השלמת פרשת וזאת הברכה שהחסירו

שאלה

השבת, חג שמחת תורה, נפתחה מלחמה נגד עם ישראל. רבים מבתי הכנסת לא קראו את פרשת וזאת הברכה ולא חגגו שמחת תורה. מצב זה מעורר מספר שאלות:

• האם יש לקרוא בשבת זו את פרשת וזאת הברכה?
• האם חיוב הקריאה, הוא חיוב של ציבור, או חיוב של כל יחיד ויחיד?
• אם יש לקרוא בשבת זו את פרשת וזאת הברכה ופרשת בראשית, האם מוציאים ספר תורה אחד, או שני ספרי תורה?
• האם מותר להשלים את פרשת וזאת הברכה באמצע השבוע, בשני, או בחמישי?
• אם קוראים את שתי הפרשיות בשבת הבאה, איך סדר הקריאה?
• מה לגבי קריאת ההפטרה? האם משלימים את ההפטרה שהחסירו?
• האם אלו שנבחרו להיות חתן תורה וחתן בראשית, הם זוכים להיות בשבת זו חתני תורה וחתני בראשית, או שנאמר שהם הפסידו ואפשר לבחור אחרים?
• האם יש לחגוג בשבת זו את שמחת תורה?

 

תשובה

1. ציבור שלא קרא את פרשת השבוע:

מובא במסכת בבא קמא (פב, ע"א):

עשרה תקנות תיקן עזרא: שקורין במנחה בשבת, וקורין בשני ובחמישי… שיהו קוראין במנחה בשבת – משום יושבי קרנות. ושיהו קוראין בשני ובחמישי – עזרא תיקן? והא מעיקרא הוה מיתקנא! דתניא: "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" – דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה! מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי, כנגד כהנים לוים וישראלים, אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי, כנגד עשרה בטלנין.

מכאן מתבאר שמשה רבינו תיקן קריאת התורה בשבת, שני וחמישי. אבל, הוא תיקן שאדם אחד יקרא שלשה פוסקים, או שלשה אנשים שיקראו שלושה פוסקים. עזרא תיקן שלשה אנשים שיקראו עשרה פסוקים.

יש דיון נרחב בין הפוסקים האם יש כאן חיוב דאורייתא, או חיוב דרבנן. רוב הפוסקים נקטו שמדובר בחיוב מדרבנן. אבל, יש מקום ללמוד מדברי רש"י[1] שסבר שיש חיוב דאורייתא. בכל אופן, הדיון כאן הוא רק לעניין חיוב של קריאת התורה בשבת, שני וחמישי. לא מדובר כאן על חיוב של קריאת פרשה מסויימת.

מובא במשנה במסכת מגילה (לא, ע"א):

בשני ובחמישי, בשבת במנחה – קורין כסדרן, ואין עולים להם מן החשבון

לאחר מכן מובא בגמרא (שם לא, ע"ב-לב, ע"א):

תנו רבנן: מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה, במנחה – שם קורין בשני, בשני – שם קורין בחמישי, בחמישי – שם קורין לשבת הבאה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מקום שמפסיקין בשבת שחרית – שם קורין במנחה, ובשני ובחמישי ולשבת הבאה. אמר רבי זירא: הלכה, מקום שמפסיקין בשבת שחרית – שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה. – ולימא: הלכה כרבי יהודה! משום דאפכי להו.

רואים מכאן שיש סדר לקריאת התורה. כלומר, צריך לקרוא בכל שבת פרשה מסויימת, וגם ממשיכים סדר זה לשבת הבאה. יש אפילו מחלוקת אם הקריאות באמצע השבוע ממשיכות את הקריאה. להלכה למעשה, פוסקים כדעת ר' יהודה שאינן ממשיכות.

יש תשובה מפורשת ב"אור זרוע" (חלק ב, הלכות שבת, סימן מה) בענייננו, וכך הוא פסק:

מעשה היה בקלוניא באחד שקבל בשבת הראוי לקרות פרשת אמור אל הכהנים ועיכב תפלה וקריאת תורה כל היום וכשהגיע [שבת] הבאה צוה ה"ר אליעזר בר' שמעון זצ"ל להתחיל בפרשת אמור אל הכהנים ולקרותה וגם בהר סיני הראויה להקראות באותה שבת ושלא לדלג פרשה אחת מן התורה לפי כי מימות משה רבינו נתקן לקרות התורה בפרשיותיה ולהשלימה בכל שנה ושנה כדי להשמיעה לעם מצות וחוקים ואין לך לומר כיון שעבר זמן קריאתה הלכה לה אותה פרשה לפי כי אין קבע בפרשיות לקרות פרשה זו בשבת זו וזו בשבת זו אלא כי כן נסדרו הפרשיות וראיה לדבר שאם יארע יום [טוב] בשב' ודוחין הפרשה של אותה שבת מפני פרשה של יום טוב הלא מיד בשבת הסמוכה ליו"ט חוזר למקום שפסק ולא אמרינן הואיל ונדחית תדחה. ותו דאפילו תימא יש קבע בשבתות בקריאת הפרשיות אפילו הכי אין לנו לבטל ולדחות אותה הפרשה שלא נקראת בשבתה אלא לשבת הבאה חוזרין וקורין אותה דתניא בפ' החליל בראשון מהו אומר הבו לה' בני אלים וגו' בשני מהו אומר ולרשע אמר וגו' בשלישי מהו אומר כו' אם חלה שבת להיות באחד מהם ימוטו ידחו פי' אם חלה שבת להיות באחד מהם ודחו שיר המועד מפני שיר של שבת ימוטו ידחה [שהוא] שיר האחרון מפני כי באחד בשבת יאמרו שיר שהיה ראוי לומר אתמול בשבת. ולא יאמרו שיר של אחר השבת [עד יום ב'] נמצא האחרון דחוי אלמא דאין מדלגין סדר השיר וכ"ש סדר הפרשיות שהיא תורת יוצרנו חקים ומשפטים שאין לדלג. וא"ת אי מהתם דון מינה ומינה דמה התם שיר האחרון נדחה אף כאן הפרשה אחרונה תדחה. לא היא דגבי שיר היינו טעמא דכיון דקי"ל דאין מדלגין סדר השיר הא ודאי [א"א] בע"א אבל הכא בסדר הפרשיות התורה כי להשלים התורה אנו באים בכל שנה ואם יותר לנו הפרשה בין מחמת שנה פשוטה בין מחמת יום טוב שחל להיות בשבת ודחה אותה סדר פרשיות בין מחמת כל דבר שלא נקרא אותה פרשה הראוי לקרותה יקראנה בשבת אחר ולא ידלגנה אלא יקראו שתי פרשיות כאחת ויתקנו בזה את אשר חסרו שאם ידלגו הרי חסרו קריאתה על מגן. ואין לומר שאין לקרות משום טורח צבור דהא אמרי' במס' סופרים שאפי' בעבור פסוק אחד חוזר וקורא כל הפרשה כדפרישית לעיל ולא חיישינן משום טורח צבור וכ"ש לכל הפרשה שאין לחוש לטורח צבור כאשר אנו עושים ברוב פרשיות שאנו קורין שתים ביחד כשהם מרובים על שבתות השנים וכך הוא מצוה מן המובחר וכתב ה"ר משה מיימון זצ"ל המנהג הפשוט לכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות וקורין בסדר בראשית בשניה תולדות נח בשלישית ויאמר ה' אל אברם וקורין והולכין על הסדר הזה עד שגומרין את התורה בחג הסוכות ויש מי שמשלים את התורה בשלש שנים ואינו מנהג פשוט עכ"ל.

