הוכחות לביסוס תורה שבכתב

נעלה מספר הוכחות לביסוס תורה שבכתב:

א. מעמד הר סיני: מסופר בתורה על אירוע שאירע לאומה, ואם לא קרו הדברים, איך האומה היתה מקבלת את הדברים? בשאר הדתות מדובר על התגלות שאירעה לאדם יחידי. לא היתה התגלות לכלל האומה. כאן מדובר על התגלות שהיתה לאומה. משם והלאה היתה מסירה מדור לדור, ואין שום סיבה שהאבות ינחלו שקר לבניהם. בדתות האחרות, ההורים אינם משקרים, הם אומרים שהנביא סיפר להם שהיתה התגלות. יכול להיות שכך היה הדבר. דהיינו, מוחמד אכן אמר להם שהיתה לו התתגלות. אבל, אצל עם ישראל ההורים מספרים לילדיהם, שהם שמעו את דבר ה'. הם שמעו את ה' מדבר אל משה, ומדוע שישקרו לילדיהם. מדובר על סכום עצום של אנשים שמשקרים לילדיהם.

יסוד זה מבואר על ידי מספר ראשונים. עיין ספר "העיקרים", מאמר א, פרק יז-יח; רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ח; ספר "הכוזרי", מאמר ראשון, אות יא-כה.

ב. מוזכרים בתנ"ך אירועיים היסטוריים שקשורים לאומות אחרות, איך אפשר לרמות דברים אלו? רוב אומות העולם מקבלות את העניינים שמוזכרים בתנ"ך. עיין ספר "הכוזרי", מאמר ראשון, אות ה-י.

ג. בין כל העדות השונות של היהודים לא נמצאים שינויים רבים בתנ"ך של כל עדה ועדה. השינויים הם מועטים ביותר. ובכך יש הוכחה לאמיתות הדברים ולאי זיוף.

ד. ריבוי ציווים שכל אומה רגילה לא היתה מסכימה לקבל על עצמה, אלא אם כן עברו אירוע בעל משמות רבה שהשפיעה עליהם לקבל ציווים אלו. יש ציווים רבים שיש בהם קושי עצום, כמו שמירת שביעית, שמדובר על ציווי שכל אומה רגילה לא היתה מוכנה לקבל על עצמה.

ה. משה רבינו לא היה אדם כריזמטי ביותר. הוא היה כבד פה וכבד לשון.

ו. יש הבטחות רבות בתורה, שאדם רגיל לא היה מבטיח, כיון שאפשר לגלות בזמן קצר אי נאמנות האדם. בשאר הדתות ההבטחות הן לאחר המוות, שאי אפשר לברר את אמיתותן. עיין ספר "הכוזרי", מאמר ראשון, אות קד-קט.

ז. ידיעת משה על ג' חיות שהן מעלה גר ולא מפריסי פרסה, וחיה אחת שמפריסה פרסה ואינה מעלה גרה. איך אפשר לדעת מה נמצא בכל העולם כולו? חייבת להיות ידיעה זו מכוח הקב"ה. נוסף על כך, איך הוא ידע את החיה שיש לה שתי גבות וכו'. עיין מסכת חולין נט, ע"א; מסכת חולין ס, ע"ב.

ח. ציווים לא הגיוניים, אין שום סיבה שאומה תקיים ציווים לא הגיוניים אלא אם כן הם מבינים שיש כאן ציווי א-להי.

ט. סיפורים לגנותם של אנשים חשובים מעם ישראל וגם סיפורים לגנותם של עַם ישראל. אומה רגילה לא היתה מספרת סיפורים אלו ובוודאי המלך של האומה לא ירשה לספר על משפחתו סיפורים שאינם לכבודו. הדברים מובא ב"אגרת לישמעאל", מיוחס לרשב"א. שו"ת הרשב"א החדשות, מכתב יד, סימן שסז.

י. בכל שנות עם ישראל לא כולם שמרו את כל הכתוב בתורה, ובכל זאת, לא ביטלו את התורה. דהיינו, האמינו בכתוב בה. אם הדברים לא התאימו להנהגותיהם היו צריכים לבטל את הדברים. עיין בדברי הרב יצחק ברויאר זצ"ל, בתוך ספר הזכרון לר' יצחק הלוי, עמ' רפב.

