מבוא
במאמר הבא ברצוני לדון בשאלה, האם מותר לאדם להתחפש לנכרי כדי להינצל. שאלה זו באה לידי מעשה בתקופת השואה, ונרצה לבחון את השאלה מבחינה הלכתית.
דין יהרג ואל יעבור באיסור עבודה זרה, רציחה וגילוי עריות
נתחיל בעיון בדין יהרג ואל יעבור באיסור עבודה זרה. מובא בגמרא במסכת סנהדרין (עד, ע"א):
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג – יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ועבודה זרה לא? והא תניא, אמר רבי ישמעאל: מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג – תלמוד לומר וחי בהם – ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא – תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי. – אינהו דאמור כרבי אליעזר. דתניא, רבי אליעזר אומר: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, – אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר בכל מאדך. גילוי עריות ושפיכות דמים – כדרבי. דתניא, רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח? מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה – ניתן להצילו בנפשו, אף רוצח – ניתן להצילו בנפשו. ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח – יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה – תהרג ואל תעבור, רוצח גופיה מנא לן? – סברא הוא. דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא – קטלינא לך. – אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.
מגמרא זו מתבאר שעל ג' עברות יש דין יהרג ואל יעבור. בנוגע לשאר עברות אין ציווי לאדם ליהרג.
ויש לנו לבחון האם חיוב ליהרג על ג' עברות אלו נובע ממצות קידוש השם ואיסור חילול השם, או שיש להם ציווי שונה ואין כאן שום עניין עם מצות קידוש השם ואיסור חילול השם. מפשטות דברי הגמרא מתבאר שהחיוב של עבודה זרה נובע ממצוות "ואהבת את ה' א-להיך… בכל נפשך". החיוב של שפיכות דמים נובע מכוח הסברא – מאי חזית וכו'. וחיוב של גילוי עריות נובע מההיקש לשפיכות דמים. דהיינו אין כאן חיוב מכוח קידוש השם ואיסור חילול השם. אולם עדיין, יש מקום לשאול האם יש גם קיום של מצות קידוש השם ואיסור חילול השם בכך שנהרג על ג' עברות.
בהמשך הגמרא במסכת סנהדרין (שם) מבואר:
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
חילוקים אלו נאמרו רק לגבי שאר עברות. אבל לגבי ג' עברות שהוזכרו לעיל יש חיוב ליהרג אפילו בצנעה וגם שלא בשעת השמד. אם כן, יש להבין שמדובר על חיוב אחר.
החיוב ליהרג על שאר עברות כשהדבר נעשה בפרהסיא נובע ממצות קידוש השם כפי שמתבאר בגמרא במסכת סנהדרין (עד, ע"ב):
וכמה פרהסיא? – אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם. פשיטא, ישראלים בעינן, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. בעי רבי ירמיה: תשעה ישראל ונכרי אחד מהו? תא שמע, דתני רב ינאי אחוה דרבי חייא בר אבא: אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה וכולהו ישראל – אף כאן עשרה וכולהו ישראל.
אם כן, נראה שיש לנו ללמוד שהחיוב ליהרג על ג' העברות אינו קשור למצות קידוש השם. מדובר על עניין שעומד בפני עצמו.
אלא, יש לדון האם יש קיום מצות קידוש השם גם כשהדבר נעשה בצנעה? שאלה זו נשאלת לגבי חיוב ליהרג במקרה של שעת השמד אפילו בצנעה, וכן לגבי ג' עברות.
נעבור לעיון בסוגיא נוספת במסכת סנהדרין (עד, ע"ב):
הא אסתר פרהסיא הואי! – אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר: הנאת עצמן שאני. דאי לא תימא הכי – הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו? אלא הנאת עצמן שאני. הכא נמי: הנאת עצמן שאני. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: נכרי דאמר ליה להאי ישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא, ואי לא קטילנא לך – ליקטיל ולא לקטליה. שדי לנהרא – ליקטליה ולא ליקטול. מאי טעמא – לעבורי מילתא קא בעי.
יש לדון האם החילוק בין להנאת עצמו ובין מתכוין להעבירו נאמר גם לגבי ג' עברות וגם בשעת השמד, או הדברים נאמרו דווקא לגבי שאר עברות כשהדבר נעשה בפרהסיא ושלא בשעת השמד?
בנוגע לשאלה האחרונה, נציין שיש בדבר מחלוקת בין הראשונים. הרז"ה ב"מאור הגדול" (על הסוגיא במסכת סנהדרין) נקט שגם לגבי גילוי עריות אין חיוב ליהרג במקרה שמתכוין להנאת עצמו. במקרה של איסור עבודה זרה ורצח הוא טען שאין חילוק. אבל הרמב"ן (ב"מלחמות ה' " שם) נקט בגישה אחרת. הוא טען שלגבי ג' עברות הללו אין חילוק בין שמתכוין להנאת עצמו ובין שמתכוין להעבירו. הדברים מבוססים על הנקודה שכתבתי לעיל שהחיוב ליהרג על ג' עברות אלו אינו נובע מקידוש השם, אלא משום חומר העברה:
תדע שהרי ג' עבירות אלו החמורות לא מפני קדוש השם נאסרו לפיכך אף על פי שאינו מתכוין להעבירו אסור אבל שאר העבירות שנאסרו מונקדשתי הותרו להנאת עצמן דהא ליכא משום קדוש השם.
אבל, צריך להבין את הסברא של הרז"ה. מדוע שיהיה חילוק בין שמתכוין להעבירו ובין שמתכוין להנאת עצמו במקרה של גילוי עריות ועבודה זרה?
נבחן את השאלות שהצגנו לעיל לאור דברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, א-ד):
כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו: במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד: וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים: כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם…
הרמב"ם פותח את דבריו באמירה "כל בית ישראל מצוין על קידוש השם וכו' ", ואז כתב "כיצד". דהיינו הוא בא לבאר איך הציווי לקידוש השם. אלא, בתחילה הרמב"ם אינו מביא את החיוב של קידוש השם. בתחילה הוא כתב שבמקרה רגיל שכופים אדם לעבור איזו עברה, יש דין יהרג ואל יעבור. בהמשך הוא ציין שבמקרה של ג' עברות יש דין יהרג ואל יעבור. ויש מקום לעיין, האם מדובר כאן על חיוב של קידוש השם, וזה שייך אל ה"כיצד" שנאמר בתחילה, או שמצות קידוש השם רק בא לידי ביטוי בהמשך כשדיבר במקרה שהעובד כוכבים מתכוין להעבירו על דתו והיה בפני עשרה מישראל, אז יש חיוב ליהרג ולא לעבור. וכן, בשעת השמד, יש חובה ליהרג ולא לעבור אפילו כשמדובר בצנעה. הדברים אינם ברורים לגמרי. אך בסיום דבריו הוא כתב ש"כל מי שנאמר בו יהרג ולא יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם". אם כן, זה כולל גם את הג' עברות, שגם לגבן יש חיוב ליהרג ולא לעבור. ולפי זה, יש ללמוד שיש בג' עברות אלו קיום מצות קידוש השם. היה אפשר לתרץ בדוחק, שלא היתה כוונתו לכל העברות. אלא, לעברות הללו שיש חילוק בין שהוי בצנעה ובין שהוי בפרהסיה וכן בין שלא הוי בשעת השמד ובין שהוי בשעת השמד. אך זהו דוחק, כיון שהרמב"ם סתם את דבריו. אלא, אפשר להסביר שאכן, גם בנוגע לג' עברות אלו אם הוא נהרג ולא עבר קיים מצות קידוש השם. אבל אין החיוב מכוח קידוש השם, אלא זהו חיוב שונה. אין לזה את הגדרים של קידוש השם. והנפק"מ בדבר היא בנוגע לדברי הרמב"ם בתחילת דבריו שחילק בין שכוונת העכו"ם להנאתו או להעביר את היהודי על דתו. חילוק זה נאמר רק בנוגע לשאר עברות, ששם החיוב הוא רק מכוח קידוש השם. אבל בנוגע לג' עברות אין חילוק מה כוונת זה שרוצה שיעבור את העברה. אלא, בדברי הרמב"ם בנקודה זו יש מקום להסתפק כיון שהחילוק בין הנאת עצמו ובין שמתכוין להעבירו הובא לאחר שציין את הדין של יהרג ואל יעבור על ג' עברות, ויש מקום להבין שהדברים נאמרו גם לגבי ג' עברות.
