מגיד
א. יש לשאול מה הדין אם אחד קרא את ההגדה למשפחה, אבל לא הסביר מה שכתוב בהגדה ולא הסביר את ניסי יציאת מצרים. האם יצא ידי חובה? הריטב"א (בביאורו להגדה של פסח) כתב: "וכמדומה לי שאין אנו עכשיו יוצאין ידי חובתינו מכל זה, כי אף על פי שאנו אומרים ההגדה בלשון הקדש ראוי היה לפרש לנשים ולקטנים יציאת מצרים".
יש להוסיף כאן נקודה, שיש לבאר שעיקר מצות סיפור יציאת מצרים הוא לספר את הניסים שאירעו לאבותינו ביציאתם ממצרים. ולא יוצאים ידי חובה בכל הפלפולים וההערות שאומרים בנוגע לנוסח ההגדה. צריך לבאר את השיעבוד והגאולה. הפלפולים וההערות יש לומר בזמן הסעודה ובכל חג הפסח (עיין בדברי הרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א, בספר "ירושלים במועדיה", הגדה של פסח, עמ' סו, הערה 18).
ב. לא מספיק לאב לענות לבן "עבדים היינו" ולהרצות את הדברים. אלא, מוטל עליו לבאר איך זה עונה על השאלות ששאל ב"מה נשתנה". שרק בכך נקלטים הדברים. השאלה והתשובה גומרות לשיתוף, וזו החוויה שגורמת לקליטת הדברים. צריכים להיות מחוברים לסיפור יציאת מצרים, כדי להחוות וכדי שיקלטו הדברים.
יש לאב להסביר שהבן בעצם שאל מדוע הלילה הזה מיוחד משאר הלילות? והתשובה כיון שבלילה הזה יצאנו ממצרים: א. ואנחנו אוכלים מצה ולא חמץ בגלל שלא הספיק בצקם להחמיץ. ב. אוכלים מרור משום זכר לשיעבוד שמררו את חיינו. ג. מטבילים ב' פעמים כדי לעורר את התינוקות לשאול, וזאת משום מיוחדות הלילה. נוסף על כך, מטבילים כפעולת שררה, משום שנעשינו בני חורין. עוד צריך להסביר שמטבילים בפעם השניה את המרור בחרוסת, לזכר הטיט שנשתעבדו בו במצרים. ד. מסיבים כדי להראות שאנחנו בני חורין.
אנחנו בלילה הזה יצאנו ממצרים, ולכן אנחנו צריכים להחוות את היציאה, להחוות מה שעבר על אבותינו. כל מצוות הלילה באות שנרגיש את היציאה ממצרים. כפי שכתוב בנוגע לחיוב אכילת מצה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג).
ג. יש נוהגים כדי להראות כאילו הוא יצא ממצרים, שמספרים לבני ביתם ניסי ה' שעשה עמהם ועם אבותם במאורעות קשות שעברו עליהם וניצלו מהם. בספר הגדה של פסח "עמק הברכה" (אות נ) מבואר בכך הנוסח "ונאמר (בחולם ולא בסגול) לפניו שירה חדשה", שהשירה וההודיה בליל פסח אינה רק על העבר, אלא על גאולתנו בהווה.
ד. יש מחלוקת בין הפוסקים האם מגביהים את הכוס מ"לפיכך וכו' " עד "גאל ישראל", או בכל זמן ההלל לא מגביהים את הכוס. רק מגביהים בזמן ברכת "אשר גאלנו" (עיין ב"טור" ו"בית יוסף", אורח חיים, סוס" תעג; "ערוך השולחן" שם, סעיף כג).
הרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א (בספר "ירושלים במועדיה", הגדה של פסח, עמ' קז-קח, הערה 59) הביא שרא"ב פרנקל שליט"א ביאר ששורש המחלוקת היא המחלוקת בין רש"י לרבינו חננאל, לגבי הסבר המימרא "לחם עוני" – "לחם שעונים עליו דברים הרבה". לדעת רש"י, הכוונה שגומרים עליו את ההלל. לדעת רבינו חננאל, הכוונה לאמירת מצה זו שאנו אוכלים. לכן, לפי רש"י, יש לומר את ההלל על המצות. זו הסיבה שאין להגביה את הכוס בשעת אמירת ההלל, שאז יש לכסות את המצות.
אולם, יש להעיר שב"שולחן עורך" (אורח חיים תעג, ז) נפסק: "וכשיגיע ללפיכך, מגביה כל אחד כוסו בידו עד שחותם גאל ישראל". לא מוזכר עניין של כיסוי המצות. גם ב"ערוך השלחן" נראה שמוקד הויכוח אינו לגבי כיסוי המצות אלא לגבי הגבהת הכוס. נראה להסביר שהמחלוקת בין הראשונים היא לגבי הצורך באמירת השירה על הכוס. דהיינו, תיקנו ד' כוסות ועל כל כוס צריך לומר שירה. בתחילה את הקידוש, לאחר מכן ההלל. לאחר מכן ברכת המזון ולבסוף שוב פעם ההלל. נראה שנחלקו אם השירה השניה היא ההלל או ברכת "אשר גאלנו". נלענ"ד, שהעיקר כדעה שהשירה היא ברכת "אשר גאלנו", אך משום הספק נכון להגביה את הכוס מזמן אמירת ההלל. אבל, כיון שיש לנו גם את דעת רש"י ור' מנחם המאירי שסברו שיש לומר את ההלל על המצות, לכן לא נכון לכסות את המצות בזמן אמירת ההלל אפילו שמגביהים את הכוס. הצורך בכיסוי המצות בזמן הגבהת הכוס אינו חיוב גמור, אלא מדובר על מעלה. לכן, לא נראה שזה ידחה את הצורך בקיום החיוב "לחם עוני" – "לחם שעונים עליו דברים הרבה".