יא. יש סברא הגיונית שתהיה מסירת התורה, כיון שהקב"ה לא יברא עולם בלי שום מטרה. כל אחד שעושה דבר, יש לו מטרה ותכלית בעשיית הדבר. אם כן, הגיוני כשהקב"ה ברא את העולם היתה לו תכלית ומטרה לעולם. לכן, צריך לגלות לנו את התכלית כדי שנוכל להגיע אליו. עיין בדברי מהר"ץ חיות, בהקדמה לספרו "תורת נביאים"; ספר "העיקרים", מאמר ג, פרק ז.

יב. אם מבינים שיש מציאות לנשמה – דבר רוחני, מבינים שהתכלית צריכה להיות רוחנית ולא יכולה להיות גשמית ליהנות מעולם הזה. וכן, לעניין השכל נראה שאין בו כל כך צורך, אם כל מטרתו בעולם הזה רק להנאות גשמיות. נוסיף לכך שאי אפשר להגיע להנאה גשמית מושלמת בעולם הזה, ובוודאי רוב אנשים לא מגיעים להנאה מושלמת. אם כן, אם נאמר שהנאות גשמיות הן התכלית, הרי חסרה תכלית ומטרת העולם.

עיין בספר "מסילת ישרים" בתחילתו.

יג. יש הוכחות ארכיאולוגיות לסיפורים רבים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל.

יד. יש רצף היסטורי. גם בנביאים ובכתובים יש רמזים לאמור בתורה שבכתב. ומסופר שם על בחירת עם ישראל וחיובו לשמור תורה ומצוות – לשמור תורת ה'.

טו. קיום נבואתו של משה רבינו על הגלות והגאולה. עיין בדברי הרב יצחק ברויאר, בספר הזכרון לר' יצחק הלוי, עמ' רפז.

טז. ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל הביא ראיה לאמיתית תורה שבכתב מכך שלא כתוב בתורה מקום קבורתו של משה רבינו. הרי אדם שמחפש כבוד, היה צריך לכתוב את מקום קבורתו כדי שיבואו לאחר פטירתו לקברו.

 

מקורות

הוכחה א'

1. רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ח: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר, שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו, כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות, וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך, ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקדוש ברוך הוא שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור, והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אף על פי שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט.

לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא, הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר, לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו".

2. ספר "הכוזרי", מאמר ראשון, אות יא-כו: "יא. אמר לו החבר: אנחנו מאמינים באלהי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול הטוב לשומרה, ועונש הקשה לממרה אותה. ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים.

יב. אמר הכוזרי: מסכים הייתי שלא אשאל יהודי מפני שידעתי אבוד זכרם וחסרון עצתם, כי השפלות והדלות לא עזבו להם מדה טובה. והלא היה לך לומר היהודי, כי אתה מאמין בבורא העולם, ומסדרו ומנהיגו, ובמי שבראך והטריפך והדומה לספורים האלה, אשר הם טענת כל מי שיש לו דת, ובעבורה הוא רודף האמת, להדמות לבורא בצדקו ובחכמתו:

יג. אמר החבר: זה שאתה אומר היא הדת ההקשית המנהגית, מביא אליה העיון, ונכנסים בה ספקות רבות. ואם תשאל הפילוסופים עליה אינך מוצא אותם מסכימים על מעשה אחד ולא על דעת אחת, מפני שהם טענות, יש מהם מה שהם יכולים להעמיד עליהם מופת, ומהם מה שיספיקו בם, ומהם מה שלא יספיקו בם, כל שכן שיעמידו בם מופת.

יד. אמר הכוזרי: רואה אני דבריך היהודי טוב מפתיחתו, ואני רוצה עתה שאוסיף לדבר עמך.

טו. אמר החבר: אבל פתיחת דברי היא המופת, ועוד כי היא הראיה אין צריך עמה לא ראיה ולא מופת.

טז. אמר הכוזרי: ואיך הוא זה.

יז. אמר החבר: תן לי רשות להקדים לך הקדמות, כי אני רואה דברי כבדים עליך ונקלים בעיניך:

יח. אמר הכוזרי: הקדם הקדמותיך ואשמעם.

