מבוא
רבים מעלים את השאלה של צדק ויושר שבתורה בנוגע למצות הריגת עמלק ושבעת עממים. יש מספר קשיים שעולים בציווי זה מצד הצדק והיושר:
- אם חטאו המבוגרים מדוע יש חובה להרוג גם את הטף? "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (דברים כה, יט), "לא תחיה כל נשמה.. החרם תחרימם" (דברים כ, טז-יז).
- לאחר שנות דור, מדוע יש חובה למחות את זכר עמלק? וכי משום שאבות אבותיהם פגעו בנו, עלינו להורגם. שאלה זו נשאלת גם בנוגע לשבעת עממים, שלאחר שנים רבות שאינם עובדים עבודה זרה, מדוע יש ציווי להרוג אותם?
בפתיחת הדברים ארצה להציג דברים שכתב הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (הדברים מובאים בספר "מוסר אביב", עמ' 103) הקשורים בדיוק לנושא שלנו:
בנקודה מסוימת, בסוף שנות העשרה שלי, הוטרדתי משאלות מוסריות מסוימות שנוגעות לעמלק, עיר הנדחת וכדומה. נזכרתי שקראתי זמן קצר לפני כן שר' חיים מבריסק היה מתעורר באמצע הלילה כדי לראות אם מאן דהוא לא השאיר אסופי ליד פתח ביתו. ידעתי ששנתי אינה מופרעת בדרך כלל, ומכאן הסקתי שאם איש חסד מופתי כזה יכול להתמודד עם הלכות מעין אלה, קרוב לוודאי שחוסר הנחת שלי מהן אינו נובע מרגישות היתר שלי, אלא דווקא מאמונתי החלשה. מיד ביקשתי לחזק אותה.
ישנם סיפורים רבים על רבנים ויהודים שעשו מעשה חסד ומעשים גדולים ונפלאים. סיפורים אלו הם רבים לעומת אומות אחרות. וגם מעשי החסד בקרב עם ישראל אינם משתווים לשאר האומות. בוודאי גם אצל אומות העולם יש חסידי אומות העולם שהתנהגו בצורה יוצאת דופן, אבל אין מספרם משתווה לעם ישראל מצד הכמות לפי גודל האומה. כמובן, שזה מלמדנו שהתורה מחנכת את האדם להיות צדיק וישר ללכת בדרכי חסד. נוסף על כך, מתוך כך שהיהודים מספרים סיפורים אלו יש הוכחה שעל כך הם התחנכו ומבינים שכך צריך להתנהג. אצל אומות העולם אין כל כך הרבה סיפורי חסד, ואינם מרבים כל כך לספר סיפורי החסד הללו לילדיהם.
הוכחות לצדק ויושר בתורה
מתוך הציווים של התורה לומדים שהתורה מכוונת את האדם לעשות את הצדק והיושר. מצוות ואיסורים רבים מצווים את האדם להתנהג בדרך הצדק והיושר: השבת אבידה, יחס לבעלי חיים טעינה ופריקת חמור, הלוואה, מעשה צדקה ועוד מצות רבות ואחרות. גם כשיש מצוות שנראות לנו שהן אינן לפי הצדק והיושר, עלינו להבין שבוודאי הן מן היושר ומן הצדק. שהרי כך אנחנו רואים שהקב"ה מצוה אותנו.
נוסיף שיש ציווי כללי שהקב"ה מצוה אותנו שנעשה את הטוב (דברים ו, יח): "ועשית הישר והטוב בעיני ה' ". על בסיס ציווי זה חז"ל הוסיפו לנו חיובים נוספים מכוח החובה לעשות הישר והטוב, כמו דין "בר מצרא" (עיין מסכת בבא מציעא קח, ע"א). גם יש דין "כופין על מידת סדום, שבמקרה שזה נהנה וזה אינו חסר הוא אינו חייב לשלם. דהיינו, במקרה שאחד דר בבית חברו, ובעל הדירה לא התכוין להשכיר את הדירה ולא הפסיד דבר בכך שחברו דר בדירה, הרי זה שדר בדירה אינו צריך לשלם לבעל הדירה (עיין מסכת בבא קמא כ, ע"א-כא, ע"א).
