריב בצאת הכוכבים, שאז יש להדליק את נרות חנוכה בשקיעת החמה, דאל"כ יבוא להדליק את הנרות לאחר חצי שעה משקיעת החמה.

אך, יכול להיות שדבריו שייכים דווקא כשמדובר בחו"ל ששם בין השקיעה הרגילה לצאת הכוכבים יש זמן מרובה, ואכן בשעת השקיעה יש עדיין אור גדול. אבל, בארץ ישראל שבין השקיעה לצאת הכוכבים יש זמן מועט, אפשר להדליק כבר משקיעת החמה הרגילה.

 

2. הדלקה לפני שקיעת החמה:

התבאר לעיל שזמן הדלקת נרות חנוכה הוא משקיעת החמה עד שכלתה רגל מן השוק. נשאלת השאלה, האם מותר להדליק נרות חנוכה קודם שקיעת החמה, או צריך להדליק נרות חנוכה דווקא לאחר שקיעת החמה? בערב שבת מצינו שמדליקים נרות חנוכה לפני שקיעת החמה, אך אפשר לומר שזוהי תקנה מיוחדת לערב שבת כיון שאי אפשר באופן אחר, אבל בשאר הימים צריך להדליק דווקא לאחר שקיעת החמה.

הרשב"א (בחידושיו למסכת שבת כא, ע"ב, ד"ה הא דאמרינן וכו') למד מדין ערב שבת שאפשר להדליק נרות חנוכה קודם שקיעת החמה, וזה לא לעיכובא להדליק נרות חנוכה משקיעת החמה. אבל, הוא למד בדעת בעל "הלכות גדולות" שצריך להדליק נרות חנוכה דווקא משקיעת החמה, ובערב שבת כיון שפסק כרב יוסף שסבר שבין השמשות הוא שני שליש מיל, ולא כרבה שסובר שהוי שלושה רבעי מיל, יכול להדליק נרות חנוכה מן הזמן ששקיעת חמה לפי רבה ועדיין לא שקיעת חמה לפי רב יוסף[12].

הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ד, סימן סב) תמה על דברי הרשב"א, שאיך אפשר ללמוד מערב שבת לשאר הימים? הרי מכתחילה כשחז"ל תקנו את חנוכה הרי ידעו שאחד מן הימים יהיה בערב שבת ובוודאי קבעו לו זמן אחר, אבל אין לזה קשר עם שאר הימים.

ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת שבת כא, ע"ב) הלך בשיטת בעל "הלכות גדולות", וכתב שאי אפשר להדליק קודם שקיעת החמה. ואין ללמוד מערב שבת, כיון ששם אי אפשר אחרת:

ומ"מ קודם שקיעת החמה לא שהרי היא כשרגא בטיהרא ואין בה פרסום נס ומ"מ בשבת שאי אפשר להדליק אלא קודם שקיעה שהרי משתשקע עד שיראו ג' כוכבים בנוניים הוא בין השמשות כמו שיתבאר על כל פנים מדליקין בכדי שישלים הדלקתן עם שקיעתה או סמוך יזה וכלל גדול אמרו היכא דלא אפשר שאני:

כך מבואר במפורש בדברי הרמב"ם (הלכות חנוכה ד, ה):

אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין.

בעל ה"מגיד משנה" (שם) כתב שהמקור לדברי הרמב"ם שאין להקדים ואין לאחר הדלקת נרות חנוכה הוא ממה שמבואר בגמ' במס' שבת (כג, ע"ב): "ובלבד שלא יקדים ולא יאחר". הרמב"ם הבין שמדובר על הדלקת נרות חנוכה.

אך, יש לציין שהרבה מן הפוסקים ומפרשים הסבירו שמדובר על הדלקת נרות שבת (עיין "ביאור הלכה" תרעב, ד"ה ולא מקדימים).

ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תרעב, א) פסק כדעת הרמב"ם: "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה ולא מאחרים ולא מקדימים".

