הרמב"ם[1] פסק:
כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי.
מדבריו מתברר שאת החרטה והקבלה לעתיד צריך לומר בפיו, זה חלק מהווידוי. הדברים מתבארים גם מדבריו בהמשך[2]:
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
הוא כתב במפורש שצריך לומר את העניינים שגמר בלבו. דהיינו, את החרטה והקבלה לעתיד.
לאור זאת, יש להעיר בנוגע לווידוי שאנחנו אומרים ביום הכיפורים בעת תפילת שמונה עשרה. אם נתבונן בווידוי זה אנחנו מוצאים שמזכירים את החטאים, אבל אין שם ממש אמירה של חרטה וקבלה לעתיד. לכן, כדי לצאת ידי חובת מצות וידוי, צריך לומר בפיו בעת הווידוי את החרטה והקבלה לעתיד. כלומר, לאחר שמזכיר את החטאים שחטא בהם, יאמר חרטה וקבלה לעתיד בלשונו.
[1] הלכות תשובה א, א.
[2] פרק ב, הלכה ב.