הוכחות לצדק ויושר שבתורה

 

עכשיו נעבור להוכיח את הצדק והיושר שנמצא בתורה:

  1. מתוך הציווים של התורה אנחנו לומדים שהתורה מכוונת את האדם לעשות את הצדק והיושר. יש כל כך הרבה מצוות ואיסורים שהם מצווים את האדם להתנהג בצורה של צדק ויושר. הרי התורה מצוה את האדם להשיב אבידה, לטעון את החמור של חברו, לפרוק את המטען שעל גבי חמורו של חברו, להלוות לחברו, לתת צדקה וכו'. אם כן, אנחנו רואים שרצון ה' שאנחנו נעשה פעולות טובות. לכן, גם כשיש מצוות שנראות לנו שהן אינן לפי הצדק והיושר, עלינו להבין שבוודאי הן מן היושר ומן הצדק.
  2. יש ציווי כללי שהקב"ה מצוה אותנו שנעשה את הטוב (דברים ו, יח): "ועשית הישר והטוב בעיני ה' ".
  3. אנחנו מוצאים כל כך הרבה סיפורים על רבנים ויהודים שעשו מעשי חסד ומעשים גדולים ונפלאים. סיפורים אלו הם רבים לעומת אומות אחרות. וגם מעשי החסד אצל עם ישראל אינם משתווים לשאר האומות. בוודאי גם אצל אומות העולם יש חסידי אומות העולם שהתנהגו בצורה יוצאת דופן, אבל אין זה משתווה לעם ישראל מצד הכמות לפי גודל האומה. כמובן, שזה מלמדנו שהתורה מחנכת את האדם להיות צדיק וישר ללכת בדרכי חסד. נוסף על כך, מתוך כך שהיהודים מספרים סיפורים אלו יש הוכחה שעל כך הם התחנכו ומבינים שכך צריך להתנהג. אצל אומות העולם אין כל כך הרבה סיפורי חסד, ואינם מרבים כל כך לספר סיפורי החסד האלו לילדיהם.
  4. אין שום ציווי בתורה שהוא אינו מוסרי. יש היתרים לעשות דברים שבאותו דור היו מקובלים, והתורה באה לצמצם מעשים אלו ולהגביל אותם כדי להביא את האדם לעשיית הצדק והיושר. כמו במקרה של עבדות, שהתורה מגבילה את העבדות ופועלת לביטול העבדות. כך גם לגבי דין אשת יפת תואר. עיין במאמרי על דין אשת יפת תואר שהארכתי בנקודה זו.
  5. בנוגע למחיית עמלק, שיש להרוג אפילו את הילדים, יש להשיב מספר יישובים:
  • לא ברור שהציווי היה להרוג לגמרי כל אחד ואחד. אפשר לומר שהציווי היה להרוג בלי הבחנה. אבל, בסיום המלחמה אם נשארו נשים וילדים יכול להיות שלא היה ציווי להרגם. אנחנו לא יכולים לדעת לגמרי מה היה הציווי. אין לנו מסורת הלכתית בנוגע לציווי זה, ולכן אין מקום לקושיות. הפסיקה ההלכתית אינה על פי הכתוב, אלא על פי המסורת ההלכתית.
  • צריך להבין שאם היינו משאירים את הילדים, בעתיד הדבר היה יכול לפגוע בעם ישראל. הילדים האלו היו גדלים בצורה שהיו זוכרים את הנעשה על ידי עם ישראל ובסופו של דבר היו חוזרים ונוקמים בהם, כפי שמצינו בסיפור לגבי אגג העמלקי, שלפי המסורת כיון ששאול לא הרגו בסופו של דבר יצא ממנו המן. כמו כן, במדרש מבואר שדואג האדומי היה גר עמלקי, ולבסוף הוא או בנו הרגו את שאול. הוא היה בן איש גר עמלקי (עיין במאמרי "קבלת גרים מעמלק", בספרי "גר המתגייר", כרך ב).
  • יכול להיות שהעמלקים היו רשעים כל כך, שהיה צורך במחייתם הגמורה.
  • בסופו של דבר עלינו להבין שמדובר כאן על פעולה שאנחנו לא עושים מתוך בחירתנו, אלא מתוך ציווי א-להי. וכיון שיש כאן ציווי א-להי, הרי הוא בעל הצדק והמוסר. הצדק והיושר שלנו נובע ממנו. יתירה מכך, הרי הוא נותן הנפש, ולכן יכול להחליט על נטילתו. ומשום כך אי אפשר לטעון נגדו שהדבר אינו מוסרי. אנחנו לא פועלים מכוח עצמנו, אלא מכוח ציוויו של ה'. בוודאי לא היינו עושים מעשה כזה מעצמנו. נוסיף לכך, שיש דעות שבכל דור ודור צריך ציווי מנביא כדי לקיים את הציווי (עיין בקונטרס שלי "עמלק").
  • לדעת הרמב"ם, אין חיוב למחות את עמלק אם הם חוזרים בתשובה. דהיינו, מקבלים עליהם את מלכות ישראל ומקבלים את שבע מצוות בני נח. הם אינם צריכים להתגייר, אלא כיון שמקבלים עליהם שבע מצוות בני נח, ומקבלים את השלטון היהודי, אין חובת מחייתם. אם כן, יש כאן תקנה, ויש אפשרות לחזרה (עיין במאמרי "קבלת גרים מעמלק", בספרי "גר המתגייר", כרך ב).