יט. אמר החבר: אילו היו אומרים לך כי מלך הודו איש חסד ראוי לרוממו ולתת כבוד לשמו ולספר מעשיו במה שיגיע אליך מצדק אנשי ארצו ומדותם הטובות, ושמשאם ומתנם באמונה, ההיית חיב בזה.

כ. אמר הכוזרי: ואיך הייתי חייב בו, ואני מסופק אם צדק אנשי הודו מעצמם ואין להם מלך, או צדקתם מחמת מלכם, או אם משני הפנים יחד.

כא. אמר החבר: ואם היו באים אליך שלוחיו בתשורות הודיות, אינך מסתפק שאינם נמצאים אלא בארץ הודו בארמנות המלכים, בכתב מפורסם שהוא מאתו, ועמו רפואות שהן רופאות אותך מחליך, ושומרות עליך בריאותך, וסמי המות לשונאיך והנלחמים בך, שאתה יוצא להם בהם וממית אותם מבלי כלי מלחמה, ההיית חייב להיות סר אל משמעתו ואל עבודתו.

כב. אמר הכוזרי: כן הוא, והיה הספק הראשון סר ממני אם יש לאנשי הודו מלך אם לא, והייתי אז מאמין שמלכותו ודברו נוגעים אלי.

כג. אמר החבר: ואם ישאלך השואל עליו במה תתאר אותו.

כד. אמר הכוזרי: בתארים אשר התבררו אצלי, לעין ואחבר אליהם אשר היו ספק אצלי והתבררו באלה האחרונים.

כה. אמר החבר על הדרך הזה השיבותיך כאשר שאלתני. וכן פתח משה לדבר עם פרעה כשאמר לו אלהי העברים שלחני אליך, ר"ל אלהי אברהם יצחק ויעקב מפני שהיה אברהם מפורסם אצל האומות, וכי התחבר אליהם דבר האלהים והנהיג אותם ועשה להם נפלאות, ולא אמר אלהי השמים והארץ שלחני אליך, ולא בוראי ובוראך. וכן פתח אלהים דבריו אל המון ישראל: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר: "אני בורא העולם ובוראכם": וכן פתחתי לך מלך הכוזר כאשר שאלתני על אמונתי, השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין".

