מבוא
תורתנו הקדושה מלמדת אותנו ללכת בדרך הישר והצדק, וכל ענייניה צדק ויושר. וכבר נאמר על אברהם אבינו (בראשית יח, יט):
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט…
רש"י (שם) הסביר שידעתיו הכוונה חבבתיו. הקב"ה חיבב את אברהם אבינו כיון שהוא חינך את בניו ואת ביתו ללכת בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט. בוודאי כך מלמדת אותנו התורה.
במאמר זה נדון בשתי הלכות ביחס שלהן ליושר ולמשפט. ההלכה הראשונה היא, קידושי ביאה. נראה שמדובר על פעולה שאינה צנועה וראויה. ויש לשאול איך התורה מצוה אותנו על קידושי ביאה? כאן לא מדובר על פעולה של יושר ומשפט ואין בה מן הצניעות. היינו מצפים שהתורה המדריכה אותנו ללכת בדרכים טובות ונכונות שתדריך אותנו גם ללכת בדרכי הצניעות. ואם כן, מה מקום לצוות אותנו על קידושי ביאה?
ההלכה השניה היא דיני עבדים – עבד כנעני ועבד עברי. כפי הבנתנו היום העבדות אינה ראויה ואינה הוגנת. בכל המדינות המתורבתות אין היתר לעבדות. מדינות אלו מבינות שמדובר על פעולה שאינה מוסרית
קידושי ביאה
מובא בגמרא במסכת קידושין (יב, ע"ב):
דרב מנגיד על דמקדש בשוקא, ועל דמקדש בביאה, ועל דמקדש בלא שידוכי, ועל דמבטיל גיטא, ועל דמסר מודעא אגיטא, ועל דמצער שלוחא דרבנן, ועל דחלה שמתא עילויה תלתין יומין, ועל חתנא דדייר בי חמוה. דדייר אין, חליף לא? והא ההוא חתנא דחליף אבבא דבי חמוה, ונגדיה רב ששת! ההוא, מידם הות דיימא חמתיה מיניה. נהרדעי אמרי: בכולהו לא מנגיד רב, אלא על דמקדש בביאה בלא שידוכי. ואיכא דאמרי: ואפילו בשידוכי נמי, משום פריצותא.
מבואר בגמרא שרב היה מלקה את מי שקידש אשה בקידושי ביאה, משום שזו פעולה של פריצות.
התוס' (שם) כתב:
משום פריצותא – מפרש ר"ת דהיינו פריצותא לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך וקשה דביבמות פ' ר"ג (דף נב.) מייתי לה מצות יבמה מקדש והדר בעיל לא קדיש לוקה מכת מרדות מדרבנן כרב והתם לאו משום עדים תליא טעמא דהא יבמה מדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה אלא נראה לר"י דהיינו פריצות שעושין תחלת קניינן בביאה דומיא דמקדש בלא שידוכי.
מדברי התוס' מתבארת לנו מחלוקת בין רבנו תם לר"י בביאור דברי הגמרא. לדעת רבנו תם, הפריצות נובעת מכך שצריך עדים בשעת קידושי הביאה, והדבר מכוער שמעמיד עדים על כך. ר"י הסביר שהפריצות היא מצד שעושים תחילת קניינם בביאה.
נראה לבאר שכוונת ר"י היא, שאין זה מן הנכון להתחיל את חיי הנישואין בענייני תאוה – ביאה. לא נכון שבניית קשר הנישואין תהיה על עניינים חיצוניים ולא עניינים פנימיים. עיקר הנישואין אינו עניין התאוה – הביאה, אלא המידות הטובות של האשה.
