מבוא
שאלה שעולה כמעט בכל שנה היא, שאלת עמידה בשעת הצפירה ביום "השואה והגבורה" וביום "הזכרון לחלללי צה"ל". השאלה היא האם יש כאן איסור מצד "ובחוקותיהם לא תלכו"? כדי לברר שאלה זו, נצטרך לעיין בגדרי איסור "ובחוקותיהם לא תלכו", ומתוך כך נוכל להשיב על שאלה זו.
יסוד האיסור
כתוב בספרא (פרשת אחרי מות, פרשה ט, פסוק ט):
"ובחקותיהם לא תלכו", וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" וגומר "וחובר חבר וגו' " ומה תלמוד לומר "ובחוקותיהם לא תלכו" שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות, ר"מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, ר' יהודה בן בתירא אומר שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי שפה, ושמא תאמר להם חוקים ולנו אין חוקים ת"ל "את משפטי תעשו ואת (מצותי) [חוקותי] תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם", עדיין יש תקוה ליצר הרע להרהר ולומר שלהם נאים משלנו תלמוד לומר "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם".
יש להוסיף לכך את דברי המדרש (מדרש אגדה, ויקרא, פרק יח, פסוק ג):
תנו רבנן "ובחוקותיהם לא תלכו". יכול אנחנו זרע המאמינים שלא נתפלל ושלא להזדווג כמו שהם עושים, תלמוד לומר "ובחוקותיהם לא תלכו", לא אמרתי לך אלא בחוקי תועבתם, ומה היו עושים, האיש נושא לאיש, והאשה נישאת לשנים, ואיש נושא אשה ובתה.
גדר האיסור
נציין שיש מחלוקת בין הראשונים בגדר האיסור. מחלוקת הראשונים באה בעקבות הגמרא במסכת עבודה זרה (יא, ע"א). מובא במשנה במסכת עבודה זרה (ח, ע"א):
ואלו אידיהן של עובדי כוכבים: קלנדא, וסטרנורא, וקרטיסים, ויום גנוסיא של מלכיהם, ויום הלידה, ויום המיתה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שריפה – יש בה עבודת כוכבים, ושאין בה שריפה – אין בה עבודת כוכבים.
הגמרא (שם יא, ע"א) דנה בנוגע לדברי המשנה:
יום הלידה ויום המיתה. מכלל דר"מ סבר: לא שנא מיתה שיש בה שריפה, ולא שנא מיתה שאין בה שריפה – פלחי בה לעבודת כוכבים, אלמא: שריפה לאו חוקה היא. מכלל דרבנן סברי: שריפה חוקה היא, והא תניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי; ואי חוקה היא, אנן היכי שרפינן? והכתיב: 'ובחוקותיהם לא תלכו'! אלא, דכ"ע – שריפה לאו חוקה היא, אלא חשיבותא היא, והכא בהא קמיפלגי, ר"מ סבר: לא שנא מיתה שיש בה שריפה, ולא שנא מיתה שאין בה שריפה – פלחי בה לעבודת כוכבים, ורבנן סברי: מיתה שיש בה שריפה – חשיבא להו ופלחי בה, ושאין בה שריפה – לא חשיבא ולא פלחי בה.
עלינו לעיין בסוגיא נוספת כדי לקבל תמונה שלמה. מובא במסכת סנהדרין (נב, ע"ב):
משנה. מצות הנהרגין – היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר: ניוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו.
גמרא. תניא, אמר להן רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה 'ובחקתיהם לא תלכו'! ורבנן: כיון דכתיב סייף באורייתא – לא מינייהו קא גמרינן. דאי לא תימא הכי, הא דתניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן? והכתיב ובחקתיהם לא תלכו! אלא, כיון דכתיב שריפה באורייתא, דכתיב 'ובמשרפות אבותיך וגו' '- לאו מינייהו קא גמרינן. והכא נמי, כיון דכתיב סייף באורייתא – לאו מינייהו קא גמרינן.
מדברי הגמרא האלו מתברר שהטעם שמותר לשרוף על המלכים כיון שהדבר כתוב בתורה. אם לא היה כתוב בתורה היה אסור. לכאורה, הדברים עומדים בניגוד לאמור בגמרא במסכת עבודה זרה. הרי שם התבאר שהטעם ששורפים על המלכים כיון ששריפה אינה חוק של עכו"ם, אלא היא מעשה של חשיבות.
התוס' (במסכת עבודה זרה יא, ע"א, ד"ה ואי חוקה וכו') התייחס לשאלה זו, וכתב את הדברים הבאים:
תימה מאי קפריך דלמא לעולם חוקה היא וכיון דכתיבא באורייתא לא גמרינן מינייהו דהכי אמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:)… ומיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דרבנן דמתניתין היינו ר' יהודה דהתם לא חייש לכתיבה דאורייתא אכן קשיא דהכא מסקינן דלכ"ע שריפה לאו חוקה היא והתם משמע דחוקה היא לכ"ע והוה אסירא אי לאו טעמא דכיון דכתיב וכו' לכך פירש ר"י דתרי גווני חוקה הוו אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם והכא בשמעתין מיירי באותו חק שעושים לשם עבודת כוכבים וה"פ ר"מ סבר שריפה לאו חוקה היא לעבודת כוכבים להכי פריך ואי חוקה לעבודת כוכבים אנן היכי שרפינן והא כתיב ובחוקותיהם לא תלכו ואע"ג דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו משעשאוה האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (דברים טז) לא תקים לך מצבה ומסיק אלא דכ"ע לאו חוק היא לשם עבודת כוכבים ומ"מ הוא חק הבל ושטות ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) משתעי חק הוא משום חשיבות לפי מסקנא דהכא ולהכי אפילו רבי יהודה מודי דלא גמרינן מינייהו אי כתיבא בדאורייתא ולאו חק לעבודת כוכבים הוא אבל ודאי אי לא הוה כתיבא בדאורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגן של שטות.
לפי ר"י, יש שני סוגי חוקים שיש בהם איסור מצד "ובחוקותיהם לא תלכו": א. חוק שעושים הגוים לשם עבודה זרה. ב. חוק שעושים לשם הבל ושטות. במקרה שמדובר על חוק שעושים הגוים לשם עבודה זרה לא מועיל שהדבר כתוב בתורה. אפילו שהוא כתוב בתורה, הוא נאסר. במקרה שמדובר על חוק של שטות והבל, אם הדבר כתוב בתורה, אפשר לנהוג את המנהג.