אין אף ציווי בתורה שאינו מוסרי. יש היתרים לעשות דברים שבאותו דור היו מקובלים, והתורה באה לצמצם ולהגביל אותם כדי להביא את האדם לעשיית הצדק והיושר. כמו במקרה של עבדות, שהתורה מגבילה את העבדות ופועלת לביטול העבדות. כך גם לגבי דין אשת יפת תואר (עיין לעיל).
הקב"ה משנה את המציאות
ר' מנחם המאירי, במספר מקומות[1], כתב שאין לנוצרים דין עובדי עבודה זרה. הוא כתב שבכל מקום שבתלמוד הוזכרו דינים נגד עכו"ם, כגון השבת אבידה וכו', הם שייכים רק לעמים קדמונים, אך לא לעמים הגדורים בדרכי הדתות ועובדי הא-להות על איזה צד, אף על פי, שאמונתם רחוקה מאמונתינו.
בספרו חידושי "בית הבחירה" (מסכת בבא קמא לז, ע"ב) כתב בנוגע לדין שור ישראל שנגח שור עכו"ם את הדברים הבאים:
שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור מדין רעהו ושל נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם מתוך שאין חסים על ממון זולתם קונסין אותם שלא ירגילו עצמם להזיק ולפי מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתיר ממונם כל שעה שהדין מחייבם בכך הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם ואין נושאין פנים בדין לעצמנו ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים:
עוד הגדיל לכתוב בנוגע לדין חילול שבת במקום פיקוח נפש (מסכת יומא פד, ע"ב):
פיקוח נפש אין הולכין בו אחר הרוב, כיצד חצר שיש בו ישראלים ועובדי כוכבים ומזלות הקדמונים עמהם, שאין אנו מצווים לחלל שבת עליהם אחר שאין להם שום דת כלל, וגם אינם חוששים לחובת חברת האדם.
הרב דוד צבי הילמן שליט"א (בקובץ "צפונות", חלק א, עמ' סה-עב) כתב שדברי ר' מנחם המאירי נכתבו מפני סכנת הרדיפות. כך גם משמע מדברי ה'חת"ם סופר' (בשו"ת שלו, קובץ תשובות, סימן צ). לגבי הדין של פיקוח נפש, יש לציין שהדברים עומדים בניגוד לדברי הרמב"ם (הלכות שבת ב, יב) וה"שולחן ערוך" (אורח חיים של, ב).
נראה לי, שיש מקום לדברי ר' מנחם המאירי בתקופתנו, אך מטעם אחר והוא מטעם "חשש איבה". שיש מהפוסקים שנקטו שכיום משום "חשש איבה" מותרות אפילו מלאכות דאורייתא בשבת כדי להציל גוי[2]. אך, אין כאן המקום להיכנס לדיון זה. אנחנו דנים מצד עיקר הדין. נציין שרבים שואלים מדוע אכן, יש איסור לחלל שבת כדי להציל את הגוי? וכי נפש הגוי אינו חשוב כדי להצילו ולחלל בשבילו שבת? אלא, כמובן, ששאלה זו יכולה להיות מבוססת על אחת משתי הנחות:
- חשיבות נפש הגוי.
- זלזול בחשיבות השבת.
יכול להיות ששאלה זו נובעת מכך שהשבת לא מספיק חשובה לנו. אם היינו מבינים את ערכה של השבת, היינו מבינים שאין לחלל שבת אפילו כדי להציל גוי. אך, מאידך, כיום רואים גוים רבים שהם אנשים טובים וישרים, ונשאלת השאלה וכי אינם ראויים להצלה? נראה שיכול להיות שאכן ההלכה צריכה להשתנות וכיום יש מקום לחלל שבת עבור גוים מסויימים. בתקופת הגמרא, המציאות היתה שאומות העולם ברובן היו מקולקלות, לכן לא הותר לחלל שבת אפילו כדי להציל גר תושב. גם יכול להיות שהיחס כלפי השבת היה אחר. השבת הדגישה אצל היהודים את מציאות א-להים והשגחתו על העולם, לכן החילול היה בו פגם גדול. אך, במציאות ימינו שגם רבים מהיהודים מחללים שבת, מציאות ה' והשגחתו לא מורגשות ביתר שאת, לכן יש מקום לחלל שבת כדי להציל את הגוי. אלא, כיון שאין ביכולתנו לשנות את ההלכה, שצריך סנהדרין לקבוע את הגדרים ולשנות את ההלכה, הקב"ה גרם שבדרך אחרת נצטרך לחלל שבת עבור הגוי. כלומר, גרם לכך שהשלטון אינו שומר תורה ומצוות וכן יש "חשש איבה" וכיוצ"ב. יש מקום לומר שאולי הלכות שהיו שייכות בעבר אינן שייכות בזמן הזה, אך אי אפשר לשנות את ההלכה, ולכן הקב"ה מונע מאיתנו קיום הלכות אלו. כגון, הריגת ז' עממים – נשים וטף. וכן, הריגת עמלק – נשים וטף. יכול להיות שבמציאות ימינו הלכה זו אינה שייכת, בעבר היה שייך להרוג את האומות הללו בצורה מוחלטת. אך, כיום הן אינן שייכות, ולכן הקב"ה מנע מאיתנו קיום הלכות אלו על ידי כך שערבב אותן ואינן ידועות לנו.