והשאלה נשאלת, איך יכול להיות שהתורה תדריך אותנו בדרך שאינה נכונה וראויה, שיש בה מן הפריצות? אלא, יש ליישב ולומר שלא מדובר כאן על ציווי של התורה. מעולם התורה לא ציוותה אותנו לקדש בביאה. התורה מאפשרת לנו קידושי ביאה. כוונת הדברים היא, התורה מצוה אותנו שנקדש את האשה קודם הנישואין ויש שלש דרכים לקדש את האשה: א. קידושי כסף. ב. קידושי שטר. ג. קידושי ביאה.
וכפי שמתבאר מתוך דברי הרמב"ם (ריש הלכות אישות):
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה': וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים, וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת.
אלא, עדיין, אין בכך יישוב מושלם. שהרי על אף שהתורה לא מצוה אותנו לקדש בביאה, היא מאפשרת לנו קידושין אלו. והרי מדובר על פעולה שאינה ראויה, כפי שלמדים מדברי הגמרא שרב היה מלקה מי שהיה מקדש בביאה. הוא ראה בכך פעולה שלילית. ומדוע התורה איפשרה פעולה שאינה ראויה? התורה היתה צריכה לאפשר רק שתי דרכים קידושין: א. קידושי כסף. ב. קידושי שטר.
אולם, עדיין, השאלה קשה במקצת, שאף שלא מדובר שהתורה מצוה אותנו לעשות פעולה שלילית אך היא מתירה זאת.
ונראה שאפשר ליישב את קושייתנו במספר דרכים.
התורה אינה מפקיעה את צורת ההתנהגות באותה עת
נראה שהתורה אינה פועלת נגד המציאות בעת נתינת התורה, אלא מפנה לאפיק חיובי. הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג), דן בטעמי המצוות. באחד מהמקומות הוא דן במצות הקרבנות (שם, חלק ג, פרק לב). לדעתו, הקב"ה ציוה את מצוות הקרבנות כדי להוציא את בני ישראל מהתרבות של עבודה זרה. כיון שבאותה עת האומות האחרות וגם חלקים מעם ישראל עבדו עבודה זרה, אי אפשר היה לנתק את עם ישראל בצורה מוחלטת ומיידית מהתרבות הזו. לכן, הקב"ה התיר את הקרבנות ורק היפנה את הדברים לאפיק חיובי. במקום שעם ישראל יתן את הקרבנות לעבודה זרה הוא יתן אותם לקב"ה. על ידי כך בסופו של דבר עם ישראל יתנתק מדעותיו הקודמות הכוזבות, ויגיע לדעות נכונות ואמיתיות:
כשתתבונן בפעולות האלהיות ר"ל הפעולות הטבעיות, יתבאר לך מהם ערמת השם וחכמתו בבריאת בע"ח והדרגת תנועות האברים ושכונתם קצתם לקצתם, וכן יתבאר לך חכמתו ותחבולתו בהדרגת ענייני כלל האיש ענין אחר ענין, והמשל… וכן הערים השם ועשה תחבולה בכל איש מאישי ב"ח היונקים להיותו כשיולד בתכלית הרכות ולא יוכל להזון במזון יבש, והוכנו לו השדים להוליד החלב מפני שיזון במזון לח קרוב ממזג איבריו, עד שיתנגבו ויתקשו אבריו ראשון ראשון בהדרגה, וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם מרע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו ית' כמ"ש ובאר אתה הראת לדעת וגו', וידעת היום והשבות וגו', ולהנתן לעבודתו כמ"ש ולעבדו בכל לבבכם, ואמר ועבדתם את ה' אלהיכם, ואמר ואותו תעבודו, והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני ב"ח בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו, לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה, ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו ית', וצונו לעשותן לו ית', וצוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו, מזבח האדמה תעשה לי, ושיהיה הקרבן לו… והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית שנמחה זכר ע"ז והתקיימה הפנה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו, ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם. ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת מחשבה ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבאו מצות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים, והם כלם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כונתו הראשונה, ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן בנו יכלת לקבלה ולא היה צריך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכוונה השניה. שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ויגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין בשוה והוא אמרו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו', ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וגו', וכמו שהסב השם אותם מן הדרך הישרה אשר היתה. מכוונת תחלה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת עד שתגיע הכוונה הראשונה, כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכלת לנפש לקבלו לפי הטבע עד שיגיע הכונה הראשונה, והיא השגתו יתעלה והנחת ע"ז, כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, כי אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כלם פתאום, וכמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יולידו רך לבב, ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות… כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלהית עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה…
לא נדון בנוגע לדברי הרמב"ם בהסברו לטעם מצות הקרבנות, שיש מקום לדון לגבי הדברים. וכבר הרמב"ן חלק והשיג על דבריו. אבל, נראה שהעקרון שהרמב"ם מציג בפנינו הוא עקרון נכון ומובן. הקב"ה לא משנה את טבענו ולא יצוונו בציווים שעומדים בניגוד למציאות הרגילה שהתנהגנו בה עד נתינת התורה. נעמוד על נקודה זו עוד בהמשך.
