מבוא
השנה היו שהוסיפו קינה לרגל המאורע הנורא שאירע לנו השנה בשמחת תורה. הרצח הנורא של מעל אלף יהודים, על ידי בני עוולה בשמחת תורה. אולם, היו שהתנגדו להוספת קינה. ואנחנו נרצה לעיין, מה הבסיס להתנגדות זו.
הוויכוח הזה היה גם לפני מספר שנים, בזמן גירוש גוש קטיף. היו שהוסיפו קינות על גירוש היהודים מגוש קטיף. אבל, היו שהתנגדו לכך.
ויכוח זה היה גם בתקופה לאחר השואה האיומה. שהיו שחשבו שבוודאי נכון להוסיף קינות לזכר ההרוגים הרבים שנרצחו בשואה. אבל, גם אז היו שהתנגדו לכך.
אנחנו נרצה לעקוב אחר הוויכוחים האלו, ושורש ההתנגדות.
קביעת קינות לזכר הרוגי השואה
הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר מצאנז, בעל שו"ת "דברי יציב" (ליקוטים והשמטות, סימן מח), דן האם יש לקבוע קינות לרגל זכר הרוגי שואה ולאמרם בט' באב. הוא כתב שהיה מהראוי לקבוע קינות, אולם צריך להיות בדרגה גבוהה כדי להיות ראוי לקבוע קינות. הקינה צריכה לפעול בתוך תוכו של האדם, ורק הראשונים זכו למעלה זו לדעת איך לכתוב קינות שיפעלו בתוך תוכיות נפשו של האדם:
הנה הענין שמעכת"ה העלה במכתבו ע"ד הוספת קינות בת"ב לזכר הפורענויות הנוראות בדורנו זה באירופה ועל מליוני ההרוגים הי"ד, ענין זה בודאי דבר גדול הוא אשר ראוי לעיין ולדון בו בכובד ראש ובנחיצות הראויה, אמנם הן בעון לב יודע מרת נפשו ומי כמוני יודע שלא זכיתי לכך שיהיו דברינו נשמעים ובפרט בדבר נשגב כזה הנוגע לכל היהדות בעולם כולו, ויה"ר מלפני אבינו שבשמים שיאיר עינינו בתוה"ק שנזכה למעלות כגון דא. אך מ"ש מעכת"ה שליט"א בדבר הוספת קינת השואה שכתב וכו'. הנה הגם שהסופר הנ"ל מוכשר ומפורסם מאד בכתיבתו וביר"ש, אבל עלינו להתבונן כמ"ש [דברים ל"ב ז'] זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור, אשר מאז ומעולם בכל ימי גלויותינו אשר התהלכנו מגוי אל גוי וגו' נתקנו הקינות על ידי גדולי ישראל האמיתיים שבכל דור ודור, וכגון רבי אלעזר הקליר ורבי יהודה הלוי ועוד שקוננו על חורבן עיר הקודש והמקדש, ואחריהם רבינו גרשום מאור הגולה ורבינו שמעון הגדול ועוד שהתקינו על מסעי הנוצרים ימ"ש בגזירות תתנ"ו, ובדורות שאחריהם בגזירות ת"ח ות"ט היו המקוננים הש"ך והתוי"ט, וכן היה בכל תולדות עמנו בצרותיו, והם שידעו לקונן ולקבוע הדבר לדורות משום שברום מעלת קדושתם ויראתם הקודמת לחכמתם ידעו לפעול בהקינות בתוך תוכיות הנפש הישראלית, דאין מגמת הקינות רק לעורר רגשי הבכי והצער הגשמיים בלבד, והענין הוא רוחני גבוה מעל גבוה וד"ל, ולזו המדריגה זכו הראשונים כמלאכים זי"ע, ועל כן לא אדע מה לדון בזה.
כעין גישה זו נקט הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל, גאב"ד ירושלים ומח"ס שו"ת מהרי"ץ, הוא נשאל בנוגע לתיקון תפילה לשלומן ולהצלחתן של המדינות שבאו להילחם נגד השלטון הנאצי. על כך הוא כתב[1]:
כל תפלה ותחינה שתקנו חז"ל היתה בו פנימי וחיצון, ולא על חינם הוצרכו אנשי כנה"ג ואחריהם שמעון הפקולי לסדר לפני רבן גמליאל הי"ח ברכות ועל כל תיבה ודיבור ישבו וזקקו וצרפו דבריהם… ואני בענ"ד לא באתי לידי מדה זו להכריע אם יש פנימיות בתפלה חדשה, לזאת אני חושב – טובה צפורנן של ראשונים שתקנו "הנותן תשועה", אשר זה היה מנהג כל ישראל.