על בסיס זה פסק הרמ"א (אורח חיים קלה, ב):

אם בטלו שבת אחת קריאת הפרשה בצבור, לשבת הבאה קורין אותה פרשה עם פרשה השייכה לאותה שבת (אור זרוע) (ועיין לקמן סי' רפ"ב).

אם כן, לפי דברי הרמ"א אם הפסידו קריאת התורה, יש להשלימה. אלא, יש לנו לדון במספר שאלות:

• האם מדובר דווקא בציבור, או גם ביחיד?
• מה גדרו של ציבור?
• האם דברי הרמ"א התקבלו להלכה?
• מה הכוונה ביטלו? האם מדובר שביטלו בשוגג, או אפילו במזיד?

עוד נציין למבואר ב"בית יוסף" (אורח חיים, סו"ס רפב):

כתוב בהגהות מיימון פרק י"ב מהלכות תפילה (אות מ) אם קרא ודילג פסוק אחד ולא קראו אם הוא במנחה בשבת או בשני וחמישי וקרא עשרה הפסוקים בלא פסוק המדולג אינו חוזר ואם לאו חוזר אבל בשבת אפילו דילג פסוק אחד חוזר וקורא הוא ושנים עמו ואפילו הפטיר והתפלל מוסף מפסיק מיד וקורא והם דברי מסכת סופרים פי"א (ה"ו):

ה"שולחן ערוך" (שם) פסק דין זה:

קרא הפרשה בתפלת שחרית בשבת ודילג פסוק אחד, חוזר וקורא הוא ושנים עמו; ואפילו הפטיר והתפלל מוסף, חוזר וקורא[2].

מכאן אפשר ללמוד שגם ה"שולחן ערוך" סבר כדינו של הרמ"א. שהרי אם צריך להשלים פסוק אחד שהחסירו, בוודאי יש להחסיר פרשה שהחסירו. אלא, יש לדון ולומר שכל מה שמדובר ב"שולחן ערוך" הוא דווקא באותה שבת. לא התבאר בדבריו שצריך להשלים בשבת אחרת.

נחזור לדברי הרמ"א, ובעיון בנושאי הכלים, אנחנו לא מוצאים מי שחלק על הרמ"א. נראה שהפוסקים הסכימו עם דברי הרמ"א. גם הפוסקים מעדות המזרח קיבלו פסיקה זו (עיין ב"ברכי יוסף" שם; "כף החיים" שם; "ילקוט יוסף", אורח חיים, סימן קלה, סעיף ח). אולם, יש לציין שיש מחלוקת בין הפוסקים בנוגע להגדרת ביטלו. יש מהפוסקים שנקטו שדווקא כשמדובר בשוגג, אבל במזיד אינו חוזר ומשלים (עיין "ביאור הלכה", אורח חיים קלה, ב, ד"ה אם בטלו). לדעתי, מסתבר לומר שגם אם החסירו במזיד, בכל זאת, הם חייבים להשלים את הסדרה (כך גם נפסק ב"ילקוט יוסף", אורח חיים, סימן קלה, סעיף ח).

מתברר מדברי הפוסקים שגם אם לא החסירו פרשה שלימה, אלא אפילו אם החסירו חלק מהפרשה צריכים להשלים את הדברים בשבת אחרת (עיין "ביאור הלכה", אורח חיים קלה, ב, ד"ה קריאת הפרשה; "ערוך השולחן" שם, סעיף ו; "ילקוט יוסף" שם, סעיף ח).

יש מחלוקת בין הפוסקים מה הדין במקרה שהחסירו מספר פרשיות, האם יש להשלים את כולם. יש שטענו שאין משלימים יותר מפרשה אחת (עיין "משנה ברורה", אורח חיים קלה, ו; "כף החיים" שם, ס"ק ה; שם מובאת מחלוקת הפוסקים). יש מחלוקת בין הפוסקים האם יש אפשרות לקרוא יותר מב' פרשיות. יש שטענו ואמרו שאם בשבת שהחסירו את קריאת התורה היו שתי פרשיות שהיו צריכים לקרוא, לא משלימים אותן בשבת הבאה. כמו כן, אפילו אם החסירו רק פרשה אחת, אבל בשבת הקרובה קוראים שתי פרשיות, לא משלימים את הפרשה. לא מצינו לעולם שקוראים ג' פרשיות בשבת אחת. ואין לקרות פרשה אחת מהן כיון שאין תקנה לחצאין (עיין ב"משנה ברורה", אורח חיים קלה, ז; "כף החיים" שם, ס"ק ה; שם מובאת מחלוקת הפוסקים). הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", אורח חיים קלה, ו) ציין למחלוקת הפוסקים בעניינים אלו, והוא הכריע להלכה שבוודאי בכל המקרים יש להשלים את הפרשיות:

ויש מי שאומר דאם באותו שבת שביטלו היו שני סדרות מחוברים דאין קורין אותם לשבת הבא משום דלא מצינו שיקראו ג' סדרות בבת אחת [מג"א סק"ד] ולפי זה הוא הדין דאם בשבת הבא יהיו שני סדרות דגם כן אין קורין ודברים תמוהים הם דהא כיון דחובה היא להשלים מה שלא קראו מה לי תרי מה לי תלת ואפילו אם לא קראו כמה שבתות נראה שחובה להשלימם כולם וכן ראיתי מי שפסק כן להלכה [א"ר סק"ב והביא כן גם מהגהת מנהגים].

