ר' יהודה הלוי, בספרו ה"כוזרי"[1], הזכיר את החילוק בין בני ישראל לאומות העולם. לפיו, בכל התולדות עד בני יעקב היו תמיד סגולה וקליפה. אחד מהבנים היה הסגולה ושאר הבנים היו הקליפה. הבן שהיה הסגולה, היה הראוי שתשרה עליו השכינה ושיגיע לדעות נכונות וכו'. לפי הכוזרי, כל בני ישראל הם בני סגולה. בין בני יעקב לא היו סגולה וקליפה, כולם נבחרו. בני ישראל הם הסגולה וכל אומות העולם הן הקליפה. לפיו, יש גם חילוק בין בני ישראל לגרים. הגרים אינם יכולים להגיע לדרגת בני ישראל.
גם הרמח"ל, בספרו "דרך ה' "[2], נקט בגישה זו שיש חילוק מהותי בין אומות העולם לבני ישראל. אלא, לדבריו בתחילה היתה אפשרות לכל האומות להיות במדרגה העליונה. לבסוף בני ישראל קיבלו את התורה, ולכן הם זכו להשיג את המדרגה העליונה. מדרגת חסידי אומות אינה שווה למדרגת ישראל, היא נספחת וטפלה.
יש לציין שיש עוד חילוק בין דברי רמח"ל לדברי ריה"ל והוא, בנוגע למדרגתם של הגרים. לדעת ריה"ל, הם אינם במדרגת ישראל. אך, מדברי הרמח"ל[3], נראה שהגרים יכולים להגיע למדרגת ישראל.
שיטה נוספת שדומה במקצת לשיטות הקודמות, היא שיטת מהר"ל מפראג[4]. לדעתו, יש חילוק מהותי בין בני ישראל לבין אומות העולם. אלא, לפיו הדבר כבר נקבע מראשית הבריאה ולא ניתנה לבחירה. בני ישראל קדמו לעולם. הקב"ה כפה על בני ישראל הר כגיגית על אף שאמרו נעשה ונשמע, כדי לומר שקבלת התורה אינה מותנית בקבלת בני ישראל, אלא בני ישראל מחויבים לשמור את התורה. בני ישראל נבראו כדי לשמור את התורה. אומות העולם לא מתאימות לקיום המצוות מפני פחיתות נפשם, רק בני ישראל מתאימים לקיום המצוות מפני מעלת נפשם.
נראה שלרמב"ם, יש שיטה אחרת. הרמב"ם לא חילק בין מדרגת הישראל ובין חסיד אומות העולם. גם חסיד אומות העולם זוכה לעולם הבא. הרמב"ם פסק[5]:
כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא[6].
אולם, הרמב"ם, במקום אחר[7], פסק בנוגע לדברי בית הדין האמורים לנכרי שבא להתגייר:
ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל.
לפי דבריו רק בני ישראל זוכים לעולם הבא. היה מקום ליישב את דברי הרמב"ם על פי דברי הרדב"ז[8] שלפיו, חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, אבל לא בגן עדן. לפיכך, יש לומר שהרמב"ם בהלכות איסורי ביאה דיבר על החלק בגן עדן לו זוכים רק בני ישראל.
נראה, שיש מן הדוחק בביאור זה, כיון שהרמב"ם לא הזכיר חילוק זה, ולא הזכיר במילה אחת חלק בגן עדן. מפשטות דבריו, משמע שיש להם חלק לעולם הבא כמו עַם ישראל. יתר על כן, הרמב"ם כתב באחת מאגרותיו[9] את הדברים הבאים:
ומה ששאלת על האומות. הוי יודע דרחמנא לבא בעי ואחר כונת הלב הם הם הדברים. ועל כן אמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, אם השיגו מה שראוי להשיג מידיעת הבורא ית' והתקינו נפשם במדות הטובות. ואין בדבר ספק שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המדות וכשרות החכמה באמונת הבורא יתברך בודאי הוא מבני העולם הבא. וע"כ אמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה אפילו גוי ועוסק בתורת מרע"ה הרי הוא ככהן גדול. וכל עצמו של דבר שהמגמה בתורת מרע"ה תקון הנפש לבורא ית', כמו שאמר דוד ע"ה 'שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט'. ולא נשתבח מרע"ה אלא בכך 'והאיש משה ענו מאד' והוא סוף כשרות הנפש. וכן אמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה מאד מאד הוי שפל רוח… והנה הפילוסופים אמרו שרחוק הוא שימצא אדם מלא ושלם במדות ובחכמה, ואם ימצאו אותו קוראים אותו איש א-להי ובודאי כגון זה הוא במעלת העליונים. וזה הוא רצון התורה וחכמת המצות להתקין הנפש במדותיה ובאמונת הבורא ית'. ועל כן אמר הכתוב רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ואין בזה ספק שהאבות ונח ואדם הראשון שלא שמרו כלל דברי התורה לא יהיו בני גיהנם, אלא בודאי כיון שהגיעו והשיגו מה שראוי להתקין הרי הם במעלה העליונה. ואין הדבר תלוי בתענית ותפלה וצעקה בלי דעה ואמונה על האמת, וכגון זה קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ועקר הכל שאין שום דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא הבורא ית':
לדעת הרמב"ם, חסידי אומות העולם זוכים לעולם הבא כמו עַם ישראל. עיקר עניינה של התורה להביא את האדם לתיקון הנפש במידות ובאמונת הבורא יתברך. לפיכך, גם חסיד אומות העולם שהגיע לידיעות אמיתיות ומידותיו טהורות, יזכה לעולם הבא. לפי זה, נצטרך ליישב את הסתירה בדעת הרמב"ם באופן אחר. מהר"ץ חיות[10] כתב:
והנה חוץ מזה שבש"ס לא נאמר כן, הנה הרמב"ם עצמו… כתב דחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. ועל כרחך טעות סופר נפל ברמב"ם.