אבל, אחר כך הוא הביא בשם יש מי שאומר: "שאם הוא טרוד יכול להדליק מפלג המנחה ולמעלה" [שיטה זו תתבאר להלן].

בעל ה"ביאור הלכה" (שם, ד"ה ולא מקדימים) הקשה על ה"שולחן ערוך", שהרי בעל ה"מגיד משנה" כתב שהמקור לדברי הרמב"ם הוא מדברי הגמרא במסכת שבת הנ"ל, והרי ה"שולחן ערוך" בהלכות שבת (אורח חיים רסג, ד) פסק דין זה לעניין נרות שבת. לכן, קשה על ה"שולחן ערוך" שנקט כדעת הרמב"ם בהדלקת נרות חנוכה, וכדעת שאר הראשונים בהדלקת נרות שבת.

 

3. הדלקה מפלג המנחה:

לפי הדעות שאפשר להדליק נרות חנוכה לפני שקיעת החמה, יש לשאול ממתי אפשר להדליק נרות חנוכה? מהו הזמן הכי מוקדם שאפשר להדליק בו נרות חנוכה?

ר' יוסף קארו ("בית יוסף", אורח חיים, סוף סימן תרעב) הביא מדברי ר' יצחק אבוהב בשם בעל ה"ארחות חיים":

מי שהדליק מבעוד יום אפילו בחול מפני שהוא טרוד יצא והוא שיהיה בפלג מנחה האחרון דלא חמיר מהבדלה דאמרינן בה (ברכות כז, ע"ב) צלי של מוצאי שבת בשעת. מיהו צריך ליתן בה שמן יותר משיעור הדלקה כדי שתדליק עד דכליא רגלא דתרמודאי.

כפי שהזכרתי לעיל ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תרעב, א) הביא שיטה זו בשם יש מי שאומר.

יש לדון מהו שיעור פלג המנחה? כלומר, האם מחשבים את פלג המנחה כפי השקיעה השניה, או כפי השקיעה הראשונה? פלג המנחה הוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים, והשאלה נשאלת איזו צאת הכוכבים, כפי רבינו תם, או כפי דעת הגאונים? נראה שהכוונה לצאת הכוכבים כפי שיטת רבינו תם, וזאת הסיבה שאפשר להדליק מפלג המנחה כיון שבאותה שעה חשוך קצת. אולם, כפי מה שאנחנו נוהגים בארץ ישראל להדליק נרות שבת קודם השקיעה הראשונה, יש לומר לעניין הדלקת נרות חנוכה אי אפשר להדליק מפלג המנחה כפי חישוב צאת הכוכבים שאנחנו נוהגים כיון שאז היום גדול.

הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ד, סימן סב) כתב שאכן בערב שבת מותר להדליק מלפני השקיעה וכן אפשר להדליק אפילו מפלג המנחה, אבל כל זה דווקא כשרוצה להדליק נר שבת מוקדם. כלומר, רוצה להכניס שבת מוקדם. אולם, אם ברצונו להדליק נר שבת מאוחר, לכתחילה אין לו להדליק נרות חנוכה בתחילת פלג המנחה:

אבל לדידי נראה שהזמן הוא קודם וסמוך לנרות שבת דאם אין דעתו להדליק נר של שבת אלא סמוך לסוף פלג המנחה לא יוכל להדליק נר חנוכה וזמן פלג המנחה הוא להמדליק נר של שבת, אבל מי שמדליק נרות שבת רק כרבע שעה או שליש שעה קודם שקיעה אין לו להדליק נר חנוכה בתחילת זמן פלג המנחה כי לא היה שום צורך שיתקנו שידליק נר חנוכה אף שדעתו עוד לעשות מלאכות הרבה, אבל מכיון שלא מצאתי זה בדברי רבותינו אין להצריך לכבות ולהדליק עוד הפעם סמוך לנרות של שבת אבל לכתחלה ודאי יש להחמיר שידליק סמוך ממש להנרות דשבת.

