דיני כורך
יש מחלוקת בין הראשונים בנוגע לשאלת טבילה בחרוסת בזמן הכורך. כבר הזכרתי לעיל את דברי הרמב"ם, שמדבריו מבואר שיש לטבול בחרוסת גם בשעת הכורך. כך גם נקטו עוד ראשונים רבים. והדברים מובאים ב"הגהות מיימוניות" (הלכות חמץ ומצה ח, אות ז).
מבואר מדבריו שלעניין קפא אין צורך בטיבול, משום שהמצה מבטלת. נציין שבנקודה זו יש מחלוקת בין הראשונים, כיון שבעל ה"אור זרוע" (חלק ב, הלכות פסחים, סימן רנו) כתב: "הדר אכיל מצה לוקח מצה השלישית ואוכלה בהסיבה עם המרור כהלל שהיה אוכלם ביחד בזמן הבית והשתא דלא איתמר הילכתא כמאן אכיל מצה בברכה והדר אכיל מרור בברכה והדר כורכן יחד ואוכלן בלא ברכה והכל בהסיבה והפייט לא הזכיר כאן שום טיבול וכן נהגו העולם ותימא מי מבטל קפא זה ודוחק לומר שמצה מבטלו. לכך צריך לטובלו בחרוסת וכן נהג רבי' מנחם דמאחר שאנו אוכלים מצה ומרור זכר למקדש כהלל אם הלכה כהלל א"כ עתה עיקר מצות מרור ודין מרור וחרוסת הנם יחד א"כ עיקר מצות חרוסת בו".
בדין זה יש מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א. ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תעה, א) פסק שיש לטבול את המרור בחרוסת גם בכורך. אבל, הרמ"א כתב שאין לטבול.
בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק יח) כתב שהטעם שאין לטבול כיון שכבר קיימו את מצות הטיבול בטיבול הראשון שטבל את המרור בחרוסת. וגם אין לחוש לארס הנחש כיון שכורכו עם המצה. להלכה למעשה, בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק יט) כתב שהאחרונים הסכימו שהעיקר כדעת ה"שולחן ערוך". אבל, הוא כתב שהיכן שנהגו נהגו.
נוסיף שיש עוד מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א. ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תעה, א) פסק שיש לטבול את המצה במלח. אבל, הרמ"א כתב שאין לטבול את המצה במלח.
בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק ז) כתב שהרמ"א סבר שאין לטבול במלח כיון שהוא נראה יותר "לחם עוני" כשאינו טבול במלח. בוודאי סברא זו שייכת לגבי הטבלה בחרוסת.
בכל זאת, לעניין כורך נלענ"ד, שיש לפסוק כדעת ה"שולחן ערוך". כיון שגם שייך החשש של הקפא, ולא ברורה הסברא של הרמ"א שמצד שכורך עם המצה אין חשש. ואפילו לגבי אכילת המצה, נראה שאין כאן חשש מצד "לחם עוני", כיון שהלחם מצד עצמו הוא "לחם עוני". צריך שדווקא בעיסה לא יהיה מעורב בו עוד דברים, שיהיה פשוט רק קמח ומים. אך, אין איסור לגבי ההטבלה, ובעיקר שרק מטביל. אולם, כיון שיש כאן ספק, עדיף שיאכל בתחילה את המצה בלי הטבלה, ולאחר מכן יאכל שוב כזית עם הטבלה. בכל אופן, כיון שהדברים אינם ברורים, בוודאי כל אחד ינהג כמנהגו.
מצות אכילת מצה
ר' יואל סירקיס זצ"ל (בספרו "בית חדש", אורח חיים תעב, ד"ה השמש) הביא בשם מהר"ל מפראג שכל מצה שאוכל בליל ט"ו בניסן, מקיים מצות עשה של "בערב תאכלו מצות". לכן, טוב שיאכל את כל המצות בהסיבה, שתהיה אכילתה במצוה של הסיבה.
בעקבות הבנה זו, יש מן האחרונים שהקפידו שלא לאכול בליל ט"ו מצה שנילושה במים, או במי פירות וכן במצה שנתבשלה, כיון שבכך מבטל את המצוה בידים, שהרי במצה זו אינו מקיים מצוה. יש שהוסיפו להקפיד על כך כל יום טוב ראשון. לא רק בלילה, אלא גם ביום. דקדקו כך מדברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ה, כ): "וביום הראשון בלבד צריך שיהיה זכרון ללחם עוני".
יש מקום לדייק כהבנת מהר"ל מפראג מתוך דברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, ריש פרק ו): "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו וכו' ומשאכל כזית יצא ידי חובה". משמע שיוצאים ידי חובה בכזית, אבל בכל אכילה מקיים מצות עשה.