רואים בדבריו את החשש אפילו מהוספת תפילה.
נראה לי, שיש מקום להשיג על הדברים כיון שלא מצינו שום גילוי שיש חובה שהקינות יתוקנו בכוונה עליונה. תיקנו תפילות בדורות הקודמים, שלא ברור שהיתה להם כוונה עליונה בקביעתן. עלינו לנקוט כדברי הגמרא במסכת ראש השנה (כה, ע"ב):
"ואומר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו". שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו – כמשה בדורו, בדן בדורו – כאהרן בדורו, יפתח בדורו – כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור – הרי הוא כאביר שבאבירים, ואומר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
אי אפשר לנו להתבונן בדורות הקודמים, הולכים אחר האנשים באותו הדור. הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין[2] חילק בין מטרת התפילה ובין מטרת הקינות. הוא הסביר שבתפילה יש דין שאפילו אם לא מבין את המילים, הוא יוצא ידי חובה[3]. כיון שלתפילה יש משמעות גם אם אינו מבין את התפילה, וזאת משום שמתקני התפילות הטמינו במילים עניינים נשגבים שיפעלו פעולות עליונות בשמים. אבל, מטרת הקינות היא רק לעורר את הלבבות. לכן, בוודאי יש צורך להבנת הקינות. יחד עם זאת, כיון שמטרת הקינות היא רק כדי לעורר את הלבבות, אין צורך שמתקני הקינות יהיו אנשים מיוחדים שיכולים לכוון שבמילים יוטמנו עניינים נשגבים ויפעלו פעולות נשגבות בשמים. הרב לוין העלה גם שתי סיבות לצורך לתיקון הקינות: א. מתקני הקינות הבינו שהצרות שעוברות על עם ישראל הן נובעות מחורבן הבית. הכל הוא המשך לחורבן הבית. וכמו שיש חובה להתאבל ולקונן על חורבן הבית כך יש להתאבל ולקונן על כל אותן גזירות שהן תוצאה של החורבן. ב. הרמב"ם[4] כתב כשבאה צרה על הציבור יש להתענות כדי לעורר את הציבור לחזור בתשובה ולתקן את דרכיו. שהציבור יבין שהצרות אינן מקרה אלא יד ה' מכוונת. הדברים אמורים לא רק כלפי צרות שמתקרבות ובאות, אלא גם כלפי צרות שעברו כפי שהתבאר בדברי הרמב"ם לביאור תקנת הנביאים לד' צומות[5].
יש לציין שיש מגדולי ישראל שחיברו קינות לזכר נרצחי השואה: האדמו"ר מבאבוב זצ"ל, האדמו"ר מבלו'וב זצ"ל, הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל והרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א[6]. קינות אלו הוכנסו לתוך הקינות שנאמרות בט' באב. כבר מצינו בעלי הקינות הקדומים שגם הכניסו בקינות של ט' באב קינות על כל מיני אסונות שקרו לאחר חורבן הבית. כגון, קינה על קהילות שבגרמניה שנהרגו בעת מסעי הצלב.
עיקר הטעם למניעת קביעת יום זכרון ותיקון קינות
נראה לי, שעיקר הטעם למניעת קביעת יום תענית/זכרון ותיקון קינות לזכר הרוגי השואה נבע מהחשש לשינויים בהלכה. הדברים התבארו במידה מסויימת בדברי ה"חזון איש" ("אגרות חזון איש", סימן צז):
עניני ההלכה קבועים הם על פי תוה"ק, ואף נביא אינו רשאי לחדש דבר, וכשם שהגרעון הוא בכלל נליזה מהתורה, כך ההוספה על מצות התורה היא נליזה מהתורה, ולכן ההצעה לקבוע ולקיים ולגזור (יום תענית ביום השואה) היא כהקלת ראש ח"ו ביסודות ההלכה, וראוי להסירה מעל הפרק בטרם הועלתה וכו'. ואיך נעיז פנינו בדור זה שטובה לו השתיקה להרהר כזאת לקבוע דבר לדורות, והרי הצעה כזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל שפלותינו וחטאתינו בזמן שאנו מלוכלכים בעונותינו ופשעינו, ודלים ורקים מן התורה והמצות, ואל נא נעבור לגדולות ונפלאות ממנו.
נראה לי, שזהו הקול שיוצא מדברי כל אלו שהתנגדו.