 

4. הדלקת נרות חנוכה במוצ"ש:

יש לשאול, אלו שמחמירים להוציא שבת רק לאחר צאת הכוכבים של רבינו תם, האם עליהם להחמיר בכך גם במוצ"ש של חנוכה, ואז להדליק נרות רק ע"ב דקות אחר שקיעת החמה הרגילה?

הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ד, סימן סב) נקט שיש להדליק נרות לאחר צאת הכוכבים של רבינו תם, והוא סבר שכך צריך לנהוג כל יראי שמים. לפיו, אפשר לנהוג להוציא שבת חמשים דקות לאחר שקיעת החמה הרגילה, אבל ראוי לכל יראי שמים שיוציא ע"ב דקות לאחר שקיעת החמה הרגילה:

וכן במוצאי שבת אסור להדליק נר חנוכה קודם החמשים מינוט ולאלו שממתינין בכל מוצאי שבת עד אחר ע"ב כפי הראוי לבני תורה ויראי השי"ת אין להם למהר גם בשביל נר חנוכה ואינו כלום אף כשנוהגין כהגר"א בכל דבר דגם בכל דבר אם הוא לקולא לא שייך ליחידים לנהוג דהא אינם תלמידיו שהורה להם, ותלמידיו לא היה להם רשות להורות לאחרים… וכן הוא בכאן דתלמידי הגר"א כשלא הכריעו בעצמן אלא מחמת שהורה להם רבן הגר"א יכולין בעצמן לעשות אף לקולא אבל אין יכולין להורות לאחרים, ורק כשכבר נעשה מנהג באיזה עיר גם לקולא יש להורות כן במקום ההוא אבל היחיד אינו יכול לעשות לקולא כהגר"א במקום שנוהגין כשיטה האחרת, שלכן במוצאי שבת צריך להמתין עד אחר שיהא צה"כ גם לר"ת שהיה במקומותינו ביוראפ אחר ע"ב מינוט, ובכאן לא פחות מחמשים מינוט והממתינים גם כאן ע"ב מינוט אין להדליק גם נר חנוכה עד אותו זמן.

 

5. שיעור השמן כשמדליק מפלג המנחה:

כפי 'הזכרתי לעיל בעל ה"ארחות חיים" כתב כשמדליק מפלג המנחה, צריך לתת שיעור שמן כדי שתדליק עד שתכלה רגל מן השוק. וכך פסק להלכה ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תרעב, א).

בעל ה"משנה ברורה" (שם, ד) כתב שהטעם לכך הוא מחמת שאם לא ידלק בלילה, אז אין פרסום הנס. אבל, אם לא נתן שיעור שמן רק כשיעור חצי שעה, אז יחזור ויתן בה שמן וידליק, אבל ידליק בלי ברכה.

והוא עוד כתב ב"ביאור הלכה" (שם, ד"ה ובלבד וכו') שאם כבתה הנר קודם צאת הכוכבים, אז יחזור וידליק אבל לא יברך, כיון שעל פי הדחק אומרים שמפלג המנחה ולמעלה כבר הותחלה המצוה.

יש להעיר שלכאורה דין זה תלוי בשתי הלישנאות. שהרי לפי הלישנא הראשונה שדברי הברייתא משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק נאמרו לזמן ההדלקה ואין שיעור, אז הרי יוצא ידי חובה אפילו שלא שם שיעור שמן של חצי שעה.

אולם, יש לציין שבעל ה"בית הלוי" (בחידושיו על התורה, לחנוכה, ד"ה אי נמי לשיעורא) דן בדברי הרי"ף שביאר דברי הגמרא "לשיעוריה" שהכוונה שלאחר זמן זה יכול לכבות את הנר ולהשתמש לאורה. אם כן, משמע שלרי"ף אין את הפירוש השני שהוזכר לעיל שצריך שהנרות יהיו דלוקים בשיעור זמן זה. בעל "בית הלוי" כתב שאי אפשר לומר כך:

אמנם בודאי דלפי הסברא קשה לומר דלהאלפס לא יהיה שום שיעור להדלקתה. וכי נאמר בשמן כל שהוא ודלקה כרגע סגי לכתחילה, דמאי היכר לנס איכא בהדלקה כל שהוא ובודאי נראה דגם האלפס ס"ל כפירש"י רק דכתב עוד פירוש מוסיף על הפירוש הפשוט… וראיה לזה דנר חנוכה ונר ביתו, נר ביתו עדיף משום שלום בית. הא מוכרח דלא סגי במשהו שמן. דאל"כ יקח משהו וידליק ויקיים שניהם, אלא ודאי דלכתחילה בעי שיעור.