יש עוד לציין שמבואר בגמרא במסכת פסחים (קכ, ע"א) שיש חובה לאכול מצה רק בליל יום טוב ראשון, כיון שכתוב "בערב תאכלו מצות". בשאר הימים אין חיוב לאכול מצות, כיון שכתוב "ששת ימים תאכל מצות" מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות. הגר"א סבר שעל אף שאין חיוב, בכל זאת, יש בכך קיום מצוַת דאורייתא. הרב מנחם מנדל כשר זצ"ל (בספרו "הגדה שלמה", עמ' 160-162) הביא ראיות רבות שיש מצוה לאכול מצה כל שבעת הימים. הוא כתב (שם, עמ' 164) שיש חמש שיטות באכילת מצה כל שבעת הימים:
- חיוב על דרך הפשט (כך מבואר מדברי האבן עזרא על התורה).
- בשעה שאוכל מקיים מצוה (הגר"א).
- רק חיבוב מצוה ("ילקוט מעין גנים", והביא גם ראיה מהמכילתא).
- שמקיים בפועל מצוַת לא תאכל עליו חמץ, כשאוכל פת שהוא מצה, וזוהי הכוונה שאמרו להתרחק מן החמץ.
- שיטת רוב הפוסקים שאכילת מצה כל שבעת הימים היא רשות גמורה.
הוא (שם, עמ' 163) ביאר את הסברא בשיטת הגר"א: בני ישראל כשהיו במצרים הצטוו לאכול מצה רק בליל יום טוב ראשון, שאז הצטוו לאכול את הפסח ונאמר "על מצות ומרורים יאכלהו". אולם, לגבי שאר הימים עדיין לא הצטוו. הציווי לגבי שאר הימים נוצר בעקבות מעשה בני ישראל שלא הספיק בצקם להחמיץ. לכן, כיון שהדבר בא מחמתם ולא מחמת ציווי ה', לכן הדבר הוא בגדר של רשות. אבל, האוכל מצה מקיים מצוה שזוכר את מעשה אבותיו.
יש שאלה מדוע אנחנו לא מברכים על אכילת מצה כל שבעת הימים? מה שונה מצוַת אכילת מצה מישיבה בסוכה? כלומר, גם בישיבה בסוכה יש חיוב רק בליל יום טוב ראשון, ובשאר הימים אין חיוב לשבת בסוכה, ובכל זאת, בכל פעם שיושב לאכול בסוכה צריך לברך.
- הרז"ה (בספרו ה"מאור", סוף מסכת פסחים) השיב: לגבי מצה אין שום חובה לאכול מצה. יש מציאות שלא יאכל מצה כל שאר הימים, הרי יכול להתקיים על ידי אכילת שאר דברים. אבל, בנוגע לסוכה אין מציאות שלא יצטרך לישון בסוכה. אדם לא יכול להתקיים בלי שינה יותר מג' ימים. וכשרוצה לישון חייב לישון בסוכה. כלומר, התורה אמרה שיש חיוב לאכול בליל יום טוב ראשון בסוכה. בשאר הזמן אינו חייב לשבת בסוכה, אבל זה כל עוד שאינו אוכל לחם וגם אינו ישן. אם רוצה לאכול אכילת קבע ורוצה לישון, חייב להיות בסוכה. אי אפשר להתקיים שבעת ימים בלי שישן בסוכה, לכן טמון כאן יסוד שחייב לשבת בסוכה לא רק בליל יום טוב ראשון, ולכן מברך.
- בעל ספר ה"עיטור" (עשרת הדברים, עמ' נד) השיב: שמסתבר כשרוצה לאכול, יש לו מצוה לאכול בסוכה. אבל, גבי מצה מסתבר כשרוצה לאכול, אין לו מצוה לאכול מצה, אלא יש לו לאו שלא לאכול חמץ. לא מברכים על לאו.
- הרשב"א (התשובה הובאה בספר "ברכי יוסף", אורח חיים תעה, ו) השיב: התורה ציוותה על האדם כל זמן שירצה לאכול סעודת קבע או לישון, צריך לעשות זאת בסוכה. לכן, יש מצוה כשאוכל אכילת קבע וישן בסוכה, אין לו חיוב לעשות כך, אבל יש לו מצוה. אבל, אין לאדם שום ציווי לאכול מצה. רק בלילה הראשון יש לו מצוה לאכול כזית מצה, ואחר כך יכול לאכול מה שרוצה.
- בעל ספר "ארחות חיים" (סימן כט) השיב: שאכילת מצה אינה באה מפני מצוה. אלא, היא באה מחמת שאדם רעב ואסור לו לאכול חמץ, ולכן נחשב כמו האוכל בשר טהור מפני שאינו יכול לאכול בשר טמא. בוודאי אינו מברך על כך. אבל, הישיבה בסוכה אינה צורך גופו אלא קיום מצוה, ולכן ראוי לברך על כך.