כדוגמא לכך אציין לדברים שאמר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל:
וכיוצא בדבר השיב רבנו כששאלו אחד מן התלמידים, היאך זה השתתפה מדינת ישראל באו"ם, הלא התוס' כתבו ביבמות (כג, ע"א) דאיסורא ד'לא תכרות להם ברית ולאלוהיהם' קאי אכל האומות שהן עובדי עבודה זרה, ולא רק על ז' האומות, ובין חברי האו"ם ישנן מדינות שכאלו שבאופן רשמי עובדות עבודה זרה, וכל מדינה שמצטרפת לאו"ם, הרי זה ממש בחינה של כריתת ברית של שלום עם כל שאר חברי האו"ם. ואחר שהרהר בזה לזמן-מה ענהו רבנו ואמר, שברוך ה', לא נשאלנו בזה, ואין הכי נמי מסתמא היה אסור לממשלה-חרדית להשתתף באו"ם מטעם כריתת ברית עם אומה עובדת עבודה זרה[3].
לדעתי יש מקום לומר שיש ציווים שכיום אינם שייכים בגלל הצדק והיושר של האנושות שהיא התקדמה. למשל, היחס לבני נח. במציאות ימינו לא מקובל מצד היושר והמוסר להרוג אומה שלימה – שבעת עממים ועמלק, לכן הקב"ה גרם שלא תהיה לנו מציאות לקיים מצוות אלו. כיון שאנחנו לא היינו יכולים להתיר את הדבר, צריך שהמשיח יבוא כדי לבטל את המצוה. הקב"ה גרם לביטול המצוה.
אולם, אל לנו להסיק מכך שעלינו לשנות את ההלכה. הקב"ה יפעל בדרך שלו, אנחנו לא יכולים לשנות את ההלכה בלי סנהדרין. חס וחלילה שכל רב בישראל יקבע את שינוי ההלכה לפי ראות עיניו. יש לנו כללי פסיקה ועל פיהם נפסוק את ההלכה.
הצדק והיושר בהריגת עמלק ושבעת עממים
נראה לי, שיש מספר יישובים כדי לבאר את הצדק והיושר בציווי התורה למחות את זכר עמלק ולהרוג את שבעת עממים:
- לא ברור שהציווי היה להרוג לגמרי כל אחד ואחת. אפשר לומר שהציווי היה להרוג בלי הבחנה. הניסיון להרוג רק את הגברים ולא את הנשים והטף יכול לגרום לאי ביצוע המשימה בצורה שלימה. כפי שבא לידי ביטוי במלחמת עמלק והשארת אגג מלך עמלק. אבל, בסיום המלחמה אם נשארו נשים וילדים יכול להיות שלא היה ציווי להורגם. אי אפשר לדעת בדיוק מה היה הציווי. אין לנו מסורת הלכתית בנוגע לציווי זה, ולכן אין מקום לקושיות. הפסיקה ההלכתית אינה על פי הכתוב, אלא על פי המסורת ההלכתית.
- השארת הילדים היתה יכולה בעתיד לפגוע בעם ישראל. הילדים היו גדלים עם הזכרון והכעס על מעשי עם ישראל ובסופו של דבר היו חוזרים ונוקמים בו, כמסופר על אגג העמלקי, שלפי המסורת כיון ששאול לא הרגו בסופו של דבר יצא ממנו המן. כמו כן, במדרש מבואר שדואג האדומי היה גר עמלקי, ולבסוף הוא או בנו הרגו את שאול. הוא היה בן איש גר עמלקי (עיין במאמרי "קבלת גרים מעמלק", בספרי "גר המתגייר", כרך ב).