אם כן, לפיו, צריך לומר שגם לפי הלישנא הראשונה בגמרא שביארה את דברי הגמרא משקיעת החמה עד שתכלה הרגל לשוק לזמן ההדלקה, שגם היא סברה שצריך שיעור להדלקה. אך, נלענ"ד, שיש בכך מן הדוחק, שמנין לו ללמוד דין זה. ונראה שאין ראיה מדברי הגמ' בנר ביתו עדיף, כיון שיש לומר שהגמרא שם נקטה כמ"ד שצריך שיעור בהדלקת נרות חנוכה, או שנקטה כשתי הלישנאות מחמת הספק. וכן, יש להוסיף שכבר ציינתי לעיל שיש מספר ראשונים שהבינו כשמדליק בתוך הבית לא צריך להדליק שיעור חצי שעה, אלא כל שהוא מספיק. אם כן, רואים שאפשר שלא יהיה שיעור הדלקה.

 

הדליק נרות בלי שיעור שמן

יש לדון מה הדין במקרה שאחד הדליק נרות ובירך על ההדלקה ולאחר ההדלקה גילה שלא שם שיעור שמן כדי שידליק חצי שעה, אלא פחות מכך? האם הוא חייב לחזור ולהדליק? והאם הוא צריך לחזור ולהדליק עם ברכה?

הרא"ש (מסכת שבת, פרק ב, סימן ז) כתב:

כיון דהלדקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה. אבל אם בירך והדליק ואחר כך הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובתו.

וכך פסק ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תרעה, ב):

יש מי שאומר דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה אבל אם בירך והדליק ואחר כך הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובתו.

בעל ה"פרי חדש" (שם, ב) פסק שצריך לכבותה ולחזור ולהדליקה בברכה.

אבל, נראה שדין זה תלוי בשתי הלישנאות בגמרא. שהרי לפי הלישנא הראשונה שמדובר על זמן ההדלקה ולא על שיעור ההדלקה, אז לפי לישנא זו לא צריך שיעור שמן. ואכן, כך מבואר ב"פרי מגדים" ("משבצות זהב", אורח חיים תרעג, י; שם, תרעה, ג):

ומה שכתב המחבר בסעיף ב' נתן שמן ואחר כך כשיעור לא יצא ידי חובה, כתב הפרי חדש דחוזר ומברך. וצריך עיון הא ב' תירוצים בגמ' ואיבעית אימא לשיעורא ולתירוץ א' אין צריך ליתן שמן כשיעור ואיך יברך ברכה מספק.

 

הדליק נרות במקום שהרוח מצויה

יש לדון מה הדין במקרה שהדליק נרות במקום שהרוח מצויה ואי אפשר שיעמדו הנרות בשיעור הזמן משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ונכבו הנרות, האם על ההדלקה החדשה צריך לברך?

לכאורה, יש לומר שהדבר תלוי בשתי הלישנאות. שהרי לפי הלישנא הראשונה שמדובר על הזמן שצריך להדליק את הנרות, אם כן משמע שאין שיעור לזמן שצריך להדליק, ולכן אפילו שנדלק רגע אחד יצא ידי חובה. אם כן, כיון שלא ברור לנו כאיזו לישנא נוקטים להלכה ולא ברור אם הלישנאות חולקות זו עם זו, לכן יש לנו להדליק בלי ברכה.