לפי זה, אפשר להבין שכיון שבאותה עת, המציאות הרגילה היתה קידושי ביאה, אכן, לא היו קידושין – אלא אישות. האישות נוצרה על ידי ביאה, כפי דברי הרמב"ם (ריש הלכות אישות), שהובאו לעיל. שבתחילה כל אחד היה לוקח את האשה לביתו, ובכך היתה נעשית אשתו. אצל בני נח, האישות נוצרת בביאה. לכן, התורה לא הפקיעה אישות זו. אלא, השאירה אותה והוסיפה עוד שתי דרכים חיוביות: קידושי כסף וקידושי שטר.
שעת השמד
נלע'ד, שהתורה נתנה את האפשרות לקידושי ביאה משום שיש מקרים שהיא נצרכת. דהיינו, במקרה של שעת השמד, שאי אפשר לקדש את האשה על ידי קידושי כסף או קידושי שטר. שאם יקדש בדברים אלו, הרי יצטרך עדים ויש חשש שהדבר יתגלה (עיין תוס', מסכת מגילה טו, ע"א, ד"ה כשם שאבדתי). אך, לגבי קידושי ביאה על אף שצריך עדים, הרי אין צורך באמירה מפורשת. אלא, יש חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
לכן, אם יש עדים שהאיש והאשה התייחדו וחיים חיי אישות, יש חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ויש לומר שהוא קידשה בביאה. כמובן, שהדברים אמורים בזוג שרוצה לשמור תורה ומצוות[1]. לכן, במקרה של שעת השמד שאין אפשרות לקידושין באופן אחר, יש לומר שבוודאי הוא קידשה בביאה.
גדר הפריצות
רבנו תם הסביר שהפריצות היא מצד שהבעל מעמיד עדים על עניין הביאה. יכול להיות שאפשר להסביר שהפריצות תלויה בעדים. שהסיבה לפריצות היא שהעדים חושבים על הנעשה בחדר, מחשבותיהם בעניינים לא צנועים, ולכן יש בכך פריצות. אולם, כשהעדים כשרים וכל מחשבותיהם הן בענייני קודש, עמידתם כעדים על הייחוד לא משפיעה עליהם. הם אינם חושבים בכיוונים שאינם צנועים. יש לדמות את הדברים להלכה שיש מן הפוסקים שטוענים שמותר לאשת איש להיבדק אצל רופא, משום שהוא טרוד במלאכתו, ולכן אין כאן נגיעת חיבה. דהיינו, כיון שהוא טרוד ומחשבתו בעניין הרפואה אין כאן איסור. יש לומר שכך גם הדבר לעניין זה, עדים כשרים שכל עניינם בתורה ובמעשים טובים טרודים וחושבים על עניינים אחרים, ולכן אין כאן פריצות. הפריצות באה רק כתוצאה ממה שחושבים העדים וממה שהם טרודים במחשבותיהם.