הדברים האלו מתגלים מתוך משא ומתן הלכתי של ר' יישכר דב גולדשטיין זצ"ל, ראש ישיבת שומרי החומות ומח"ס "אהל יששכר". הרב גולדשטיין פעל לתיקון קינות לזכר הרוגי השואה. היה לו מספר ויכוחים הלכתיים בנושא זה. מתוך התשובות מתגלה לנו הגישה של החשש משינויים בהלכה. הרב גולדשטיין האריך לדון בתיקון קינות לזכר הרוגי השואה, וטען שראוי ונכון לתקן קינות[7]:
ועל כרחנו לומר שאין זה נקרא התחדשות. כיון שכוונת המתקנים היתה לשם שמים וגם הקהל מכוונים לבם לאביהם שבשמים… ואין דבר זה דומה למה שחידשו כאן בארץ ישראל החופשיים, ולדאבונינו גם אותן שנראו רבנים, לקבוע יום חג עם צרמניות והלל וכו' וכו', שהניסון הוכיח שעדת ישראל דחה מנהגיהם מכל וכל, ואני חושב שיש לקבוע קרוב לוודאי שתשעים אחוז מבאי ביהכ"נ אם לא יותר, אינם נוהגים במנהגיהם וכל דבריהם נשארו מעל. והטעם פשוט, שאין אף אחד מגדולי ישראל שהסכים להם והרבנים שנסחפו בזרם הם יחידים ממש, ואין שום חשש שבעקבות חידוש מנהג אמירת קינה מיוחדת בתשעה באב יתחדשו ח"ו מנהגים חדשים, כי המחדשים אם רוצים לחדש אינם שואלים להסכמתינו ועושים ככל העולה על רוחם, ושלומי אמוני ישראל אינם נמשכים אחריהם כעת ולא ימשכו אחריהם גם בעתיד. ואותם הרבנים שליט"א שהסכימו לתקן קינה חדשה לתשעה באב, אין גם אחד בהם שיש לחשוד בו ח"ו שכוונתו להתחדשות.
נציין שהמתנגדים להצעה טענו שיש בכך משום חידוש מנהג, ויש חשש שרבנים קלי דעת ילמדו שאפשר לתקן, לחדש ולשנות בהלכה. הרב גולדשטיין בתשובתו השניה השיב על כך[8]:
שאותם רבנים שנחשדו לעשות חדשות לא בדברים קלים נחשדו אלא מדברים חמורים כגון דיני אישות וגירות וכד'. האם יעלה על הדעת שמישהו מהם יתלה עצמו במה שהנהיגו איזה רבנים להגיד איזו קינה בתשעה באב, וילמד מזה שאפשר לשנות את ההלכה בדברים חמורים כמו אישות וגירות?! אם ימצא איזה רב שיגיד כך יצחקו עליו ובוז יבוזו לו. אלא הוא הדבר שכבר דיברתי שהם לדאבוננו עושים מה שליבם חפץ בלאו הכי ואינם שואלים לדעתנו. ועל כל פנים דבר זה כאמירת קינה חדשה בתשעה באב לא ישמש להם עילה להוסיף ולעשות עוד חדשות יותר ממה שכבר עושים לחרפתנו ובושתנו.
יכול להיות שהיו רבנים שמצאו אסמכתאות הלכתיות למניעת הדבר, אבל הנקודה האמיתית היתה החשש משינויים בהלכה. בעיקר בדור לאחר השואה, שנהרגו רבים מגדולי הדור, והרפורמים היו קול חזק, היה חשש גדול מתופעה זו. עלי לציין, שיש מקום לחשיבה זו, וכיום אנחנו רואים לדאבוננו ריבוי שינויים בהלכה. יש חכמים שאינם מבינים את ההבדל בין חידושי הלכה ובין שינויים בהלכה. כל אחד שחושב שהוא חכם ורב, משנה את מה שנעשה דורות על גבי דורות. צריך להבין, שאלו דברים שניתנים לגדולי הדור. רבים מאלו שמחדשים הלכות נסמכים על הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, שרואים אותו כאבי האותודוקסיה המודרנית. אולם, כדאי לעיין בדבריו בדיוק בנקודה שאנחנו דנים בה. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק דן בנוגע לתיקון תפילה וקינה לזכר הרוגי השואה[9]:
כשאני קורא את הקינות על חורבן והרוגי "אשפירה", השמדת קהל "ורמייזא" וזעקת שבר "מגנצא" ההדורה, אני חושב על ווארשה, ווילנא, וקובנה. תשעה באב הוא יום הזכרון של כל חורבני ישראל. אין הכרח לייחד ימים מיוחדים לחורבן ואין צורך לחבר קינות חדשות ופיוטים, שלא לדבר על תפלות. מי בימינו ירהיב נפשו לחבר תפלות חדשות. הלא תפילת ה"שמונה עשרה" שלנו חוברה ותוקנה על ידי עזרא ובית דינו שהם מאה ועשרים זקנים אנשי כנסת הגדולה ובהם כמה נביאים… רעדה ופלצות תאחוז טרם שניגשים למלה של נוסח התפלה.