ה. צריך עיון, מה ההבדל בין זכרון יציאת מצרים בכל יום ובין סיפור יציאת מצרים בליל הסדר? בעל ספר "מנחת חינוך" (מצוה כא, אות א) רצה להסביר שלגבי מצות זכרון יציאת מצרים בכל יום יש להזכיר בפני עצמו ולא להגיד לבנו, אבל סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן יש לספר לבן. אבל, הוא הקשה על ביאור זה, כיון שהרמב"ם, במשנה תורה, הביא כמקור לחיוב מצות סיפור יציאת מצרים את הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". דהיינו, הוא לא הביא את הציווי לספר לבנו.
ר' חיים (מובא בהגדת בריסק) הביא מספר חילוקים בין זכרון יציאת מצרים בכל לילה לסיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן: " … ונראה לומר שיש ג' חילוקים בין המצוה של זכירת יציאת מצרים להמצוה של סיפור יציאת מצרים. א. לקיים מצות זכירה אין צריך להזכיר אלא לעצמו, אבל בספור יציאת מצרים המצוה היא לספר לאחר דרך שאלה ותשובה… ב. בסיפור צריך המספר להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ולקיים מצות זכירה סגי בזכירת יציאת מצרים לחוד. ג. מצוה לספר טעמי המצוות על אותו הלילה כמו שאמר רבן גמליאל כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום מה וכו' ". אולם, נלענ"ד, שיש להקשות שכל החילוקים האלו אינם חילוקים מדאורייתא ולא מבוארים בפסוק. אינו מבואר בשום פסוק שיש חובה להתחיל בגנות ולסיים בשבח. נוסף על כך, מדברי הרמב"ם מבואר שהמצוה גם לספר לעצמו. אלא, אולי כוונת ר' חיים לומר שיש חילוק בין זכרון יציאת מצרים בכל לילה, שהיא בדרך של זכירה בעלמא. ובין סיפור יציאת מצרים שצריך להיות בדרך של סיפור, דרך שאלה ותשובה. אולם, גם חילוק זה אינו מבואר מתוך הפסוק שהזכיר הרמב"ם "זכור את היום הזה וכו' ", היה לו להביא את הפסוק "והגדת לבנך". אך, יש להעיר שהרמב"ם בספר המצוות וגם במשנה תורה הדגיש שהמצוה היא לספר ביציאת מצרים. הוא לא כתב שהמצוה היא לזכור יציאת מצרים. כנראה שצריך לומר שהדבר נלמד מהפסוק "והגדת לבנך". כלומר, מתוך פסוק זה נלמד שהחיוב אינו רק לזכור אלא לספר. ומכיון שיש גם את הפסוק "זכור את היום הזה", לכן למדנו שיש אותה חובה כלפי עצמו. דהיינו, כשאין לו בן. הרמב"ם הבין שהזכירה שבה חייב כל אחד ואחד אפילו שאין לו ילד, היא באותו אופן של ההגדה לבן. גם הג' דברים שצריכים להזכיר בפסח אינו מבואר בפסוק שיש חובה להזכירם. נראה שהם חיובים מכוח המצוות, ואין חובה להזכירם מכוח מצות ההגדה.
אך, נראה שיש מחלוקת בין הראשונים בנוגע לאמירת פסח, מצה ומרור. האם חיוב אמירתן הוא מכוח ההגדה או מכוח המצוות? הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז, ה) פסק: "כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, פסח על שם שפסח המקום ב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר 'ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו' ', מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו, ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה". מאידך, הר"ן (מסכת סוכה יב, ע"ב) כתב: "כלומר שלא קיים מצותן כראוי".
נראה שאפשר להבין את דברי הרמב"ם על פי דברי המשנה במסכת פסחים (קטז, ע"ב) שמובאים בהמשך לדברי רבן גמליאל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' ". גם הרמב"ם לאחר הביאו את ההלכה של דברי רבן גמליאל פסק (הלכות חמץ ומצה ז, ו): "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים". דהיינו, רבן גמליאל סבר שהחיוב לומר פסח, מצה ומרור נובע מתוך חיוב ההגדה של פסח. כיון שחיוב הגדה של פסח קשור עם מצוות היום. הרי האדם חייב להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולכן חייב להזכיר את מצוות היום ואת טעמי מצוות אלו.