- בסופו של דבר עלינו להבין שמדובר שזה ציווי א-לוהי, שהוא בעל הצדק והמוסר. יתירה מכך, הרי הוא נותן את הנפש, ולכן יכול להחליט על נטילתו. ומשום כך אי אפשר לטעון נגדו שהדבר אינו מוסרי. אנחנו לא פועלים מכוח עצמנו, אלא מכוח ציוויו של ה' ואנחנו לא היינו עושים מעשה כזה מעצמנו. ד"ר יצחק ברויאר (בתוך ספר זכרון לרב יצחק אייזיק הלוי, עמ' רפג) כתב: "עם התורה עבר את הירדן לכבוש את ארץ התורה. תפקיד כפול מוטל עליו. שלם עון האמורי, ועל עם התורה להוציא לפועל את פסק-דינו של מלך הגוים ולהשמיד בלי חמלה את העמים אשר חטאו בנפשם. בני אברהם, שהיה מתפלל בעד אנשי סדום ועמורה, רחמנים בני רחמנים הם. אמנם גם רחמנות רבונית היא מרד. ה' הוא אב הרחמים. וזאת הפעם לא גפרית ואש מן השמים, אלא המטאהיסטוריה על ידי עמה תביא את הפורענות האלקית על עמים חייבי כליון, כך הוא רצונו של אב הרחמים. לא 'כלסטים' יעלה עם התורה לארץ התורה כי אם בשם ה', ואם הוא יחמול במקום שאסור לו לחמול, הרי הוא מוכיח בזה, כי לא בשם ה' הוא עולה ארצה אלא בשמו הוא. ואם שופט כל הארץ דן למיתה, אין לעם התורה זכות ליתן חנינה, כי אין לו רבונות כלל".
- יש דעות שבכל דור ודור צריך ציווי מנביא כדי לקיים את הציווי של מחיית עמלק. הגרי"ז (בחידושיו על התורה, אות קח) כתב: " 'ויאמר שמואל אל שאול וגו' ועתה לך והכית את עמלק וגו' ', ונראה מוכרח מזה, שאע"פ שמלחמת עמלק היא אחד מג' מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ אין מחויבין רק בנבואה שילחמו אתם, דאל"כ למה נצטרכו בם לציווי מיוחד, ומבואר בזה בקרא דכתיב 'מלחמה לה' בעמלק'. דמלחמה על פי ה' היא. ומתבאר בזה מה שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות מלכים ה"ד, מ"ע להחרים ז' עממין וכו', עכ"ל. ובמצות מחיית עמלק – שם בה"ה לא כתב דמחויב כל שבא לידו עמלק, להרגו. כמ"ש במצות דמחיית ז' עממין. והמוכרח דאין חיוב, רק על פי ה' בנבואה שילחמו בעמלק ולמחותם. ועי' בסה"מ בסוף מ"ע, דמנה מחיית עמלק בין המצוות המוטלות על הציבור". לפי הגרי"ז, הרמב"ם סבר שבמחיית עמלק החיוב הוא על פי ה' בנבואה. הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", חושן משפט, חלק ב, סימן עח) כתב: "שעניין מלחמה כיון שנוגע לפיקוח נפש צריך ציווי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק ומוכרח זה מהאי דדוד ושלמה וכל המלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק". לפיו, גם במלחמת עמלק צריך ציווי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין.
- לדעת הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק ו, הלכה ד), אין חיוב להרוג את שבעת העממים ועמלק אם הם חוזרים בתשובה. דהיינו, מקבלים עליהם את מלכות ישראל ומקבלים את שבע מצוות בני נח. הם אינם צריכים להתגייר, אלא כיון שמקבלים עליהם שבע מצוות בני נח ומקבלים את השלטון היהודי, אין חובה להרגם. אם כן, יש כאן תקנה, ויש אפשרות לחזרה (עיין במאמרי "קבלת גרים מעמלק", בספרי "גר המתגייר", כרך ב).
