מבוא
במאמר הקודם הרחבתי את הדיבור בנוגע לכך שהרמב"ם העמיד את השכל במרכז. לכן, ספרו הראשון, בחיבורו "משנה תורה", נקרא ספר "המדע". הידיעה יש בה חשיבות מרובה. אולם, יחד עם זאת, כאן ברצוני לעלות ולהראות שהרמב"ם לא היה רק איש השכל, אלא היה איש הרגש. בוודאי אי אפשר לחיות חיים רק עם שכל קר. יש לנו לחבר בין השכל והרגש.
הרמב"ם איש הרגש
הרב יהודה ליב הכהן מימון זצ"ל (בספרו "רבי משה בן מימון, תולדות חייו ויצירתו הספרותית", עמ' קלז-קמא) כתב:
וכאן אני מוצא לי חובה להעיר הערה אחת כלפי מה שבדורות האחרונים התחילו לחשוב, כי שכלו של האדם, המוח ולא הלב, – הוא השליט על כל מעשיו ועניניו, ומתוך הכרה זו בא אחד הסופרים ("אחד העם") לידי מסקנה במאמר מיוחד ("שלטון השכל"), כי הרעיון המרכזי של הרמב"ם שממנו נובעות השקפותיו הדתיות המוסריות, הוא שלטון השכל; ואולם, הדעה הזאת, שגם הרמב"ם עשה את השכל לשליט על הדת, היא מוטעת ומופרכת מעיקרה וכל הקורא בעיון ובהתעמקות בספריו של הרמב"ם, גם ב"פרושו למשניות", גם ב"משנה תורה", גם בספרו "המורה", וגם בתשובותיו ומאמריו, יראה וידע, כי דעה זו על הרמב"ם היא חסרת כל יסוד… וכשם שבפירושו למשנה השתמש בכל הזדמנות, גם בשעה שהיה עסוק בביאור הלכה – לדבר מתוך רגש על המאור שביהדות ודעותיה הצרופות כן גם ב"ספר המצוות" הוא מבליע בנעימה כפעם בפעם איזה רעיון מוסרי, תורני-דתי שיש בו לזעזע נימי הלב ולעורר את הרגש שבנפש האדם… כמו כן כשהוא מדבר על מתנות אביונים בפורים הוא כותב בהלכות מגילה, פרק ב, הלכה יז: כי "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". מתוך דבריו אלה אנו מרגישים שוב את שלטון הרגש על השכל אצל הרמב"ם… וכמה רגש יש בדברי הרמב"ם, כשהוא מדבר ב"ספר המצוות", עשה ט, על קידוש השם… דברי רגש כאלה וכאלה אנו מוצאים בדברי הרמב"ם, אם ב"פירושו למשניות", אם בספרו "משנה תורה" ואם ב"ספר המצוות" שלו…
עוד נפנה לעיון בדברי הרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל (בספרו "בעקבות היראה", עמ' 81-82, הוצאת מוסד הרב קוק, תשע"ח) שגם הלך בגישה זו:
מר. ש. ר. כותב: "ספר המדע אינו רק מבוא בלבד, פרוזדור לטרקלין; לכשתרצה פותח הוא וחותם כאחד, תמצית ל'משנה תורה' כולו. כי אם גם השלים איש 'המדע' עם האהבה והעבודה – שורש נשמתו היה במדע; הציווי המוחלט של וידעת גדול היה [אצלו] מזה של ואהבת". אבל נגע נא בעצמנו: כלום אין זו ארעיות יתרה ששימשה לפני בעל המבוא הנכבד בשעה שנכתבו מלפניו דברים בוטים הללו "שהרמב"ם היה צריך להשלים עם האהבה והעבודה"?!… מי שהביט בעין חפשית אל 'הנשר הגדול' הזה במעוף קדשו הענקי ולא כבש את מבטו עליו בשפופרתם של שד"ל וההולכים בעקבותיו ראה והכיר תיכף ומיד שהאהבה עם העבודה היתה אצלו תמיד בתור כתר למדעו, מדרגת המדע העליונה, הפסגה המתנשאה לכל לראש; לא להשלים עמה יעץ, כי אם להתרומם לה יום יום בקיום המצוות ומעשים טובים הנבנים על יסוד המדע. הלא אלה דבריו (הלכות יסודי התורה ד, יב): "בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו [בדברי המדע] – מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא". (הלכות תשובה י, ג) – "וכיצד היא האהבה הראויה [הבאה מתוך המדע]? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה, יתרה, עזה מאד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולה חולי האהבה' וכו' ". נמצאת אומר, שהציווי העליון של 'ואהבת', הנאמר בפרשת שמע יסוד מדענו, גדול הוא ורם הוא מזה של 'וידעת', שהרי רק אחרי שהוא 'מתבונן בדברים הללו' באה לו אהבה זו, נמצא שהיא תכלית הידיעה – ודלא כהא דמשמע איפכא מדברי מר ש. ר. אולם אין להאשימו! כי משמעות מוטעה זו בדעת הרמב"ם קנין הרבים היא, קנין השיטה המהלכת בספרות זה כמה שנים לראות את דמות הרמב"ם שלנו כראות פילוסוף מיובש, להבדיל, אין בו אלא מוחו… וכדאי להכיר דרך כלל כי זהו אפים של גדולי ישראל: הם יודעים לאחד באיחוד נפלא את הרגש עם השכל, שיהיו סמוכים זה על שולחנו של זה, אחוזים ודבקים איש ברעהו דבק פנימי, אורגני, עד שיתהוו לרוח אחד…