יש להעיר שהרב אשר וייס שליט"א (בהגדה של פסח שלו, סימן ד, אות ב, עמ' רכ) כתב שלא עלה על דעת ר' חיים להסביר בכך את השוני בין מצות הסיפור של ליל ט"ו בניסן ממצות הזכירה של כל יום ויום, אלא להגדיר מה הן יסודות מצות הסיפור ומאפייניה למעשה. כיון שבאמת למעשה שלשת ההלכות האלו אינן אלא מדרבנן ולא מהתורה. אך, גם הוא העיר שהצורך באמירת ג' דברים: פסח, מצה ומרור יש מקום להבין מדברי הרמב"ם שהחיוב מדאורייתא. אבל, העיר שמדברי הרמב"ם, בספר המצוות, משמע שמהתורה אין מטבע מסויים במצות הסיפור אלא כל אחד לפי צחות לשונו. אולם, נראה שאפשר לדייק בדברי הרמב"ם, בספר המצוות, שיש צורך להזכיר את פסח, מצה ומרור. שהרי הוא הזכיר שצריך לספר את ההגדה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו.
הגרי"ז (מובא בהגדת בריסק) הביא עוד חילוק שבסיפור נכלל העיסוק בהלכות השייכות ליציאת מצרים. היסוד הזה שבעיסוק בהלכות פסח מקיימים מצות הגדה, מבואר במספר מקורות. מובא בתוספתא במסכת פסחים (פרק י, הלכה יא-יב): "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון אגוזין תמרים וקליות חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה אפלו בינו לבין בנו אפלו בינו לבין עצמו אפלו בינו לבין תלמידו: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו להן לבית המדרש". הרא"ש (מסכת פסחים, פרק י, סימן לג) הביא את דברי התוספתא ואז כתב: "ומנהג פשוט הוא שלא לשתות יין (אחר ד' כוסות). ופירש הר"מ ז"ל טעם למנהג, לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים לספר בניסים ובנפלאות שעשה לנו הקב"ה ולאבותינו עד שתחטפנו שינה ואם ישתה ישתכר". וכך נפסק להלכה ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תפא, ב): "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה". נציין לדברי המכילתא דר' ישמעאל (סוף פרשת בא): "רבי אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות, לכך נאמר 'מה העדות וגו' ' ". גם בתשובה לבן החכם נאמר בהגדה של פסח: "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח". המהר"ל (בספר 'גבורות ה' ', פרק ב) הסביר את דברי המכילתא באופן הבא: "אע"ג דבמכילתא לא אמרו רק שחייבים לעסוק בהלכות פסח אין זה קשיא דגם הלכות פסח הוא יציאת מצרים, שהרי מה פסח זה שאנו אוכלין, וכן מצה ומרור הם הלכות פסח והם יציאת מצרים".
הרב אשר וייס שליט"א (בהגדת פסח שלו, סימן ד, אות ג, עמ' רכ-רכא) כתב שפשוט בעיניו שמי שיעסוק בהלכות פסח בלבד ולא יספר בניסי מצרים, ביטל מצות עשה ולא יצא ידי חובתו בהלכות פסח. אלא, כוונת דברי התוספתא ודברי הראשונים שהלכות אלו הן בכלל כל המרבה לספר הרי זה משובח.
הרב אשר וייס שליט"א (בהגדה של פסח שלו, סימן ד, אות ב, עמ' ריז-ריח) כתב שבזכרון יציאת מצרים בכל יום יוצא ידי חובה בהוצאת הדברים בשפתיו ולמ"ד הרהור כדיבור מועיל אפילו הרהור. אבל, בסיפור יציאת מצרים לא יוצא ידי חובה בהוצאה בשפתיו, אלא צריך להישמע לאזניו, כיון שצריך להיות בגדר של סיפור. וסיפור שייך רק כשיכול להישמע על ידי אחרים. והעיר שלפי זה, יש לדון לגבי נשים שלא מספיק שלוחשות את דברי ההגדה, אלא צריך להישמע לאזניהם. אולם, ציין למספר פוסקים שכתבו שיוצאים ידי חובה בשומע כעונה. לפי זה, בעל הבית צריך לכוון להוציא את האשה, והאשה צריכה לכוון לצאת ידי חובה.
הרב אשר וייס שליט"א (בהגדה של פסח שלו, סימן ד, אות ב, עמ' ריח) הוסיף עוד חילוק, שבמצות סיפור יציאת מצרים צריך לספר בנסים ובנפלאות. ואם יספר רק שהקב"ה הוציאנו ממצרים וישתמע מסיפורו כאילו בדרך הטבע יצאנו ממצרים לא יצא ידי חובה.
הרב אשר וייס שליט"א (בהגדה של פסח שלו, סימן ד, אות ב, עמ' ריח-ריט) ציין לעוד חילוק שבכל הלילות אינו מצווה אלא לזכור ולהזכיר יציאת מצרים. אבל, בלילה הזה צריך לספר שביום הזה יצאנו ממצרים ומצות הסיפור קשורה ליום הזה שבו יצאנו ממצרים.