הסוגיא במסכת עבודה זרה הבינה בתחילה שהשריפה היא חוק לשם עבודה זרה. לכן, לא מועיל שיהיה כתוב בתורה. לאחר מכן, היא נקטה כהבנה שאינה חוק לשם עבודה זרה, וזו הסיבה שמועיל שכתוב בתורה. הסוגיא במסכת סנהדרין דנה לפי המסקנה שמדובר על חוק לשם שטות והבל וזו הסיבה שכיון שכתוב בתורה, יש היתר לשרוף על המלכים ואין בכך איסור "ובחוקותיהם לא תלכו"[1].
נציין שהרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", יורה דעה, חלק ג, סימן כד) הסביר שלפי תוס' הצורך שיהיה כתוב בתורה הוא כדי לגלות לנו שלא למדנו מנהג זה מהם. לכן, גם אם יהיה מנהג שנוהגים כיום אומות העולם, אם נמצא שמוזכר בחז"ל שכך נהגו היהודים, לא יהיה בכך איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". אנחנו לא למדנו מהם, אלא אנחנו היינו קודמים.
וכן נציין שהרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (שו"ת "שרידי אש", חלק ב, סימן לט, אות יז) הבין שלפי התוס' דווקא חוק של שטות והבל יש איסור, כיון שבוודאי אנחנו עושים אותו כדי להידמות להם. אבל, אם אינו עושה כן כדי להידמות להם זה מותר. מה שהתוס' כתב שצריך להיות כתוב בתורה זה לאו דווקא, אלא בא לומר לנו שבכה"ג מוכח שלא עושים כן כדי להידמות להם:
והעולה מדברי התוס', שחוק שאינו לעבודה זרה אסור רק כשהוא מנהג של שטות והבל, דזה מוכיח שהוא עושה כן כדי להדמות להם, אבל אם אינו עושה כדי להדמות להם מותר, ומה שאמרה הגמרא: כיון דכתיבה באורייתא לא מינייהו גמרינן – הפירוש הוא שזה מוכיח שאינו עושה כדי להידמות לעכו"ם אלא עושה כן עפ"י מנהג הכתוב בתורה. וצ"ל שהלשון 'דכתיב באורייתא לאו מיניהו גמרי' לאו דוקא, אלא כל מי שעושה עפ"י עצמו ולא לשם דימוי לעכו"ם מותר. וכן כתב בביאור הגר"א ליור"ד קע"ח ס"ק ו': 'ולאו דווקא משום דכתיב באורייתא, אלא כ"ד שהיינו עושים זולתם, מותר וכן במלבושים, אבל כל שלובשים מלבוש המיוחד להם, אסור'. ומדברי התוס' משמע, ששריפה על המלכים היא מנהג של שטות ומה שאמרה הגמרא גבי שריפה: חשיבותא היא, היינו שמנהג זה הוא מנהג של שטות, שמה שעושים משריפה חשיבותא למלכים היא מנהג של שטות, וכן המיתה בסייף היא מנהג של שטות שלהם, אי לא הוי כתיב באורייתא הי' לנו לאסור, ואף ר"י מודה בכך, אלא שר"י סובר דמיתת סייף לא כתיבא באורייתא, כנ"ל. וראה מה שאכתוב להלן בשם המהר"ם שיק, שמנהגי העכו"ם בסייף ובשריפת על המלכים הם מנהגי שטות, דלישראל נאסר מטעמים שונים.
נלענ"ד, שדבריו תמוהים וזו לא כוונת התוס'. בוודאי אי אפשר להסביר כך בדברי הגר"א כפי שיתבאר להלן. יתירה מכך, הגר"א פסק שאסור לשטוח עשבים בבית הכנסת בשבועות משום חוקות הגוים, ובוודאי לא עושים כן כדי להידמות לעכו"ם, ונותנים טעמים למנהג, ובכל זאת, הוא אסר. כוונת הגר"א היא, שאם עושים מעשה בלי קשר עם כך שנהגו כן אומות העולם, לא למדנו מהן, אין איסור. אבל, אם לוקחים את המנהג מהן, אפילו שיש הגיון וטעם למנהג, בכל זאת, הדבר אסור.
אולם, מנגד לשיטת התוס', יש להציב שיטות אחרות שיישבו את הסתירה באופן אחר. התוס' רי"ד (שם, ד"ה לא דכו"ע וכו') יישב את הקושיא בצורה הבאה:
וראיתי שפירשו מפני קושיא זו כך דכ"ע שריפ' לאו חוקה היא לא הוי אסור לעשות משום חוקה דלא מיקרי חוקות הגוים אלא דבר שלא נהגנו מקדם לעשותו כו' כדכתבית בפ' ארבע מיתו' ואינו נראה לי שהלשון אינו מוכיח כן דהכי הו"ל למימר אע"ג דחוקה כיון דכתיבא באורייתא לאו מנייהו קא גמרי' אבל השתא דאמר לאו חוקה היא משמע אי הות חוקה הות אסורה לן ויש לומר דהאי דתריץ לי' הכי רבותא עביד למיעקר פירכי' לגמרי דלא תידוק מהכא דהיא חוקה דאיכא למימר חשיבותא בעלמא היא ולא חוקה אבל ודאי אפי' אם תימצי לומר דהיא חוקה שריא משום דכתיבה באורייתא כדמפרש התם.
לפי היישוב הראשון, הסוגיא במסכת עבודה זרה מתבססת על הסוגיא במסכת סנהדרין. ההיתר לשרוף הוא רק מחמת שהדבר כתוב בתורה. אבל, לפי היישוב השני יש כאן שתי סוגיות נפרדות. הגמרא במסכת עבודה זרה סוברת שאפילו אם לא היה כתוב בתורה יש להתיר וזאת משום שלא מדובר על חוק של עבודה זרה, אלא חוק של חשיבות.
אם כן, לפי יישובו השני מתברר שלא כל חוק של עכו"ם נאסר. אם החוק נעשה משום חשיבות וכיוצ"ב, אין לאסרו אפילו שאינו כתוב בתורה.