וכן כתב הרב מרדכי דב רבינוביץ (בפתח דבר ל"אגרת השמד", הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' יא) בנוגע לאגרות הרמב"ם שמתוכן מתגלה רגישותו של הרמב"ם – רמב"ם בעל הרגש:
כי לא הרי אגרות הרמב"ם כהרי חבוריו התורניים והפילוספיים. בעוד באלה האחרונים אנו רואים את גאון הגאונים עטרת הפילוסופים ובעל שלטון השכל אשר מרומים ישכון ולאו כל אדם זוכה להיות ניאות לאורו; אישיות ענקית אגדית העוממת בגובה קומתה וברום מעלתה את כל אשר מסביב לה ומשמיעה ממרום שבתה דעות צרופות-נשגבות ומחשבות מופשטות-עמוקות והיא נעלה ורחוקה מאתנו – רואים אנו באגרותיו את רמב"ם האדם, בעל שלטון הרגש הקרוב לנו וחביב עלינו; איש החי חיים ממשיים-ארציים, חברתיים-אנושיים כמונו בני תמותה פשוטים. אמנם, איש מבני העלייה, בעל מדות תרומיות ומעלות מעולות ונעלות, אבל אדם רגיש ככל האדם… אגרות הרמב"ם אין בהן לא משויון הנפש של פילוסוף וקרירותו, ולא מיבשות הרוח של בעל הלכות וצחיחותו – אך יש בהן רחשי לב איש רעים להתרועע, הגיגים נפשיים של ידי נאמן השואף לאהבה, שלום ורעות אמתית, ואשר תסלוד נפשו לזיופי אהבה וידידות רמיה של חנפי לב… באגרותיו אנו חשים זעזועי נשמה רוטטת של אב רחמני העומד מלא דאגה וחרדה למראשותי בנו… זה הכלל: אי אפשר להכיר את תולדות הרמב"ם האיש בלי אגרותיו הפותחות פתחים ואשנבים להציץ בעדם אל תוך נפשו הגדולה פנימה, ואך מהן ובהן אנו נוכחים לדעת: כי כגודל מעלת תורתו וחכמתו, כן גודל מעלת נפשו הזכה ורוחו הנדיבה.
כך גם כתב הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (בספר "מבקשי פניך", עמ' 236):
למרות שהרב ז"ל היה בקי ב'מורה נבוכים' ובשאר כתביו של הרמב"ם, כשלימד "מורה נבוכים" היה מדגיש: הרמב"ם האמיתי אינו הרמב"ם של המשכילים, אלא הרמב"ם של שלושת הפרקים האחרונים של "מורה נבוכים", שהוא מלא רגש.
יישוב הסתירה
אין דברים אלו סותרים את הדברים שכתבתי בנוגע למאמר "ספר המדע". שם הדגשתי את נקודת השכל בדברי הרמב"ם. בוודאי הרמב"ם ראה את ה"צלם א-להים" שבאדם בהקשר לשכל. ואת השכל כעיקרו של האדם. אך, יחד עם זאת, בוודאי היה בו רגש ואהבה שקשורים בעבותות עם שכלו. הרב מימון הדגיש כאן את הרגש, אך נראה שאי אפשר להתעלם מהמקורות שהובאו לעיל שבוודאי מהם למדים שהרמב"ם ראה את השכל כעיקרו של האדם. אלא, יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהרגש שהיה מצוי ברמב"ם. יש להבין ששני כוחות אלו פועלים ביחד. אולם, נראה שבוודאי השכל הוא עיקרו של האדם לפחות במשנתו של הרמב"ם. ויש להעיר שהרב מימון הכניס כאן נקודות של רגש שהן קשורות למאמרים רעיונים. הוא הבין כשהרמב"ם הכניס רעיונים מחשבתיים, יש כאן כניסה של הרגש. אין הכרח גמור להבנה זו, אלא להיפך מדובר בנקודות מחשבתיות – שכליות. אלא, יחד עם זאת, נראה שהאגדה היא קשורה יותר לרגש של האדם. האגדות מביאות את האדם לאהבת ה' וליראת שמים. מובא בגמרא במסכת פסחים (קיד, ע"א) שאמר ר' יצחק בן פנחס דאגדתא: "כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא". וכן, נאמר בספרי (פרשת עקב, פיסקה מט): "דורשי רשומות אומרים: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו". לכן, נראה שבוודאי בענייני האגדה מדובר יותר על הרגש.