בשאלה זו נחלקו האחרונים:

בעל ה"פרי חדש" (אורח חיים תרעב, ב) כתב:

כתב בספר ב"ח בשם ההגהות חדשות לרי"ף דאם הדליקה בפני הרוח וכבתה צריך עוד לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח מצוי שם שהרי הואיל ואינה יכולה לעמוד בפני הרוח הוי ליה כמי שלא נתן בה שמן כשיעור עכ"ל. ודבר ברור הוא דההיא הדלקה הויא כמאן דליתא וצריך לחזור ולברך וכדלקמן סימן תרעה, סעיף ב, ודלא כספר כנסת הגדולה.

בעל ה"פרי חדש" נקט שצריך לחזור ולהדליק עם ברכה, אבל כנסת הגדולה סובר שידליק בלי ברכה. בעל ה"פרי חדש" הפנה לדברי ה"שולחן ערוך" בסימן תרעה (סעיף ב) שהוזכרה לעיל.

אך, יכול להיות שהמקרה שלנו שונה מהמקרה שלא נתן שמן כשיעור ויכול להיות שהמקרה שלנו לא תלוי במחלוקת בין שתי הלישנאות. יש לומר שכאן מכתחילה לא ראוי להדלקה, שיכול להיות שיכבה מיד, ולכן לא נחשב שהדליק ולכן אפילו לפי הלישנא הראשונה לא יצא ידי חובה.

ואכן, כך התבאר בדברי בעל ה"נשמת אדם" (כלל קנד, סעיף כב, אות ב):

הפרי חדש כתב דבר ברור שצריך לברך, ומשמע מדבריו דאזיל לשיטתו דפסק בלא שמן כשיעור, דצריך לברך. ולפ"ז [לפי] מה שכתב[תי] בסי' א' דאף בלא נתן שמן כשיעור אין צריך לברך הוא הדין כאן. ובאמת נ"ל דגרע אפילו מזה דהתם עכ"פ ראוי לדלוק זמן מה כפי שנתן שמן, אבל הכא אינו ראוי לדלוק אפילו רגע דיוכל להיות שתיכף ברגע שידליק תיכף יכבנו הרוח.

אבל, הוא כתב טעם אחר שאין לברך, כיון שיש לומר שאפילו שהיה עומד לכבות, בכל זאת, כל זמן שלא נכבה לא נחשב מכובה, ואז יצא ידי חובה.

רוב האחרונים כתבו שצריך לחזור ולהדליק, אבל הם כתבו שידליק בלי ברכה[13].

 

חיוב סומא בהדלקת נרות חנוכה

לכאורה, בחקירה שהעלינו לעיל תלויה השאלה מה דין סומא בחיוב הדלקת נרות חנוכה? הרי אם נאמר שמצות הדלקת נרות חנוכה היא מצוה לפרסם את הנס, אז יש לומר שגם סומא מחוייב במצות הדלקת נרות חנוכה. אולם, אם נאמר שהמצוה היא בשביל האדם, שיזכור את הנס ויודה עליו, הרי יש לומר שסומא לא מחוייב במצות הדלקת נרות חנוכה שהרי הוא לא רואה את הנרות.

בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים, סוף סימן תרעה) הביא מדברי מהרש"ל שסבר שהסומא חייב במצות הדלקת נרות חנוכה, וזאת משום שיש פרסום הנס לאחרים:

סומא אם יכול להשתתף בפריטי מוטב ואם יש לו אשה מדלקת עליו ואם אין לו אשה ויש לו בית מיוחד מדליק ע"י סיוע של אחר דסומא חייב בכל המצות ול"ד לנר הבדלה דפטור דהתם בעינן שיאותו לאורו משא"כ הכא דאיכא פרסומי' ניסא לאחרי' (תשו' רש"ל סי' ע"ו):

אבל, בעל "שערי תשובה" (שם, ב) הביא בשם בעל "מור וקציעה" שהסומא לא יברך על ההדלקה וכל שכן שלא מוציא אחרים ידי חובה.