נלענ"ד, שדבריו מסתברים ונכונים.

יש עוד מחלוקת בין הפוסקים והיא במקרה שמדובר על שני חומשים שונים. כלומר, הפרשה שהחסירו היא מחומש אחר מקריאת הפרשה בשבת הקרובה. הדברים כמובן נוגעים לשאלתנו, שהרי מדובר כאן בקריאה מחומש דברים ומחומש בראשית. יש שטענו ואמרו שאין לקרוא שתי פרשיות משני חומשים, כי כשקוראים ב' סדרות צריך לקרותו אדם אחד מסוף סדרא ראשונה לתחילת סדרא שניה כדי שיהיו מחוברות, ואינו נכון לעשותו בשני חומשים[3] (עיין במחלוקת הזו ב"משנה ברורה", אורח חיים קלה, ז).

אבל, גם על כך חלק הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", אורח חיים קלה, ו):

וכן יש מי שאומר דאם בטלו הסדרה שבסוף ספר לא יקראוה בשבת הבא עם הסדרה של הספר השני מפני שהרביעי צריך לקרות משני הסדרות ואי אפשר לחבר משני ספרים קריאה אחת [מג"א שם] ותמוה הוא דאטו לעיכובא הוא שיהא אחד מחבר השני סדרות ועוד איזה איסור יש בזה אם יחברום והעיקר נראה דבכל אופן החיוב להשלים בשבת הבא.

נראה שפסיקת ההלכה כדעת הרב יחיאל מיכל עפשטיין וגם כשמדובר בשני חומשים שונים, יש להשלים את הפרשה[4]. אולם, יש לציין שראיתי שבעל ספר "אשי ישראל" (פרק לח, הערה עה) כתב שהרב חיים קנייבסקי זצ"ל כתב לו שבמקרה שהחסירו את פרשת וזאת הברכה לא יכולים להשלים בפרשת בראשית כיון שכבר נסתיים הקריאות של שנה זו. אבל, לא מובנת לי לגמרי סברתו. כיון שהציבור הזה לא השלים את הקריאה, מדוע שלא יצטרכו להשלים את הקריאה. נוסף על כך, מכך שכל הפוסקים לא הזכירו חילוק זה, לא נראה שכך ההלכה. לכן, לדעתי, יש להשלים את הפרשה, וכדי לצאת ידי ספק, אפשר שאחד יקרא את כל פרשת וזאת הברכה וימשיך ויקרא מפרשת בראשית לפחות ג' פסוקים, ובכך יצא שגם עלה לקריאה של ספר בראשית. אולם, כפי שיתברר להלן לא ברור לגמרי אם אפשר לעשות כך.

יש עוד מחלוקת בין הפוסקים במקרה שלא קראו בפרשת השבוע בגלל שלא היו עשרה אנשים שהגיעו למנין, האם בשבת הבאה צריכים להשלים את הקריאה. יש שטענו שרק במקרה שחל עליהם החיוב ולא קראו מאיזה אונס, אז חייבים להשלים. אך, אם לא היו עשרה אנשים, מעולם לא חל עליהם החיוב (עיין ספר "שערי אפרים", שער ז, סעיף לט; "דעת תורה", אורח חיים קלה, ב). אבל, יש שטענו שגם במקרה כזה צריך להשלים (עיין בדברי החיד"א, בשו"ת "חיים שאל", חלק א, סימן עא, אות ה).

העלינו את השאלה, מה הגדרת ציבור שביטל את הקריאה? בעל ספר "שערי אפרים" (שער ז, סעיף י) פסק שאם ביטלו הקריאה בבית הכנסת אחת והציבור מבית הכנסת הזה שמעו את קריאת ספר תורה בבית הכנסת אחר, לא צריכים להשלים. אבל, אם רוב הציבור לא שמע את קריאת התורה על אף שיש כמה בתי כנסת שקראו, בכל זאת, אם אלו שלא שמעו הם רוב מבית הכנסת הזה, הרי צריכים להשלים את הקריאה[5]. אבל, בעל ספר "דעת תורה" (אורח חיים קלה, ב) נקט שדווקא אם ביטלו קריאת התורה בכל בתי הכנסת שבעיר. אבל, אם ביטלו רק בבית הכנסת אחד, לא נקרא ביטול.

נלענ"ד, שלהלכה למעשה, אם קוראים בתורה כפי שהסברתי לעיל, שהעולה הראשון קורא את כל פרשת וזאת הברכה ועוד קצת מפרשת בראשית, אין שום חשש לברכה לבטלה. לכן, נראה שנכון להשלים את הפרשה החסרה. בין כך ובין כך, נראה לי, שלהלכה למעשה לא נוקטים כדברי בעל ספר "דעת תורה", אלא הולכים לפי הבית כנסת שאם רוב הציבור לא קרא, יש להשלים את הקריאה.

 

2. חיוב על הציבור, או על היחיד:

במאמר אחר הבאתי מחלוקת פוסקים בנוגע לדין לימוד תורה בעת קריאת התורה. ויש מספר שיטות בעניין. היו כאלו שפסקו שיש היתר ללמוד תורה בעת קריאת התורה, אם יש עשרה ששומעים את קריאת התורה. שם כתבתי שנראה שיש כאן מחלוקת עקרונית בין התירוצים השונים והיא מחלוקת בגדר חיוב קריאת התורה. יש לחקור האם חיוב קריאת התורה, הוא חיוב על הציבור, או חיוב על היחיד? כוונת הדברים, שקוראים בתורה רק אם יש עשרה. אבל, השאלה היא, האם יש חיוב על כל יחיד ויחיד לבוא לבית הכנסת ולגרום שתהיה קריאת התורה?

