מבוא
תורתנו הקדושה מלמדת אותנו ללכת בדרך הישר והצדק, וכל ענייניה צדק ויושר. וכבר נאמר על אברהם אבינו (בראשית יח, יט):
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט…
רש"י (שם) הסביר שידעתיו הכוונה חיבבתיו. הקב"ה חיבב את אברהם אבינו, כיון שהוא חינך את בניו ואת ביתו ללכת בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט. בוודאי כך מלמדת אותנו התורה.
במאמר זה נדון בדין אשת יפת תואר. לכאורה, מדובר על פעולה שאין בה מן המוסר והיושר כמו לקיחת אשה מארץ זרה. נרצה לטעון שדין התורה הוא דין של יושר ומשפט.
אשת יפת תואר
כתוב בתורה (דברים כא, י-יד):
כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' א-להיך בידך ושבית שביו: וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה: והבאתה אל תוך ביתך וגילחה את ראשה ועשתה את צפרניה: והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה: והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה.
הלכות אלו מתבארות בגמרא במסכת קידושין (כא, ע"ב-כב, ע"א):
ת"ר: וראית בשביה – בשעת שביה, אשת – ואפילו אשת איש, יפת תואר – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות, וחשקת – אף על פי שאינה נאה, בה – ולא בה ובחברתה, ולקחת – ליקוחין יש לך בה, לך לאשה – שלא יקח שתי נשים, אחת לו ואחת לאביו, אחת לו ואחת לבנו, והבאתה – מלמד שלא ילחצנה במלחמה.
עלינו לשאול, האם זוהי התנהגות מדרכי היושר והמשפט? האם לקחת אשה מביתה וממשפחתה, לגיירה על כרחה, היא מדרכי היושר והמשפט? אלא, יש להבהיר שהתורה התירה לקחת אשת יפת תואר, אבל לא ציוותה על כך. ובוודאי, אם יבוא חייל וישאל את הרב אם ראוי לעשות כן, הרב יורה לו שאם אתה לא צריך ואתה יכול להתגבר על יצרך עדיף שלא תיקח אשת יפת תואר. התורה אינה מחנכת ואינה דוגלת בלקיחת אשת יפת תואר. אלא, התירה את הדברים משום צורך המציאות.
בזמן מלחמה, יש קושי רב להתגבר על היצר. המציאות של המלחמה מוציאה את האדם משלוותו והנהגותיו הרגילות ויכולה להביא אותו למעשים שאינו רגיל בהם. שליטת האדם על היצר בעת מלחמה קשה מבזמנים רגילים. לכן, התורה פעלה לפי המציאות ולפי כוחות האדם.
התורה ניסתה לצמצם את היצר, ולגרום לאדם בעת מלחמה שלא יתנהג בצורה אכזרית לחלוטין. ולכן, ניתבה אותו לכיוון פחות חמור וקצת יותר חיובי. דהיינו, הוא חייב לגיירה ולשאת אותה לאשה. אין כאן בעילה סתמית בעת מלחמה, אלא בעילה ולקיחה להיות אשתו. יש להוסיף לכך את דעת רש"י, בסוגיא שם, שאין היתר אפילו לביאה ראשונה בעת המלחמה. ההיתר הוא רק לקחתה לביתו, ורק לאחר שמגיירה מותר לו לבעלה ולקחתה לאשה (עיין תוס', מסכת קידושין כב, ע"א, ד"ה שלא ילחצנה וכו').
עיון בפסוקים מראה שהתורה מנסה להרחיק את האדם מלקיחת האשה. התורה אומרת שבתחילה האשה צריכה לכער את עצמה בפני הבעל, לגלח את שערות ראשה. וכן, אינו יכול לקחתה מיד, אלא נותן לה להתאבל, לבכות על אובדן אביה ואמה. אם לא רוצה לקחתה לאשה, הוא אינו רשאי לשעבדה או למכור אותה, עליו לשחררה.
מן הראוי להביא את דבריו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ זצ"ל (בספר "ההלכה כוחה ותפקידה", עמ' מז, מהדורת מוסד הרב קוק):
כידוע, התנהגות החיילים במלחמה כלפי נשי אויביהם שנפלו בידם, נשארה עד היום הזה אכזרית ובלתי אנושית. מטרת התורה היתה להעניק יחס אנושי ולשפר את היחס של הצבא המנצח אל נשי האויב המנוצח. אין ספק שבמטרה זו היה, ולא רק בזמנה אלא עד ימינו, משום חידוש נפלא… כל הפרטים האחרים במצוה זו חוסמים בעד ההתנהגות המופקרת והפרועה כלפי השבויה, כפי שהיא ידועה לנו מההיסטוריה של המלחמות עד זמנינו. למרות כל זה, לחכמי התלמוד היה קשה להשלים עם עצם הרעיון שהתורה התירה לחייל לקחת אשת איש מבעלה, ממשפחתה ומארצה להביא אותה לביתו כנגד רצונה, ואפילו אם הוא מתייחס אליה כאל אשתו. הם חיפשו הסבר מפני שהדבר היה כל כך מוזר בעיניהם, וסוף סוף היו מוכרחים להודות: 'יפת תואר – לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע'. כלומר: 'מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות'. לכאורה מן הראוי היה לאסור עליהם לגמרי לנגוע בשבויות, אך לאור טבע האדם והתנהגותו בזמן מלחמה, אין זה מציאותי לצפות שיצייתו לצו כזה, ואם כן המצב הפראי יישאר כמות שהיה. משום כך טוב יותר לחנך את האינסטינקטים הבלתי מרוסנים שבאדם, להתיר את מה שאי אפשר לאסור, ולהתנות את ההיתר בתנאים שידריכו את האדם ליחסים בין-אנושיים מוסריים יותר ואנושיים יותר. ואכן גם כאן ניתן לומר שאשת יפת תואר הותרה בשעת שביה במלחמה בתנאים מסויימים, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. מחמת תכונותיו האינסטינקטיביות של האדם לא היתה דרך אחרת להדריך אותו בהתנהגות יותר מוסרית ואנושית.