מחלוקת זו מבוארת בדברי בעל "ערוך השלחן" (אורח חיים, סוף סימן תרעה):

וסומא י"א שחייב בנר חנוכה אע"פ שאינו רואה שהרי א"צ ליהנות מהאור ומ"מ אם יכול להשתתף בפריטי ישתתף ואם יש לו אשה אשתו מברכת עליו ואם אין לו אשה מברך בעצמו ואחרים יסייעוהו כשאין ביכולתו להדליק בעצמו [מג"א סק"ד] ויש מי שמגמגם ואומר שסומא לא יברך ונכון לעשות כן כיון דעיקר הפרסומי ניסא היא הראייה והוא אינו רואה ולכן נכון בכל האפשר שיתרחק הסומא מלברך:

[1] לא ברור לי מדוע הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ד, סימן קה) למד בדעת הר"י פורת שפסק כלישנא השניה? נראה שהר"י פורת לא הכריע במחלוקת, ולכן פסק שידליק מספק. הוא לא כתב שידליק בברכה. אולי הוא הבין כך מדברי הרא"ש (מסכת שבת, פרק ב, סימן ג): "אלא דאי אדליק מצי מדליק אבל מכאן ואילך עבר הזמן. הלכך אף על פי שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחילת הלילה". משמע שמדובר רק מצד החומרא, אבל מצד הדין נוקטים כתירוץ השני. אך, ר' יוסף קארו ("בית יוסף", אורח חיים תרעב, א-ב) הבין בדעת הרא"ש שכוונתו להדליק מספק.

[2] ר' יואל סירקיס ("בית חדש", אורח חיים תרעב, ב) הבין שהרמב"ם נקט שאין מחלוקת בין שתי הלישנאות. הוא גם הבין שלפי הלישנא הראשונה לא מדובר לכתחילה, אלא משמע מדברי הגמרא שגם בדיעבד לא יכול להדליק שהרי לשון הגמ' "דאי לא אדליק מדליק". משמע שאחר הזמן הזה לא מדליק.

[3] אולם, יש לציין שבעל ה"שלטי גבורים" למד שהרי"ף סבר כדעת הרמב"ם. וגם בריא"ז (מובא ב"שלטי גבורים" שם) מבואר שלאחר שכלתה רגל מן השוק לא יכול להדליק נרות חנוכה. ר' יואל סירקיס ("בית חדש", אורח חיים תרעב, ב) כתב שרוב המפרשים כתבו כדעת הרשב"א.

[4] יש להעיר על לשונו המזורת של ה"שולחן ערוך". הרי בתחילת דבריו הוא כתב כרמב"ם. לאחר מכן הוא כתב כרשב"א. דהיינו, מתחילת דבריו מבואר שאסור להדליק לאחר שכלתה רגל מן השוק. נראה שיש להסביר את דבריו בשתי צורות: א. דבריו שכתב "ומיהו וכו' " הם תוספת מאורחת. כלומר, בזמן מאוחר חזר בו מפסיקתו כדעת הרמב"ם. בכך נוכל להבין את השגת הרמ"א על דברי ה"שולחן ערוך" שנראית קצת שלא במקומה. הרי לפי ה"שולחן ערוך" גם כשמדליקים בחוץ אפשר להדליק כל הלילה. 2. ה"שולחן ערוך" העתיק לשונות. לכן, בתחילה העתיק את לשון הרמב"ם ועליו בנה את דברי הרשב"א. כלומר, הוא סבר מתחילה כדעת הרשב"א, רק רצה להביא את לשון הרמב"ם לעניין זה שיש לכתחילה להדליק את נרות משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, וכיון שכך העתיק את לשון הרמב"ם על אף שמדבריו מבואר שגם בדיעבד אין להדליק לאחר שתכלה רגל מן השוק. דרכו של ה"שולחן ערוך" להעתיק לשונות על אף שמתוך כך נוצרות סתירות בדבריו.

[5] ראיתי שמהר"ל מפראג (מובא ב"שפת אמת", מס' שבת כא, ע"ב, על דברי התוס' ד"ה דאי לא וכו') הקשה על דברי ר"י פורת שהבין שיש מחלוקת בין שתי הלישנאות, שלפי הלישנא השניה לא מובן השיעור משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, שהרי יכול להדליק גם לאחר שכלתה רגל מן השוק.