גם מורי ורבי הרב יעקב מדן שליט"א הקדיש שני מאמרים נרחבים[4] כדי לבאר את הצדק והיושר במצוות הריגת שבעת עממים ומחיית עמלק. אציג חלק מדבריו:
הדרך אותה שללה התורה היא מצור ממושך, שכוונתו להתיש את יושבי העיר אך לא להורסה, כשהמטרה היא לקחת בשבי את אנשי העיר המותשים כדי למוכרם או כדי לנצלם כעבדים… עריכת מלחמת בכנענים במטרה להפיק ממנה רווחים יכולה לשבש את המלחמה ואת מהריותה… ולעוות את מטרותיה: מלחמה בעבודה זרה וקיום הבטחת הארץ לאבות. מלחמה כזו יכולה גם להביא לכך, שכל יהודי יהיה מוקף בצוות משרתים כנענים שיעבדו לו בבית ובשדה, וימשיכו להתגורר בנחלותיהם הקודמות. הם ישמשו את אדונם היהודי, אך יטמיעו אותו בתוכם מבחינה רוחנית ותרבותית. בדיוק לכך התנגדה התורה. היא דרשה מלחמת בזק ושמד נגד התרבות הכנענית ונגד כל שהיא מייצגת, מלחמה לא מטרות רווח מרכוש וממסחר בעבדים. ואולם, חובה ללכת מבית לבית לאחר שנסתיימו הקרבות ולטבוח נשים וילדים – לא מצאנו[5].
הרב מדן ניגש גם לשאלה המוסרית בעצם כיבוש הארץ וסילוק העמים הקודמים:
הכנעני איבד את זכותו על הארץ בשל טומאתו ובשל רשעותו, ולא חלילה בשל שרירות הלב של אדוני הארץ… מי היו הכנענים שפגש יהושע? האומנם איכרים שלווים, רועי צאן תמימים ותו לא? כצעקתם של אורחי סדום גם הבנים, שעלו באש בפולחני המולך ההיסטריים, זעקו לפני הקב"ה. כצעתקה של אותה נערה בסדום, זעקו הבנות, שנמסרו בידי אבותיהן לזנות במקדשי עשתורת. טומאת העריות ופולחני הדמים יצאו מבתי המדרשות שבארץ כנען לכל גויי הארץ… נשוב לעם ישראל… הוא אינו זוכה בארץ לפני שהוא מושבע ועומד בהר סיני לקבל את התורה ואת מצוותיה… ה' בחר בישראל להביא לעולם כולו את תורת הצדק והמוסר, את האמונה בא-ל אחד ואת טהרת הגוף והנפש. בתור שכזה בחר בו הקב"ה, ונתן לו את ארצו ואת נחלתו, ארץ חמדה, שהשכינה שורה בה, והיא אינה סולבת חטא ועוון.. נתבעו אף יהושע ודוד להילחם נגד הרשעה הפרשה בעולם. להילחם בה עד כלותה, למרות המחיר הכבד, מחיר הדמים. "לא תחיה כל נשמה" – אינה אידאולוגיה יהודית מיליטנטית, אלא הוראת שעה שנועדה לבלום את התפשטותה של הטומאה הכנענית, ולהמירה בתורת הצדק והאמונה… [6]
מוסר של עם ישראל
נביא כאן דברים שכתב הרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל, בספרו "בעקבות היראה" (עמ' 3-39) בנוגע לנושא הציווים הללו של שפיכות דמים והמוסריות של עם ישראל:
אף אנו ביהדותנו שונים שתי משנות מאז מקדם, רחוקות זו מזו במראות פניהן וקרובות זו לזו בקביעות מקומן, כי שתיהן בספר אחד נאמרו. האחת: 'אשרי יושבי ביתך'… או 'אשרי תמימי דרך'… או 'אשרי כל חוסי בו'… והשנית: רק גרסא אחת יש לה – 'אשרי שיאחז ונפץ את עולליך על הסלע'. אתמהה! שני הפכים הללו כלום תורה אחת למדתם?… והיהדות משיבה כן… רק אותו העם שבחביון רוחו שמע תמיד קול שחוק חשאי אשר ישחק אל מסתתר על תעלולי בני חלוף… רק לו הרשות, רק לו גם החובה, רק לו גם ההכרח ההסטורי להעמיד במשפט כל עריצי ארץ 'ולדבר אלימו באפו ובחרונו לבהלמו'.
