הרב משה צבי וקסלר שליט"א, ראש ישיבה התיכונית קרית הרצוג, ראש הישיבה התיכונית שלי, היה חוזר פעמים רבות על הביטוי "זכות שהיא חובה". נראה שכך הם פני הדברים בנוגע לשירות הצבאי. מדובר כאן בחובה, מלחמת מצוה, אך יחד עם זאת, מדובר בזכות. כבר עמדתי על היסוד של החיוב להתגייס וכאן ברצוני לעמוד על הזכות בגיוס והחשיבות בידיעה שמדובר בזכות.
נתחיל ביסוד הדברים והוא, האם אנחנו שוחרי שלום או שוחרי מלחמה? אנחנו מוצאים מלחמות כמעט מראשית הבריאה. כתוב בספר בראשית (פרק י, פסוק ח-י):
וכוש ילד את נמרד הוא החל להיות גבר בארץ: הוא היה גבר ציד לפני ה' על כן יאמר כנמרד גבר ציד לפני ה': ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער.
רמב"ן (שם) הסביר כך:
…והנכון בעיני כי הוא החל להיות מושל בגבורתו על האנשים, והוא המולך תחלה, כי עד ימיו לא היו מלחמות ולא מלך. מלך וגבר תחלה על אנשי בבל עד שמלך עליהם, ואחר כן יצא אל אשור ועשה כרצונו והגדיל, ובנה שם ערים בצורות בתקפו ובגבורתו, וזהו שאמר ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה.
לפי דברי הרמב"ן, המלחמות התחילו בתקופת נמרוד. המלחמה הראשונה שכתובה במפורש בתורה היא מלחמת ארבעה מלכים נגד חמשה מלכים.
בוודאי, שאין כך רצון ה', וכבר אמר הנביא ישעיה (פרק ב, פסוק ב-ד):
והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים: ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
בסוף תפילת שמונה עשרה אנחנו מבקשים מה': "שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך".
וכבר נאמר במשנה אחרונה בששה סדרי משנה (סוף מסכת עוקצין):
אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר (תהלים כ"ט) "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום":
בוודאי, הרצון שלנו הוא להגיע לשלום. עם כל זאת, יש לחלק בין אידיאל ובין מציאות. האידיאל הוא להגיע לשלום, אך אנחנו עדיין לא חיים באידיאל. במציאות שלנו, דווקא צריך להילחם. כדי להביא לידי תיקון העולם, יש צורך במלחמה.
מאז התהוותו נאלץ עם ישראל להילחם. כמובן, הכל בסייעתא דשמיא ובשליחותו של הקב"ה. הקב"ה מצוה אותנו להרוג את עמלק ואת שבעת העממים. מכתחילה היה יותר טוב שאומות אלו לא היו מתנהגות בצורה הנוראית שהן הגיעו אליה. אך, לאחר הגעתן למציאות כזו, ההכרח מחייב שנשמיד אותם. השארתן היא הפגיעה בעולם. הרחמנות על האכזרים, היא אכזריות על הרחמנים. כמו במקרה של מחלה, לפעמים יש לכרות אבר כדי להחיות את הגוף, כך גם הדבר בעניין זה. לפעמים יש להשמיד אומה, כדי שהעולם יוכל להתקיים.
אוי לרופא שמתוך רחמנותו אינו כורת את האבר. רחמנותו היא אכזריות. כך גם אנחנו צריכים לנהוג עם אויבנו שרוצים להשמידנו. יש בכך מצוה גדולה, שמירת עם ישראל ותיקון העולם.
מתוך מלחמות אלו, בסופו של דבר נוכל להגיע לידי השלום המיוחל ותיקון העולם. כריתת האומות האלו שמשפיעות ופוגעות בעולם, תביא לידי כך שהעולם יתוקן והבריות יתנהגו בדרכי הצדק והיושר.
אנחנו מתפללים ומייחלים לכך שאומות העולם יחזרו להתנהג בצורה הראויה, ולא נצטרך להגיע למלחמה. אנחנו מתפללים לרפואת העולם ולא להשמדתו. עם ישראל הוא עם של שלום, ולא עם של מלחמה. אכן, אנחנו יודעים להילחם, אך אין זה רצוננו. כפי שהתבאר לעיל רצוננו שנגיע למציאות שנוכל להשליך את הנשק.