רואים שהרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק חשש אפילו מתיקון תפילה חדשה. החשש משינויים הוא חשש גדול ויש מקום לסייגים וגדרים. מאידך, יש מקום לטעון ולומר מרוב סייגים וגדרים יבואו אנשים לשבור את הכל. אם לא נחדש דברים לפי הצורך של הזמן, רבים מהציבור יסתכלו על התורה שאינה מתאימה לדורנו ויבואו לעזוב את התורה. לכן, צריך משנה זהירות בעניין זה. בוודאי שהחידושים האלו יכולים להיות נעשים רק על ידי גדולי הדור. גם כאן בענייננו, מצינו שהיו גדולי הדור שהתייחסו לעניין קביעת יום זכרון ותיקון קינות. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל הלך בדרך זו, ואנחנו אוחזים בשיפולי גלימתו. בלי שיש מגדולי הדור שהתירו את הדבר, עלינו למשוך את ידינו ולא לחדש חידושים. שלא נבוא גם להביא לידי שינויים.
נקודות לכאן ולכאן
בוודאי יש יסוד נכון לקביעת קינות על אירועים שונים וזאת בעקבות דברי הרמב"ם שהזכרנו. אי אפשר שאירוע יעבור את סדר היום בלי התבוננות והתעוררות. הרי צרה שבאה עלינו מביאה אותנו להתבוננות על מעשינו. אסור שנאמר שהדבר הוא מקרה, אלא עלינו להתבונן מה אנחנו צריכים לתקן. הקינות נועדות לעורר אותנו לחשבון נפש ולתיקון המעשים הרעים שהביאו לידי הצרה.
יחד עם זאת, אני מתלבט האם נכון שעל כל אירוע נקבע קינה. כוונתי היא, כשקובעים קינה על כל אירוע ואירוע, יכול להיות שאנחנו באים ומגמדים את האסון של חורבן בית המקדש. כלומר, כיון שאנחנו אומרים קינות על אירועים אלו ביחד עם הקינות על חורבן בית המקדש, אפשר להגיע לידי הבנה שחורבן בית המקדש הוא כמו האירועים האלו. אולם, אנחנו מצינו שגדולי ישראל קבעו קינות על אירועים שפחות משמעותיים מחורבן בית המקדש. הרי קבעו קינות על הנרצחים בזמן מסעי הצלב. לכן, נראה שגדולי ישראל לא חששו לחשש זה. אבל, יכול להיות שבתקופתם לא היה מקום לחשש זה. לדעתי, כיום יש יותר מקום לחשש זה. יש הרגשה שעל כל צרה וצרה אומרים קינה. יש הרגשה שכל צרה, היא צרה נוראה ואיומה שלא היתה מעולם. צריכים לדעת לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות. אכן, היה אסון בשמחת תורה, אבל בוודאי אי אפשר להשוות אסון זה לשואה הנוראה.
יש להוסיף עוד נקודה, כשבאים ומשווים את האסונות, אז לא מבינים את התהליך שאנחנו נמצאים בו. מתחילים לחשוב שאנחנו כמו בתקופת השואה, בתקופת הגלות. לא מבינים שאכן, היה אסון, אבל בוודאי אנחנו עברנו כברת דרך ארוכה מתקופת השואה והגלות. ובוודאי יש הרבה על מה להודות לקב"ה. יכול להיות שיהיו כאלו שיבואו עכשיו ויגידו אם אנחנו אומרים קינות על האירוע הזה, אולי המצב שלנו לא כל כך טוב. אולי אין כאן כל כך טובה גדולה שהקמנו מדינה בארץ ישראל, ואולי אין מקום להודות על כך. אולי אנחנו לא בתקופה של גאולה.