הר"ן (מסכת עבודה זרה ב, ע"ב-מדפי הרי"ף) כתב:
שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם צורך [צריך לומר: סרך] עבודת כוכבים אבל דברים של טעם שרו ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא.
דברי הר"ן יותר מפורשים בחידושיו למסכת סנהדרין[2] (נב, ע"ב):
ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרי'. י"מ שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם ואינו מספיק שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם, אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנמוסי ע"א שמא ימשך האדם אחריהן כמותם וכן נמי אם הכותיים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי וכדאמרינן במסכת חולין (ע"ז ב') אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא ומקשינן בגמרא בשלמא טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חילי' אלא וסוקרו בסיקרא אמאי ומתרץ כדתניא וטמא טמא יקרא כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו, הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפשר שמחמת שכחו גדול משיר פירותיו והטעינה באבנים טוב לו מדרך הטבע אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין הוא מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון ומתרץ כדתניא וטמא טמא וכו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל.
ר' דוד צבי הופמן זצ"ל (שו"ת "מלמד להועיל", חלק א, אורח חיים, סימן טז) ביאר בדעת הר"ן:
היוצא לנו מזה להר"ן נמי כל חוקות של ע"ז או מנהג מיוחד לנימוסי ע"ז אסור בכל גוונא. אבל בשאר חוקות דבר שיש בו טעם והוא מיוסד בדרכי הטבע שרי, ואם לא אסור. ומאי דקאמר הש"ס דכתיב באורייתא היינו לומר שיש בו טעם הגון.
כך גם כתב הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (שו"ת "שרידי אש", חלק ב, סימן לט, אות יח):
וצ"ל, שהר"ן מפרש מאי דאמרה הגמרא: דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן, היינו לומר שבאם הוא כתיב בתורה בוודאי שיש בו טעם הגון, וזה שלא כפירוש התוס' שהבאנו למעלה.
נראה שהר"ן הבין כשהגמרא אמרה שהדבר כתוב בתורה לא היתה כוונתה דווקא שכתוב בתורה, אלא יש בה הגיון. וכך הוא הבין מדברי הגמרא בעבודה זרה ששם נאמר שהשריפה מותרת כיון שיש בה חשיבות. כלומר, כיון שיש בה הגיון. אולם, יש בכך קושי מהסוגיא במסכת סנהדרין שמשם משמע שצריך להיות כתוב במפורש בתורה ולא מועיל שהשריפה היא משום חשיבות.
הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (שו"ת "שרידי אש", בסימן הנ"ל) ציין שגם בחידושי ר' יונה (מסכת סנהדרין נב, ע"ב) מבואר כדברי הר"ן:
ויש אומרים, דה"פ דהכא והתם חד טעמא הוא, דהתם הכי קא אמרינן: אלא כו"ע שריפה לאו חוקה היא. כלומר כיון דאשכחן שריפה באורייתא ודאי דלאו חוק עבודה זרה היא, אלא חשיבות בעלמא היא, שאילו הי' חוק עבודה זרה לשרוף איך היו שורפין מתחילה, ואיך היתה שריפה בתורה? אלא ע"כ לאו חוק עבודה זרה הוא. והכא נמי אמרינן: ורבנן, כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מיניהו וכו' אלמא אית לן למימר דלאו חוקה היא, אלא חשיבות שעשו להם הגויים.
נעבור לביאורו של המהרי"ק (בשו"ת שלו, סימן פח):
נראה דדבר פשוט דלא לאסור משום חק אלא בא' משני חלקים האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק… הוא שהזכיר' תור' שלא לילך בחקותיה' דכיון שהוא עוש' דבר משונה אשר אין בו טעם נגל' אלא שהם נוהגי' כן אז נרא' ודאי כנמשך אחריה' ומודה להם דאל"כ למה יעשה כדברים התמוהים האלה… וענין השני יש לאסור משום חקו' הגוים לפי הנז' לע"ד הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעו' והענו' ינהגו בו הגוים גם זה אסור ואם הלכ' בתנא דבריית' דספרי דקתני שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו'. הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני וכו' שדברו' הללו דברי שחץ וגאוה הם ולא באל' חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות' צנועי' וענוים ירשו ארץ ולא לפנות אל רהבי' ואף גם זאת נרא' דהיינו דווק' כשהוא עושה כדי להדמות אליהם ולא לתועל' ידוע' כדמשמע הלשון דקאמר שלא תאמר הואיל והם יוצאי' וכו'. ולא קאמר סתם שלא יצא בארגמן או בקלוסן כמו שהם יוצאי' אלא ודאי נרא' דלא שייך לאסו' משום הולך אחר חקותיה' אלא היכ' שהדברי' מראים שהישראל מתדמה אליה' כגון שעושה מעש' התמיה אשר אין לתלות טעם בעשייתן אלא מפני חקם כדפי' לעיל לתלו' וכן האומר הואיל והן יוצאין וכו' שהוא מכוין להתדמו' אליה' כדפי' אבל בענין אחר לא. וכ"ש בלבישת הקאפ"א שאין איסור בדבר ופשיטא דלא דמי לאותן השנוין בתוספ' שהרי טעם לבישתה ידוע בסימן היותם ממשיגים בחכמ' ההיא ואין לתלות לבישתה כ"א לתועלת הנמשך ממנו הן מחמת הכבו' הן מחמת ריוח ממון שמתוך כך יצא לו שם באות' חכמה… וגם הם לא הנהיגו זאת אלא לכבוד' ולתועלת'…
מתברר מדברי מהרי"ק שאיסור "ובחוקותיהם לא תלכו" נאמר בשני אופנים: א. מדובר על חוק שלא מובן לנו הטעם, שאז יש לחוש שנעשה מחמת עבודה זרה. ב. מדובר על חוק שיש בו פריצת גדר הצניעות. דהיינו, שינוי הלבוש. אלא, מבואר מדבריו שהאיסור נאמר דווקא כשנעשה כדי להידמות אל הגוים. אבל, אם נוהגים את המנהג משום טעם וסברא, אין בכך איסור.
כמובן, שגם על דברי מהרי"ק יש להקשות כפי שהקשינו לעיל על דברי הר"ן. מסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין משמע שצריך להיות כתוב בתורה.