הזכות בשירות הצבאי היא עשיית קידוש השם בעולם. כשעם ישראל בגלות ומדוכא יש בכך חילול השם, קידוש השם נעשה על ידי כך שעם ישראל מתנהג בגבורה ומנצח את אויביו. הרי אויבנו נלחמים נגד ה', וכשעם ישראל מנצח יש בכך נצחון של הקב"ה נגד אויבי ה'. עם ישראל הוא המייצג את הקב"ה בעולם, וכבר נאמר במכילתא דר' ישמעאל (פרשת בשלח, מסכתא דשירה, פרשה ו):
"וברוב גאונך תהרוס קמיך", הרבית להתגאות נגד מי שקם נגדך ומי הם שקמו נגדך הם שקמו נגד בניך. "תהרוס קמיך", תהרוס קמינו אין כתיב כאן אלא תהרוס קמיך מגיד הכתוב שכל מי שקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד הקב"ה. וכן הוא אומר "אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד" (תהלים עד כג) ["כי הנה אויביך ה' " (שם /תהלים/ צב י)] "כי הנה אויביך יהמיון" (שם /תהלים/ פג ג) מפני מה על עמך יערימו סוד וגו' הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט (שם /תהלים/ קלט כא) מפני מה תכלית שנאה שנאתים וגו' וכן הוא אומר "כי הנוגע בכם נוגע בבבת עיני" (זכריה ב יב) ר' יהודה אומר בבבת עין אינו אומר כן אלא בבבת עינו כתיב כביכול כלפי מעלה אלא שכנה הכתוב כיוצא בו.
נזכיר את האמור בספר ביחזקאל (לו, כ-כד):
וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְקֹוָק אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: ס לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.
בפסוקים אלו, מתגלה לנו חילול השם הנורא כשעם ישראל בגלות. קידוש השם, מתקיים כשעם ישראל חוזר לארצו ובונה אותה. כשעם ישראל בארץ ישראל ויכול להגן ולהילחם נגד אויביו יש בכך קידוש השם גדול. לכן, עלינו להודות לה' שזכינו לכך שיש לנו צבא שמגן עלינו ונלחם נגד אויבינו ויש לנו את הזכות להשתתף בהגנה על ארצינו.
החשיבות בהכרת הזכות בשירות הצבאי היא הרגשת השמחה והסיפוק. שירות צבאי אינו קל, אך ככל שאדם הולך עם הרגשה של שמחה וסיפוק הוא ישרת טוב יותר וגם השירות יעבור עליו ללא קשיים רבים. פעמים רבות אדם נתקל בקשיים, אך הוא מתגבר עליהם אם המטרה ידועה וחשובה לו. הקשיים מתגמדים לעומת הרצון להגיע ליעד המיוחל. כך גם הדבר בשירות הצבאי. אם החייל יבין את החשיבות והזכות בשירות בצבא הגנה לישראל, הרי הוא יתגבר על כל הקשיים.
נוסיף ונאמר שכתוב בקללות (דברים כח, מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".
בהקשר זה כדאי לציין לדברי רבינו בחיי (בפירושו לתורה שם):
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה". יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה:
לכן, יש חשיבות מרובה שיבין את הזכות בשירות הצבאי כדי שבכך יגיע לידי השמחה בקיום מצוה זו. כל זמן שאדם יבין, איזו זכות יש לו, בוודאי ירגיש יותר שמחה בדבר. לכן, עלינו להחדיר ולרומם מצוה יקרה זו ונבוא לידי שירות הצבאי בשמחה רבה. אולם, ברור שהשמחה נובעת מהרצון להגן על עם ישראל ולא מרצון להרוג. כי צה"ל כשמו כן הוא – צבא הגנה לישראל.
חייל יכול לשבת יום שלם במקום כל שהוא בלי לעשות דבר, ובכך מקיים מצוה בכל רגע ורגע. על ידי הימצאותו באותו מקום הוא גורם לשמירה לעם ישראל על ידי הרתעה. לכן, בעצם מציאותו באותו מקום, מתקיימת מצות הגנת עם ישראל – מלחמת מצוה – עזרת ישראל מיד צר. איזו זכות לקיים מצוה בכל רגע ורגע!
נסיים בנקודה אחרונה והיא, שירות צבא יכול להביא את האדם לירידה רוחנית ויכול להביא את האדם לעליה רוחנית. הכל תלוי בגישה שהוא הולך עמה לצבא. אם אדם הולך לצבא מתוך הרגשה של חובה והכרח – המדינה מחייבת אותו ואין לו ברירה. בוודאי, השירות הצבאי לא יגרום לעליה רוחנית, ויש סבירות גדולה שאפילו יביא אותו לירידה רוחנית. לעומת זאת, אם הוא הולך בגישה של קיום מצות ה' וזכות לקיים מצוה זו, הרי בוודאי כל רגע ורגע בשירות הצבאי יהיה רגע של עבודת ה' ובכך התקשרות והתחברות לקב"ה. השירות הצבאי הוא חלק אינטגרלי מעבודת ה' של האדם. לחיילי ישיבת ההסדר, השירות הצבאי נבלע בתוך שנות הישיבה, ובכך בא לידי ביטוי ההבנה שהשירות הוא חלק מהלימוד בישיבה. השירות הצבאי הוא גם חלק מבניה הרוחנית של הבחור וחלק מעבודת ה' שלו.