אפשר לומר שבזכות הלכות "אשת יפת תואר", התורה הביאה את האנושות לדרגה מוסרית גבוהה יותר. כיום רבים רואים בכך דבר לא מוסרי ואינם מתנהגים בצורה אכזרית כלפי האומה האחרת. בוודאי, כך הדברים בנוגע לצבא הגנה לישראל, שבוודאי יש בו מעלות מוסריות רבות. עדיין יש מקום לשפר ולתקן, אך עלינו לראות את צבאנו הנוהג ברמה מוסרית יותר כלפי האויב לעומת התנהגות צבאות אחרים. מצוות התורה מביאות את האדם לרמה מוסרית גבוהה יותר.
התורה אינה מפקיעה את צורת ההתנהגות באותה עת
נראה שהתורה אינה פועלת נגד המציאות בעת נתינת התורה, אלא מפנה לאפיק חיובי. הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג), דן בטעמי המצוות. באחד מהמקומות הוא דן במצות הקרבנות (שם, חלק ג, פרק לב). לדעתו, הקב"ה ציוה את מצות הקרבנות כדי להוציא את בני ישראל מתרבות עבודה זרה שהיתה נהוגה באותה עת. כיון שבאותה עת האומות האחרות וגם חלקים מעם ישראל עבדו עבודה זרה, אי אפשר היה לנתק את עם ישראל בצורה מוחלטת ומיידית מהתרבות הזו. לכן, הקב"ה התיר את הקרבנות ורק היפנה את הדברים לאפיק חיובי. במקום שעם ישראל יתן את הקרבנות לעבודה זרה הוא יתן אותם לקב"ה. על ידי כך בסופו של דבר עם ישראל יתנתק מדעותיו הקודמות הכוזבות, ויגיע לדעות נכונות ואמיתיות:
כשתתבונן בפעולות האלהיות ר"ל הפעולות הטבעיות, יתבאר לך מהם ערמת השם וחכמתו בבריאת בע"ח והדרגת תנועות האברים ושכונתם קצתם לקצתם, וכן יתבאר לך חכמתו ותחבולתו בהדרגת ענייני כלל האיש ענין אחר ענין, והמשל… וכן הערים השם ועשה תחבולה בכל איש מאישי ב"ח היונקים להיותו כשיולד בתכלית הרכות ולא יוכל להזון במזון יבש, והוכנו לו השדים להוליד החלב מפני שיזון במזון לח קרוב ממזג איבריו, עד שיתנגבו ויתקשו אבריו ראשון ראשון בהדרגה, וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם מרע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו ית' כמ"ש ובאר אתה הראת לדעת וגו', וידעת היום והשבות וגו', ולהנתן לעבודתו כמ"ש ולעבדו בכל לבבכם, ואמר ועבדתם את ה' אלהיכם, ואמר ואותו תעבודו, והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני ב"ח בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו, לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה, ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו ית', וצונו לעשותן לו ית', וצוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו, מזבח האדמה תעשה לי, ושיהיה הקרבן לו… והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית שנמחה זכר ע"ז והתקיימה הפנה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו, ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם. ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת מחשבה ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבאו מצות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים, והם כלם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כונתו הראשונה, ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן בנו יכלת לקבלה ולא היה צריך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכוונה השניה. שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ויגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין בשוה והוא אמרו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו', ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וגו', וכמו שהסב השם אותם מן הדרך הישרה אשר היתה. מכוונת תחלה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת עד שתגיע הכוונה הראשונה, כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכלת לנפש לקבלו לפי הטבע עד שיגיע הכונה הראשונה, והיא השגתו יתעלה והנחת ע"ז, כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, כי אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כלם פתאום, וכמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יולידו רך לבב, ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות… כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלהית עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה…
לא נדון בנוגע לדברי הרמב"ם בהסברו לטעם מצות הקרבנות, אף שיש מקום לדון לגבי הדברים. כבר הרמב"ן חלק והשיג על דבריו. אבל, נראה שהעקרון שהרמב"ם מציג בפנינו הוא עקרון נכון ומובן. הקב"ה לא משנה את טבענו ולא יצוונו בציווים שעומדים בניגוד למציאות הרגילה שהתנהגנו בה עד נתינת התורה.
לפי זה, אפשר להבין שכיון שבאותה עת, המציאות הרגילה היתה לקיחת נשים בשביה ולא רק לקיחתן לנשים, אלא מעשי אונס וכו', לכן התורה לא יכלה לשנות את המציאות הרגילה אלא הפנתה את הדברים לאפיק חיובי בנסיון לצמצם את התופעה.
סיכום
תורת ה' מחנכת ודוגלת ביושר ובמשפט. מצוות התורה מביאות את האדם לתיקונו מצד דעות נכונות ומידות נכונות (עיין רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, פרק כז-כח). בוודאי, התורה לא תצוה אותנו במצוה שאינה מוסרית ואינה הוגנת. עלינו רק להתבונן ולהבין את הצדק והיושר שבוקע מתוך מצוות התורה.