נקודה זו מתבארת במקצת בדברי בעל "שבולי הלקט" (ענין תפילה, סימן לט):

ומצאתי בשם הר"ר שמחה זצ"ל והאידנא אמאי נהוג עלמא לקרות ולעיין בספרים בעוד שהן קורין ויש לומר דדוקא לספר אסור ואפילו בהלכה כדי שלא נטרדין שאר השומעין את התורה ומצוות התלויות בה אבל לקרות לפניו בלחש שאין בכך לחוש שפיר דמי. מיהו תימה לר' שגם הוא מצוה לשמוע קריאת התורה דכתיב "ואזני כל העם אל ספר התורה" ואם יקרא בספר יתן לבו להבין את שלפניו ולא יכול להבין מה שקורין הלכך נראה שיהא אסור:

הדברים מתבארים מתוך מחלוקת בין הפוסקים במקרה שלא שמע את כל קריאת התורה, האם צריך לשמוע שוב את קריאת התורה. לדעת הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ד, סימן כג) לא יצא ידי חובה, וצריך להשתדל לשמוע את כל הקריאה. אלא, כל זה נאמר דווקא בקריאה בשבת בשחרית. בשאר קריאות אם שמע ג' פסוקים, זה מספיק:

בדבר קריאת התורה ודאי שצריך כל אדם לשמוע כל הקריאה שלא יחסר לו אף תיבה אחת שלא שמע, ובדיעבד אם חסר תיבה אחת ופסוק אחד, אם הקריאה הוא בשני וחמישי ומנחה בשבת ואף בקריאה דיו"ט, תלוי אם הוא רק בקריאה דג' פסוקים לא יצא, דהא אין פוחתין מג' פסוקים וכיון שהחסיר לשמוע אף תיבה אחת הרי חסר מג' הפסוקים והוי כמו שלא שמע אלא שני קרואים שלא יצא, ואם היא קריאה ביותר מג' פסוקים אם שמע ג' פסוקים שלימים יצא, אבל בקריאת הפרשה דשבת הרי לבד חיוב שמיעת ז' קרואים שמצד זה אם היו ז' קרואים אף במקצת מהפרשה הקבועה יצא, וממילא היה ג"כ חלוק בין קריאה דג"פ לקריאה דהרבה פסוקים, מ"מ הא יחסר לו הפסוק שדילג בו התיבה וכ"ש כשלא שמע פסוק שלם שאיכא דין מצד מנהג קבוע בכל העולם לגמור את התורה בכל שנה ושנה. אך שאין לו עצה לזה דהצבור לא מטרחינן לחזור עוד הפעם בשביל יחידים, ואם יש מנין שלם שהחסירו לשמוע תיבות ופסוקים, יש להם אחר התפלה כשלא יהיה שוב טירחא לאלו ששמעו כל הקריאה לחזור ולקרא בברכה המקומות שהחסירו לשמוע, ומטעם זה שא"א לחזור צריך כל אחד להשתדל לשמוע כל הקריאה ולא יחסירו מלשמוע אף תיבה אחת.

אבל, הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל (שו"ת "אור לציון", חלק ב, פרק יט, תשובה ו) טען שאם החסיר חלק משמיעת קריאת התורה לא צריך לחזר אחר מנין אחר. אבל, מידת חסידות ללכת לשמוע את מה שהחסיר. הוא עוד האריך להסביר את פסיקתו:

נחלקו האחרונים אם קריאת התורה נתקנה לציבור, דהיינו שיקראו את התורה בציבור, ואין זה חיוב שמיעה על כל יחיד ויחיד בפני עצמו, כמו בקריאת המגילה, אלא חובת הציבור, ולפי זה מי שהחסיר חלק מן הקריאה אין עליו חיוב בפני עצמו לשמוע את הקריאה, או שחובתה על כל יחיד ויחיד, כקריאת המגילה, והקורא מוציא את הציבור ידי חובת הקריאה… וכיון שהוא ספק, מעיקר הדין יש להקל, דספיקא דרבנן לקולא, ומכל מקום מידת חסידות לחזור ולשמוע את הקריאה במקום אחר[6].

 

3. סדר קריאת הפרשיות:

יש לקרוא קודם את הפרשה שהחסירו ואחר כך לקרוא את הפרשה החדשה (עיין "משנה ברורה", אורח חיים קלה, ח). אולם, יש לציין שיש דיעה שסוברת שקודם קוראים את הפרשה החדשה ואחר כך את הפרשה משבת הקודמת, אבל נראה שלא כך נקטו הפוסקים[7].

יש מחלוקת איך עולים לקריאת התורה. בעל ספר "שערי אפרים" (שער ז, סעיף ט) סבר שקוראים שלשה אנשים בפרשה הקודמת, והעולה רביעי מחבר את הסדרים יחד, ועוד שלושה קוראים בפרשת השבוע, כמו שנוהגים כשיש פרשיות מחוברות. אבל, רבים מהפוסקים כתבו שיותר נכון שיהיו כל העולים מברכים וקוראים בחיובא דיומא. לכן, יקרא הכהן את כל הפרשה הקודמת ועוד מפרשת השבוע עד שני ושוב יעלו שאר הקרואים כסדר (עיין "כף החיים". אורח חיים קלה, ה; "ילקוט יוסף", אורח חיים, סימן קלה, סעיף ח).