עבדות
התורה כותבת מספר הלכות בנוגע לדיני עבדים. הן לדיני עבד כנעני והן לדיני עבד ישראלי. גם במסכת קידושין יש מספר דפים שבהם יש דיון לגבי קניין עבד כנעני וקנין עבד עברי, וכן לגבי דינים נוספים שקשורים להם (עיין מדף יד, ע"ב-כה, ע"ב).
נעיר שהתורה מעולם לא ציוותה לקחת עבדים, בין עבד כנעני ובין עבד עברי. התורה התירה את העבדות, אך היא לא ציוותה על כך.
נראה להסביר שגם כאן דיני עבדים באו לעולם רק משום המציאות שבה חי עם ישראל בתקופת נתינת התורה. באותה תקופה מציאות העבדות היתה נפוצה ורגילה. אולי במקרים מסויימים היא היתה נצרכת, כדי להקים ולתחזק ממלכה. וגם, היו אומות מסויימות שהיה צורך לשלוט עליהן ולא לתת להן חירות. החירות יכלה להביא לידי סכנה ואסון. אך, התורה לא דגלה ולא חינכה לכך. לכן, היא הפנתה את דיני העבדות לאפיקים חיובים. בתורה מפורטים ציווים רבים שממתנים את ההשפלה של העבדות, מטיבים עם העבד ונותנים לו מעמד נכבד.
כך בוודאי הדבר לגבי דיני עבד עברי, כשעבד יוצא לחירות יש חיוב של הענקה כלפי העבד העברי (דברים טו, יג-טו; עיין מסכת קידושין יז, ע"א). נוסף על כך, התורה אינה מרשה עבדות מוחלטת. עבד עברי צריך לשחררו אחרי שש שנות עבדות (שמות כא, ב). אם העבד רוצה להישאר עם אדונו יש חיוב לרצוע אזנו והעבדות היא עד שנת היובל –לכל היותר חמשים שנה (שמות כא, ה-ו; ויקרא כה, לט-מב; עיין משנה מסכת קידושין יד, ע"ב). וגם זה ניתן באופן שהתורה מרמזת שאין הדבר רצוי, והיא אינה מעודדת זאת. אין היתר גורף לכל עבד להישאר ולרצוע את אזנו (עיין מסכת קידושין כב, ע"א; שם יד, ע"ב, מחלוקת אם המוכר עצמו נרצע).
עבד שאדונו מת, יוצא לחירות אלא אם כן יש לאדון בנים. אם יש לו יורשים אחרים, העבד יוצא לחירות (עיין מסכת קידושין יז, ע"ב). ובמקרה שהוא עבד שנרצע, מיד במותו של האדון הוא יוצא לחירות אפילו שיש לאדון בנים (עיין מסכת קידושין יד, ע"ב; יז, ע"ב).
עבד אינו יכול למכור את עצמו לעבדות אלא רק כשאין לו מה לאכול, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות עבדים א, א):
מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו שנאמר כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או כלים או ליתנם לבעל חוב אלא אם כן צריך לאכלן בלבד, ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו ואח"כ ימכור את עצמו.
גם התורה אסרה לאשה להיות עבד (עיין רמב"ם, הלכות עבדים א, ב).
נציין שהתורה לא התעלמה ממשפחתו של העבד וחייבה את האדון במזונות אשת העבד וילדיו (עיין מסכת קידושין כב, ע"א). בוודאי שדין זה יכול לגרום להמעטת הרצון להחזיק עבד, שהרי האדון צריך לפרנס גם את משפחתו של העבד.
הגמרא במסכת קידושין (כב, ע"א) אומרת:
ת"ר: כי טוב לו עמך – עמך במאכל עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו.
גם ביחס לעבד כנעני התורה שיפרה את מעמדו של העבד. ראשית היא מחייבת את האדון לשחרר את העבד במקרה שהאדון היכה את העבד וגרם לו לאובדן אחד מכ"ד אברים (שמות כא, כו-כז; עיין גם מסכת קידושין כד, ע"א; רמב"ם, הלכות עבדים ה, ד).