3. ספר "העיקרים", מאמר א, פרק יז: "וזה נמצא תמיד בכל הדתות האלהיות, כי בתורה שנצטוה אדם נתאמת אליו מציאות השם שהיה מדבר עמו, והנבואה ותורה מן השמים ושכר ועונש. וזה כי השם נגלה אליו ודבר עמו וצוהו על התורה באמרו ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו' (בראשית ב' ט"ז), ובארו רבותינו ז"ל (סנהדרין נ"ו ע"ב) כי בזה הפסוק נרמזו כל המצות שנצטוה אדם עליהן, ונתאמת אליו בנסיון גם כן השכר והעונש על עשיית המצות, במה שנענש על עברו מצות השם והתפתותו לנחש על ידי חוה, וכבר אמרנו כי עונשי העולם הזה ראיה על עונשי העולם הבא. וכן לנח נתאמת אליו הנבואה ומציאות השם שהיה מדבר עמו, והשכר והעונש במבול שנצול הוא ובניו ונענשו האחרים, ועל כן קבל התר אכילת הבשר שנאסר לאדם. וכן לאברהם כשנצטוה בברית המילה נתאמת לו מציאות השם המדבר עמו, והנבואה ותורה מן השמים בצווי ההוא שהיה מצוה אליו, וכן במתן תורה התאמתו לישראל ההתחלות הכוללות, אחר שהשיגו בנבואה השם מדבר עמהם ומצוה אותם תורה, ונתאמת להם ביציאת מצרים ההשגחה לשכר ולעונש. אם כן נתאמתו בנסיון התחלות התורה אמות שאין ספק בו. ולזה תהיה התורה אמתית ונצחית בלי ספק, כמו שההקש שהקדמותיו אמתיות יהיה המשפט היוצא מהן שהיא התולדה אמתית בלי ספק, ולא תקבל שנוי לעולם כי האמת לא ישתנה לעולם. וזהו שאמר הכתוב ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך (תהלים קי"ט ק"ס), כלומר כאשר ראש דברך שהן ההקדמות שידובר בהן בתחלה להוציא התולדה מהן, שהוא המשפט הדרוש, הן אמתיות, לפיכך המשפט היוצא מהן יהיה אמתי, ויהיה לפי זה נצחי, כי האמת לא יקבל שנוי לעולם, וזהו אמרו ולעולם כל משפט צדקך. ולכן התורה שנתבארו התחלותיה מן החוש תהיה אמתית ונצחית, והקבלה הנמשכת ממנה תהיה אמתית שאין לספק בה כלל… וכדי לבאר אמות התחלת זה העקר הביא הנסים והנפלאות וההשגחות הפרטיות שנעשו לאבותינו לפי מה שקבלנו מהם, כי הם אות על שכר העולם הבא, כמו שבארנו בפרק כ"א מזה המאמר. ובאר עוד כי הקבלה הזאת ראוי שתהיה נמשכת תמיד מאב לבן, ועל כן אמר לא נכחד מבניהם וגו' (תהלים ע"ח ד'), ובאר כי שורש הקבלה וההתחלות הללו הושג לישראל מן החוש, ומשם באה הקבלה נמשכת לנו, וזהו שכתוב ויקם עדות ביעקב וגו' (תהלים ע"ח ה'), כלומר על ידי מה שהשיגו הם בעדות החוש שם תורה בישראל נמשכת על פי הקבלה תמיד".
4. ספר "העיקרים" שם, פרק יח: "וראוי שנשאל ונאמר אחר שאנחנו נמצא דתות הרבה נקראות אלהיות והקבלה נמשכת בכל אחת מהן לבעלי הדת ההיא, במה יודע איפא ההבדל בין הדת האלהית האמתית ובין הדת המזוייפת הטוענת שהיא אלהית, מתדמה אל האלהית ואיננה אלהית. ואומר כי התאמת היות התורה אלהית הוא משני צדדים, מצד הדת בעצמה ומצד השליח. אולם אשר מצד הדת בעצמה, הנה הוא שיבחנו השלשה עקרים שכתבנו עם השרשים המסתעפים מהם על הדרך שכתבנו למעלה, ואם אינה חולקת על שום עקר מהעקרים ולא על שום שורש מן השרשים היוצאים מהם או הנתלים בהם, הנה היא אלהית, ואם לא הנה היא מזוייפת ומתדמה באלהית. ואולם אשר מצד השליח, הנה הוא בשיתאמת הגעת הנבואה אל הנביא והיותו שליח להנתן דת על ידו אמות עצמי. וזה כי אמות הדבר על שני פנים, אם אמות עצמי ואם אמות בלתי עצמי. והאמות העצמי הוא שיתאמת הדבר אם מצד סבותיו ואם מצד סגולותיו העצמיות. והאמות הבלתי עצמי הוא שיתאמת הדבר אמות מקריי לא מצד סבותיו ולא מצד סגולותיו העצמיות. והמשל בזה שני רוקחים שהובאו לפני חכמי הרפואה לעשות מרקחת התריא"ק הגדול, ואמר האחד כי הוא ירקח התריא"ק רקוח יפה מציל מכל סמי המות החמים והקרים ומכל מיני