 

4. השלמת הקריאה באמצע השבוע:

נקטו הפוסקים שאין להשלים את הפרשה החסרה ביום שני וביום חמישי, שלא תיקנו שבעה קרואים רק בשבת (עיין ספר "שערי אפרים", שער ז, סעיף לט; "משנה ברורה", אורח חיים קלה, ה; "ערוך השולחן" שם, סעיף ו). אבל, בנוגע לקריאת הפרשה במנחה בשבת, יש בדבר מחלוקת בין הפוסקים. רבים מהפוסקים שנקטו שאפשר לקראה במנחה (עיין "דגול מרבבה", אורח חיים, סימן קלה; "משנה ברורה" שם, ס"ק ה; "ערוך השולחן" שם, סעיף ו; שו"ת "יהודה יעלה", אורח חיים, סימן נא; שו"ת "ציץ אליעזר", חלק יג, סימן כז). אבל, הפוסקים מבני עדות המזרח נקטו שאין לקרוא את הפרשה במנחה (עיין שו"ת "חיים שאל", חלק ב, סימן טז; "כף החיים", אורח חיים קלה, ט; "ילקוט יוסף" שם, סעיף ח). יש גם לציין שבעל ספר "שערי אפרים" (שער ז, סעיף לט) סבר שאפשר לקרוא את הפרשה כל עוד שלא התחילו תפילת מנחה. אבל, אם כבר התחילו תפילת מנחה, אשרי ובא לציון וקדיש יש להשלים את הפרשה רק בשבת הבאה.

 

5. השלמת הפטרה:

הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", אורח חיים קלה, ז) פסק בנוגע להשלמת ההפטרה:

ועוד נ"ל דכשלא קראו הסדרה ומשלימין אותה לשבת הבא שאז צריך המפטיר לומר שני ההפטרות כיון שקראו הסדרה שלה:

אבל, בעל ספר "כף החיים" (שם, ס"ק י) כתב שאין תשלומים לקריאת ההפטרה.

נראה לי, שלהלכה למעשה, אין חשש שיקראו את שתי ההפטרות, שהרי במילא הוא מברך על קריאת ההפטרה של השבת הזו. אבל, נלענ"ד, שאין צורך בהשלמת ההפטרה שהרי מה זה שונה ממקרה שקורא שתי פרשיות, שאומר רק הפטרה אחת.

 

6. חתן תורה וחתן בראשית בשבת זו:

אם נקרא בתורה כפי שהתבאר לעיל, שהכהן הוא קורא את כל פרשת וזאת הברכה וקצת מפרשת בראשית, לא נוכל לעלות חתן תורה מי שאינו כהן. וכיון שהוא גם קורא קצת מפרשת בראשית, אין כאן חתן בראשית.

נראה לי, שרק לכתחילה יש לקרוא בסדר הקריאה שהוזכר לעיל. הרי בעל ספר "שערי אפרים" אמר שיקראו כמו שקוראים בכל שבת כשיש שני ספרי תורה. אלא, גם אם נלך בצורה כזו, הרי לא יהיה חתן בראשית כיון שהרביעי קורא את סוף פרשת וזאת הברכה וחלק מפרשת בראשית. השאלה, האם אפשר לומר שהרביעי יקרא את סוף פרשת וזאת הברכה ואז יפסיק. והחמישי יקרא את תחילת פרשת בראשית?

נלענ"ד, שאין כאן איסור גמור בעניין. ובעת הצורך אפשר להיקל בדבר ולקרוא באופן הזה על אף שלא קוראים כך במקרה רגיל של שתי פרשיות מחוברות.

אבל, יש לדון ולומר שכיון שבשבת זו לא יהיו הרבה אנשים כיון שאנחנו בעת מלחמה, אולי החתן תורה והחתן בראשית יכולים לטעון שרוצים שיהיו חתן תורה וחתן בראשית בשנה רגילה שכל הציבור יוכל לשמוח עמהם. נוסף על כך, כיון שאנחנו בעת מלחמה, קשה השמחה. לכן, נראה שעדיף לדחותם לשנה הבאה.

 

7. שני ספרי תורה:

מובא במשנה במסכת יומא (סח, ע"ב):

בא לו כהן גדול לקרות, אם רצה לקרות בבגדי בוץ – קורא, ואם לאו – קורא באצטלית לבן משלו. חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל וקורא אחרי מות ואך בעשור, וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו, ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן, ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה.

לאחר מכן מבואר בגמרא (שם ע, ע"א):

ובעשור של חומש הפקודים קורא על פה. אמאי? נגלול וניקרי! – אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת: לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור, מפני כבוד ציבור. – ונייתי אחרינא ונקרי! – רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של ראשון. וריש לקיש אמר: משום ברכה שאינה צריכה. ומי חיישינן לפגמא? והאמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת מביאין שלש תורות, וקורין אחת בענינו של יום, ואחת של ראש חודש (טבת) ואחת של חנוכה! – תלתא גברי בתלתא ספרי – ליכא פגמא, חד גברא בתרי ספרי – איכא פגמא.

אם כן, מתברר מגמרא זו שתי נקודות חשובות:

• אין גוללים ספר תורה בציבור משום כבוד הציבור.
• אם שני אנשים קוראים משני ספרי תורה, אין פגם. אבל, אדם אחד שיקרא משני ספרים, יש בכך פגם.

שתי הלכות אלו נפסקו להלכה ב"שולחן ערוך" (אורח חיים קמד, ג-ד):

אין גוללין ספר תורה בצבור, מפני כבוד הצבור; ואם אין להם אלא ספר תורה אחד, והם צריכים לקרות בשני ענינים, גוללין, וידחה כבוד הצבור: אין קורין לאדם אחד בשני ספרי תורה, משום פגמו (פירוש שנראה כפוגם ומטיל דופי בראשון) של ראשון, אבל שלשה גברי בשלשה ספרים, כגון: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת, ליכא משום פגם.

במקרה הנידון אצלנו, הרי אם אחד יקרא את פרשת וזאת הברכה וגם פרשת בראשית, נצטרך לגלול את הספר תורה שתהיה בכך טירחא גדולה. האפשרות השניה להוציא שני ספרי תורה, אבל יש בכך בעיה מצד פגמו של ספר תורה. לכן, אי אפשר להוציא שני ספרי תורה ואחד יקרא בשני הספרים. אלא, יש לומר שנוציא ספר תורה אחד, ויהיה כדינו של ה"שולחן ערוך" שבמקרה שיש רק ספר תורה אחד, גוללים ונדחה כבוד הציבור.