פסיקת ההלכה
ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קעח, א) נפסק:
אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם). (טור בשם הרמב"ם) ולא ילבש מלבוש המיוחד להם. ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם. ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עובדי כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים, כמו שהם עושים.
על דברי ה"שולחן ערוך" הגיה הרמ"א וכתב:
אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו (שם). וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר (מהרי"ק שורש פ"ח). לכן אמרו: שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי (ר"ן פ"ק דעבודת כוכבים).
דהיינו, הרמ"א פסק כדברי מהרי"ק וקישר את דבריו עם דברי הר"ן[3].
אך, הגר"א (שם, ס"ק ז) השיג על דברי הרמ"א וחלק על דברי הר"ן ומהרי"ק:
כבר כתבתי שדברי הר"נ תמוהין וגם דברי מהרי"ק אינן נראין ממ"ש בסנהדרין נ"ב תניא א"ל ר"י כו' והא סייף טעמא איכא ואע"ג שנדחקתי ליישבן אבל לדינא לא נ"ל וכן שורפין על המלכים ודאי טעמא איכא כמ"ש הר"נ ואפ"ה פריך דאלת"ה כו' אלא דודאי הכל אסור רק דוקא ללמוד מהם אסור וכמש"ש כיון דכתיב לא מינייהו גמרינן ול"ד משום דכתיב באורייתא אלא כ"ד שהיינו עושין זולתם מותר וכן במלבושים אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור וכפשט דברי הרי"ף הנ"ל אפילו ערקתא כו' וודאי משום רצועה אחת אינו משום פריצות וז"ש אפילו ערקתא כו' וכמ"ש בספרי הנ"ל הואיל והן יוצאין כו' אבל מלבוש שהיינו לובשין בלא"ה מותר לכן ל"ק כל ראיות מהרי"ק הנ"ל לפי שלא היה מיוחד להם דוקא וכ"כ הרמב"ם המיוחד להם וכן בכ"ד ודברי מהרי"ק אינן נראין כלל.
לפי הגר"א, ההיתר הוא דווקא במנהגים שהיינו נוהגים גם בלעדיהם. לכן, אין איסור "ובחוקותיהם לא תלכו" כשלובשים לבוש שהיינו לובשים בלעדיהם ולא מחמתם אנחנו לובשים לבוש זה. אולם, צריך עיון בלשונו של הגר"א. בתחילה הוא כתב: "אלא כל דבר שהיינו עושים זולתם מותר". אבל, בהמשך הוא כתב "אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור". לכאורה, לא מובן, שהרי אפילו אם מדובר על מלבוש המיוחד להם, אם אנחנו היינו לובשים לבוש זה גם זולתם, מדוע שיהיה אסור? אולי כוונתו לומר שבמקרה שמדובר על לבוש המיוחד להם, בוודאי לא היינו עושים זולתם. שהרי זה מיוחד להם. אולי יש לחלק את דבריו ולהסביר שלעניין מנהגים הכל תלוי אם היינו עושים זולתם. אבל, לעניין מלבוש יש שני תנאים. כלומר, אפילו אם היינו עושים זולתם, אם מדובר על לבוש מיוחד להם, יש איסור בלבישת הבגד.
ראיתי שמהר"ם שיק (בשו"ת שלו, יורה דעה, סימן קסה) רצה ליישב את דברי מהרי"ק באופן הבא: מהרי"ק הבין שהסוגיא במסכת עבודה זרה חולקת על הסוגיא במסכת סנהדרין והלכה כסוגיא במסכת עבודה זרה ואין צורך בפסוק [יש להעיר שכעין הבנה זו הובאה לעיל בדברי תוס' רי"ד שהזכרתי לעיל]. גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", יורה דעה, חלק ג, סימן כד) יישב באופן זה את שיטת הר"ן ומהרי"ק, והביא עוד אחרונים שיישבו באופן זה.
אבל עדיין, יש קושי. כיון שהגמרא במסכת סנהדרין הביאה ברייתא ששם מפורש שר' יהודה סבר שהדבר אסור משום "ובחוקותיהם לא תלכו". ורבנן התירו כיון שכתוב בתורה. אלא, יש ליישב כפי שכתבתי לעיל, כשהברייתא אמרה שרבנן מתירים כיון שכתוב בתורה כוונתה היתה שיש למנהג הגיון וטעם.
הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (שו"ת "שרידי אש", חלק ב, סימן לט, אות כד) הביא עוד יישוב:
ואח"כ כתב, שיותר נכון לומר דשריפה על המלכים אף שהיא לכבוד, מ"מ אינו ראוי לישראל לעשות כן משום בל תשחית, וכמו שאסרו חז"ל לזרוק כלים על המת, וכן סייף שהוא ניוול, כמו שאמר ר' יהודה, ופירש"י: 'מפני שהרגו מעומד ונופל, ואינו ראוי לישראל ליטול ממנו פניו וראשו שהוא צלם אלקים וטוב היה יותר להורגו בחנק', ועל כן יאמרו הרואים שזה שהורגין בסייף משום דילפינן מינייהו ולכן הוכרחו רבנן לומר דההיתר הוא משום דכתיב בקרא ולאו מינייהו ילפינן. ועל פי זה מיושב מה שהקשו הראשונים, הא במשנה אומר ר"י הטעם משום שנוול הוא ובברייתא אמר משום "ובחוקותיהם לא תלכו"? ונדחקו הראשונים לתרץ, שמ"ש ר"י נוול הוא, כוונתו שהדין הוא נוול משום בחקותיהם, עי' בתוס' וברמ"ה שם, ולפי הנ"ל יש לומר, שכיון שנוול הוא והוא עושה כן נראה הדבר שעושה כן להידמות לעכו"ם.
על פי דבריו מתבאר שאכן, גם לסייף ולשריפה אין הגיון וטעם, ולכן, צריך להיות כתוב בתורה.