כדי לברר את דברי הרמב"ם נעיין בדבריו במקום אחר, בדבריו באגרת "קידוש השם":
המין הראשון בחלוקת המצוות בשעת האונס לשלשה כללים מהמצוות, והם: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. הדין בהן הוא שכל זמן שיאנס על אחת מהן הוא מצוה שיהרג ואל יעבור בכל זמן ובכל מקום ועל איזה ענין שיהיה. אמנם אמרי "בכל זמן", רצוני לומר בין בשעת השמד ובין שלא בשעת השמד; ואמרי "בכל מקום", רצוני לומר בין בצניעות בין בפרהסיא; ואמרי "על איזה ענין", רצוני לומר בין נתכון להעבירו בין שלא נתכון להעבירו יהרג ואל יעבור. ושאר המצות כולן מלבד אלו השלש אם אנסו עליהן אונס, יביט אם להנאת עצמו נתכון – יעבור ואל יהרג בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד, בין בסתר בין בפרהסיא, וראיה לדבר זה בפרק "בן סורר ומורה" (סנהדרין ע"ד ב'): והא אסתר פרהסיא הואי? אמרו: אסתר קרקע עולם היא! רבא אמר: הנאת עצמו שאני! וקימא לן הלכה כרבא. אם כן הנה נתבאר לך, שכל זמן שנתכון להנאת עצמו – יעבור ואל יהרג אפילו בפרהסיא ובשעת השמד.
כאן מבואר בצורה מפורשת שיש חיוב ליהרג על הג' עברות גם כשמתכוין להנאת עצמו. כמובן, שאפשר לטעון שהרמב"ם חזר בו מדבריו באגרת "קדוש השם", שהיא אגרת מוקדמת ונכתבה עוד בצעירותו של הרמב"ם. אולם נראה שבמקום שדברי הרמב"ם אינם ברורים דיים, יש לברר את דבריו על פי מקורות אחרים על אף שנכתבו בזמנים שונים. לכן, מסתבר לטעון שהרמב"ם הבין שעל ג' עברות יש חיוב ליהרג גם כשמתכוין להנאת עצמו. והדברים עוד יתבררו בהמשך.
רק נציין שגם בעל "כנסת הגדולה" (יורה דעה קנז, הגהות בית יוסף, אות ב) נקט שלדעת הרמב"ם יש חיוב ליהרג על הג' עברות אפילו שאינו מתכוין להעבירו ורק מתכוין להנאת עצמו.
נחזור לעיין בדברי הרמב"ם, אם לדעתו יש קיום מצות קידוש השם ואיסור חילול השם במקרה של ג' עברות. נבחן את דברי הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה ט):
והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו (אמור כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית' ואמונת יחודו. כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג) בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה אבל פחדו הכל ולא נצטותה מצוה זו אלא למעמד הגדול ההוא שפחד ממנו העולם כלו והיה בו ראוי שיפורסם הייחוד ויגלה ברבים בעת ההיא. ויעד השם על ידי ישעיה (כט) שלא תשלם חרפת ישראל בעדות ההיא ושייראו בהם ילדים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות וימסרו נפשם ויפרסמו ויחזקו האמונה ויקדשו את השם ברבים כמו שצונו יתעלה על ידי משה רבנו. והוא אמרו לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגומר. ולשון ספרא (אמור ספ"ט) על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים.
הרמב"ם לא מזכיר כאן את הג' עברות. ואם כן, משמע מדבריו שהחיוב ליהרג על ג' העברות אינו נובע ממצות קידוש השם. יש עוד מקום ללמוד מדבריו שגם לא מקיימים מצות קידוש השם. נוסיף שיש מקום להבנה שאין קיום מצות קידוש השם אלא אם כן הדבר נעשה בפרהסיא. ולכאורה, לפי זה, יש לומר שבמקרה של שעת השמד במקרה של צנעה, אין מצות קידוש השם. אלא, לפי זה, צריך להבין מאיזה חיוב יש ליהרג. בעל "הלחם משנה" (הלכות יסודי התורה ה, ד) הבין מדברי הרמב"ם שבמקרה שהוי בעשרה מישראל יש גם מצות קידוש השם וגם איסור חילול השם. ובמקרה שלא הוי בעשרה מישראל, אז יש רק את האיסור של חילול השם. אך נראה לי, שאין הכרח להבנה זו, ודווקא מדברי הרמב"ם במשנה תורה, משמע שבמקרה של שעת השמד יש גם קיום של מצות קידוש השם. והדברים גם מתבארים מתוך דברי הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה סג) כשדן בנוגע לאיסור חילול השם:
והמצוה הס"ג היא שהזהירנו מחלול השם. והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם באורו בתשיעית ממצות עשה. והוא אמרו יתעלה (אמור כב) ולא תחללו את שם קדשי. והעון הזה ייחלק לשלשה חלקים. שנים כוללים ואחד מיוחד. ואולם החלק האחד הכולל, שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין מצות חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו וייהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה. ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה. ואם היה זה ברבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים ועבר על אמרו יתעלה ולא תחללו את שם קדשי. וחטאו גדול מאד. אבל אינו לוקה מפני שהוא אנוס. כי אין לבית דין לקיים גדר מלקות או מיתה אלא על מזיד ברצון ועדים והתראה….
מדבריו כאן לומדים שזה שעובר על הג' עברות, עובר על איסור חילול השם וגם מצות קידוש השם וכך גם הדבר לעניין שעת השמד. אם כן, יש לנו לומר שאכן, במקרה של ג' עברות יש קיום מצות קידוש השם ואיסור חילול השם. אבל אין זה מקור החיוב. ומשום שאין זה מקור החיוב, יש כאן גדרים שונים. אלא, עדיין, צריך להבין איך מקיימים מצות קידוש השם במקרה של עבודה זרה כשמדובר בצנעה. במקרה של שעת השמד, יש שמפרשים שמקיימים מצות קידוש השם על אף שהוי בצנעה, כיון שבשעת השמד הדבר יתפרסם ולכן נחשב בפרהסיה. אבל במקרה של עבודה זרה כשאין זה שעת השמד, איך יש כאן קיום מצות קידוש השם? אלא, אולי אפשר לטעון שכיון שמדובר על מעשה חמור ביותר, אז הדבר יתפרסם ונחשב כמו שעת השמד בצנעה. יכול להיות שאכן, אין כאן כל כך קיום של קידוש השם, אלא יותר איסור של חילול השם. ולכן, הדבר דווקא הוזכר באיסור חילול השם, ולא במצות קידוש השם. ועל אף שהרמב"ם ציין למצות קידוש השם, יש לומר שאין הדברים מדוייקים לגמרי. דהיינו גם באיסור עבודה זרה יש קיום של מצות קידוש השם, אבל רק כשמדובר על שעת השמד או בפרהסיה.
יש לעיין בשאלה נוספת שקשורה לדיון הקודם והיא, מה מקור החיוב ליהרג ולא לעבור במקרה של שפיכות דמים וגילוי עריות? לכאורה, נראה שהדבר נלמד מסברא ומהיקש. אך אולי יש מקום להבנה אחרת, ובכך נוכל להבין את דברי הרמב"ם בהלכה נוספת (הלכות יסודי התורה ה, ה):
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
המקור לדינו של הרמב"ם שאפילו במקרה שיחדו את האיש אין למסרו אלא אם כן הוא חייב מיתה הוא מדברי הירושלמי במסכת תרומות (פרק ח, הלכה ד):
תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפי' כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזיל ליה ללוד גבי ריב"ל אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אין לית אתון יהבון ליה לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה ריב"ל ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא אתגלי וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי אמר ליה ולמסורות אני נגלה א"ל ולא משנה עשיתי א"ל וזו משנת החסידים.
ר' יוסף קארו זצ"ל (ב"כסף משנה" שם) דן מדוע הרמב"ם פסק להלכה כדעת ריש לקיש כנגד ר' יוחנן? הרי הכלל הוא שבמחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, יש לפסוק להלכה כדעת ר' יוחנן. הוא השיב על כך מספר יישובים:
- משום דהוי ספק נפשות, שיש ללכת לחומרא.
- דברי התוספתא מסייעים לדעת ריש לקיש כיון שנאמר בתוספתא שאין למסור את האיש אלא אם כן הוי כשבע בן בכרי. משמע מכך שמדובר על אחד שהוא חייב מיתה.
יש מקום לדחות שתי ראיות אלו. שהרי על אף שהוי ספק נפשות כלפי זה שמוסרים אותו, הרי גם יש כאן ספק נפשות כלפי הציבור שכולם ימותו. ובנוגע לראיה השניה, יש לטעון שהתוספתא הביא את המקרה של שבע בן בכרי, כיון שהוא המקרה היחידי שמוזכר בתנ"ך על מסירת אדם להריגה.
בעל "מראה פנים" (על הירושלמי שם) הסביר שכנראה לרמב"ם היתה גירסה אחרת שבה דברי ריש לקיש נאמרו על ידי ר' יוחנן, ודברי ר' יוחנן נאמרו על ידי ריש לקיש. ולכן, פסיקת הרמב"ם היתה כדעת ר' יוחנן.