הארסים, בראיה שהוא יראה לפניהם בשר האפעה וכל הסמים הראויים ליכנס בתריא"ק, וינסה סגולות כל הסמים הפשוטים וכחותיהם אחד אחד לפניהם, ועשה כן שנסה לפניהם כל הסמים והוכרו כלם שאין בהם חשש זיוף, כי אין ספק שהתריא"ק שנעשה על זה הדרך אין בו חשש זיוף, אחר שנתן הרוקח ההוא אמות עצמי אליו. וכן אם יאמר שהתריא"ק אשר יעשה הוא טוב בראיה שהוא ירפא כל החולים מכל מיני התחלואים וסמי המות שראוי לרפאות בהתריא"ק, ועשה כן, שאין ספק גם כן שהאמות הזה טוב, אחר שאמת היות התריא"ק אמתי מצד סגולותיו העצמיות, ואף על פי שאין האמות הזה חזק כראשון שאמת הדבר מצד סבותיו, הנה שניהם אמות עצמי אל התריא"ק שאי אפשר שיהיה בו שום זיוף. והרוקח השני אמר כי הוא יעשה התריא"ק מועיל מכל סמי המות בראיה שהוא ילך במו אש ולא יכווה או ילך על פני המים ולא יטבע, כי אף על פי שיעשה כן לעיני העמים והשרים ולפני כל החכמים, אין זו ראיה עצמית על היות התריא"ק שעשה או שיעשה טוב, כי כבר אפשר שאף אם הלך במו אש ולא נכוה, שהתריא"ק שיעשה לא יהיו לו סגולות התריא"ק להציל מכל סמי המות, לפי שהאמות הזה שעשה אל התריא"ק הוא אמות בלתי עצמי, ואפשר שיהיה בו עדין חשש זיוף. ועל זה הדרך בעצמו הוא אמות נבואת הנביא או השליח, כי הנביא שיתן אות על היותו נביא בראיה שהוא ילך על פני המים או שיבקע הנהר לעבור בו או שילך במו אש ולא יכוה או שירפא החולים או המצורעים, הנה זאת אות שהוא איש שראוי שיעשו על ידו נסים אותות ומופתים, אבל אין זה אמות עצמי לנבואה, וכל שכן שאיננו אות אל שתנתן תורה על ידו, כי כבר ימצאו אותות ומופתים נעשים בלהט וכשוף או נעשים על ידי הצדיקים שאינם נביאים, כמו שנזכר בבבא מציעא (נ"ט ע"ב) בענין מחלוקתו של רבי אליעזר, שנעקר חרוב ממקומו וחזר אמת המים לאחוריו וזולת זה, ואף על פי כן לא קבעו הלכה כדבריו לפי שלא היה מוסכם בנביא. ולזה תמצא כי כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה, היו אותות אל שראוי שיעשו על ידו אותות ומופתים בלבד לא לקבל תורה על ידו, ולדבר הזה בלבד היה האמנת ישראל בו, ועל כן היו מתנהגים על פיו, בהיותם מאמינים שהשם שומע צעקתו ומקיים דבריו, כמו שעשה משה במרה, ויורהו ה' עץ (שמות ט"ו כ"ה), וכן במלחמת עמלק, והוריד המן בתפלתו ובקע הים בצעקתו, אמר הכתוב מה תצעק אלי (שמות י"ד ט"ו). ועל זה ועל כיוצא בו נאמר בבקיעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות י"ד ל"א), רצה לומר שהאמינו שהיה עבד השם שיעשה השם על ידו אותות ומופתים, ככל אשר חפץ יגזור אומר ויקם לו, כמו שנמצא זה על יד הצדיקים שהשם יעשה על ידם אותות ומופתים אף על פי שאינם נביאים, כרבי פנחס בן יאיר שבקע הנהר ג' פעמים לפי מה שסופר ממנו (חולין ז' ע"א), וכרבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה ע"א) וחוני המעגל (תענית כ"ג ע"א), וכנקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה (תענית כ' ע"א), וכחנניה מישאל ועזריה שנצולו מכבשן האש. ואבל בעבור שהאותות והמופתים שנעשו על ידי משה רבינו עם רבויים והפלגת פליאותם בשנוי טבעו של עולם לא היו מופת עצמי לנבואה, היו ישראל מסופקים עדין במציאות הנבואה, תדע שהרי אחר מתן תורה אמרו למשה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה' כ"א), שיראה מזה שעד המעמד ההוא היו מסופקים במציאות הנבואה, עם היותם מאמינים במשה שהוא עבד ה' להעשות על ידו אותות ומופתים, כמו שאמר הכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות י"ד ל"א). ולזה תמצא שאמר השם למשה בעת מתן תורה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט ט'), כלומר אני רוצה לאמת להם מציאות הנבואה עצמה אמות עצמיי, וגם לאמת להם שאתה שלוח מאתי לתת תורה על ידך, וזה בשהם עצמם ישיגו למעלת הנבואה, ובזה יתאמת להם מציאות הנבואה עצמה, ועוד שישמעו אותי מדבר עמך כשאני רוצה לתת תורה על ידך. וזהו אמות עצמיי לנבואה ולשליחות השליח, ולזה אי אפשר שישאר אחר אותו המעמד הנכבד שום ספק ולא שום חשש זיוף, אחר שנתאמתו במעמד ההוא השני דברים שהם הכרחיים לאמת מציאות תורה מן השמים. האחד מציאות הנבואה, לפי שכולם היו נביאים באותה שעה ושמעו קול ה' אלהים אומר להם עשרת הדברות. והשני ששמעו את הקול אומר למשה לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ וגו' (דברים ה' כ"ז). ובזה נתאמת להם אמות עצמי כי משה היה שליח להנתן תורה מתמדת לדורות על ידו. וזהו ההבדל שבין הנביא והשליח, כי הנביא אמות נבואתו הוא אם בהגדת העתידות שלא יפול דבר מכל דבריו ארצה, ואם בעשית אותות ומופתים, והנביא שתתאמת נבואתו על זה הדרך מצוה פרטית היא בתורה לשמוע אליו בכל מה שיאמר, ואפילו לעבור על דברי תורה בהוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, חוץ מעבודת אלילים, כי אחר שנוסה פעמים רבות ונמצאו כל דבריו אמתיים אם בעשית אותות ומופתים ואם בהגדת העתידות ולא הפיל מכל דבריו ארצה, הרי הוא בחזקת נביא ומצוה לשמוע אליו, אמר הכתוב ולא הפיל מכל דבריו ארצה וידע כל ישראל מדן עד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' (שמואל א' ג' כ'), והרי זה כמי שעשה התריא"ק פעמים שלש ונסה אותו שהוא אמתי, שזה הרוקח בחזקת אמתי עד שינוסה פעם אחרת וימצא מזוייף. וכן הנביא המגיד העתידות או העושה אות או מופת על נבואתו, מצוה לשמוע אליו כל עוד שלא ימצא שקר בדבריו, אמר הכתוב אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' (דברים י"ח כ"ב), כי כבר אפשר שהנביא יהיה נביא אמת ויכזב בשום פעם בבחירת עצמו ולא מצד הנבואה, כי לא איש אל ויכזב, כמו שקרה לחנניה בן עזור שהיה נביא אמת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת סנהדרין, וטעה וכזב בשבירת המוטה מעל צואר ירמיהו, ולזה נענש, כמו שאמר לו ירמיה לא שלחך ה' ואתה הבטחת את העם הזה על שקר (ירמיהו כ"ח ט"ו), וכתוב השנה אתה מת כי סרה דברת אל ה', וכתוב וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחודש השביעי (ירמיהו כ"ח י"ז). אבל השליח והוא אשר הוא שליח להנתן תורה על ידו, אי אפשר שיכזב בשום פנים. כי לא יקרא שליח אם לא שיתאמת שליחותו אמות עצמי, וזה אם בהתאמתות מציאות הנבואה לכל המקבלים כמו שהתאמת לכל ישראל בשעת מתן תורה, ואם בהתאמתות שליחות השליח כמו שנתאמת שליחות משה רבינו, לא שיתאמת בהגדת העתידות או בעשית אותות ומופתים, שהגדת העתידות אמות בלתי עצמי לשליחות השליח לתת תורה על ידו ואפשר שיכזב באיזה פעם, כמו שקרה לחנניה בן עזור כמו שאמרנו. וכן עשיית האותות והמופתים יש בהן ספק שאפשר שיעשו כמותן באיזו חכמה או תחבולה טבעית. אבל כשיתאמת שליחותו על דרך שנתאמת שליחות משה, אי אפשר שיכנס בו הכזב בשום פנים לא מצד בחירת עצמו ולא מצד אחר. לא מצד בחירת עצמו, כי לא יקיים אליו השם יתברך השליחות על זה הדרך אם היה עתיד לכזב, ולא מצד אחר, כי אחר שנתאמת שליחותו אמות עצמי נסתלק ממנו כל מין מהספק. וזהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע בפרק ח' מהלכות יסודי התורה, משה רבינו עליו השלום לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמינים על פי האותות יש בלבם דופי שאפשר שיעשה האות בלהט