אלא, יש לציין שבעל ה"מגן אברהם" (שם, ס"ק ז) הקשה שלא מובן מדוע ה"שולחן ערוך" פסק שנדחה כבוד הציבור כשאי אפשר, הרי בגמרא במסכת יומא התבאר שבמקרה שאי אפשר, אז קורא הכהן גדול בעל פה. על כך השיב שדווקא במקרה של כהן הגדול שהיו כל ישראל שם ולא מחלו. אבל, בבית הכנסת שיש רק מעט אנשים, אומרים שמסתמא מוחלים על כבודם כדי לקיים את הקריאה האחרת. אלא, אולי אפשר לומר שבמקרה שמדובר בגלילה כל כך ארוכה, כמו במקרה שלנו שצריך לגלול מסוף הספר לתחילת הספר, אין הציבור מוחל על כבודו, ולכן אין לגלול את הספר תורה. נראה שבמקרה כזה עדיף להוציא שני ספרי תורה ולחלק את העולים.

לכן, נראה להלכה למעשה, שנעשה כמו סדר בעל ספר "שערי אפרים". שלשה יעלו לקריאת פרשת וזאת הברכה. הרביעי יסיים את הקריאה של פרשת וזאת הברכה. ואז החמישי יקרא את פרשת בראשית וימשיך הלאה עוד כמה קריאות בספר תורה השני. בכך נוכל לעלות את אלו שהיו צריכים להיות חתן תורה וחתן בראשית. ואם הם אינם רוצים להיות חתן תורה וחתן בראשית בשנה זו, אז יהיו אנשים אחרים לחתן תורה וחתן בראשית.

ובפשטות אלו שיהיו חתן תורה וחתן בראשית יהיו חייבים לעשות קידוש לשמחה של גמרה של תורה.

אציין שהתייעצתי בעניין זה עם מו"ר הרב דוב ליאור שליט"א והוא אמר לי שיש להשלים את הפרשה שהחסירו, ויש להוציא שני ספרי תורה כיון שאין לגלול את הספר תורה, יש בכך טירחא דציבורא. לכן, יהיה כהן שיקרא את כל פרשת וזאת הברכה, ואפשר גם שיעלו כהן ולוי לקריאת פרשת וזאת הברכה. ואז ישראל יעלה לקריאה בתחילת פרשת בראשית וימשיכו שאר העולים וישלימו את קריאת פרשת בראשית.

התייעצתי גם עם הרב אשר וייס שליט"א והוא טען שהעדיפות היא לקרוא את פרשת וזאת הברכה בלי ברכה. ויעלו ז' עולים לקריאת פרשת וזאת הברכה ויברכו על הקריאה הזו. יוציאו שני ספרי תורה. בספר תורה ראשון יקראו בפרשת וזאת הברכה. ובספר שני יקראו בפרשת בראשית.

נראה שזו העדיפות הטובה.

אולם, יש לציין שיש מי שהעיר לי מדברי הנצי"ב[8] שסבר שיש איסור להוציא ספר תורה בלי שום סיבה. כיון שמשמע מדברי הירושלמי שחיוב ברכות התורה הוא מדאורייתא בעת שקוראים בתורה ברבים. הבבלי חלק על כך וסבר שעיקר חיוב ברכת התורה שהוא מהתורה, הוא כשמברך בינו ובין עצמו. ברכת התורה שמברך על קריאת התורה, היא רק תקנת חכמים, משום כבוד התורה. מכיון שאנחנו פוסקים כמו התלמוד הבבלי, אם יוציא ספר תורה, לא יוכל לברך על כך, כיון שאינו חייב לקרוא בתורה, והוי ברכה לבטלה. אם לא יברך, יעבור על דעת הירושלמי שצריך לברך על קריאת התורה. לכן אין להוציא ספר תורה לקרוא ברבים[9].

נראה לי, שיש דוחק בהסבר זה, שקשה לומר שחוששים לדעת הירושלמי, שאין פוסקים כמותו. מבואר ב"פרי חדש"[10], ב"מגן אברהם"[11] וב"ברכי יוסף"[12] שלא פוסקים כדברי הירושלמי. יש להוסיף לכך, שיש כאן ספק ספיקא. כלומר, יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן אם חיוב ברכות התורה הוא חיוב מהתורה, או מדרבנן. לדעת הרמב"ם, אין חיוב מהתורה לברך ברכות התורה. לדעת הרמב"ן[13], יש חיוב מדאורייתא לברך ברכות התורה, זה נמנה בתוך תרי"ג מצוות. אם כן, יש כאן ספק אחד אם בכלל יש חיוב מדאורייתא לברך ברכות התורה. אפילו אם נאמר שיש חיוב יש ספק אם החיוב מדאורייתא הוא כשקוראים את התורה בציבור, או כשקורא בינו לבין עצמו.

יש תשובה ארוכה של הרב יהושע מנחם אהרבנרג זצ"ל[14] שדן באריכות בדין קריאת התורה בציבור, בזמן שאין חיוב לקרוא בתורה. הוא דחה את הטענה של הנצי"ב, משום שלדעתו לא פוסקים כירושלמי. הרי בבבלי מבואר שהיו נוהגים בימי המשנה שהעולה הראשון לקריאת התורה מברך לפני הקריאה, והעולה האחרון מברך לאחרי הקריאה, אלו שעולים בין הקריאה הראשונה לקריאה האחרונה לא מברכים. אחר כך נהגו שגם אלו שעולים באמצע מברכים לפניה ולאחריה, וטעם התקנה משום הנכנסים והיוצאים שלא שמעו הברכה בתחילה או בסוף ויחשבו שלא צריכים לברך על קריאת התורה לפניה ואחריה. לפי ההבנה שיש חיוב דאורייתא לברך על ברכת התורה כשלומדים בציבור, הגמרא היתה צריכה לומר שיש טעם יותר טוב לכך שגם אלו שעולים באמצע מברכים על קריאת התורה. הרי יש לגזור שמא אלו שיעלו באמצע לא יכוונו לצאת ידי חובה בברכת העולה הראשון, ואז כשיעלו לתורה ולא יברו יעברו על עשה דאורייתא. לכן, הוא כתב שאין מקום לחוש לדברי הירושלמי. לא מצינו בשום מקום שחששו הפוסקים לדברי הירושלמי כשהם נגד הבבלי. הוא הוסיף, שבעל ה"מגן אברהם"[15] סבר שגם לדעת הירושלמי, אם בירך ברכת התורה בבוקר ביחידות, ברכת התורה שמברך אחר כך בציבור היא רק מדרבנן.