בנוגע לגירוש גוש קטיף, נראה לי, שיש עוד סיבה שאני חושב שאין מקום לאמירת קינות והיא, מדובר על צרה שבאה עלינו מתוכנו. כלומר, לא מדובר על צרה שבאה עלינו מאומות העולם, אלא מדובר על צרה שבאה עלינו מעם ישראל. זוהי החלטה של עם ישראל. יסוד הקינות הוא תפילה לקב"ה להציל אותנו מאויבנו. מדובר על דבר שאנחנו עשינו לעצמנו. איך אפשר להתפלל לקב"ה על כך. נוסף על כך, היו כאלו שחשבו שהמהלך הוא מהלך טוב. בוודאי הם טעו, אבל לא נראה שכל אלו שחשבו שהמהלך הוא טוב, היו רשעים והתכוונו לרעה. בוודאי חלק מהם התכוונו לטובה. הם טעו טעות חמורה, ולא התבוננו בצורה הנכונה ובוודאי הם צריכים לעשות חשבון נפש על המהלך הזה. אבל, בסופו של דבר כיון שהתכוונו לטובה, השאלה אם יש מקום לאמירת קינה על הדבר.
יחד עם זאת, היה מקום לטעון ולומר שאכן צריך לומר קינות על גירוש גוש קטיף, כדי לעורר את הציבור להבנה שאכן היה מדובר על דבר נורא ואיום. ואלו שטענו שהדבר הוא טוב, צריכים לעשות חשבון נפש על מעשיהם. ובוודאי בזמננו יש משמעות לחשבון נפש הזה. כיון שחשבון הזה יביא אותנו לידי הבנה נכונה לצורת ההתייחסות לאויבינו הערבים בעזה וביו"ש. יש אנשים שעדיין לא התעוררו ולא שינו את גישתם. לכן, יש חשיבות מרובה לאמירת הקינות על חורבן גירוש גוש קטיף.
ואולי זו גם סיבה לאמירת קינות על האסון שאירע לנו בשמחת תורה. רק מתוך אמירת קינות אלו, נבין לנכון עם מי אנחנו מתעסקים. נוסף על כך, נבין גם מה הביא אותנו לאסון זה, ונוכל לתקן את הדברים.
לאור כל זה, היה נראה שנכון לתקן קינות על האירועים האלו, אבל צריכים לדעת איך לתקן את הקינות בצורה שהם יעמדו על הנקודות שהעלינו. יעמדו על כך שיעוררו את הציבור להבנה נכונה איך להתייחס עם אויבינו הערבים. וגם יעוררו את הציבור לתיקון המעשים שהובילו לאסון זה.
אך, כאן יש בעיה גדולה והיא השורש של הכל. הכוונה היא, הרי יש כאן ויכוח בציבור היהודי בנוגע להבנת האירועים האלו. בנוגע לגירוש גוש קטיף, יש כאלו שאינם לוקחים אחריות על הדברים ועדיין חושבים שהמהלך היה נכון. גם על האירועים האחרונים לא לוקחים אחריות למה שגרם לאסון זה. כל אחד מאשים את השני בהבאת האסון. לכן, תפילה סתמית לקב"ה לא שייכת. צריכים לעמוד על הנקודות האלו, ואם יש ויכוח, השאלה האם יש מקום לאמירת קינות כאלו שיביאו לוויכוחים בין המתפללים השונים. ויביאו לחוסר נוחות לחלק מהמתפללים.
יש להוסיף שאולי יסוד הקינות הוא תפילה על החורבן, על הגלות. כלומר, הקינות שנאמרות הן קינות על חורבן בית המקדש וצרות שעברו עלינו בגלות. לכן, אולי לא שייכת קינה על האסון בשמחת תורה, שאנחנו עכשיו נמצאים בתהליך הגאולה. זהו חלק מתהליך הגאולה. ארץ ישראל נקנית בייסורים. פקדו אותנו מלחמות רבות מאז הקמת מדינת ישראל, המלחמות האלו הן חלק ממצות יישוב הארץ. גם כאן מדובר על מלחמה.
לסיום הדברים, צריך הכרעה של גדולי הדור לשאלה זו.
[1] הדברים מובאים בקובץ התורני "אוריתא", כרך כב, עמ' רפח.
[2] עיין במאמרו בקובץ תורני "אוריתא", כרך כב, עמ' שה-שיא.
[3] עיין "מגן אברהם", אורח חיים קא, ב.
[4] הלכות תעניות א, א-ד.
[5] הלכות תעניות ה, א.
[6] עיין בכל זה בקובץ התורני "אוריתא", כרך כא, עמ' תקיד.
[7] דבריו מובאים בקובץ התורני "אוריתא", כרך כב, עמ' רצג-רצד.
[8] הדברים מובאים באותו מאמר עמ' רצג, הערה 2.
[9] הדברים מובאים בקובץ התורני "אוריתא", כרך כב, עמ' רחצ-רצט.
להורדת המאמר לחצו כאן