לפיו, יש טעות סופר בדברי הרמב"ם. כמובן, שיישוב זה קשה, כיון שבכל כתבי הרמב"ם לא מצינו שינוי. ברמב"ם פרנקל כתוב שבכל המקורות שבידם כתוב כפי הגירסא שהובאה לעיל, שלפיו רק בני ישראל זוכים לעולם הבא. לי היה נראה שאפשר ליישב באופן אחר: הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה דיבר על כך שהעולם הבא צפון לישראל. המילה "צפון" משמעותה "נסתר". יש להסביר שהכוונה שהוא שמור, כמו שאכילת האפיקומן בסוף הסדר נקראת "צפון". את האפיקומן מצפינים כדי שיהיה שמור לסוף הסדר. עולם הבא הוא שמור בעיקרו לישראל, גם חסידי אומות העולם יכולים לזכות לעולם הבא, אבל הם טפלים. עיקר עולם הבא הותקן והוכן לעַם ישראל.
אומות העולם יכולות להשיג את עולם הבא, אבל רק מיעוטים מאומות העולם יכולים להשיגו. אצל עַם ישראל, הרוב משיגים את עולם הבא. לפיכך, כתוב במשנה במסכת סנהדרין תחילת פרק חלק: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נטעי מטעי מעשה ידי להתפאר' ". נכון שמיד לאחר מכן מובאת רשימה של אנשים שאין להם חלק לעולם הבא, אבל הם רק בגדר של "חוץ", הם אינם הכלל אלא הטפלים. רוב עַם ישראל זוכה לעולם הבא, כל אחד בדרגתו וכל אחד בזמנו.
כמובן, שגם לדעת הרמב"ם מוכרחים לומר שיש חילוק בין בני ישראל לאומות העולם, שהרי התנ"ך וחז"ל מרבים לדבר על זכותם של בני ישראל. בני ישראל נקראים "והייתם לי סגולה מכל העמים"[11], "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[12], "לתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת"[13] ו"עם זו יצרתי לי"[14]. בני ישראל הם עַם הנבחר. התורה והמצוות ניתנו כדי לתקן את נפשו של האדם, כדי שיוכל להשיג דעות אמיתיות, מידות נכונות ולהגיע לאמונה בבורא יתברך. לאומות העולם, המטרה הזו קשה ביותר, מפני שלהן לא ניתנו תרי"ג מצוות, רק ז' מצוות. מצוות התורה הן מתקנות את האדם, ומקנות לו דעות נכונות ומידות נכונות. לפיכך, בני ישראל מוכנים יותר להשגת עולם הבא מאומות העולם. יתר על כן, לבני ישראל נעשו נסים ונפלאות לעיניהם, ולכן הם יותר מסוגלים להגיע לאמונה בבורא יתברך. כל אחד מאומות העולם יכול להשיג עולם הבא, אבל הוא נצרך למאמץ יותר גדול. יש להוסיף, שכנראה בני ישראל הם יותר מוכנים להשגת הדעות האמיתיות ומידות טובות, ולכן הקב"ה בחר לתת להם את התורה. הסיבה שהם יותר מוכנים, היא בגלל אבותינו הקדושים שדבקו בקב"ה, וכך היתה דרכם. כבר כתוב בתורה[15]: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט…". רש"י, הסביר שידעתיו הכוונה חבבתיו. הקב"ה אהב את אברהם, כיון שהוא ידע שאברהם מחנך את משפחתו ללכת בדרך ה' – "לעשות צדקה ומשפט". זוהי דרכם של האבות, ועל כך חונכו בני ישראל. לפיכך, הם יותר מוכנים ומסוגלים להגיע לתיקון הנפש.
[1] עיין מאמר א, אות כז; מאמר א, אות צה; מאמר א, אות קג; מאמר א, אות קטו.
[2] חלק ב, פרק רביעי, אות א; שם, אות ב-ג; שם, אות ה; שם, אות ו; שם אות ז.
[3] ספר "דרך ה' ", חלק ב, פרק רביעי, אות ד.
[4] ספר "תפארת ישראל", סוף פרק א; ספר "גבורת השם", פרק עב; ספר "נצח ישראל", פרק יא.
[5] הלכות מלכים, סוף פרק ח.
[6] דבר זה מבואר במספר מקומות נוספים, הלכות תשובה ג, ה; הלכות עדות, סוף פרק יא.
[7] הלכות איסורי ביאה יד, ד.
[8] הלכות מלכים, סוף פרק יא.
[9] איגרת הרמב"ם לרבי חסדאי הלוי הספרדי; יש לציין שיש שמפקפקים באמינות איגרת זה שמקורו ברמב"ם.
[10] בחידושיו למסכת יבמות מז, ע"א.
[11] שמות יט, ה.
[12] שם שם, ו.
[13] דברים כו, יט.
[14] ישעיה מג, כא.
[15] בראשית יח, יט.