וכשוף וכו', ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים ומשה נגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים משה משה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם וגו' (דברים ה' כ"ז), ומנין שבמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שאין בה דופי, שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט ט'), מכלל שקודם זה לא האמינו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה, עד כאן לשונו. וכוונת דבריו שהאותות שיעשו הנביאים, כמת שהחיה אלישע, וכרפואת צרעת נעמן, וכחנניה מישאל ועזריה שלא נכוו בכבשן האש, ודניאל שנצל מן האריות, ויונה שנצל ממעי הדגה, וכן כל האותות שנעשו על ידי כל נביא ונביא או הגדת העתידות, אינן ראיות עצמיות לנבואה, כי כבר אפשר הגעת העתידות על ידי הוברי השמים או בעלת אוב, וכן עשיית האותות כבר אפשר שיעשו קצתם לצדיקים או על ידי חסידים אף על פי שאינם נביאים, כרבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר וחבריו, או על ידי איזו תחבולה טבעית".
5. שו"ת הרשב"א החדשות, מכתב יד, סימן שסז: "ויש לך לדעת כי הוא ית' נתן תורה לבני נח והיתה כוללת מן העקרים שבעה לבד, ואחר כך חדש והוסיף לנו אנו קהל עדת ישראל תורה שלמה כוללת מן העקרים תר"יג, ועליהם אין להוסיף עקר אחד לעולם ומהם אין לגרוע, ועל כן נקראת תורת ה' תמימה, ולזה נצטוינו בבל תוסיף ובל תגרע. והתבונן כי בשתי התורות האלו ר"ל תורת בני נח ותורת משה ע"ה, לא רצה הש"ית שיקבל אותם ממנו נביא ויקבלו אותם מן הנביא שאר העם. וזה לשתי פנות גדולות, האחד כדי שלא יוכל אחד ממי שנתחייב באורה בתורה להסתפק בקבלתה ולחשוד מי שקבלה שבדה מלבו או ששבש בם קצת, והוא שהיה מר"עה מזכיר אותם תמיד, אתה הראית לדעת, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ודבריו שמעת מתוך האש. והשניה כדי שלא יוכל לשבש בדת ובאמונה לאחר זמן, ויטעון שהשם יתברך נתן עתה על ידו תורת כן וכן, כמו שנתן תורה ראשונה מתחלה על יד הנביא הפלוני אשר קדמו. אלא קבץ כל הנמצאים באותו זמן ונתן את רוחו עליהם והתנבאו וקבלוה מפי הגבורה, עד שלא יהרסנה שום אדם הבא אחר נתינת התורה, כי יש לנו עליו מן הטענה אם כן יגלה לנו עתה וישמיענו אותה בדרך נבואה כמו שהראנו לפניו בנתינת התורה הראשונה ונתגלה לנו על הר סיני. הנה כתיב בזכרון נתינת התורה בסיני, ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, הנה ששמע העם מה שדבר עם משה. וכבר ידע כל בעל דעת שהשמיעה הזאת שמיעת השכל לא שמיעת החוש ר"ל הרגש באזן. וכן הראיה הנזכרת בענין המעמד הנכבד ההוא היה ראית השכל לא ראית חוש העין. וראה בתורת בני נח מן הדקדוק בדבר זה, והוא כשצוה השם יתברך שיצא מן התיבה לא דבר רק עם נח לבדו, כאמרו ויאמר אלהים אל נח צא מן התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, וכשהגיע באותה פרשה אצל המצות שצוה אותם בהם כלל בניו עמו בדבור, כאמרו ויאמר אלהים אל נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו וכו' כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וכו' אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, וכלל כל הפרשה והצווי שצוה אותם. וזה מן הדקדוק הגדול שדקדק השם יתברך בנתינת התורה והמצות כמו שאמרו. ועל כן צותה התורה שלא לשמוע ושלא להאמין עוד לשום אדם ואפילו נתן אות או מופת לבטל או לחדש מעתה דבר בכלל התורה, כי זה ראינו בעינינו ושוב אין לנו להשען בהפכו על שום נביא ואף אם נתן אות או מופת, וזה מבואר בפרשה שבאה בתורה…".