רק לו ולא לאחר! שהרי נוח לעולם בחרונו של זה מב'אהבתם' של אחרים… כי זהו חרון אף שאין עושה רושם. צאו ובדקו בכל כמי הדמים שדברי ימי העולם מלוכלכים בהם אם תמצאו ביניהם הרבה כתמים הבאים מרקם היהדות, מרקמי השנאה והנקמה שלה, מידי מזמרי 'על נהרות בבל'.
אולם יש טענות המטפחות על האמור; והיהדות, שאמתית היא, אין חפץ לה שיסתתמו בסתימת דחוי כל שהו. נשמען: שמא לא נכשלה היהדות באסור שפיכות דמים משום שלא היה סיפק בידה להגיע לו. אולי לא הצדקה הזאת, כי אם לגלות…
אכן רובה של ההסטוריה הישראלית אינו נותן יד-מוכיח לטענת שמא זו. כשיצאו אבותינו ממצרים היה סיפק בידם לתעב את המצרים שעבדו בהם מאות שנים בפרק ושהשליכו את בניהם היאורה – ובכל זאת: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו!…' (דברים כג, ח). וגם לאחר ימים רבים, כשהגיעה כבר עונת הירידה לתקופת בית ראשון, כשבר 'הרבה ישראל לחטוא', לא פסק עדיין שמו הטוב בין כל האומות סביב וכולן ידעו היטב כי מלכיו מלכי חסד הם ורחוקים משפיכות דמים (מלכים א כ, לא). וכשהרבה מלך ישראל ישראל מלחמות בכדי לבסס את מצב עמו בין כל אוהיביו אשר מסביב, מדריכי מנוחתו מאות בשנים, נאמר לו על ידי נביא: 'דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית…' (דברי הימים א כב, ח)….
אלא שבדברים כאלה, העומדים ברומה של האמת הנצחית, אין הולכים אחר רוב ההסטוריה בלבד, כי אם חוששין אף למעוטה. והמעוט המצוי לעין כל, שכל דורש דמים אותו זכר, הוא פרק החרמת החטאים (שמואל א טו, יח). העומד בראש תולדותינו והקבוע לנו לחק זכרון עד סוף כל הדורות (דברים כה, יז).
…. ברם רב אחד הוגה… כשהיה מגיע לפרק זה היה פותח ואומר: אלו באה מלחמת עמלק מתוך רגש נקמה לאומי כנוהג שבעולם הארופאי… שבודאי היה לו לישראל זכות גמורה לכך (בדיני אדם בזמן הזה) כלפי אויב פרא ואכזר אשר התנפל בלי כל תואנה על נחשלים עיפים ויגעים שרידי חרב פרע – אלו היה הדבר כן, בדין הוא שתהא שאיפת הנקמה מתבלטת יותר בהמון העם מאשר במעוליו עליוני הרוח; אותם בני עליונים, שלא זו בלבד ששנאו את המלחמה עצמה, אלא שדעתם היתה סולדת גם מן 'השלום המזויון' המקובל בהכשר בארופה בת התרבות ובכל תוקף התנגדו למוסד מלכותי שיעסוק לשם הגנת עמם בהכנת 'כלי רכב וכלי מלחמה' (שמואל א ח).
וכשתתבונן בדבר תראה כי נהפוך היה שם: המוחה את עמלק עד תומו היה דוקא אותו מוחה מחאה עזה שאין דוגמתה כלפי מלכות ואימפריות, דוקא אותו דובר שלום שהיה אב לפציפיסטים… הוא הוא ששסף את אגג לפני ה' בגלגל (שמואל א טו, לג).
ממשמע שלא מתוך נקמה פשוטה עשה מה שעשה ולא לפני האדם יובא מעשהו למשפט כי אם 'לפני ה' '… העם הפשוט ומלכו העממי לא נכשלו עם מלחמת נקמה זו בתוספת רציחה שאינה צריכה (כשם שנכשלו בה בכל דור תמיד כל עמי התרבות של ארופה הנאורה), כי אם נענשו בגערת נביא מפני שעברו על 'אל תהי צדיק הרבה'… לא על שגדשו סאה אלא על שמחקו סאה…
אך כאן מזדקרת טרוניא, מצווחת ואומרת: אם כן אין לדבר סוף! כל בעל בעמו, בכל עם ועם, יכיר את עצמו חייב לשסף את אגגיו לפני ה'. ואין דין ואין דיין להצילם מידו, כי ידמה להיות פטור מדיני אדם משום שהוא עושה לשם שמים.