אנשי בריסק גם אנשי רגש
הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (בספר "מבקשי פניך", עמ' 236-237) כתב:
הרב ז"ל [הכוונה לרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל] ידע היטב מה חושבים על עולם ההלכה של בריסק. הוא הכיר את התיזה של 'בין שני הרים'[1], הוא ידע שחושבים על בריסק כמקום מאוד קר ויבש, ועשה מאמצים מכוונים בנושא זה. איני אומר שהיה כאן חלק ממבצע, אבל ההתייחסות לכך ודאי הייתה. במסה "איש ההלכה" בא לידי ביטוי מיוחד הרצון שלו להדגיש, שאמנם, לפי תפיסתם אותם "המשכילים", העולם שלנו "הבריסקאים" הוא עולם יבש, ואני אומר, שאני, כמי שעומד בפנים ולא כמי שמציץ מבחוץ, אני אומר לכם: זהו עולם עם עומק רגשי! מלא עוצמה רגשית… פעם אמר ר' יצחק גיסי, אצלנו, אצל החסידים, אומרים: "הרב מבריסק לא נעשה חסיד, אבל ללגלג הוא כבר לא ליגלג". זה ביטוי חשוב על בריסק. עובדה היא, שהרב ז"ל ראה צורך לומר לקורא את כתביו מה ר' חיים הלוי מבריסק חשב או הרגיש בלב. מה היו רגשותיו בראש השנה וביום כיפור, כשהוא ישב ולמד. הייתה בזה עצמה רגשית מעל ומעבר למי שיכתוב ויקרא כמה שירים.
עוד נביא את דברי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (בספר "מבקשי פניך", עמ' 21):
הזיקה הייחודית הזאת לקב"ה מביאה את האדם העוסק בתורה לרוממות רוח. רוממות הרוח, שאדם מרגיש בעקבות הזיקה הזאת, היא ממד אמיתי עם שורשים אמיתיים. ר' חיים מוולוז'ין ידוע כמי שדיבר בספרו "נפש החיים" (שער ד, פרק ג) על לימוד תורה לשם התורה. לא לשם "פרומקייט", לפיכך, רבים רואים אותו כמי שראה בתורה מצרך אינטלקטואלי שמקורו בטרנסצנדנטלי. סוברים הם שר' חיים לא ראה בתורה דבר מעבר לכך. אבל אותו ר' חיים כותב (שם, פרק ז): מי שמתיישב ללמוד תורה, ואינו רואה את עצמו שטוף כולו בתחושה המרוממת של עיסוק בתורה, עליו לסגור את הגמרא, להתבונן, ולהעמיק בחוויה דתית, לחדש את הקשר שלו עם הקב"ה, ורק אז לשוב לתלמודו. אני רוצה לחשוב שלא המקובל שבר' חיים אומר את הדברים הללו, אלא הרציונליסט שבו הוא שאומר את הדברים הללו.
סיכום
עלינו לחבר בין השכל לרגש, להיות אנשי שכל ואנשי רגש. אסור שאנחנו ניגרר אחר הרגש ונפעל על פי הרגש. אלא, בוודאי עלינו לשקול את מעשינו ואת התנהגותנו על פי השכל. אך, יחד עם זאת, עלינו להיות אנשים בעלי רגש ורחמנות שמרגישים את כאבם של הזולת.
[1] "בין שני הרים" הוא סיפור מאת י"ל פרץ, המתאר את עזיבתו של תלמיד את בית המדרש הבריסקאי מחמת היותה של התורה שם תורה יבשה וקרה כקרח, ואת מפגשו הטעון עם רבו, הגאון מבריסק, לאחר שהפך להיות "הצדיק מביאלא".
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/12/הרמבם-שכל-עם-רגש.docx