נביא כאן דברים שכתב הרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל, בנוגע לנושא הציווים הללו של שפיכות דמים והמוסריות של עם ישראל. הדברים כתובים בספרו "בעקבות היראה", עמ' 34-39:

אף אנו ביהדותנו שונים שתי משנות מאז מקדם, רחוקות זו מזו במראות פניהן וקרובות זו לזו בקביעות מקומן, כי שתיהן בספר אחד נאמרו. האחת: 'אשרי יושבי ביתך'… או 'אשרי תמימי דרך'… או 'אשרי כל חוסי בו'… והשנית: רק גרסא אחת יש לה – 'אשרי שיאחז ונפץ את עולליך על הסלע'. אתמהה! שני הפכים הללו כלום תורה אחת למדתם?… והיהדות משיבה כן… רק אותו העם שבחביון רוחו שמע תמיד קול שחוק חשאי אשר ישחק אל מסתתר על תעלולי בני חלוף… רק לו הרשות, רק לו גם החובה, רק לו גם ההכרח ההסטורי להעמיד במשפט כל עריצי ארץ 'ולדבר אלימו באפו ובחרונו לבהלמו'.

רק לו ולא לאחר! שהרי נוח לעולם בחרונו של זה מב'אהבתם' של אחרים… כי זהו חרון אף שאין עושה רושם. צאו ובדקו בכל כתמי הדמים שדברי ימי העולם מלוכלכים בהם אם תמצאו ביניהם הרבה כתמים הבאים מרקם היהדות, מרקמי השנאה והנקמה שלה, מידי מזמרי 'על נהרות בבל'.

אולם יש טענות המטפחות על האמור; והיהדות, שאמתית היא, אין חפץ לה שיסתתמו בסתימת דחוי כל שהו. נשמען: שמא לא נכשלה היהדות באסור שפיכות דמים משום שלא היה סיפק בידה להגיע לו. אולי לא הצדקה הזאת, כי אם לגלות…

אכן רובה של ההסטוריה הישראלית אינו נותן יד-מוכיח לטענת שמא זו. כשיצאו אבותינו ממצרים היה סיפק בידם לתעב את המצרים שעבדו בהם מאות שנים בפרק ושהשליכו את בניהם היאורה – ובכל זאת: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו!…' (דברים כג, ח). וגם לאחר ימים רבים, כשהגיעה כבר עונת הירידה לתקופת בית ראשון, כשכבר 'הרבה ישראל לחטוא', לא פסק עדיין שמו הטוב בין כל האומות סביב וכולן ידעו היטב כי מלכיו מלכי חסד הם ורחוקים משפיכות דמים (מלכים א כ, לא). וכשהרבה מלך ישראל ישראל מלחמות בכדי לבסס את מצב עמו בין כל אוהיביו אשר מסביב, מדריכי מנוחתו מאות בשנים, נאמר לו על ידי נביא: 'דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית…' (דברי הימים א כב, ח)….

אלא שבדברים כאלה, העומדים ברומה של האמת הנצחית, אין הולכים אחר רוב ההסטוריה בלבד, כי אם חוששין אף למעוטה. והמעוט המצוי לעין כל, שכל דורש דמים אותו זכר, הוא פרק החרמת החטאים (שמואל א טו, יח). העומד בראש תולדותינו והקבוע לנו לחק זכרון עד סוף כל הדורות (דברים כה, יז).