ביצה
ר' יעקב עמדין זצ"ל (ב"סידור בית יעקב", דף רנ, ע"א) כתב שאוכלים ביצה מיד לאחר אכילת הכורך. נראה שהטעם לכך הוא שהביצה היא באה כנגד קרבן חגיגה, והכורך הוא גם זכר לבית המקדש, לכן עושים את שני הדברים בסמיכות זה לזה.
הוא עוד כתב שהביצים הם זכר לאבלות על החורבן, ועכשיו אנחנו בגלות. נוסף על כך, לעולם ביום שחל ליל פסח חל ליל תשעה באב. יש לשאול מה הקשר בין תשעה באב לליל הסדר? מדוע בשעה שחוגגים את חירותינו צריך לזכור את תשעה באב? אלא, צריך לזכור שהמטרה של גאולת מצרים היתה כדי להגיע לגאולה השלימה, ותמיד צריך לזכור את המטרה. זכירת יציאת מצרים באה להזכיר לנו את המטרה ולהביא אותנו לידי פעולה להגיע לידי גאולה השלימה. תמיד הזכרון בא להביא את האדם לידי פעולה, אין זכרון סתם. אציין לדברים שראיתי שאמר הרב מנחם מנדל מוויטבסק זצ"ל, אחד מגדולי אדמו"רי החסידות בשעה שעלה לארץ ישראל להתיישב בצפת (הדברים מובאים בספר ""שרי המאה", לרב יהודה ליב הכהן מימון זצ"ל, כרך ו, עמ' 1-2):
רבים וכן שלמים חושבים, כי במה שהם מזכירים בכל יום את השבועה הקדומה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", הם יוצאים כבר ידי חובתם כלפי ארץ ישראל, אבל טועים הם בזה, כי כל זכרון מימי קדם שאנו מזכירים מזמן לזמן, בא בעיקר ללמדנו מה שאנחנו צריכים ומחוייבים לעשות עכשיו בנוגע לאותו דבר או מעשה שנמסרו לנו בזכרון לדורי דורות. גם ה"זכירות" שנצטווינו מפי התורה כמו "זכור את יום השבת" (שמות כ, ח), באו בעיקר להזכירנו מה שצריך לעשות בשביל קדושת השבת ושמירתה, כמו שאומר הכתוב "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" (שמות לא, טז). גם מה שאמרה לנו התורה "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז) – אשר לכאורה נדמה לנו, כי זכירה זו אין לה כל קשר ושייכות עם הזמן הזה, מכיוון שכבר נימחה זכר עמלק לגמרי, ביחוד מזמן שבא סנחריב ובלבל את כל העולם, גם זכירה זו באה ללמדנו, כי בכל דור ודור עומדים עלינו שונאים בדמות עמלקים לכלותנו, ועלינו לזכור את הימים ההם בזמן שבא עמלק להילחם עם ישראל. אז לא הסתפקנו רק בציפייה לרחמי שמים, אלא שמשה רבינו ציווה ליהושע להילחם בעמלק עד שהחלישו אותו לפי חרב… גם מה שאנו מזכירים את ארץ ישראל בתפילותינו מדי יום ביומו מורה לנו את חובתנו להשקיע עצמנו בבניין הארץ ויישובה, כמו שהגלות עם כל יסוריה וצרותיה מזכירה לנו, כי מפוזרים ומפורדים אנחנו בארצות נוכריות, וכי עלינו לשאוף ולעשות מעשים ממשיים, כדי לחזור לארצנו שממנה גלינו…
יש עוד הסבר להנחת הביצה, שיש מיוחדות בביצה בניגוד לשאר המאכלים. שאר המאכלים מתרככים על ידי הבישול, הביצה מתקשה. בכך יש לימוד גדול לגבי בני ישראל. הרי יש לשאול איך עַם ישראל עמד בכל הייסורים ובכל הגלויות? אלא, יישוב הדבר מתוך האמונה והבטחון בקב"ה. מתוך ההבנה שה' משגיח על העולם, וכמו שהתגלה מתוך הניסים הגדולים במצרים, כך הוא מתגלה לנו גם בעת הסתרת הפנים. ובעצם זהו היסוד שבני ישראל מתוך הייסורים, הבישולים, הם לא התרככו, אלא נעשו חזקים. עַם ישראל לא נפל מתוך הייסורים, אלא התחזק.
לימוד הלכות בליל הסדר
ר' יעקב עמדין זצ"ל (ב"סידור בית יעקב", דף רנ, ע"א) כתב: "לימוד על השולחן הטהור לפני ה' בלילה הזה, ראוי להיות בעסק אכילת פסח אחר שבעוונות הרבים אי אפשר לקיימו בפועל, צריך לעשות דוגמא וזכר לדבר בשילום שפתנו. בדרך שאנו עושין בגלות בקריאת פרשיות קרבנות וסדר עבודות שתעלה קריאתנו לרצון לפני א-להינו. על כן ינהוג כך גם בזו". לכן, ילמד משניות מסכת פסחים שעוסקות בקרבן פסח.