אלא, ר' יוסף קארו הוסיף להקשות על פסיקתו של הרמב"ם והיא לעצם הבנת דברי ריש לקיש. כוונת הדברים, שלא מובן מדוע לדעת ריש לקיש לא ימסרו זה שייחדו אותו אפילו שאינו חייב מיתה? הרי מבואר בגמרא שבמקרה שאומרים לאדם להרוג מישהו ואם לא יעשה כך יהרגו אותו, יש לו חובה ליהרג ולא להרוג וזאת משום הסברא של "מאי חזית וכו' ". סברא זו אינה שייכת במקרה של ריש לקיש, כיון שכולם הולכים ליהרג. דהיינו גם זה שייחדו אותו במילא הוא ייהרג אפילו שלא ימסרו אותו. בעקבות שאלה זו הסיק ר' יוסף קארו שהרמב"ם הבין:
שמה שכתוב דבשפיכות דמים סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין הכי נמי דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור.
אם כן, נראה שיש כאן הלכה למשה מסיני. יש מקום לסייע להבנה זו מתוך עיון בדברי הגמרא במסכת סנהדרין שהוזכרה לעיל. הגמרא טענה שיש ליהרג גם על גילוי עריות וזה נלמד מהיקש לשפיכות דמים. דהיינו כיון שבשפיכות דמים יש חיוב ליהרג ולא לעבור אז כך הדין גם בגילוי עריות. והרי יש לנו להקשות שאין שום פסוק שנאמר בו שבשפיכות דמים יש חובה ליהרג ולא לעבור, הדברים נלמדו מכוח הסברא. ולכן, לא מובן איזה היקש יש כאן. אך אם נאמר שיש כאן הלכה למשה מסיני, אפשר להבין שההיקש בנוי על ההלכה למשה מסיני.
אבל נראה שאפשר להסביר את דברי ריש לקיש באופן נוסף. אם נדקדק בדברי הגמרא במסכת סנהדרין (עד, ע"א) משמע שההבנה הראשונית שיש ליהרג על כל עבירה ועבירה, אלא משום שכתוב "וחי בהם", למדנו שאין ליהרג על העברות. הסיבה שעל עבודה זרה יש ליהרג ולא לעבור כיון שכתוב "ואהבת את ה' א-להיך… בכל נפשך", שיש למסור את הנפש על אהבת ה' וזה בא לידי ביטוי על ידי כך שלא עובר על איסור עבודה זרה. והיתה אפשרות לטעון שלגבי שפיכות דמים הסברא הוציאה אותו מן הכלל של "וחי בהם", והביאה אותו לציווי "ואהבת את ה' א-להיך… בכל נפשך", וכן הדבר לגבי גילוי עריות. וכיון שהוא אינו בכלל של "וחי בהם", אנחנו לא צריכים לבחון ולעיין בכל מקרה אם שייכת הסברא "מאי חזית וכו' ".
אלא, יש לעיין בדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, ז) כדי לאשש הבנה זו:
ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך, והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש, ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.
יש מקום לדון בדברי הרמב"ם ולהבין שלגבי כל הג' עברות יש חיוב ליהרג מכוח הציווי "ואהבת את ה' א-להיך.. בכל נפשך". הרמב"ם הזכיר את הסברא ואת ההיקש, כיון שהם הוצרכו כדי ללמד שאיסור שפיכות דמים ואיסור גילוי עריות כלולים בציווי של "ואהבת את ה' א-להיך… בכל נפשך". ראיתי שהרב שמחה הכהן קוק שליט"א (במאמרו "מסירות נפש להצלת ישראל", בספר "ובכל נפשך", ספר זכרון לעילוי נשמת רועי קליין) נקט בהבנה שכוונת הדברים לומר שלגבי כל הג' עברות הציווי מכוח "ואהבת את ה' א-להיך… בכל נפשך". והוא הביא מדברי הר"ן (בחידושיו למסכת סנהדרין עה, ע"א) שכתב:
ואיכא למידק דהא אמרינן לעיל דבג' עבירות החמורות יהרג ואל יעבור אפילו בצנעא וא"כ אמאי הותר לנעמן אפילו בצנעא. ותירץ הרמב"ן ז"ל דכי אמרי דבג' עבירות אלו אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור היינו דוקא ישראל שהוזהרו במצות ואהבת את י"י אלהיך אבל כותים אינן מצווין באהבתו אלא שבמקום פרהסיא היתה שאלה אם מצווין על ק"ה אם לאו ועל זה תירצו שבצנעא התיר לו לנעמן ובכה"ג אין בו משום ק"ה.
הר"ן הזכיר את כל הג' עברות שהחיוב שלהם נובע מכוח הציווי "ואהבת את ה' א-להיך וכו' ", ולכן רק בני ישראל מוזהרים על כך ולא הגוים. דהיינו לגבי הגוים אין חיוב ליהרג אפילו על ג' עברות אלו. אלא, יש מקום אולי לדחוק ולומר שהר"ן לא דקדק בדבריו והזכיר את כל הג' עברות ביחד, אך כוונתו היתה לאיסור עבודה זרה שלגביו הדיון נסוב. שהרי מדובר על נעמן שהשתחווה לעבודה זרה.
על פי דברי הר"ן הללו נוכל ליישב נקודה אחרת. מובא בגמרא במסכת כתובות (יט, ע"א):
אמר רב חסדא, קסבר ר"מ: עדים, שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו – יהרגו ואל יחתמו שקר. אמר ליה רבא: השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו: זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש – אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד, השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו? אלא טעמא דר"מ – כדרב הונא אמר רב, דא"ר הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו – אין צריך לקיימו.
התוס' (שם) כתב:
דאמר מר אין לך דבר כו' – פירוש אפי' מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בהנך דרבא גופיה קסבר דאפילו בהני אינו חייב למסור עצמו בצינעא במס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל (דף נד. ושם) ואין חילוק בין הנך לשאר ובפרהסיא בכולהו יהרג ולא יעבור.
מדברי התוס' מתבאר שלדעת רבא שהוא הלך בשיטת ר' ישמעאל שעל איסור עבודה זרה אין דין יהרג ואל יעבור כשנעשה בצנעה, שהוא הדין לגבי שפיכות דמים וגוילוי עריות.
וצריך עיון, מה מקום להגיד שר' ישמעאל יחלוק על הדין של שפיכות דמים וגילוי עריות? הרי שפיכות דמים נלמד מהסברא וגילוי עריות מהיקש. אלא, יש לומר שהסברא לימד שהוי בכלל "ואהבת את ה' א-להיך… בכל נפשך", ולכן יש חיוב ליהרג ולא לעבור. אבל ר' ישמעאל חלק על הלימוד של "ואהבת את ה' א-להיך… בכל נפשך". הוא סבר שהפסוק "וחי בהם" לימד שאין חיוב ליהרג על שום עברה. החיוב הוא רק כשנעשה הדבר בפרהסיא.
נראה להסביר על פי הבנה זו, שבתחילה כשכתוב בתורה "ואהבת את ה' א-להיך… בכך נפשך", לדעת חכמים כל המצוות נכללו בדבר. דהיינו מדובר שיש חובה ליהרג על כל מצוה ומצוה. אבל כיון שכתוב "וחי בהם", יש לנו למעט ולומר שעל כל המצוות יש חיוב לעבור ולא ליהרג. אך כיון שיש את הפסוק "ואהבת את ה' א-להיך… בכל נפשך", צריך להשאיר עדיין איזה איסור בדבר. ויש להשאיר את האיסור שמבטא הכי הרבה את עניין אהבת ה'. דהיינו שאם יעבור על כך יש ביטוי חריף להתנגדות לקב"ה וזהו איסור עבודה זרה. לאחר מכן, כיון שיש את הסברא של "מאי חזית וכו' ", אז למדנו שגם שפיכות דמים כלול בתוך "ואהבת את ה' א-להיך… בכל נפשך". וכן הדבר לגבי גילוי עריות מכוח ההיקש לשפיכות דמים.
יש עוד מקום להסביר שמתחילה היה חיוב ליהרג על כל המצוות מכוח האיסור של חילול השם. אלא, הפסוק "וחי בהם" הוציא את כל המצוות מכלל האיסור הזה. דהיינו שנסביר שיש איסור חילול השם דווקא כשנעשה בעשרה כמו קידוש השם. אבל לאחר מכן הציווי "ואהבת את ה' א-להיך… בכל נפשך", החזיר את איסור עבודה זרה לכלל חילול השם. שיש חיוב ליהרג אפילו בצנעה. וכך גם הדבר בגילוי עריות מכוח ההיקש לשפיכות דמים. שפיכות דמים יש לו חיוב בלי קשר עם חילול השם, משום הסברא. וכיון שאיסור עבודה זרה וגילוי עריות החיוב ליהרג נובע מכוח חילול השם, אז מובנים דברי הרז"ה שיש חילוק בין שמתכוין להנאת עצמו ובין שמתכוין להעבירו. דהיינו יש רק חילול השם כשמתכוין להעבירו אבל כשמתכוין להנאתו אין חילול השם, ולכן אין חיוב ליהרג על עבודה זרה ועל גילוי עריות.
