השתלשלות הדורות והמספר 40

הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה מנה את השתלשלות התורה ממשה רבינו עד רב אשי. דהיינו, מתורה שבכתב עד תורה שבעל פה. רב אשי הוא המחבר של התלמוד הבבלי שהוא עיקר תורה שבעל פה. המעניין שבמנין השתלשלות הדורות לפי הרמב"ם, יש 40 אנשים. מדובר על מספר מיוחד, ונראה שקשה לדחוס את המספר 40 בתוך דורות רבים ממשה עד רב אשי. אם נעבור על המנין נראה שיש חלק מהמוסרים שאינם מוזכרים.

דהיינו, יש תקופה ארוכה מעזרא עד שמעון הצדיק. שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה, ועזרא היה מייסד אנשי כנסת הגדולה. קשה לומר ששמעון הצדיק קיבל מעזרא. אולם, יש לציין שבמספר ספרי קורות חיים (ספר "הקבלה" לראב"ד; ספר יוחסין, פרק ה; ועוד, עיין במאמרי "כותים במקרא ובחז"ל") משמע ששמעון הצדיק חי בסמיכות לעזרא, ועזרא נפטר בחיי שמעון הצדיק. בכל זאת, נראה שיש כאן מספר שהוא לא לגמרי אמיתי.

נוסף על כך, צריך להבין מדוע החשיבות הרבה לחזור על הדברים ולהדגיש שהיו 40 אנשים. נראה שיש כאן מספר יסודות שעלינו ללמוד מדברי הרמב"ם:

1. הרמב"ם בא להדגיש את הקשר והחיבור בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שבעל פה אינה יש מאין, אלא היא מחוברת לתורה. הרמב"ם שנלחם נגד הקראים בא לחזק את תורה שבעל פה, שיסודה מסיני. ולכן, הוא חזר והדגיש את המסורת, שהכל מתחיל ממשה שקיבל מסיני. וחיבר עם זאת את המספר 40 שהוא מזכיר את ה40 יום ו40 לילה שמשה היה במעמד הר סיני. יש כאן הקבלה למעמד הר סיני. מסירת תורה שבעל פה היא המשך אחד למעמד הר סיני.
2. ההסבר הנוסף שבוודאי הרמב"ם לא התכוון אליו, אך אולי הקב"ה כיוון לכך. ונראה שיש להסביר שהמספר 40 מרמז לי' ספירות וד' עולמות. יש י' ספירות וד' עולמות – אצילות, יצירה, בריאה ועשיה. בכל עולם ועולם יש התגלות של הי' ספירות. ויסוד הדברים הוא שתורה שבכתב נמסרה ב40 יום ותורה שבעל פה נמסרה ב40 דורות. כוונת הדברים היא, שהתורה היא התגלות של הקב"ה בעולם הזה. הי' ספירות וד' עולמות הם ההתגלות של הקב"ה בעולם הזה.
3. נראה שיסוד נוסף שהרמב"ם בא להדגיש הוא יסוד של חתימת התורה. אין להוסיף ולגרוע מתורה שבעל פה – מהתלמוד הבבלי. התלמוד הבבלי הוא החתימה של תורה שבעל פה. בוודאי יש דינים שמחודשים בכל יום לאור המציאות, אבל אין הם דינים שהתחדשו יש מאין, אלא הם נובעים מהתלמוד הבבלי. אין בכוחו וסמכותו של חכם לחדש דין. וכבר הרמב"ם הדגיש את הנקודה הזו שמחוייבות שלנו היא רק כלפי התלמוד הבבלי, שכל עם ישראל קיבל את סמכותו. אבל, תקנות של גאונים אינן מחייבות את כלל ישראל, אלא רק בדורו ובמקומו (בהקדמתו למשנה תורה).

יש לציין שבאיגרתו לר' פנחס הדיין (איגרות הוצאת מעליות, כרך ב, עמ' תלח-תמה) הרמב"ם הסביר שהוא כתב את ההקדמה עם השתלשות תורה שבעל פה כדי לומר שכל ההלכות שהביא בספרו הן מקובלות מסיני. דור אחר דור ממשה רבינו. ובכל הספר הוא לא הביא שם האומרו כדי שלא יבואו לחשוב שהדברים הם דעת יחיד.

אני רוצה לעמוד על עוד נקודה וזו סמכותו של התלמוד הבבלי. מנין נובעת הסמכות של התלמוד הבבלי. הרמב"ם (בהקדמתו למשנה תורה) חזר והדגיש את היסוד שהיתה כאן קבלת ישראל וגם שהחכמים היו כל, או רוב חכמי ישראל. נראה שבוודאי טמון כאן היסוד של הרמב"ם שסבר שאפשר לסמוך גם בזמן הזה (הלכות סנהדרין ד, יא). יסוד הדברים אם כל חכמי ישראל, או רוב חכמי ארץ ישראל הסכימו למנות חכם אחד אז הוא סמוך ואחר כך יכול להמשיך לסמוך את השאר. אם כן, כיון שרוב חכמי ארץ ישראל הסכימו לדברים האמורים בתלמוד הבבלי, יש כאן פסיקת הלכה של הסנהדרין. נקודה זו תתבאר להלן כשאדון בטעם שאסור לאמוראים לחלוק על תנאים.