עוד כתב הרב ויינברג שכל קושיית הגר"א נובעת מהבנתו לדברי הגמרא: "דכתיבי באורייתא". לפי הגר"א, כשהדבר כתוב בתורה אין איסור "ובחוקותיהם לא תלכו" כיון שלא עושים את הפעולה מחמת אומות העולם, אלא משום שהיא כתובה בתורה. אבל, הר"ן והמהרי"ק הסבירו שאם כתוב בתורה אז מוכח שיש בו טעם והגיון. לכן, הדברים מקבילים לסוגיא במסכת עבודה זרה, ששם מובא טעם והגיון לדבר:
ובעצם קושית הגר"א, נראה שהגר"א לשיטתו, שמפרש מה שאמרה הגמ': כיון דכתיב באורייתא לאו מינייהו גמרינן, דדבר שמפורש בתורה אינו בכלל ובחוקתיהם לא תלכו, לפי שדבר זה אין אנו לומדים מהם ואינו אסור אלא מה שאנו לומדים מהם אבל לא מה שאנו לומדים מהתורה. אבל מה שאינו כתוב בתורה, אסור משום שזה שאנו עושים הוא ממנהגי עכו"ם ואפילו אם יש בו טעם, ולכן הקשה על המהרי"ק והר"ן. אבל הר"ן והמהרי"ק מפרשים מה שאמרה הגמ': כיון דכתיב בתורה לאו מינייהו גמרינן, שמה שכתוב בתורה בוודאי יש בו טעם, שאם לא כן לא היתה התורה כותבת דבר זה, כמו שפירשו בחידושי הר"ן ובחי' רבנו יונה בחולין, כמובא לעיל, ומסולקת קושית הגר"א.
אפשר להגדיר שהגר"א הבין שההיתר מצד שכתוב בתורה הוא סיבה. כדי להתיר צריך להיות כתוב בתורה. אבל, הר"ן והמהרי"ק הבינו שאין זו סיבה, אלא סימן. דהיינו, כיון שכתוב בתורה מוכח שיש בכך הגיון וטעם. אבל, אין הכרח שהדבר יהיה כתוב בתורה. רק צריך שיהיה במנהג הגיון וטעם.
הוסיף הרב ויינברג לכתוב שמדברי הספרא [יש לציין שאין הדברים מבוארים בספרא, אלא במדרש אגדה שהבאתי בתחילת המאמר] מבואר שאין איסור כשיש הגיון וטעם לדבר:
ובספרא לפ' אחרי נאמר: כמעשה ארץ מצרים,,, "יכול לא יבנו בנינות ולא יטעו נטיעות כמותם? ת"ל: ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה הי' עושים? האיש נושא לאיש, והאשה לאשה. האיש נושא אשה ובתה והאשה ניסת לשנים, לכך נאמר: ובחקותיהם לא תלכו". ובתו"ת העיר על זה, שכאן מבואר דעיקר הקפידא הוא רק על מעשים מכוערים ופרוצים שנוהגים בהם וכן דברים שיש בהם שמץ עבודה זרה, וכ"כ הב"י בשם המהרי"ק.
ראיתי שבעל שו"ת "כתב סופר" (יורה דעה, סימן קעה) כתב שאפשר לדחות את ראיותיו של מהרי"ק, ועל אף זאת, יש להכריע כמותו, כיון שמצד הסברא דינו נכון ומי יבוא אחרי הרמ"א לחלוק עליו.
אם כן, לפי הגר"א יש להחמיר מאוד במנהגים שבאים מהגוים. כל חוק שאנחנו עושים משום שלמדנו מהם יש בו איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". אולם, יש לומר שאם כבר אנחנו לא יודעים מנין הגיע המנהג וכבר נשכח שהדבר נלמד מאומות העולם וניתנו כל מיני טעמים למנהג, אין איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". יכול להיות שבתחילה כשנהגו את המנהג, עברו על איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". אבל, לאחר שכבר הוטמע המנהג בתוך עם ישראל, אין איסור "ובחוקותיהם לא תלכו".
נציין שהרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל (שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך ב, יורה דעה, סימן כב, אות ג) טען שהגר"א סבר שיש איסור דווקא בדברים שידועים לנו שהם חקוקים לאומות העולם. כלומר, הגוים קבעו אותם כחוקים, שאז יש לחוש שעיקרם לשם עבודה זרה. אבל, דבר שלא ידוע לנו שהוא חק קדום, ואין בו משום סרך עבודה זרה אין טעם לאסור:
ולע"ד נראה שלא חלק הגר"א על הרמ"א אלא בדברים שידועים לנו שהם חקוקים להם כגון שריפה על המלכים או הריגה בסייף שנזכרו בגמ' והיינו טעמא משום שמא עיקרן היו לשם עכו"ם וכמו שכן עושין המלכים ששורפין לכבודם שקובעים לכבודם יום המיתה לשם פולחן ע"ז וכן יש לומר במיתת סייף שעושין כן מחק קדום שיש בו משום ע"ז, או סרך ע"ז אבל דבר שלא ידוע לנו שהוא חק קדום ואין בו משום סרך ע"ז אין שום טעם ושום אסמכתא לאסור. וכדכתיבנא מדברי הרמב"ם בספר המצות ומדברי הרא"ם דאין לאסור משום בחקותיהם לא תלכו אלא חקים החקוקים להם או מקובלים מדברי חז"ל לאוסרם[4].
נלענ"ד, שיש מקום להקל כדעת הרמ"א כיון שנראה לי כשמדובר שלא מתכוון להידמות לגוים, לכו"ע אינו מדובר על איסור דאורייתא. כלומר, גם אם נאמר כדעת הראשונים שחלקו על מהרי"ק וסברו שיש איסור גם כשיש טעם והגיון, בכל זאת, לא מסתבר לי שמדובר על איסור דאורייתא. מדברי ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת סנהדרין נב, ע"ב) מבואר שהאיסור מדאורייתא נאמר רק כשמדובר על חוק לעבודה זרה, בשאר מקרים הוי איסור רק מדרבנן. אלא, לא כך משמע מדברי הספרא שהבאתי לעיל, וגם מדברי הרמב"ם שפסק את דין הספרא. וכן מדברי שאר הפוסקים. מדברי כולם משמע שכל הידמות לעכו"ם יש בה איסור דאורייתא "ובחוקותיהם לא תלכו". הרי הספרא ומדרש אגדה דיברו גם על הליכה לקרקסאות. וכך העיר הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", יורה דעה, חלק ג, סימן כד). על אף זאת, נראה לי, שבמקרה שלא מתכוון להידמות לגוים, לכו"ע יהיה אסור רק מדרבנן. במקרה שרוצה להידמות לעכו"ם, עובר על איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". אך כשאינו רוצה להידמות להם, יש לאסור מדרבנן, מדין גזרה. אך גם על כך אעיר שמדברי הגמרא לא משמע כך. כלומר, אם מבינים את דברי הגמרא במסכת סנהדרין כפי שביארו הראשונים שחלקו על מהרי"ק, וסברו שצריך להיות כתוב בתורה כדי שיהיה היתר לנהוג את המנהג, הרי משמע מלשון הגמרא שעובר על איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". לכן, יש מקום להסתפק בסברא זו. על אף זאת, כיון שסברא זו מצטרפת לדברי רבים מהפוסקים שנקטו כדעת מהרי"ק, וכך פסק הרמ"א, בוודאי המיקל יש לו על מי לסמוך[5].