יש להעיר על דברי בעל ה"מגן אברהם", שלא כך משמע מדברי בעל ספר "באר שבע". גם מדברי האחרונים שהלכו בדרכו של בעל ספר "באר שבע" לא נקטו כך. בהערות על ספר "מקראי קודש"[16] מבואר שחיוב ברכה על קריאת התורה הוא מדאורייתא, אפילו שבירך ברכות התורה בבוקר.

יש להוכיח שרבים מהאחרונים סברו שאפשר להוציא ספר תורה גם במקום שאין חיוב:

• יש מנהג להוציא ספר תורה לכבוד חתן, וקוראים בספר תורה שמדבר בעניינו של חתן – "ואברהם זקן"[17].
• יש נוהגים לקרוא בתורה בחודש ניסן, בכל יום בנשיא שלו[18].
• מובא שהרדב"ז והאר"י ז"ל נהגו לקרוא בספר תורה, שנים מקרא ואחד תרגום, וראוי שמי שבקי בטעמים ונקודות בעל פה, שכך יעשה[19]. בעל ספר "נימוקי אורח חיים"[20], למד מזה לדין של הוצאת ספר תורה שלא לצורך, שמותר לעשות כן. אך יש להעיר, שלפי הטעם של הנצי"ב, אין מקום ללמוד מקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, כיון שאינו קורא בציבור, אלא בינו ובין עצמו.
• יש נוהגים לקרוא בספר תורה ב"משנה תורה" בליל הושענה רבה[21].
• הרבנים הראשים לישראל נהגו ונוהגים לקרוא בספר תורה במוצאי שנת שביעית, לזכר מעמד הקהל[22].[23]

לכן, לא נראה שיש לחוש לדברי הנצי"ב ואפשר להוציא את פרשת "וזאת הברכה" ולא לברך על הקריאה הזו.

 

 

[1] רש"י (מסכת סוטה לג, ע"א, ד"ה כל התורה בכל לשון) דן בנוגע למחלוקת התנאים אם התורה בכל לשון נאמרה, או דווקא בלשון הקודש. רש"י הסביר שכוונת הדברים לעניין קריאת התורה בכל שבת ושבת. מחלוקת התנאים הזו היא מחלוקת שנוגעת להבנת הפסוקים. אם כן, מתברר שמדובר בחיוב דאורייתא. לכן, התוס' (מסכת ברכות יג, ע"א) הקשה על דברי רש"י שהרי מדובר בתקנת עזרא [צריך לומר שמדובר בתקנת משה רבינו], לא מדובר בחיוב מדאורייתא. רבים מהראשונים הסבירו שבגמרא מדובר בקריאות שחיובן מדאורייתא, כגון פרשת זכור, פרשת פרה וכו' (עיין תוס' שם; תוס' רא"ש שם; חידושי הרשב"א שם; ועוד ראשונים רבים). ר' יואל סירקיס ("בית חדש", אורח חיים, סימן תרפה) דן ביישוב דברי רש"י, ונראה מדבריו שהבין שחיוב קריאת הפרשה בכל שבת ושבת הוא חיוב מדאורייתא; בהקשר זה אציין לדברים שכתב החיד"א ("ברכי יוסף", אורח חיים, ריש סימן קלה): "איברא דחזיתיה להרשב"ץ עצמו שם בח"ב סי' קס"ג שנשאל על מי שנשבע שלא לעבור לפני התיבה שכתב וז"ל, ונראה שהיא מ"ע מן התורה, שהרי לעבור לפני התיבה אינה אלא להוציא הרבים ידי חובתן בדברים שבקדושה ובקריאת התורה, ושתיהן מן התורה, שהרי בדברים שבקדושה אמרו (ברכות כא ב) מנין שאין היחיד אומר קדיש וקדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וכו', ודין קריאת התורה מ"ע מן התורה היא, שאף ברכת התורה לפניה מן התורה כדאמרינן (ברכות כא א) מנין לברכת התורה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא, והרמב"ן הכניסה במנין המצוות (בנוספות לעשין מצוה טו), וכיון שלעבור לפני התיבה יש בו מצוה מן התורה להוציא הרבים בדברים שבקדושה ולקרות התורה, א"כ הנשבע שלא לעבור לפני התיבה הוא כנשבע שלא לעשות סוכה וכו', שלא חלה שבועה, עכ"ל. ולפום ריהטא לא זכיתי להבין דבריו, דמוכח מדבריו דקריאת התורה בצבור היא מן התורה, ולא ידעתי היכי הויא מן התורה, והלא היא תקנת נביאים, וזו אינה תורה, דכל דתקון רבנן דברי סופרים מקרי, וכמ"ש מרן בכ"מ פ"ג דחנוכה (ה"ו) אטו מי נימא דתקנת משה לקרות בתורה אינה מדברי סופרים. ע"ש".

[2] הדברים נפסקו להלכה גם ב"שולחן ערוך", אורח חיים קלז, ג.

[3] דעה זו היא דעת מהר"ם מינץ (סימן פה). והוא הובאה על ידי פוסקים רבים. "מגן אברהם", אורח חיים קלה, ד; "כנסת הגדולה", אורח חיים רפב, הגהות הטור;  "עולת שבת" שם, ס"ק ד; "עטרת זקנים", אורח חיים קלה, ב;  "דגול מרבבה" שם;  "יד אהרן" שם, בהגהות הטור; "סולת בלולה" שם, ס"ק א; "באר היטב" שם, ס"ק ד; שו"ת "זרע אמת", חלק ג, אורח חיים, סימן יד; בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים קלה, ז) הזכיר את מחלוקת הפוסקים.

