דיני אפיקומן
א. הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ג, סימן סז) פסק שאם נזכר שאכל את האפיקומן בלי שהיסב, אז קודם ברכת המזון יחזור ויאכל מצה כשהוא מיסב. אבל, אם נזכר לאחר שבירך ברכת המזון, לא יחזור לאכול. גם במקרה שמצריכים אותו לחזור ולאכול, הדברים אמורים דווקא כשהאכילה לא קשה עליו.
ב. מובא בתוספות לספר "מעשה רב" (הערה נב) שהגר"א הקפיד לאכול את האפיקומן לפני חצות. פעם האריך בהגדה ובפירושיה ובסיפור יציאת מצרים. ומשהבחין ששעת חצות ממשמשת ובאה הורה לאכול מיד את האפיקומן, וכל המאכלים ומיני המגדים נותרו על השולחן ואיש מבני ביתו לא אכל מהם.
מבואר ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תעז, א): "לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע, ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאכלו קודם חצות. (ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות) (ר"ן פ' ע"פ וסוף פ"ב דמגילה)".
בעל ה"ביאור הלכה" (שם) סיכם את השיטות השונות: א. אכילת המצה עד חצות מדאורייתא. ב. אכילת מצה כל הלילה. ג. אכילת המצה עד חצות, אבל זה רק מדרבנן. מדאורייתא מותר לאכול כל הלילה. להלכה למעשה, אם איחר יאכל את המצה, אבל לא יברך על אכילתה.
מתברר מדברי הרמ"א לכתחילה יש להקפיד גם לסיים את ההלל קודם חצות.
מנהג פתיחת הדלת בעת אמירת "שפוך חמתך וכו' "
ניתנו מספר טעמים למנהג פתיחת הדלת בעת אמירת "שפוך חמתך וכו' ":
- "כתב מהר"י ברין דנוהגים לפתוח הדלת כשאומרים שפוך משום דאיתא באור זרוע (ח"ב סי' רלד) שלא לנעול דלתות הבתים בליל פסח דליל שמורים הוא (עי' שמות יב מב, פסחים קט ב) וזהו אמונה בהקב"ה ובהבטחתו ובזכות הבטחה זו אנו נגאלים ולזה פותחים בשפוך הדלת כלומר על ידי זה ראוי לבוא משיח" ("דרכי משה", אורח חיים תפ, א).
- "ומנהגנו לפתוח הדלת, כדי לזכור שהוא ליל שמורים: ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך חמתו על הגוים. ועוד להראות אמונתנו בביאת משיח, כאילו אנו מצפים ומקוים ומחכים על ביאתו, אף כי יתמהמה. ובזכות זה יחיש ה' את גאולתינו וישפוך חמתו על הגוים" (ספר "מטרה משה", סימן תרנה).
- "יאחז כוס רביעי בידו ויפתח הפתח, ובשעת פתיחת הפתח יתחיל הבעל הבית 'שפוך'. ומה טוב ויפה המנהג שעושין דבר מה זכר למשיח, שנופל אחד לתוך הפתח בשעת התחלת 'שפוך' – כדי להראות בליל גאולתנו הראשונה, אמונתנו החזקה על גאולתנו האחרונה" (ספר "יוסף אומץ", סימן תשפח).
- "שהוא ליל שמורים. נ"ב, יען כי מוזגים כוס רביעי ולא חיישינן לזוגות, על כן מרמז שהוא ליל שימורים, כי כן תירצו בש"ס פרק ערבי פסחים דף ק"ט ע"ב. ואומרים 'שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך', שהמזיקים יתגרו בהם, על דרך עיזי דבי טבחא שמינה מנאי בפרק קמא דמגילה [ג, א]" (הגהות 'חת"ם סופר', על דברי הרמ"א אורח חיים תפ, א).
- פתיחת הדלת הונהגה בתקופות הרדיפות שהיו יוצאים לראות אם אין מסור עומד ליד הדלת ומקשיב לפסוקי הפורענות על הגוים (מובא ב"הגדה שלמה", מבוא, עמ' 180).
- יש מי שרואה בזה זכר לפתיחת שערי בית המקדש בחצות ליל הפסח (מובא ב"הגדה שלמה", מבוא, עמ' 180). כך כתוב בספר "קדמוניות יהודים" (יח ב, ב): "בחג המצות, אשר אנחנו קוראים לו פסחא, נהגו הכהנים לפתוח את שערי המקדש מי אחרי חצות הלילה. ואז כאשר נפתחו השערים בפעם ההיא נכנסו אנשים שומרנים אשר באו בלט ירושלימה, ופזרו עצמות אדם בלשכות ובכל המקדש. משום כך נאלצו נגד המנהג ששר בחג עד אז, לאסור את הגישה למקדש ולהגביר להבא את השמירה עליו". בעל ספר "מטה משה" (עמוד העבודה, ליל הסדר, סימן תרסא) כתב: "ויפתחו דלתות ואשנבים, לזכור בימות משיח לשער בת רבים".
מנהג זה מובא להלכה ברמ"א, אורח חיים תפ, א.