נוסיף שבמקרה שהאדון מכר את עבדו הכנעני לעכו"ם, הוא מוכרח לחזור ולקנותו עד עשרה בדמיו (עיין רמב"ם, הלכות עבדים ח, א).
גם אין אפשרות לשעבד עבד כנעני אלא אם העבד הכנעני קיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח. אך, אם לא קיבל על עצמו, אסור לאדון להשאירו אצלו. כך פסק הרמב"ם (הלכות מילה א, ו; עיין מסכת יבמות מח, ע"ב):
לקח עבד גדול מן העכו"ם ולא רצה העבד למול מגלגלין עמו כל שנים עשר חדש, יתר על כן אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לעכו"ם, ואם התנה עליו מתחלה והוא אצל רבו העכו"ם שלא ימול אותו מותר לקיימו והוא ערל, ובלבד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח ויהיה כגר תושב.
נראה שמטרת הלכה זו היא שהעבד כנעני יהיה מושפע לטובה וילך בדרך טובים. דהיינו, העבדות באה להועיל לעבד, להוציא אותו מדעותיו הכוזבות. להביאו לידי קיום ז' מצוות בני נח.
וכדאי להביא את דברי הרמב"ם (סוף הלכות עבדים) שכתב:
מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד, ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך.
רואים שההתנהגות הישרה והנכונה היא בדרכי רחמים. והתורה באה לחנך את האדם להתנהגות ישרה כלפי העבד.
מן הראוי להוסיף את דברי הראי"ה קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה, חלק א, עמ' צה-צו; עמ' צח, מהדורת מוסד הרב קוק) שהסביר שמוסד העבדות מצד עצמו יכול להביא ברכה ויש בו עדיפות על פני העבדות כפי שנהוגה בימינו – העבדות של השכירים הפועלים. אלא, כיון שיש אנשים רעים המשתמשים בעבדות בצורה אכזרית, לכן יש סכנה במוסד העבדות. עוד ציין הראי"ה קוק זצ"ל שיש אנשים ואומות שהעבדות נצרכת להם, והחירות להם יכולה להביא לידי אסון:
ודע עוד, שהעבדות, כמו כל דרכי ה' הישרים, שצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, לא הביאה מצד עצמה לעולם שום תקלה, כי עצם חק העבדות הוא חק טבעי בבני אדם, ואין שום הבדל בין העבדות החוקית להעבדות הטבעית ואדרבא העבדות החוקית שהיא על פי רשותה של תורה באה לתקן כמה תקלות, שהעבדות הטבעית היא צפויה אליהם. למשל, הרי המציאות של עניים ועשירים חלשים וגבורים דבר מוכרח ונהוג הוא, אם כן אותם שקנו להם נכסים מרובים, שהם משתמשים בכח המשפט לשכור עובדים עניים לעבודתם, הרי השכירים הללו גם להם עבדים בטבע, מצד ההכרח החברותי, והנה למשל העבדים במכרה-הפחמים. שהם נשכרים מרצונם, הרי הם עבדים לאדוניהם, ובודאי חלק האנשים שהם צריכים להיות שפלים במצב, לולא הרשעה ששלטה כל כך בלבות בני אדם, עד כדי רמיסת משפט, הנה אם היו עבדים קנויים קנין כסף אז היה מצבם יותר טוב. למשל עכשיו אנחנו צריכים להערות מוסריות לדאוג בעד חיי העובדים, החומרי והמוסרי, והעשיר שלבו אטום לועג לכל צדק ומוסר, ויותר נוח לו שבמנהרה יחסר אור ואויר, אף על פי שעל ידי זה