נרצה לעמוד על נקודה נוספת בדברי הרמב"ם והיא בנוגע לשאלה האם יש דין יהרג ולא יעבור בשעת השמד כשמתכוין הנכרי להנאתו? הר"ן (בחידושיו למסכת סנהדרין עד, ע"א, ד"ה אבל בשעת הגזירה וכו') הביא מדברי רבינו דוד שהבין שאין חיוב ליהרג. אך הר"ן כתב שמדברי הרמב"ם משמע שאין את החילוק בין הנאת עצמו ובין מתכוין להעבירו במקרה של שעת השמד, שהרי הרמב"ם הזכיר את החילוק בין הנאתו ובין שמתכוין להעבירו קודם שהזכיר את החיוב ליהרג במקרה של שעת השמד, ולכן משמע שאין הוא מתייחס למקרה זה.
אבל אם נעיין בדברי הרמב"ם, באגרת "קידוש השם", נראה שגם הרמב"ם סבר שאין דין יהרג ואל יעבור כשמתכוין להנאתו אפילו כשמדובר בשעת השמד:
אם כן הנה נתבאר לך, שכל זמן שנתכון להנאת עצמו – יעבור ואל יהרג אפילו בפרהסיא ובשעת השמד, ואם נתכון להעבירו יביט כמו כן אם היתה העת ההיא שעת השמד – יהרג ואל יעבור בין בצנעה בין בגלוי, ואם היתה שלא בשעת השמד – אם היה בסתר יעבור ואל יהרג, ואם היה בפרהסיא – יהרג ואל יעבור. וזה תורף לשונם בענין זה (סנהדרין ע"ד): כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצנעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה לא יעבור מדרבנן. וכך אמרו: מאי מצוה קלה? אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא. ואמנם פרהסיא רצוני לומר עשרה מישראל, וכך אמרו: אין פרהסיא פחות מעשרה וכולם מישראל (סנהדרין ע"ד ב').
מדברי ה"שולחן ערוך" (יורה דעה קנז, א) אפשר להבין שיש חיוב ליהרג גם כשמתכוין להנאת עצמו, כיון שה"שולחן ערוך" כתב את החילוק בין הנאת עצמו ובין מתכוין להעבירו קודם שהזכיר את הדין של שעת השמד.
לגבי השאלה במאמרנו, מתבאר שהחיוב ליהרג על איסור עבודה זרה יש לו גדרים שונים. ולכן, אפילו אם לא נגדיר את תקופת השואה כתקופה של שעת השמד, הרי אם נאמר שההתחפשות כנכרי יש בה גדר של עבודה זרה, הרי יש כאן דין יהרג ואל יעבור.
אמירה שהוא נכרי
- אסור ליהודי לומר שהוא עכו"ם:
ב"טור" (יורה דעה קנז, ב) נפסק:
אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו דכיון שאומר שהוא עכו"ם הרי מודה לדתם וכופר בעיקר אבל מי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית אליל כתב א"א הרא"ש ז"ל שיכול לברוח לתוכה ואין בזה משום מודה באליל.
מקור דברי ה"טור" נמצא בדברי אביו הרא"ש (מסכת עבודה זרה, פרק ב, סימן ד). הוא הביא ירושלמי שמשם היה משמע שאפשר לומר שהוא עכו"ם כדי להינצל. אך הרא"ש כתב שאין זה נכון, טענתו היא שזה מוגדר ככופר בעיקר. כיון שרוצים להורגו אם לא יהפוך לדתם ויהיה עובד כוכבים כמותם, ולכן בוודאי כשאומר שהוא עובד כוכבים, נחשב שהוא הודה לדתם וקיבל עליו א-לוה שלהם.
יש ראיה מעניינת לדברי הרא"ש, שמובאת ב"בית יוסף" (יורה דעה קנז, ב).
מובא במדרש "בראשית רבה" (פרשת וישלח, פרשה פב, אות ח):
שני תלמידים משל ר' יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד, פגע בהם סרדיוט אחד אמר להם אם אתם בניה של תורה תנו נפשכם עליה, ואם אין אתם בניה למה אתם נהרגים עליה, אמרו לו בניה אנו ועליה אנו נהרגים אלא שאין דרכו של אדם לאבד את עצמו לדעת.
מדברי המדרש רואים שתלמידי ר' יהושע שינו את עטיפתן, אך כשנשאלו אם הם יהודים, הודו שהם יהודים. שינוי העטיפה מועיל רק כדי שלא ישאלום.
דברי הרא"ש, נפסקו להלכה ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קנז, ב):
אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבים כדי שלא יהרגוהו. אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזרה, מותר כיון שאינו אומר שהוא עובד כוכבים.
אך יש לציין שהדברים הללו אינם מוכרעים לגמרי. בעל שו"ת "תרומת הדשן" (סימן קצו) הביא את דברי הירושלמי והבין שיש מקום לפסוק שיש היתר לומר שהוא נכרי, שיש מחלוקת בין האמוראים בירושלמי שהוזכר ברא"ש. ובעל ה"אור זרוע" הסתפק בפסיקת ההלכה:
וא"ת אם יכירוהו לאחר שעבר לפניהם יאמר להם נכרי אני, דהכי סבר ר' בון בירושלמי, ובא"ז פ"ב דע"ז מייתי לה דמותר לומר נכרי אני מיראת מות. וי"ל דלמא קי"ל כר' חגא דפליג אר' בון ואסר כדאיתא התם בא"ז
גם הגר"א (יורה דעה, סימן קנז, ס"ק כ) השיג על דברי הרא"ש:
אסור כו' אבל כו'. בב"ר פ' פ"ב שני תלמידים משל ר"י שינו עטיפתן כו' א"ל בניה כו' אלמא דלא מהני אלא א"ל ישאלום וירושלמי דפ"ב דאמרינן שם יכולה לומר עובדת כוכבים כו' דחק שם ברא"ש אבל פלוגתא הוא בירושלמי שם ר' בון ור' חגא ע"ש ובתה"ד סי' קצ"ז:
- אסור לומר שהוא ישמעאלי כדי לינצל מסכנה:
נראה שיש מקום לומר שאפילו שהישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, בכל זאת, מי שמודה באמונתם, נקרא כופר בתורה משה שאינה אמת, ולכן חייב להיהרג ושלא להודות באמונתם. כך מבואר בדברי הריטב"א (בחידושיו למסכת פסחים כה, ע"ב):
כתב עוד ז"ל והוי יודע שאמונת הישמעאלים, אע"פ שהם מייחדים [את השם], עבודה זרה גמורה חשיבא ליהרג ואל ישתמד, שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו וכל כיוצא בו ע"ז היא, ולא אמרו בשאר מצות יעבור ואל יהרג במתכוין להעביר אלא כשאומרין לו חלל שבת [לעבור על דתך, לא שיאמרו לו חלל שבת] כמודה שאין תו[רת]ך אמת ולא ציוה הקב"ה לשמור את השבת.
מקור חשוב לדיון שלנו, נמצא באיגרת "קידוש השם" לרמב"ם. הוא בדיוק דן על השאלה אם מכריחים ליהודי להודות שמוחמד הוא נביא אמת, האם אסור לו להודות בכך וצריך למסור את נפשו, על כך הוא השיב:
אמר משה בן הרב הדיין מימון הספרדי זצ"ל שאול שאל איש מאנשי דורנו לאיש מאנשי החכמה לפי דבריו ממי שלא קרה עליהם ממה שקרה על רוב הקהלות ישראל מזה השמד המקום יבטלהו. על עניין השמד הזה אשר יכריחוהו בו להודות לאותו איש בשליחות ושהוא נביא אמת. האם יודה האדם בזה בשביל שלא ימות ויטמעו בניו ובנותיו בגוים, או אם ימות ולא יעיד לו העדות ההוא אחר שהוא מחויב בתורת משה רע"ה ועדות ההוא ג"כ מבואר לעזוב המצות כולן… ואולם זה השמד לא יתחייבו עשיית מעשה זולת הדבור בלבד ואם ירצה אדם לקיים תרי"ג מצות בסתר יקיים ואין אשם לו אלא אם הקרה עצמו בלא אונס שיחלל שבת והוא אינו בכך אנוס, כי זה האונס אינו מחייב לשום אדם מעשה אלא הדבור בלבד וכבר נתאמת אצלם שאין אנחנו מאמינים באותו הדבור ואינו בפי האומרו רק להנצל מן המלך כדי להפיס דעתו בדבורים מן הדבור וכל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש לא יאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב ויש לו שכר גדול לפני השם ומעלתו במעלה עליונה כי הוא מסר עצמו לקדושת השם ית' ויתעלה אבל מי שבא לישאל אותנו אם יהרג או יודה אומרין לו שיודה ולא יהרג אבל לא יעמוד במלכות אותו המלך אלא ישב בביתו עד שיצא אם הוא צריך ומעשה ידיו יעשה בסתר כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא שאין כופין בו כי אם על הדבור בלבד ולא יראה מדברי רז"ל שיאמרו יהרג ואל יעבור ואל יאמר דבר אחד שאין בו מעשה. אבל יהרג כי אשר יחיבוהו לעשות מעשה או על דבר שהוא מוזהר עליו. וצריך מי שעבר עליו זה השמד להתנהג באלה הענינים שאני מציע, שישים בין עיניו לעשות ולקיים מן המצות מה שהוא יכול ואם אירע לו שעבר הרבה או שחלל שבת לא יטלטל מה שאינו מותר לטלטלו ולא יאמר מה שעברתי עליו יותר גדול מזה שאני נזהר ממנו אלא יזהר מכל מה שהוא יכול…. והעצה שאני יועץ לנפשי והדעת שאני רוצה בה לי ולאהובי ולכל מבקש ממני עצה שיצא מאלה המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס ולא יפחד ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו כי דת ה' שהנחיל אותנו גדולה וחיובה קודם לכל המקרים הבזוים בעיני המשכילים שהם אינם עומדים ויראת ה' היא שעומדת…
מדבריו למדים שאין חובה להודות, אך אם הוא אינו מודה ומוסר את נפשו, עשה הישר והטוב ומעלתו במעלה עליונה. הסברא של הרמב"ם שאין חיוב של מסירות נפש, אלא דווקא על מעשה, ולא על הודאה, ולכן אם בא לשאול מה לעשות, יש לומר לו שיודה ולא יהרג.