אולם, ראה זה פלא! דוקא אותו העם שממנו יצאה ראשונה תורה מסוכנת זו… יצא מתוקן במעשים טובים, בחסד וברחמים, במשפט ובצדקה, ומשספי אנשים לשם שמים לא פרו ולא רבו בו כלל. אבל אותן אומות כשרות, אותן שיות תמימות, שירדו וטבלו במים קדושים וקבלו על עצמן ועל זרען מצוה רבה של אהבת עולם, אל מול אויבים כמו אוהבים, רעים כטובים – מה זה היה להן? מה זה קרה להן? איככה נפלו משמים ארץ, ממרומי האהבה לשאול הרצח? אחרי רבוי דברים אל האהבה המוחלטת, אחרי רבוי עסק בהנמכת הרוחות על ידי צומות סגופים ויסורים של 'אהבה', אחרי כל הדברים הקדושים הללו כיצד קמו מתוכן דור אחר דור רבים ולא מעטים המטים עקלקלותם מאחרות מצותם ומשספים אנשים עקב דת?…
אכן יש רע בעולם שאין לו תקנה אלא מחיה. ומי כמונו יודע את טעמו הנורא של הרע הזה, ומי כמונו זוכר בעל כרחו, מפני שלא יתנו לנו לשכוח, את כל אשר עשה לנו? "זכור את אשר עשה לך"!
כי מרפידים ועד שושן ומשושן ועד צרפת ומצרפת ועד ספרד ומספרד עד אוקרינה… "פרשת זכור" ארוכה אשר תחרד נפש אדם לשמעה….
כמה שלא תהא האמת מרה רק היא מרא דעלמא ורק היא תביאהו סוף סוף לידי תקון, היא האמת הנוראה אשר לא נרתעה תורתנו – תורת הנעם והשלום – מלהכריזה באזני בני עמה: "ובערת הרע"!… (דברים יג, ו, ועוד).
אמנם לפי דרכי היהדות הגיע דין יסודי זה לבחינת "הלכה ואין מורין כן". צדיקי ישראל האמתיים חייבים להשתמט ממנו בכל עת ולא להביאו לידי קיום; ואם יש אשר מקיימים אותו שלא בטובתם פעם אחת בדור, מיד היהדות מזדעזעת ומטילה חשד באמתות צדקתם ("סנהדרין שהרגה אחת לשבעים שנה נקראת קטלנית", עיין מסכת מכות, סוף פרק א).
סיכום
תורתנו היא תורת הצדק והיושר. ועלינו לקבל את כל ציוויו, גם את אלו שאינם מובנים לנו ואפילו משונים בעינינו. נקבל את דברי חז"ל (ילקוט שמעוני יהושע, רמז כב, פסוק יא): "כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם הוא ריק – מכם הוא ריק, למה שאין אתה יגעים בו כי הוא חייכם".
[1] "חידושי בית הבחירה", מסכת עבודה זרה ב, ע"א, על דברי המשנה; "חידושי בית הבחירה", מסכת בבא קמא קיג, ע"א.
[2] עיין שו"ת 'חת"ם סופר", יורה דעה, סו"ס קלא; שו"ת 'חת"ם סופר', חלק ה, השמטות, סימן קצד; שו"ת 'בית אב"י', אורח חיים, סימן י; שו"ת "דברי חיים", חלק ב, אורח חיים, סימן כה; שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ח, סימן טו, קונטרס משיבת נפש, פרק ו; הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, "פסקים וכתבים", כרך ב, סימן סג; הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, בספר "שולחן שלמה", כרך א, עמ' קכז, עמ' רמז.
[3] הדברים מובאים בספר "נפש הרב", עמ' צא, אות ו.
[4] עיין בספר "המקראות המתחדשים – עיונים בנביאים ובכתובים", במאמר "שאלת כיבוש הארץ בעקבות ערכי מוסר – התבוננות בספר יהושע", "עמלק".
[5] שם עמ' 259.
[6] שם עמ' 262-264.
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/מחיית-עמלק-והריגת-שבעת-עממים.docx