…. ברם רב אחד הוגה… כשהיה מגיע לפרק זה היה פותח ואומר: אלו באה מלחמת עמלק מתוך רגש נקמה לאומי כנוהג שבעולם הארופאי… שבודאי היה לו לישראל זכות גמורה לכך (בדיני אדם בזמן הזה) כלפי אויב פרא ואכזר אשר התנפל בלי כל תואנה על נחשלים עייפים ויגעים שרידי חרב פרעה – אלו היה הדבר כן, בדין הוא שתהא שאיפת הנקמה מתבלטת יותר בהמון העם מאשר במעוליו עליוני הרוח; אותם בני עליונים, שלא זו בלבד ששנאו את המלחמה עצמה, אלא שדעתם היתה סולדת גם מן 'השלום המזויון' המקובל בהכשר בארופה בת התרבות ובכל תוקף התנגדו למוסד מלכותי שיעסוק לשם הגנת עמם בהכנת 'כלי רכב וכלי מלחמה' (שמואל א, ח).

וכשתתבונן בדבר תראה כי נהפוך היה שם: המוחה את עמלק עד תומו היה דוקא אותו מוחה מחאה עזה שאין דוגמתה כלפי מלכות ואימפריות, דוקא אותו דובר שלום שהיה אב לפציפיסטים… הוא הוא ששסף את אגג לפני ה' בגלגל (שמואל א טו, לג).

ממשמע שלא מתוך נקמה פשוטה עשה מה שעשה ולא לפני האדם יובא מעשהו למשפט כי אם 'לפני ה' '… העם הפשוט ומלכו העממי לא נכשלו עם מלחמת נקמה זו בתוספת רציחה שאינה צריכה (כשם שנכשלו בה בכל דור תמיד כל עמי התרבות של ארופה הנאורה), כי אם נענשו בגערת נביא מפני שעברו על 'אל תהי צדיק הרבה'… לא על שגדשו סאה אלא על שמחקו סאה…

אך כאן מזדקרת טרוניא, מצווחת ואומרת: אם כן אין לדבר סוף! כל בעל בעמו, בכל עם ועם, יכיר את עצמו חייב לשסף את אגגיו לפני ה'. ואין דין ואין דיין להצילם מידו, כי ידמה להיות פטור מדיני אדם משום שהוא עושה לשם שמים.

אולם, ראה זה פלא! דוקא אותו העם שממנו יצאה ראשונה תורה מסוכנת זו… יצא מתוקן במעשים טובים, בחסד וברחמים, במשפט ובצדקה, ומשספי אנשים לשם שמים לא פרו ולא רבו בו כלל. אבל אותן אומות כשרות, אותן שיות תמימות, שירדו וטבלו במים קדושים וקבלו על עצמן ועל זרען מצוה רבה של אהבת עולם, אל מול אויבים כמו אוהבים, רעים כטובים – מה זה היה להן? מה זה קרה להן? איככה נפלו משמים ארץ, ממרומי האהבה לשאול הרצח? אחרי רבוי דברים אל האהבה המוחלטת, אחרי רבוי עסק בהנמכת הרוחות על ידי צומות סגופים ויסורים של 'אהבה', אחרי כל הדברים הקדושים הללו כיצד קמו מתוכן דור אחר דור רבים ולא מעטים המטים עקלקלותם מאחרות מצותם ומשספים אנשים עקב דת?…

אכן יש רע בעולם שאין לו תקנה אלא מחיה. ומי כמונו יודע את טעמו הנורא של הרע הזה, ומי כמונו זוכר בעל כרחו, מפני שלא יתנו לנו לשכוח, את כל אשר עשה לנו? "זכור את אשר עשה לך"!

כי מרפידים ועד שושן ומשושן ועד צרפת ומצרפת ועד ספרד ומספרד עד אוקרינה… "פרשת זכור" ארוכה אשר תחרד נפש אדם לשמעה….

כמה שלא תהא האמת מרה רק היא מרא דעלמא ורק היא תביאהו סוף סוף לידי תקון, היא האמת הנוראה אשר לא נרתעה תורתנו – תורת הנעם והשלום – מלהכריזה באזני בני עמה: "ובערת הרע"!… (דברים יג, ו, ועוד).

אמנם לפי דרכי היהדות הגיע דין יסודי זה לבחינת "הלכה ואין מורין כן". צדיקי ישראל האמתיים חייבים להשתמט ממנו בכל עת ולא להביאו לידי קיום; ואם יש אשר מקיימים אותו שלא בטובתם פעם אחת בדור, מיד היהדות מזדעזת ומטילה חשד באמתות צדקתם ("סנהדרין שהרגה אחת לשבעים שנה נקראת קטלנית", עיין מסכת מכות, סוף פרק א).

כלוי קוצים מכרמה של האנושות על פי רוב הוא נעשה על ידי בעל הרם עצמו….

 


שאל את הרב