לכאורה, לפי דבריו אין חילוק בין הודאה על אמונת הישמעאלים ובין אמונה על הנצרות, ושיאמר שהוא עכו"ם. לכאורה, דבריו עומדים בניגוד לדברי הרא"ש שהובאו לעיל. וכיון שאנחנו פוסקים כדעת הרא"ש בעניין שאסור לומר שהוא עכו"ם, כן יהיה הדין שאסור לו להודות על אמונת הישמעאלים. שנראה שלפי דבריו יש בכך קידוש שם שמים, שהמודה באמונתם כופר בתורה.
אלא, נראה מדברי הרמב"ם שכל ההיתר, משום שהם יודעים שהוא סתם אומר את הדברים כדי לפייסם, אך באמת אינו מאמין בכך. ולכן במקרה של הרא"ש יש מקום לומר שהרמב"ם יודה, כיון ששם הם אינם יודעים שהודאתו היא רק לפייסם. אך מצד שני מטעמו של הרמב"ם נראה שאין חילוק, שהרי כתב שאין חיוב של מסירות נפש, אלא דווקא במעשה ולא בדיבור.
עוד ראשון חשוב שדן בדיון שלנו, הוא הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן צב). הוא נשאל באחד שאונסים אותו לחזור לדת ישמעאל אם חייב למסור נפשו עליה או שמא אינו מחוייב, כיון שהישמעאלים אינם עובדים עבודה זרה, אדרבה הם מייחדים את ה' יחוד שאין בו דופי. וכן נראה לעין שמרחיקים עניין עבודה זרה בתכלית הריחוק וכן מרחיקים ממנו יתברך הגשמות. והרי לא אומרים לאדם להיהרג ולא לעבור, אלא דווקא בג' עבירות, שהן עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובכל העבירות הללו הישמעאלים נזהרים ושומרים. ואפילו אם נאמר שיש קצת נשים שהן ערוה לנו ולמוסלמים מותרות יהיה נזהר הוא מהן שהרי לא אונסים אותו שיבא על הערוה.
הרדב"ז האריך להוכיח שהדבר אסור. ראשית הוא כתב שכל החילוק בין ג' עבירות הנזכרות לעיל לשאר עבירות, הוא דווקא במתכוין להעבירו ובצנעה, שבזה כו"ע סוברים שדווקא בג' עבירות יהרג ואל יעבור. או שמדובר במתכוין להנאת עצמו שיש דעות בין הראשונים שסוברים שבכה"ג בג' עבירות יהרג ואל יעבור, אך בשאר עבירות לא יהרג אפילו שהוי בפרהסיא. אבל בזה יש מחלוקת בין הראשונים, שיש מן הראשונים שסוברים שאפי' בג' עבירות אין דין של יהרג ולא יעבור, כיון שזה להנאת עצמו. ואז המשיך וכתב:
ומעתה בנדון דידן אומר אני כל שכן הוא דיהרג ואל יעבור אם מפני מצוה אחת של תורה אמרו יהרג ואל יעבור מי שאנסוהו לעזוב כל הדת כולה ולהיות כאחד מעמי הארץ ולכפור בכל תורת משה עאכו"כ שיהרג ואל יעבור. זאת ועוד אחרת שצריך להודות שהיה שם [אצלם] אדם שמעלתו היא למעלה ממעלת מרע"ה וזו הריסה בכל הדת. ועוד שכיון שינהוג בדתם אפשר שיעבור על החמורות להחלפנו אותה כאשר הם אומרים ושלא צוה הקדוש ברוך הוא על ככה שחייב למסור את נפשו עליה אפילו להנאת עצמו ובצנעא ושלא בשעת הגזרה.
הוא ביסס את הפסק על דברי הריטב"א שהובאו לעיל.
- השלכת הדברים למציאות בשואה:
לאור הדברים שהוזכרו לעיל, יש לדון האם היה מותר ליהודים לומר שהם נוצרים כדי להינצל בתקופת השואה? כבר הזכרנו לעיל שיש בדבר מחלוקת בין הראשונים, ולכן יש מקום להקל. על אף, שנראה שפסיקת ה"שולחן ערוך" והרמ"א שאין לומר שהוא נוצרי. ומדבריהם משמע שאסור לומר שהוא נוצרי גם במקרה שלא יודעים שהם יהודים. כלומר, אולי היה מקום לחלק ולומר שהאיסור לומר שהוא נוצרי הוא דווקא במקרה שיודעים שמתחילה היה יהודי, ועכשיו כשהוא אומר שהוא נוצרי בעצם הוא כופר ביהדותו ויש בכך חילול השם. אבל, במקרה שלא יודעים בכלל שהוא יהודי, וכדי להינצל הוא אומר שהוא נוצרי, אולי היה מקום להתיר. אבל, מדברי ה"שולחן ערוך" משמע שלא כהבנה זו, שהרי הוא התיר רק להתחפש לנכרי כדי שלא יזהו אותו. מדובר במקרה שלא יודעים שהוא יהודי. לדעתם, עצם האמירה שהוא נוצרי יש בכך חילול השם, הודאה באותו האיש. לכן, בוודאי לכתחילה מן הנכון שלא לומר שהוא נוצרי כדי להינצל. אבל, אחד שניצל באופן כזה, אי אפשר לומר שהוא רשע ועבריין, שהרי בסופו של דבר יש ראשונים שיכול לסמוך עליהם.
- לבישה כנכרי ואמירה שמשתמעת לשתי פנים:
עכשיו נעבור לעיין בשאלה האם יש היתר להתלבש כנכרי כדי שלא יזהו אותו ובכך ינצל. שאלה זו נשאל בעל שו"ת "תרומת הדשן" (סימן קצו) והוא האריך להוכיח שיש היתר להתלבש כנכרי כדי שלא יהרג, הדבר מוכח מסוגיא במסכת סנהדרין (יח, ע"ב) בנוגע לר' מאיר שעשה את עצמו כנכרי ועשה את עצמו אוכל מתבשיל שאינו כשר. אך דחה ראיה זו כיון שיש לומר שהנכרים לא יחשבו שהוא נכרי אלא יחשבו שהוא יהודי עובר עברות ואינו ר' מאיר. מדובר שם שדווקא חיפשו את ר' מאיר. לכן, במעשה זה הוא אינו עושה את עצמו כנכרי. בכל זאת, הוא נטה לומר שאין איסור בדבר ולדעתו, החיוב ליהרג על ערקתא דמסניא נאמר דווקא כשיודעים שהוא יהודי ומחייבים אותו לשנות את מלבושו להיות כנכרים. אך כשאינם יודעים שהוא יהודי, והוא משנה את לבושו כדי שלא יזהו אותו אין בכך איסור:
שאלה: יש מקומות שגוזרין רשעי האומות שלא יעבור בן ברית בהן, ואשר ימצא דתו לתופשו על נפשו, רשאי בן ברית להשתנות להתדמות בגדיו /בבגדיו/ לנכרי, ללכת בגלוי ראש כמו הנכרים כדי שלא יכירוהו או לאו?