נציין שיש מספר מנהגים שקשורים ליסוד הזה שפסח הוא "ליל שימורים":
- "ושוב בספר המנהיג [הל' פסח אות ב'] מצאתי, מנהג בכמה מקומות, שאין נועלין החדרים שישנים שם בלילי הפסח, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, דכתיב [שמות י"ב מ"ב] ליל שמורים הוא לה', לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית. ואם יבא אליהו ימצא הפתח פתוח ונצא לקראתו מהרה, ואנו מאמינים בזה. ואית סמך לדבר בירושלמי דכתובות פ' הנושא [ה"ג], ר' ירמיה מפקיד, אלבשוני חורין פתיתין וכו', אי אתי משיחא בהא מעתדי. ויש באמונה זו שכר גדול" (ספר "פסח מעובין", יתר דיני הלילה, אות שסא; חיבר הרב חיים בנבנשתי זצ"ל, בעל ספר "כנסת הגדולה"). בהקשר לכך מובא בספר "עלי תמר" (על הירושלמי, מסכת כלאים, פרק ט, הלכה ג): "וכדומה לזה שמעתי על הגה"צ החפץ חיים ז"ל כשהלך לישון סדר כל בגדיו במקום אחד והקפיד שלא יהיו מפוזרים מתוך האפשרות שיעורו אותו בלילה דאתא משיחא ואז יהיה כל בגדיו מוכנים ללבשם ולצאת תיכף ולא יהיה צריך לחפשם".
- "וכתב מהרי"ל דלא ינעול הדלת בבריח חזק והיכא דשכיח הזיקא לא סמכינן אניסא ("מגן אברהם", אורח חיים, סו"ס תפא).
- "בק"ש שעל מיטתו קורין פרשה ראשונה של קריאת שמע, ולא שאר דברים שקורין בשאר לילות כדי להגן, כי ליל שימורים הוא, לילה המשומר ובא מן המזיקין מהר"י וויי"ל בסימן קצ"ג. והוא הדין בליל שני לבני חו"ל שעושין שני ימים מספק" ("פסח מעובין" שם, אות שס; נפסק להלכה ברמ"א, אורח חיים תפא, ב).
יש מחלוקת בין הפוסקים מה הטעם למנהג אמירת "שפוך חמתך אל הגוים":
- "צריך לפתוח בשפוך והטעם לפי שהזכרנו מצרים פעמים רבות והמזכיר רשע צריך לקללו לפיכך אנו פותחים בשפוך" (ספר "אור זרוע", חלק ב, הלכות פסחים, סימן רנו).
- "לפי שרצה לומר 'לא לנו' – ממלחמת גוג – מקדים תחילה לבקש נקמה עליהם" (הגדת דרשטדט, מובא ב"הגדה שלמה", מבוא, עמ' 179).
- "ובירושלמי רמזו בהם כנגד ארבע כוסות שנאמרו בענין פרעה בפרשת שר המשקים והם וכוס פרעה בידי ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה ונתת כוס פרעה בידו שענינם היה סבה לגאולת מצרים וכן פרשוהו כנגד ארבע מלכיות שנשתעבדו בישראל והם הנמשלים בדניאל לחיות רעות ורמז להשקותם ארבע כוסות קח את כוס [היין] החימה [ירמי' כ"ה ט"ו] כוס זהב בבל ביד ה' [ירמי' נ"א ז'] ורוח זלעפות מנת כוסם [תהלים י"א ז'] כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו ישתו וכו' [שם ע"ה ט'] ועל רמז דבר זה תקנו בכוס רביעי שפוך חמתך על הגוים וכו' " (חידושי "בית הבחירה", מסכת פסחים צט, ע"ב). יש להקשות על ביאור זה שמדוע דווקא בכוס אחרון אומרים "שפוך חמתך", הרי כל הכוסות הם נגד המלכויות? אלא, יש לומר שחיכו עד הסוף. ואכן, כך מבואר בספר "ארחות חיים" (חלק א, סדר ליל פסח, אות לב).
- "על שם שאנו רגילים להודות ולהכיר טובה למי שגמלנו עד שאחר אכילה אנו מודים ומברכים ואותם שאוכלים אותנו בכל פה דורסים ואוכלים ואין בפיהם שבח לשם והם שנאמר עליהם אוכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו ועל זה נהגו לומר שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו רמז לאמרו על אכילתם ה' לא קראו" (חידושי "בית הבחירה", מסכת פסחים צט, ע"ב).
- "ומה שנהגו להתחיל ב'שפוך חמתך', ולא במקום שהנחנו [בו, הנה] לא ראיתי בו טעם ולא שמעתי. ולי נראה, שאולי הוא מפני שכבר אכלנו לשבע ושתינו לרויה, אשר בגלל זה אולי דיברו דופי או עלה על רוחנו מחשבה בלתי הגונה, שבגללם ראוי – יענשון אף ה' וקנאתו עלינו, ולהניחנו אל המקרים הרעים המזיקים – גם [כי] הלילה ההוא משומר מן המזיקין. הנה לחטאנו, וכי הוא יתברך אינו מקפח שכר כל בריה והלילה נתן רשות למחבלים לחבל [ואולי נהיה נזוקים מהם]. לפיכך אנו מתחילים להתפלל אליו, שאם קצף עלינו לחטאינו, שישפוך חרון אפו על הגוי ועל הממלכה הבלתי רואים אליו ולא מכירים אותו [בשום עת], הפך מנהגנו אשר [גם עתה] אל ה' א-להינו כל קראנו אליו. ועם כל זה, לא יעשה זה למעננו, כי אם לתת כבוד לשמו, וזה מה שאנו סומכין 'לא לנו' אל 'שפוך חמתך' " (בהגדת צרפת, מובא ב"הגדה שלמה", מבוא, עמ' 179).
יש לציין שבהגדת הרס"ג והרמב"ם לא מוזכר המנהג לומר פסוקים אלו. אך, מנהג זה התקבל בכל תפוצות ישראל, אבל יש שינוי בין המקומות לגבי מספר הפסוקים שאומרים (עיין ב"הגדה שלמה", מבוא, עמ' 177-178).
יש לומר את הד' שירות על הכוס. לכן, יש להגביה את הכוס בעת אמירת ההלל.