[4] עיין שו"ת "בית דוד", אורח חיים, סימן קו; שו"ת "דבר משה", אמרילייו, סימן נ; "פרי חדש", אורח חיים קמד, א; שו"ת "חיים שאל", חלק ב, סימן טז; ספר "לדוד אמת", סימן ט, אות ב; ספר "מטה יהודה", אורח חיים רפב, יד; "פתח הדביר", חלק א, סימן קלה, ס"ק ג-ד; "שולחן הטהור", אורח חיים קלה, ז; בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים קלה, ז) ציין למחלוקת הפוסקים. והביא שבעל ספר "שולחן עצים" כתב שהנוהג לקרוא את שתי הפרשיות אפילו שהן משני חומשים שונים, לא מוחים בידו; בעל ספר "כף החיים" (אורח חיים קלה, ה) ציין למחלוקת הפוסקים בדבר. וציין למספר פוסקים שכתבו שיכול לקרוא אפילו כשמדובר בשני חומשים שונים. ואין לומר ספק ברכות להיקל כיון שבכל מקום שקורא בתורה, יש חיוב לברך.

[5] דין זה הובא להלכה ב"משנה ברורה", אורח חיים קלה, ז.

[6] גם הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ("שיח תפילה", סימן ו, אות ח) פטר ללכת למנין אחר, כיון שהוא סבר שחיוב קריאת התורה הוא חיוב על הציבור; הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (שו"ת "הר צבי", אורח חיים, סימן עב) האריך במחלוקת הזו, אם מדובר בחובת הציבור, או חובה על כל יחיד ויחיד; גם ר' חיים מבריסק (מובא ב"ברכות שמואל", מסכת יבמות, סימן כא) האריך בחקירה זו.

[7] הרב יצחק יוסף שליט"א ("ילקוט יוסף", אורח חיים, סימן קלה, הערה ח) הביא מבעל ספר "לשון חכמים" (דף ג, ע"ד) שהביא מדברי בעל ספר "צנצנת המן" שכתב שיש קודם לקרוא את הפרשה משבת הנוכחית ולא זו שהחסירו כמו בתשלומין, שקודם מתפללים את החובה ואחר כך את התשלומין. אבל, בעל ספר "לשון חכמים" חלק על דבריו. וגם הרב יצחק יוסף הוכיח כנגד דבריו.

[8] שו"ת "משיב דבר", חלק א, סימן טז.

[9] יש לציין לדברי בעל ספר "משפטי שמואל" (דבריו מובאים בשו"ת מהרש"ם, חלק א, סימן קעה) שגם משמע מדבריו שאין להוציא ספר תורה לקרוא בה כשאין חיוב לקרוא בתורה; נוסיף שגם בעל ספר "באר שבע" (מסכת סוטה לג, ע"א, ד"ה כל התורה וכו') ובעל שו"ת "משכנות יעקב" (אורח חיים, סימן ס) סברו שחיוב ברכות התורה כשקורא בציבור, הוא חיוב מדאורייתא; עיין גם בשו"ת "דבר אברהם" (חלק א, סימן טז, אות יח-כד) שהאריך בדין זה.

[10] אורח חיים קלט, ח.

[11] אורח חיים קלט, ה.

[12] אורח חיים, סימן מז, ד"ה ותו ק"ק וכו'.

[13] השגות על ספר המצוות לרמב"ם, שכחת עשין, עשה טו.

[14] שו"ת "דבר יהושע", חלק א, סימן פח, אות ג.

[15] אורח חיים קלט, ה.

[16] הררי קודש, הלכות ארבע פרשיות, סימן ב, מס' 6.

[17] עיין ב"ספר העתים", סימן קפח; "כנסת הגדולה", אורח חיים, סימן רפא, הגהות הטור; "מגן אברהם", אורח חיים קמד, ה.

[18] עיין "באר היטב", אורח חיים תכט, ו; 'ליקוטי מהרי"ח', סדר הנהגת חודש ניסן; "נימוקי אורח חיים", סימן תרסט; שו"ת "בצל החכמה", חלק ב', סימן כג.

[19] עיין "באר היטב", אורח חיים רפה, א.

[20] סימן תרסט.

[21] עיין בספר "פסקי תשובות", סימן תרסד, אות א; ראיתי שגם האדר"ת ("נפש דוד", עמ' נג) נהג לקרוא בספר תורה בליל הושענה רבה. האדר"ת משער שקבעו את המנהג הזה לזכר מצות הקהל, שקרא המלך משנה תורה בבית המקדש, בחג הסוכות.

[22] עיין בתשובתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל (שו"ת "היכל יצחק", אורח חיים, סימן ס) שמצא אפילו פתרון לברך. הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל (בספרו "השמיטה, היובל ומצות הקהל", במשנת הרב עוזיאל עמ' 167-173) התיר את הקריאה בתורה במעמד הקהל. הוא סבר שאין שום איסור לקרוא בתורה, כשאין שום חיוב. עיין בתשובתו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ו, אורח חיים, סימן לח) שחלק על הפתרון של הרב יצחק הלוי הרצוג באמירת ברכה על קריאת התורה זכר למעמד הקהל. אך, נראה שלא חלק בנוגע להוצאת ספר תורה. עיין במאמרו המקיף של הרב יהודה זולדן שליט"א (בספרו "מלכות יהודה וישראל", מאמר לתולדות "זכר להקהל" מאחר החורבן עד ימינו, עמ' 444-478) שהביא מנהג הרבנים הראשים לישראל בכל שנה ושנה.

[23] ראיות 2-4 אינן ראיות נגד דברי הנצי"ב, כיון שמדובר על קריאת יחיד. הנצי"ב דיבר דווקא כשקוראים את התורה בציבור. אמנם, משמע שקריאת הנשיאים הוא מנהג של קריאת התורה בציבור. יש מחלוקת אחרונים, מה הדין ביום שקוראים בתורה, האם יש לקרוא בפרשת נשיאים מיד לאחר קריאת התורה, או לקרוא לאחר התפילה (עיין "פסקי תשובות", סימן תכט, אות ז). בכל אופן, מכל הראיות יש להוכיח שאין איסור להוציא ספר תורה כשאין חיוב, מצד טלטול ספר תורה שלא לצורך.

---

להורדת המאמר לחצו כאן