תשובה: יראה דצריך לדקדק בדבר, בספר חסידים מצאתי וז"ל: מי שצריך ללכת בדרך יכין מלבוש בחוטי קנבוס או משי שלא יהא שעטנז שיהא מזומן לו כשיוצא לדרך ע"כ. וקאי אדלעיל מיניה דאחד רצה ללבוש בגדים להתדמות בהן לנכרי, מדכתב יכין לו מלבוש משמע דאפילו שלא במקום סכנה שרי. עוד שם בספר חסידים וז"ל: עת לעשות לה' הפרו תורתך, אף על פי שאמרה תורה לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, אם צרו אויבים על העיר או אם הולכין בדרך אם יראו שהן נשים ישכבון תלכנה במלבושי אנשים, ואף בחרב כדי שיהיו סבורים שהן אנשים. וכן אם אין עמהם אלא עשרה אנשים תחגורנה חרב כדי שיהיו סבורים שהן מן אנשים וייראו מפניהם. ומייתי מעשה באשה יפה מאוד שהלכה עם בעלה בדרך ועשתה משער חבירתה זקן ושמו בפניה והיו סבורים שהיא איש וניצולה, וכן הבחורים שאין להם זקן ילבשו בגדי נשים להנצל או לבוש נכרי להטעות אויבים, כמו ר' מאיר שהכניס אצבעו האחד בדבר האיסור ואצבע אחר הכניס בפיו עכ"ל. עובדא דר"מ בפ"ק דע"ז /דף יח ע"ב/ גבי ברתי' דרבי חנינא בן תרדיון, שרצו האויבים לתפוש את רבי מאיר וברח ונזדמן אל תבשיל של נבילה וטבל אצבעו האחד ומצץ השני, אמרו האויבים חס ושלום רבי מאיר שיאכל דבר האיסור ודאי אחרינא הוא וניצל שלא רדפו אחריו יותר. לפי דעת ספר חסידים מוכח מהא דרבי מאיר דאפי' להתדמות לנכרי בדבר איסור גמור כההיא דנבילה שריא, ונראה דאפילו בשעת השמד שרי כה"ג. והא דאסור לשנות אפילו ערקתא דמסאנא היינו דווקא כשמכירים בו שהוא יהודי ורוצים לכופו שישנה מדתו מנהג יהודים, חייב למסור את עצמו שלא יחלל השם, אבל כשעושה את עצמו כנכרי כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי ליכא חילול ולא מידי. אמנם נראה דאין ראייה מהא דרבי מאיר, דאיכא למימר דסברי הנכרים דישראל חשוד לאכול נבילות הוא, ולהכי אמרו ח"ו שזהו ר"מ ולא אמרו ח"ו שזה יהודי. וצ"ע באשירי בפ"ב דע"ז מהא דמייתי בירושלמי, יכולה אשה להטמין את עצמה ולומר נכרית היא, ומפרש אשירי שם דאין ר"ל דמותר לה לומר הכי ע"ש. ובפ' הגוזל כתב אשירי אהא דתניא לא ילבוש אדם כלאים אפי' י' בגדים זה ע"ג זה כדי להבריח בהן את המכס, ופי' אשירי לפי שאין נותנים מכס מאותם שהוא לבוש. אבל אין לפרש דלפי שהוא לבוש כלאים יסברו שהוא נכרי ולא יטלו ממנו מכס, דהא ודאי אסור לפי שנראה ככופר בשביל להבריח המכס ע"כ. מכאן משמע דאסור להתדמות לנכרי כדי שלא יכירוהו, ולאו דווקא ללבוש כלאים אלא אפי' בגדים העשויים מב' או מג' צבעונים, או שהן עשויין בציצין וחתיכות בשוליהן ובקצוות, כמו שרגילים הנכרים בהן וללכת בכל העיר בגילוי הראש, כל אילו הצורות סוברים הנכרים באשכנז שהוא אסור גמור לבר ישראל כמו כלאים בבגדים, והעושה אותו נראה ככופר כמו בגדים של שעטנז. אמנם י"ל דדוקא כדי להבריח המכס אסור, אבל בשביל סכנה כההיא דס' חסידים, וכמו שאלותינו שרי. אמנם בנ"ד כדמבואר בשאלתינו צ"ע אי חשיב סכנה, הואיל ומתחילה מכניס א"ע לכך לעבור דרך אותו מדינה, ולא דמי לעובדא דרבי מאיר ולההוא דס' חסידים שבא הסכנה עליו שלא ברצונו. ותו דיש לחוש בנ"ד אולי יכירוהו לאחר שעבר מפניהם, וידעו שנתדמה לנכרי בשביל שלא יכירוהו ונמצא חלול השם למפרע, כמו ערקתא דמסאנא דלא חלקנו לעיל אלא משום דהנכרים אינם יודעים שהוא משנה מן הדת.
דברי בעל שו"ת "תרומת הדשן", נפסקו להלכה על ידי הרמ"א (יורה דעה קנז, ב).
יש עוד דיון האם מותר לומר לשון שמשתמעת כשני פנים, ובכך הנוצרים יבינו שהוא נוצרי ולא יהרגו אותו? נעיין תחילה בסוגיא במסכת נדרים (סב, ע"ב):
ואמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא, מ"ט? לאברוחי אריא מיניה קאמר.
הר"ן (שם) הסביר שהיתר זה לא נאמר דווקא לתלמיד חכם, אלא רבותא לגביו:
ולא הוי כמודה בעבודת כוכבים דמוכחא מילתא דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא וכי קאמר צורבא מרבנן רבותא קאמר דאפילו צורבא מרבנן שרי ליה למימר הכי דהן סבורים לעבודת כוכבים והוא לבו לשמים כדכתיב ה' אלהיך אש אוכלה הוא.
נראה שההיתר נובע משני עניינים:
- הלשון משתמעת לשתי פנים.
- מבינים שעושה כן כדי להינצל מן המכס ואינו מודה בעבודה זרה. כלומר היהודים שמכירים אותו, יבינו שעושה כן כדי להינצל מן המכס. וגם יש לומר שהנכרים אם יגלו לאחר מכן שהיה יהודי, יבינו שעשה כן כדי להינצל מן המכס.
לפי ההבנה השניה, יש לומר שבכל מקרה שמוכח הדבר שעל אף שהוא אומר שהוא נוצרי אינו מאמין לדתם ורק אומר כך כדי להינצל, הרי אין איסור אמירת הדברים.
בדברי הרשב"א (בחידושיו שם) משמע שיש כאן שתי שיטות שונות. כלומר שיטה אחת סוברת שהדבר מותר כיון שמוכח שכל כוונתו להיפטר מן המכס. שיטה שניה סוברת שההיתר נובע מכך שהלשון משתמעת לשני פנים, וכוונתו לשמים:
אמר רבא שרי לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא כרגא מ"ט לאברוחי ארי מיניה קאמר. פי' לומר עבד הכומרים של ע"ז פלונית דכיון שהוא אומר לא יהיבנא כרגא מוכחא מלתא דלא אמר כן משום דמודה למעשיהם אלא להפטר מן המכס שהיו הכומרים ואנשיהם פטורין ממנו, וצורבא מרבנן דקאמר אפי' צורבא מרבנן קאמר וכ"ש אדם אחר דאפי' בצורבא מרבנן ליכא משום חילול השם, ויש מי שפירש שאומר עבדא דנורא מכוין לבו לשמים דכתיב אש אוכלה הוא, והראשון נראה עיקר.
הרשב"א סבר שהעיקר כשיטה הראשונה. לכן, יש מקום לומר שאי אפשר ללמוד מכאן שיש היתר לומר לשון שמשתמעת לשני פנים. אם לפי הבנת הנוצרי האדם אומר דבר שהוא חושב שהוא מאמין בדת הנצרות, יש לאסור את אמירת הדבר. אך יש להעיר שהדיון כאן הוא כדי להינצל מהפסד ממון, ויש לחלק בין הצלת הפסד ממון ובין מקרה של פיקוח נפש. אפילו אם נאמר שאסור לומר לשון שמשתמעת לשני פנים כדי להינצל מהפסד ממון, בכל זאת, יהיה היתר במקרה של פיקוח נפש.