עמידה בשעת צפירה
לאור האמור לעיל, נפנה לעיון בדין עמידה בצפירה לזכר הרוגי השואה וכן לזכר הרוגי צה"ל. אכן, לא מדובר על מנהג שנמצא ביהדות. דהיינו, המנהג התחיל מאומות העולם. לכאורה, יש לומר שלפי הגר"א, הדבר אסור.
אולם, נראה לחלוק ולומר שאין הדברים קשורים לדעת הגר"א. הגר"א דיבר רק במקרה שמדובר על מנהג שיש לייחס אותו לעבודה זרה. דהיינו, יש מקום לחוש שיסודו על פי עבודה זרה. אבל, מנהג זה התחיל בתקופה שלא עבדו עבודה זרה. זהו מנהג שאין לו שום קשר לעבודה זרה. לכן, אין מקום לחוש שבסיסו הוא עניין של עבודה זרה.
נציין בהקשר זה את דברי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל ("בספרו "תחוקה לישראל על פי התורה", כרך א, עמ' 99-100) שדן בנוגע לזכות נשים לבחור בבחירות לממשלה. שיש מי שטען שיש בכך איסור "ובחוקתיהם לא תלכו", וטען הרב הרצוג שאין מקום לטענה זו, וזאת משום שדווקא בימי קדם היה חשש שהחוק חוקק מצד עבודה זרה. אך, כיום אין חוקיהם קשורים לענייני עבודה זרה, הרי הם מכריעים על עצמם שהם חוקי בני אדם לגמרי. והסביר שהזכות של בחירות נשים נעשתה בתקופה האחרונה ובוודאי אינו קשור לענייני עבודה זרה.
נראה שלאור הסבר זה, גם נכון עניינו של הצפירה שרק חוקק בתקופה האחרונה, ואין לו שום קשר לענייני עבודה זרה.
בוודאי לפי דברי הרב עוזיאל שהוזכרו לעיל, אין מקום לאסור את הצפירה. כיון שכאן דווקא ידוע שלא מדובר על חוק קדום. וכן נציין שהרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל (שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך ב, יורה דעה, סימן כב) דן בנוגע להקמת מצבת זכרון בבית קברות של ישראל לזכר אלו שנהרגו ולא הגיעו למקום קבורה. הוא טען שאין איסור "ובחוקותיהם לא תלכו", כיון שמדובר שעושים כן לשם כבוד. בוודאי אין איסור לדעת המהרי"ק והרמ"א, אלא גם לדעת הגר"א אין איסור. הבנתו בדברי הגר"א מבוססת על פי מה שהבאתי לעיל שסבר שהגר"א אינו אוסר אלא דווקא כשידוע לנו שזה חוק שחקקו לאומות העולם. אבל, אם לא ידוע לנו ואין לזה סרך עבודה זרה, אין לאסור.
נוסיף שבנידון אצלנו יש טעם הגון והגיון רב במנהג זה, כיון שיש סברא גדולה לזכור את ההרוגים והנופלים. לתת כבוד לאלו שמסרו נפשם על הארץ, וכן אלו שנהרגו בידי הנאצים יש"ו. פעולות רבות נעשות לזכר האדם שנפטר, ועניין הצפירה הוא רק נתינת סימן ואות שכולם יקדישו ביחד זמן לזכרונם. שאם לא יתנו את הסימן והאות, ישכחו את הדבר ולא יקדישו מזמנם לכך.
עוד נציין שהרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ד, סימן יא) דן בנוגע להליכה לתיאטרון ואיצדיון ספורט אם יש בכך איסור מצד "ובחוקותיהם לא תלכו". הוא סבר שאין בכך איסור. היתרו נובע מההבנה שהאיסור "ובחוקותיהם לא תלכו" [לפחות לפי הרמ"א] נאמר דווקא בפעולות שהן חוקי עכו"ם שאין בהם טעם. אבל בדבר שנגלה הטעם לנו, אין בכך איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". לכן, כאן ידוע הטעם לכך שאנשים הולכים לאיצטדיון ספורט, והטעם הוא מליצנות ואינו קשור לעבודה זרה.
בוודאי סברא זו שייכת לענייננו. אלא, כפי שהתבאר יכול להיות שהדברים אמורים רק לפי הרמ"א, ואינם נכונים לפי הגר"א.
עוד נציין שהרב פיינשטיין (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ד, סימן יא) טען שבדבר שכולם נוהגים אותו אפילו גוים שאינם עובדי עבודה זרה, אין בכך איסור "ובחוקותיהם לא תלכו". אם כן, נראה שבמקרה הנידון אצלנו, רבים נוהגים כך אפילו שהם אינם עובדי עבודה זרה.