[6] הרב מאיר מאזוז שליט"א ("הערות איש מצליח", בהערותיו למשנה ברורה, סימן תרעב, על שעה"צ ס"ק יז) נקט שיש פרסום הנס לנכרים. בעל שו"ת "התעוררות תשובה" (חלק א, סימן נג) כתב שהדר בין הנכרים מחוייב להדליק על פתח ביתו מבחוץ, או בחלון הסמוך לרשות הרבים שעל ידי כך יתפרסם הנס בין הנכרים. משמע מדבריו שיש גם פרסום הנס לנכרים.

[7] כך גם נקטו הרא"ש (מס' שבת, פרק ב, סימן ג), מרדכי (שם, רמז רסה) ובעל ספר "התרומה" (הלכות שבת, סימן רכח).

[8] יש לציין שבעל ה"שפת אמת" (בחידושיו מסכת שבת כא, ע"ב, על דברי התוס') הביא שמהר"ל מפראג הקשה על דברי התוס' מדוע לא יוכל להדליק לאחר שכלתה רגל מן השוק, שידליק בתוך ביתו כמו בשעת הסכנה? בעל ה"שפת אמת" השיב שיש לומר שכיון שהיו יכולים להדליק מקודם, אז גרע. זה כמו דין קריאת שמע, שאף על פי שמעיקר הדין יכול לקרוא קריאת שמע עד עלות השחר, בכל זאת חז"ל אמרו שרק עד חצות יכול לקרוא, ואם לא קרא לא יוצא ידי חובה, כיון שיכל לקרוא מקודם ולא קרא. לפי בעל ה"שפת אמת", רק בשעת הסכנה יכול להדליק בפנים, שלא בשעת הסכנה אסור להדליק בפנים.

[9] כך גם כתב הר"ן, מס' שבת ט, ע"א, מדפי הרי"ף.

[10] בעל ה"ביאור הלכה" (שם, ד"ה ומכל מקום טוב וכו') ביאר שהטעם שטוב להיזהר הוא מחמת דברי ה"טור", שכתב שגם כשמדליק בפנים טוב שידליק בזמן שקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק כיון שיש היכר לעוברים ושבים מחמת שעל אף שמדליקים בפנים, בכל זאת, מדליקים בפתח הבית. לפי זה, במקרה שלא מדליק בפתח הבית, אין סיבה להיזהר להדליק בזמן שקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק. אולם, יש טעם אחר להיזהר בכך, והוא מחמת זריזין מקדימים למצוות, וכן כיון שהגיע זמן המצוה אסור לדחותה ואסור להתעסק בדברים אחרים (עיין "משנה ברורה" שם, ס"ק י).

[11] מדברי הרב משה איסרליס מבואר שהוא הבין שה'טור' דן מצד זמן ההדלקה ולא שיעור ההדלקה.

[12] ככל דברי הרשב"א מובא בר"ן, מס' שבת ט, ע"א, מדפי הרי"ף.

[13] עיין "חיי אדם", כלל קנד, סעיף כב; "מגן אברהם", אורח חיים תרעג, יב; "טורי זהב" שם, י; "פרי מגדים", משבצות זהב, שם, י; "משנה ברורה" שם, כה.

אולם, יש לציין שבעל ה"טורי זהב" כתב שלא יחזור ולברך, כיון שאולי זה נחשב כמו שהדליק עם שמנים שלא נמשכים אחר הפתילה, שגם הם רגילים לכבות ובכל זאת יצא ידי חובה. אם כן, הוא לא תלה את השאלה במחלוקת בין שתי הלישנאות. בעל ה"נשמת אדם" (הנ"ל) דחה את דברי בעל ה"טורי זהב", כיון שיש לומר שהשמנים האלו אינם נכבים כל כך, רק הם לא דולקים יפה. ב"פרי מגדים" (הנ"ל) מבואר ששאלה זו קשורה לשתי הלישנאות.

 

להצגת המאמר

---