עוד נציין שהרא"ש (בחידושיו שם) נקט שההיתר נאמר דווקא לצורבא מרבנן, שאין חשש שיתפקר יותר על ידי אמירה זו. אבל אדם רגיל אסור לו לומר כך:
לצורבא דרבנן. דלא חיישינן שמא יתפקר לזלזל יותר התירו לו לומר שהוא עבד של המשרתים העובדים עבודת כוכבים:
נפנה לסוגיה נוספת. מובא בגמרא במסכת בבא קמא (קיג, ע"א):
איכא דמתני לה אהא: לא ילבש אדם כלאים אפי' על גבי עשרה בגדים להבריח בו את המכס, מתני' דלא כר"ע; דתניא: אסור להבריח את המכס, ר"ש אומר משום ר"ע: מותר להבריח את המכס; בשלמא לענין כלאים בהא קמיפלגי, דמר סבר: דבר שאין מתכוין מותר, ומר סבר: דבר שאין מתכוין אסור, אלא להבריח בו את המכס מי שרי? והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא! א"ר חנינא בר כהנא אמר שמואל: במוכס שאין לו קצבה
הרא"ש (שם, פרק י, סימן יא) כתב על כך:
ואיכא דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה לבושים להבריח בו את המכס. רבי עקיבא אומר מותר להעביר בו את המכס לפי שאין נותנין מכס מבגדים שלובש. ואין לפרש שמתוך שהוא לבוש יהא נראה כנכרי ולא יטלו ממנו מכס. דבהא לא הוה שרי ר"ע דנראה ככופר שהוא יהודי כדי ליפטר מן המכס [והאמר שמואל וכו' ומשני במוכס וכו']:
מדברי הרא"ש מתבאר שאסור לאדם להתלבש כנכרי כיון שהוא נראה ככופר שהוא יהודי. אבל יש לומר שכל זה נאמר דווקא כשהוא עושה כן כדי להיפטר מן המכס, אבל במקרה של פיקוח נפש מותר להתלבש בלבוש של נכרים, וכך ביאר הרש"ל (ספר "ים של שלמה", שם, סימן יט) בדעת הרא"ש.
ה"נמוקי יוסף" (שם מ, ע"א-מדפי הרי"ף) דן בנוגע להתלבשות כנכרי וכתב שאם יש גזירה של העכו"ם שיש להתלבש בלבושי עובדי כוכבים, אז אסור ליהודי להתלבש בלבוש זה ויש כאן דין יהרג ואל יעבור, כיון שהוי שעת השמד. אבל במקרה שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי כיון שאינו עובד עבודה זרה, אז יכול להתלבש כנכרי כדי שלא יכירו אותו. ומתבאר מדבריו שיש היתר להטעות את הגוי, והביא ראיה לכך מהסוגיא במסכת נדרים שהוזכרה לעיל. הוא הבין שההיתר שם הוא משום שכוונתו לשמים. הוא הביא ראיה שמותר להתלבש כנכרי מהמדרש שהובא לעיל כראיה שאסור לומר שהוא גוי, שהרי שם מתבאר שהם שינו את לבושם. ורק כששאלו אותם אם הם יהודים או נכרים, אז היו צריכים לומר שהם יהודים.
גם הרש"ל נקט כהבנה זו, והקשה על דברי הרא"ש שהוזכרו לעיל מהסוגיא במסכת נדרים. שמשם מתבאר שמותר לאדם לומר באופן שמשתמע שהוא עובד עבודה זרה כדי להיפטר מן המכס. אם כן, מדוע שיהיה אסור להתלבש כנכרי כדי להיפטר מן המכס? על כך השיב:
ונראה לחלק, בשלמא גבי דיבור, שעיקר תלוי בלב, והיכא שלבו לאביו שבשמים שרי כה"ג. אבל ללבוש בגדים של גוים, שהן בגזרת התורה, שלא ללכת בחקותיהם, ואם דעתו שלא יכירוהו שהוא יהודי, אלא יסברו שהוא גוי, א"כ עבר בלאו לא תלכו בחקות הגוים, ואין מועיל מה שבלבו לאביו שבשמים. ומשום הכי מפני סכנת הנפש שרי, מאחר שאין מכירין בו שהוא יהודי, הוי כדבר שבצנעה, ויעבור ואל יהרג, ואפילו התם נראה דלא שרי אלא לצורבא מרבנן, כמו שפרישית. דלא חיישינן שמא יתפקר לזלזל יותר, התירו לו. אבל לא לאחר. ולא כמו שפירש התם הר"ן (ד"ה עבדא). דרבותא קאמר, אפילו לצורבא מרבנן, וק"ו לאחר. ועוד נראה, דוקא לצורבא מרבנן התירו לומר כך, מאחר שהוא פטור מכרגא. כמו שמסיק לעיל מיניה, וא"כ האומות באים בגזילה עליו, ומשום הכי התירו לו להציל, אבל לא בעניין אחר:
אם כן, מסקנת הרש"ל שההיתר הוא רק באמירה וגם רק לצורבא מרבנן, אך כל זה נאמר לעניין הברחה מן המכס. לעניין פיקוח נפש, בוודאי הדבר מותר.
הרמ"א (יורה דעה קנז, ב) פסק להלכה שיש היתר לומר דבר שמשתמע לשתי פנים, וכן מותר להתלבש כנכרי כפי שהתבאר לעיל. אך, הוא כתב שההיתר להתלבש כנכרי הוא רק כדי להינצל מסכנת נפשות, אך לא כדי להבריח את המכס.
אם כן, לעניין שאלתנו בוודאי יש היתר לומר דבר שמשתמע לשתי פנים וכן להתלבש כנכרי כדי להינצל מידי הנאצים ימ"ש. אבל, הרמ"א לא פסק שמותר לומר שהוא נוצרי במקרה שמבינים שעושה כן כדי להינצל ולא מודה לאמונתם.
יש לציין שהרמב"ם (ספר המצוות, עשה ט) כתב בנוגע למצות קידוש השם:
אף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה.
הרמב"ם כתב בצורה מפורשת שאוסר להטעות את הגוי. איך דבר זה מסתדר עם פסיקת הרמ"א שמותר לומר לשון שמשתמעת לשתי פנים?
הרב ישכר שלמה טייכטל זצ"ל[1] יישב קושיא זו בין מקרה שאפשר להבין את הדברים בשתי צורות. ובין שדברי היהודי אפשר להבין בצורה אחת, אבל היהודי בלבו מתכוין אחרת. כלומר, הרמב"ם דיבר במקרה שהיהודי אומר בצורה מפורשת שהוא מאמין ביש"ו וכיוצ"ב, רק בלבו הוא אינו מאמין. דבר זה אסור. אבל, במקרה של הרמ"א מדובר שהוא אמר דבר שאפשר להבינו בשתי צורות, והגוים מבינים את הדברים בצורה שמשתמע ממנה שהיהודי אמר שהוא נוצרי ומאמין ביש"ו.
הרב אפרים אושרי זצ"ל[2] יישב שהרמב"ם דיבר במקרה שיודעים שהוא יהודי, אלא שכדי להינצל אומר שעכשיו הוא עכו"ם. כלומר, שהוא המיר את דתו. בכה"ג בוודאי יש חיוב למסור את נפשו. אבל, הרמ"א דיבר במקרה שהגוים לא מכירים אותו שהוא יהודי, אז מותר לו להטעות אותם בעקיפין בכל צורה שהיא שיחשבו שהוא כאחד מהם. אולם, גם באופן כזה שלא יודעים שהוא יהודי, אינו יכול לומר בצורה מפורשת שהוא עכו"ם.
- קניית תעודת התנצרות:
מספר פוסקים נקטו בגישה שיש איסור לקנות תעודת התנצרות. נציין תחילה לדעת הרב אפרים אושרי זצ"ל (שו"ת ממעמקים, חלק א, סימן טו) שנשאל שאלה זו, והוא השיב שיש איסור בדבר. אך הוא דן מצד מצות קידוש השם. הוא למד מדברי הרמב"ם בספר המצוות שיש איסור להטעות את הנכרי שיחשוב שהאדם כפר בקב"ה, אפילו שלבו לשמים.
לא מובן לי, מדוע הוא דן מצד מצות קידוש השם? הרי יש לדון כאן מצד איסור עבודה זרה, והיה לו להביא את דברי ה"שולחן ערוך" ששם נפסק שאסור לומר שהוא נוצרי, ואם כן בוודאי כך הדין לעניין קניית תעודת התנצרות. ואכן, הרב טייכטל הי"ד (בספר "בכור השואה", חלק א, עמ' 157) למד שאסור לקנות תעודת התנצרות מדין האמירה, והוא סבר שיש בכך קל וחומר.
אלא, יש מקום לדון ולשאול האם איסור האמירה שהוא נוצרי הוא מדיני איסור עבודה זרה או מדיני קידוש השם ואיסור חילול השם. יכול להיות שהרב אפרים אשרי הבין שמדובר מדיני קידוש השם וחילול השם. ויש בכך נפק"מ גדולה, שהרי אם מדובר מצד דיני עבודה זרה הדבר אסור אפילו בצנעה ואפילו שלא בשעת השמד וגם כשמתכוין להנאת עצמו. אבל אם מדובר מצד דיני קידוש השם, הרי אם מתכוין להנאת עצמו אין איסור. ויש מקום לדון לגבי תקופת השואה, אם היה מדובר על שעת השמד.