מחלוקת שאולי קשורה לנו היא מחלוקת בנוגע לעריכת טקס לויה צבאית. הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (שו"ת "שרידי אש", חלק ב, סימן לט, אות ל) הביא שהגר"ב זולטי זצ"ל אסר לערוך טקס לויה צבאית. דהיינו, יריות באויר בכלי תותח. הוא אסר על פי דברי הגר"א, כיון שמדובר על מנהג של גוים. הרב ויינברג חלק על הרב זולטי, כיון שטען שאפילו לפי הגר"א יש להתיר כיון שהגר"א אסר רק כשרוצה ללמוד מהם, אבל כאן עושים כדי שלא נתגנה בעיני העמים:
ובמקום זה עלי להעיר על מ"ש הגר"ב זולטי בנעם ב' לאסור טכס של לוי' צבאי, דהיינו יריות באויר בכלי תותח, שהם מנהגי צבא ועושים משום כבוד המת וחלוקת כבוד צבא, מאחר שיצא מפי קדשו של הגר"א ביור"ד סי' קע"ח. שדבריו של הגרב"ז הם נגד הריב"ש המובא למעלה, וגם נגד התוספתא המובאת לעיל, שמפני כבוד מותר אפילו בדבר שיש בו משום דרכי האמורי, וגם הגר"א עצמו לא אסר אלא ברוצה ללמוד מהם, אבל זה אינו נקרא לימוד, אלא עושים כן שלא יתגנה הצבא הישראלי בעיני העמים, וכדרך שהתירו לספר קומי למקורבי מלכות, וכפי הטעם שכתב הרמב"ם בפי"א מעבודה זרה ה"ג: "והי' לו גנאי לפי שלא ידמה להן" ומכש"כ בטכס צבאי, שיש בו טעם הגון, שלפי דעתם של הראשונים אין בו שום סרך של איסור. ולדעתי הפריז הגאון הנ"ל על המידה.
אם כן, נראה שבמקרה הנידון אצלנו, לפי הגר"ב זול'טי הדבר יהיה אסור. אך, לפי הרב ויינברג הדבר יהיה מותר. אבל, נראה לי, שבוודאי יש להתיר כיון שגם לפי הגר"ב זול'טי האיסור רק לפי הגר"א, וכפי שהתבאר לעיל נראה שאפשר לסמוך מעיקר הדין על דעת המהרי"ק והרמ"א וכאן מתווסף שיש סברא לומר שגם הגר"א יודה בכך.
[1] ראשונים רבים נקטו גישה זו. עיין תוס', מסכת סנהדרין נב, ע"ב, ד"ה אלא כיון וכו'; ר' מנחם מאירי, בחידושי "בית הבחירה" שם, ד"ה שריפה זו וכו'; חידושי הריטב"א שם, ד"ה ומיהו אכתי איכא וכו'.
[2] אולם, יש להעיר שכנראה החידושים למסכת סנהדרין שמיוחסים לר"ן אינם של הר"ן, אלא לתלמידו של רבינו דוד. עיין בדברי הרב יצחק שילת, בהקדמה לפירושו "במסילה העולה" למסכת סנהדרין.
[3] יש לציין שהרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק א, סימן פא) דייק שיש שינוי בין דברי הרמ"א לדברי מהרי"ק. לפי מהרי"ק, כשיש חוק שאין לו טעם והוא שטות והבל, הטעם שאסור כיון שנראה שרוצה להידמות אליהם ולהימשך אליהם. לפי הרמ"א, טעם האיסור כיון שיש לחוש שיש בו מדרכי האמורי. דברי הרמ"א מבוססים על הר"ן שגם כתב כך. הרב פיינשטיין כתב שנפק"מ בדבר היא במקרה שהגוים עושים מעשה מסויים שידוע לנו בוודאי שאין לו סרך עבודה זרה, ולא שייך לדרכי האמורי. אבל, למנהג אין טעם, הוא הבל ושטות. לפי הר"ן והרמ"א, יהיה מותר לנהוג מנהג זה. אבל, לפי מהרי"ק יהיה אסור.
יש להעיר שאולי יש עוד נפק"מ, וזו לחומרא. כלומר, לפי מהרי"ק יש לומר שלא צריך שהתקנה של הגוים תתוקן מחמת איזה טעם והגיון, אלא צריך שהיהודים יתקנו תקנה זו מחמת איזה הגיון וטעם. לפי הר"ן והרמ"א, לא מועיל שהיהודים יתקנו מחמת איזה טעם והגיון, צריך שהגוים תיקנו מחמת הטעם וההגיון. לכאורה, תהיה נפק"מ בדין תחפושות בפורים. הרי לפי דברי הר"ן והרמ"א, יש לאסור כיון שהטעמים שאנחנו נותנים לתחפושות אינם הטעמים שאומות העולם התחפשו, ולכן יש לחוש שעשו כן משום דרכי האמורי. אבל, לפי מהרי"ק, יש להתיר, כיון שבכך שאנחנו נותנים טעמים יהודיים להתחפשות, אין בכך התדמות לאומות העולם.
[4] נלענ"ד, שעל פי זה יש מקום להקל בדין של תחפושת בפורים, כיון שלא ברור שמדובר על חוק שחקקו הגוים, ואין לזה סרך של עבודה זרה. דהיינו, בזמן הזה אין לזה סרך עבודה זרה.
[5] יש לציין שגם מדברי התוס' (מסכת בבא קמא פג, ע"א, ד"ה לספר קומי וכו') משמע שבמקרה שאינו מתכוון להידמות לגוים, אין בכך איסור מדאורייתא. עיין בשו"ת "שרידי אש" (חלק ב, סימן לט, אות ח-ט). הרב ויינברג האריך להוכיח כדברי ה. ועוד כתב (שם): "אולם אפילו לפי דקדוקו של הדברי חיים אינו מוכח אלא בדרכים שיש בהם חוק של עבודה זרה, כמש"כ המבי"ט להדיא, אבל בדברים שאין בהם ספק של עבודה זרה, והוא רק מנהג בעלמא שנהגו בו העכו"ם – אינו אסור אלא אם מתכוין להידמות להם, אבל אם אינו מתכוין לכך אלא עושה כן בשביל תועלת, שהיא מותר אפילו לפי המבי"ט". אם כן, הוא סבר שדבר שאין בו ספק של עבודה זרה ורק מנהג שנהגו העכו"ם, אין בו איסור אלא אם כן מתכוון להידמות להם. אם אינו מתכוון להידמות להם, בוודאי הדבר מותר. אולם, יכול להיות שדבריו נאמרים לפי כל הראשונים שסברו כמהרי"ק ולא כדעת התוס' והגר"א.