יתקצרו חייהם של עשיריות אלפים אנשים, ויעשו חולים אנושים, רק שלא יוציא מכיסו עשיריות אלפים שקלים לכונן את המנהרה במצב יותר טוב… מה שאן כן אם היו העבודות הללו נעשות על פי חק עבדות חוקית, שהעבדים המה קנין כספו של אדוניהם, אז הדאגה לחייהם ואשרם תהיה שוה לדאגתו על הונו "כי כספו הוא", אז היו באמת העובדים הדלים הללו יותר מאושרים וצפויים לעתיד יותר טוב… על כן האנשים הראויים להיות עבדים המה על פי תקונו של עולם אנשים כאלה, שהרחבת חופשתם תביא רעה להם ורעה לעולם, בהיותם בטבעם נוטים לחיים שפלים, שרק על ידי כח מעיק מבחוץ יתיישרו ויתרוממו… על כן טבע העבדות בכלל והאנושיות היתה ראויה להיות נקבעת במקום הראוי לה ביותר, על פי נטיות הנפשיות, והפיכת הסדר של שחרור העבדים אינה פועלת טוב כללי, כי אם אותו המספר המוכרח להיות נכנס בעול העבדות הטבעית יובא לאוצר הכלל גם מאותם שהם ראויים להיות בני חורין על פי תכונותיהם, ונעשה על ידי זה עולם הפוך, "שרים הולכים כעבדים" (קהלת י, ז), "ועבד כי ימלוך" (משלי ל, כא). ואם תחשוב, שאם נקח לנו את מי שהוא ראוי להיות עבד, על פי תכונתו הפנימית, ונשכילהו, שבזה יצא מכלל העבדות. לא כן, אם העבד הזה יהיה יושב על קתדרא ידרוש דברים כאלה שהמדות הראויות לעבדים יהיו נטבעות בהם. וזהו היסוד שראינו חכמים גדולים דורשים דברי דופי ורשעה, מפני שזוהמת העבדות דבקה בהם. אמנם לולא הרשיעו האדונים הרעים, להתעמר בעבדיהם, יותר מההכרח הטבעי, היה הדבר הולך בטבעו, אבל רעי אדם הפסידו את זכותם על ידי אכזריותם…
סיכום
תורת ה' מחנכת ודוגלת ביושר ובמשפט. מצוות התורה מביאות את האדם לתיקונו מצד דעות נכונות ומידות נכונות (עיין רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, פרק כז-כח). ובוודאי התורה לא תצוה אותנו במצוה שאינה מוסרית ואינה הוגנת. עלינו רק להתבונן ולהבין את הצדק והיושר שבוקע מתוך מצוות התורה.
[1] להרחבת הדברים, עיין במרדכי, מסכת קידושין, רמז תקלג; רי"ף, מסכת יבמות ה, ע"א-מדפי הרי"ף; רמב"ם, הלכות גירושין י, יט; שו"ת הריב"ש, סימן ו; שו"ת הריב"ש, סימן קצג; "בית יוסף", אבן העזר, סו"ס קמט; "שולחן ערוך", אבן העזר מג, א; "שולחן ערוך", קמט, ו; "שולחן ערוך", קנו, ב; רמ"א, אבן העזר כו, א; רמ"א, אבן העזר לג, א; רמ"א, אבן העזר קמט, א-ב; "בית שמואל", אבן העזר, ריש סימן כו; "בית שמואל", אבן העזר לא, כב; "בית שמואל", אבן העזר מג, ג; "בית שמואל", אבן העזר קנה, לא-לב. מדברי ה"שולחן ערוך" והרמ"א יש ללמוד שדווקא במקרה שמדובר בזוג מומרים, אז אין קידושין בכך שהם מתייחדים ביחד לעיני כל ומתנהגים כזוג נשוי. שבמקרה של מומרים אין את החזקה שבועלה לשם קידושין. אבל, במקרה שהם אינם מומרים, לדעת שניהם, הוי מקודשת.
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/הצדק-והיושר-שבתורה-קידושי-ביאה-ועבדות.docx