ובהקשר לכך נביא את דברי הרב משה שטרנבוך שליט"א ("תשובות והנהגות", כרך ה, סימן שצט) שטען שלא היה דין יהרג ואל יעבור בקיום המצוות בתקופת השואה, כיון שהנאצים הרגו את כל היהודים גם אלו שלא שמרו תורה ומצוות. הנאצים לא איפשרו ליהודים לקיים מצוות לא מצד עניין דתי, אלא מצד רצון לצער את היהודים. אפשר לומר שזה היה להנאת עצמם:
בימי השואה האיומה כפו אותם לעבוד בשבת ולאכול חמץ בפסח כדי ללעוג להם על שהם עובדים בשבת וכו', והיו יהודים שסברו שזה נקרא שהגוי מכוון להעבירו על הדת בפרהסיה שהדין הוא שיהרג ואל יעבור, ולכן מסרו את נפשם.
ונראה לענ"ד, שכיון שהנאצים ימח שמם לא נתכוונו בכך שהיהודים יכפרו בדתם, שהרי רצחו אפילו יהודים שהשתמדו מכמה דורות, ולא היה איכפת להם שלא שומרים הדת דוקא, שהם עצמם כידוע לא היו אדוקים בדת, וכל כוונתם היתה רק לצער את היהודים וללעוג לאידם, ומצאו לזה דרך נוספת והיא למנוע מהם דתם ו"שחקו על משבתיה" ונהנו כשראו שהיהודים מצטערים כשנאלצו לעבור על דתם. ולכן נוטה אני לומר, שבכה"ג נקרא שהגוי כופהו להנאת עצמו, שאין בזה חיוב מסירות נפש ואפילו בפרהסיה.
אבל יש מקום לדון בשאלתנו מצד אחר. הרב יעקב אביגדור זצ"ל, אב"ד דרהוביטש (גלציה) ומכסיקו סיטי[3], כתב:
דין יהרג ולא יעבור הוא, באם בא שונא ישראל ודורש מאיש ישראל לעבור על עבודה זרה, או אל גילוי עריות, ואם לאו יהרוג אותו, אזי מחוייב הישראל ליהרג ולא לעשות רצון השואה, ובשעת השמד אף גזירת ערקתא דמסאני היה אסור לקבל מן השונא. אבל אצלינו היה אחרת לגמרי. הגרמנים בשום אופן לא רצו שיקחו היהודים תעודות כאלה, ואסרו אף את השמד ממש בעונש מיתה. אדרבה אם היה היהודי חי בגעטטא, ולא התמרד ולא התקומם, ועבד את עבודתו שהיתה מוטלת עליו, אז בימים האלה עדיין לא [היו מוציאים] אותו להריגה. אבל אם איזה יהודי נתפס עם תעודה נוצרית היה נהרג מיד גם אז. וכן היתה התפקודה שבאם ימצאו איזה איש או אשה מישראל עם תעודות נוצריות, אחת דתו להמית מיד בלי שום משפט.
ומעתה אם איזה יהודי, אף אחרי הפקודה הזאת, לקח לו תעודה נוצרית, הרי אדרבה דווקא עשיה זו היתה כרוכה במסירת נפש ממש, והכל רצו על תעודות כגון אלו כדי שלא לציית לגזירת הגרמנים, וכדי למרוד על כל פנים בעובדא זו נגד רצון השונא, והאיך יכולנו אנחנו הביד"צ לפסוק שאסור לעשות כן.
לפיו, דווקא לקיחת התעדות היתה מרד נגד הגרמנים. לכן, אין זה נחשב בגדר חילול השם.
הרב מנחם זמבה הי"ד (מובא בספר "אני מאמין", עמ' 85) כתב סברא אחרת:
לא כדרכי קידוש השם לפנים דרכי קידוש השם כיום. לפי ההלכה אני מתכוון, בשעה שניתנה האפשרות ליהודי לחיות כלא-יהודי, די היה לו לקדש את השם בזה בלבד שהוא יהודי, כך פוסק הרמב"ם. אבל היום, כשאין תועלת בהמרת הדת, אזי הריגתו של יהודי אין בו משום קידוש השם אלא בשאיפתו לחיים.
דברים דומים לכך מובאים בשם הרב יצחק ניסנבוים הי"ד (מובא בספר "אני מאמין", עמ' 14):
אז נזרקה לחלל הגיטו אמרתו השנונה של הרב יצחק ניסנבוים: זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב א גופו על קידוש השם: עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו. לפנים היו היהודים מקיימים קידוש השם, בזמננו חובה עליהם לקיים קידוש החיים.
כוונת הדברים, בתקופת השואה לא הרגו את היהודים אם הם דווקא שמרו תורה ומצוות. הרגו את כל היהודים אפילו אלו שהמירו את דתם. הריגת היהודי היתה מכוח זה שהוא מצאצאי היהודים. אפשר לומר כמו שיש ציווי על הריגת עמלק אפילו על הזרע, כך גם הם הרגו את כל היהודים. אלא, ההבדל הגדול הוא, שלפי הרמב"ם אם העמלקי מקבל עליו שבע מצוות ואת מלכות היהודים, אין שום חיוב להרגו. וכאן לא היתה אפשרות להינצל, הרגו את כל היהודים. בכל זאת, המציאות בתקופת השואה לא היתה מציאות רגילה של מעביר את האדם על דתו. לכן, דווקא הקידוש השם הוא בכך שאדם ממשיך לחיות. על פי זה יש מקום להתיר את האמירה שהוא נוצרי כדי שינצל. אלא, דבר זה תלוי בשאלה הקודמת, האם איסור האמירה הוא מכוח איסור עבודה זרה או מכוח קידוש השם? שאם זה מכוח איסור עבודה זרה, לא תועיל סברא זו.
יש מקום לדון האם קניית תעודת נצרות והצגתה יש גדר של אמירה, שאולי אפשר לטעון שאין זה נחשב כאמירה ויש לדמות את הדברים לעניין התלבשות כנכרי שלא יזהו אותו. סברא זו הועלה על ידי הרב אפרים אשרי זצ"ל (מוובא בקובץ "אוריתא", כרך כא, עמ' קלו), אבל הוא דחה אותה:
ואף שיש לחלק ולומר דאם הוא מראה תעודת הזיהוי של נכרים המעיד עליו שהוא נכרי הוי כאילו הוא אומר מפורש שהוא נכרי, ואינו דומה למשנה מלבושו שלא יכירוהו שהוא יהודי.
אולם, נציין לשאלה שנשאל הרב טייכטל הי"ד (מובא בקובץ "אוריתא", כרך כא, עמ' קכה) אם רשאי לקחת תעודה כזו אשר נרשם בראשי תיבות שהוא בין דת R.K. שהוא ראשי תיבות: ראמיש-קאטויליש, שהכוונה שהוא נוצרי קטולי. הרב טייכטל צידד להקל כיון שכאן הוא לא אמר במפורש שהוא נוצרי, ויש לדמות את הדברים לעניין אמירת דבר שמשתמע לשתי פנים. גם כאן הוא יכול להתכוון לפסוק: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פנן תשכח את ה' א-להיך". דהיינו, הR.K. זה כנגד המילה "רק". והוסיף גם שכתיבה היא פחותה מדין.
אבל, הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין שליט"א (בהערותיו שם, הערה 7) כתב שהדין שכתיבה פחותה מדיבור נאמר דווקא כשיש דין אמירה. אבל, כאן הדיון הוא מצד חילול השם. לכן, מה זה משנה שחילול השם נעשה על ידי כתיבה או על ידי דיבור. אם יש כאן חילול השם, הרי יש לאסור.
אולם, יש להשיב על דבריו ולומר, שאם דנים מצד איסור עבודה זרה, יש מקום לומר שצריך דווקא אמירה. אם דנים מצד חילול השם, אכן אין חילוק בין כתיבה לדיבור. אך, כפי שהתבאר ליעל נראה שהדיון כאן הוא מצד איסור עבודה זרה. שאם נדון מצד חילול השם, יש מקום להתיר בתקופת השואה כפי שהתבאר לעיל.
מסקנה
נשיב על השאלות שדנו בהן:
- להתחפש לנוצרי שלא יזהו אותו כיהודי, יש היתר.
- לומר שהוא נוצרי, יש בכך מחלוקת בין האחרונים. נראה בפשטות שיש איסור לומר שהוא נוצרי. אבל, המיקל בכך יש לו על מי לסמוך.
- לומר לשון שמשתמעת לשתי פנים, יש היתר.
- לקנות תעודת התנצרות, יש מקום להבנה שיש מחלוקת בין האחרונים. להלכה נראה שאין להתיר לקנות תעודת התנצרות. אבל, גם בזה המיקל יש לו על מי לסמוך.
שאלות אלו כבדות משקל, וקשה מאוד להכריע בהן, בעיקר למי שלא חי באותה תקופה.
[1] הדברים מובאים בקובץ "אוריתא", כרך כא – העוסק בענייני שואה, עמ' קכב.
[2] מובא שם בהערה 2. הדברים באים משו"ת "ממעמקים", חלק ה, סימן ג.
[3] דבריו מובאים בקובץ "אוריתא", כרך כא – העוסק בענייני שואה, עמ' קלא-קלב.