אציין לדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר" הנ"ל) שדן בשאלה זו אם במקרה שאינו מתכוון להידמות אליהם יש איסור מהתורה, או רק איסור מדרבנן. הוא ציין לפוסקים רבים שסברו שאין איסור מדאורייתא. גם הוא הביא שבעל ה"בית חדש" למד בדעת התוס' שסבר כדעת ר' מנחם המאירי שבמקרה שמדובר על מנהג שאינו לעבודה זרה, יש איסור רק מדרבנן: "ובהיותי בזה ראיתי בשו"ת דברי חיים מצאנז (חיו"ד סי' ל) שכ' בזה"ל, והנה הב"ח מתרץ בזה קו' התוס' (ס"פ מרובה). שהקשו, דאמאי התירו לו לרבי ראובן לספר קומי, ומתרץ הב"ח שהאיסור הוא דוקא בבא להדמות לעכו"ם, והם לא עשו להתדמות להם. ע"ש. ובאמת דלפע"ד הקשו שפיר התוס' לשטתם, שהם מפרשים דהמספר קומי הוא מגזרת ותקנת חכמים כו' ולכאו' ל"ל תקנה הא אסור מה"ת משום ובחוקותיהם ל"ת, וכמ"ש הרמב"ם דלוקה מה"ת, ופי' התוס' דהתקנה היא שגם אם לא יכוין להדמות לעכו"ם שאז מותר מה"ת אפ"ה אסור מפני התקנה כו', ולכן תירצו דעל קרובי מלכות לא גזרו מתחלה. ע"כ. ובאמת שהב"ח (ס"ס קעח) לא כ' כן ע"ד התוס', רק שבא ליישב קו' מרן הב"י ע"ד הרמב"ם שסובר שבכ"ז לוקה מה"ת, וא"כ היאך התירו לקרובי מלכות, וע"ז כ' הב"ח ליישב שמי שאין דעתו להתדמות להם אלא שצריך ללבוש מלבושיהם ולהדמות להם רק בכדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להם ד"ז לא אסרה התורה כלל. ואין ספק שמפי השמועה למדנו שכך הוא פי' הלאו דובחוקותיהם ל"ת. ע"כ. והוא תי' נכון לפמ"ש מרן הב"י עצמו בשם מהריק"ו שאין איסור אלא כשעושה כדי להדמות אליהם בלא שום תועלת. (והיינו גם לד' הרמב"ם, וכמ"ש בתשו' מהריק"ו וכ"כ בשו"ת דב"ח שם.) וס"ל להב"ח דלהתוס' מעיקרא לק"מ דאינהו ס"ל שכל איסור זה אינו אלא מדרבנן, וכמ"ש ג"כ המאירי בסנהדרין (נב:) שכל שאינו חק ע"ז אינו אסור אלא מד"ס. וא"כ פשיטא שהיה ביד חז"ל שלא לגזור על הקרובים למלכות. ורק הקו' על הרמב"ם דס"ל דלוקה מה"ת, ואיהו תנא ופליג על התוס' דס"ל דאיסור זה אינו אלא מדרבנן, (ומיהו מהרח"א בס' מקראי קודש (דף ס"ג ע"ב) כ' להשוות ד' הרמב"ם להתוס' הנ"ל. וע"ש. אך בשו"ת כהונת עולם (ס"ס עה) מבואר דהתוס' והרמב"ם פליגי בהכי. ע"ש.) וע"כ דשאני היכא שאינו עושה להתדמות. ואע"ג דבסנהדרין (נב:) גבי הריגה בסייף, קאמר ר' יהודה ומה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו. אע"פ שאין דעתינו להדמות להם, רק משום ברור לו מיתה יפה, ואף רבנן לא חלקו ע"ז אלא משום דכתיבא באורייתא. הנה כבר כתבנו לעיל דהסוגיות דע"ז (יא) וסנהדרין (נב:) פליגי אהדדי. וחד מתרי טעמי נקטינן לקולא או כשעושה משום חשיבותא ואיזה טעם שהוא, כההיא דשורפין על המלכים, וכמ"ש הר"ן והריב"ש. או כשאין עושה בכדי להתדמות להם. וכד' מהריק"ו והב"ח הנ"ל. וע' בשלחן גבוה (סי' קעח סק"י). ע"ש. וראיתי עוד להדב"ח מצאנז שם שכ', ועכ"פ מד' התוס' ומהרי"ק והב"י והב"ח נראה דס"ל דבאין כוונתו להדמות להם מותר. אך מד' המבי"ט ל"מ כן, שכ' בקרית ספר (פי"א מהע"ז), הזהירנו מלכת בדרכי העכו"ם ומלהתדמות להם במלבוש או בשיער וכיו"ב וכו', וכל אלו קבלה ביד חכמים שכן היה מנהגם, ונכללים בפסוק ובחקותיהם ל"ת. וכן כל שארי הדברים המנויים בתוספתא כולם מה"ת ונכללות בפסוקים כפי קבלת רז"ל שהיו חוקי ע"ז, ולוקים עליהם. ע"כ. ומשמע שאפי' אינו מתכוין להדמות אסור, שאל"כ למה אמר וקבלה ביד חז"ל, הלא אם מתכוין להדמות על כרחך איירי שמנהגם כן, א"ו דס"ל להמבי"ט שאפי' אינו מתכוין להתדמות אסור. ולכן אפי' אין העכו"ם כעת הולכים כן אסור מצד קבלת חז"ל, כיון שכן עשו לחק האומות הראשונים. עכת"ד. ולפע"ד ג"ז אינו מוכרח, שי"ל שכוונת המבי"ט לומר שדוקא אלו שקבלה ביד חז"ל שהיו מחוקות העכו"ם, אבל להוסיף עליהם מסברא אין לנו. וכמ"ש הר"א ממיץ והגמ"י והב"י הנ"ל. ומהריק"ו עצמו בתוך דבריו העתיק לשון הסמ"ג, שכ', במס' שבת (סז) מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהם מחקותיהם ודרכי האמורי וכו'. והובא בב"י. (וגם המבי"ט מסתמא צדיק עתק עפ"ד הסמ"ג הללו.) וע"כ לא נתכוון הסמ"ג לפי' הדברי חיים הנ"ל, שא"כ לא היה מביאו מהריק"ו לסיוע לדבריו, מבלי להעיר שהוא מתנגד למה שהתנה שאינו עובר אא"כ מתכוין להדמות להם, א"ו כמש"כ. וע' בעקרי הד"ט (סי' יט אות ט) שהביא בשם הרב עזריאל דיאנא בתשו', שג"כ העלה שאינו עובר אא"כ מתכוין להדמות להם, והכי עביד עובדא בנפשיה מהר"ש מולכו ז"ל. ע"ש".
להורדת המאמר לחצו כאן