 

הוכחה ב'

1. ספר "הכוזרי", מאמר ראשון, אות ה-י: "ואחר כך קרא לחכם מחכמי ישמעאל ושאל אותו על חכמתו ומעשהו. ואמר לו: אנחנו מקיימים האחדות והקדמות לאלהים ית', והחדוש לעולם, והיחס אל אדם ונח, ונרחיק הגשמות בכלל, ואם יראה ממנו שום דבר בדברינו, נפרשהו ונאמר כי הוא דרך העברה וקירוב, עם הודאתנו, כי ספר תורתנו דברי אלהים, והוא בעצמו מופת, התחייבנו בקבולו בעבור עצמו, מפני שאין אדם יכול לחבר ספר אחר כמוהו, ולא כפרשה אחת מפרשיותיו, ושנביאנו הוא חותם הנביאים ומבטל כל תורה שקדמה, וקורא כל האומות אל תורת ישמעאל, וגמול השומעו השבת רוחו אל גופו בגן עדן, ונעימות, לא יחסר מאכל ומשתה ומשגל וכל אשר תאוה נפשו, ועונש הממרה הליכתו אל אש, ולא יתמו יסוריו לעולם.

ו. אמר לו הכוזרי: מי שרוצין ליישר אותו בדבר האלהים ולברר אצלו כי האלהים מדבר עם בשר ודם והוא מרחיק זה, צריך לברר אצלו דברים מפורסמים שאין מדחה להם, וביותר ראוי שיאומת אצלו כי הבורא דבר עם אדם. ואם ספר תורתכם מופת לכם והוא בלשון ערבי, אין מכיר מופתו והאות שלו, לועז כמוני, וכאשר יקרא באזני, אינני מבדיל בינו ובין זולתו מלשון הערבי.

ז. אמר לו החכם: וכבר נראו על ידו מופתים, אך לא הושמו לאות בקבול תורתו.

ח. אמר הכוזרי: אין הדעת נוחה להודות שיש לבורא חברה עם בשר ודם, כי אם במופת שמהפך בו טבע הדברים, כדי שיודע כי זה לא יוכל עליו אלא מי שברא הדברים מאין, ושיהיה הענין ההוא לפני המונים, יראוהו בעיניהם ולא יגיעם בספור ובקבלה, ושיחקרו על הדבר ויבחנוהו בחינה אחר בחינה, עד שלא יפול בלב אדם ספק כי יש בו צד דמיון או צד כשפים, ויותר ראוי שתקבלנה הנפשות הדבר הגדול הזה, שבורא העולם הזה והעולם הבא והשמים והמאורים יתחבר אל החומר הנבזה הזה, ר"ל האדם, ושידבר עמו וימלא משאלותיו ויעשה בקשותיו.

ט. אמר החכם: והלא ספר תורתנו מלא מדברי משה ובני ישראל, ואין מדחה במה שעשה בפרעה ושבקע את הים והציל את בחיריו, וטבע את אשר קצף עליהם, והוריד להם המן והשליו ארבעים שנה, ושדבר עם משה בהר סיני והעמיד השמש ליהושע ועזר אותו על הגבורים, ומה שנעשה קודם לכן מן המבול ומהפכת סדום ועמורה, הלא זה דבר ידוע ומפורסם ואין בכל זה צד סברא, שהיה בתחבולה, ולא בדמיון.

י. אמר הכוזרי: אני רואה שצריך אני לשאול ליהודים, מפני שהם שארית בני ישראל, מפני שאני רואה שהם הטענה כי יש לבורא תורה בארץ. אחר כן קרא חכם מחכמי היהודים ושאל אותו על אמונתו".

 

הוכחה ג'

1. ספר "העיקרים", מאמר ג, פרק ז: "ועוד שאף אם תספיק הידיעה המחקרית להגביל הפעולות הטובות כפי הטבע האנושי, הנה אי אפשר שתספיק לדעת הדברים הנרצים אצל השם, וכבר בארנו בפרק חמישי מזה המאמר שהשלמות האנושי נתלה בעשיית הדברים הנרצים אצל השם יתברך, והדברים הנרצים אצל השם יתברך אי אפשר שיודעו מצד הידיעה המחקרית, לפי שאם סכלנו מעלת שר ודרכו ומנהגיו או שלמותו ומהות שררתו ומדרגתו, לא נדע הדברים שיחר אפו בהם או הדברים שייטבו בעיניו, ולהיות השם יתברך נעלם תכלית ההעלם, אי אפשר לנו לדעת כל הדברים שהם טובים בעיניו מכל הפעולות שאפשר שיפעלם האדם או הדברים שהם בלתי טובים, ומה שאפשר שיודע מהם הוא על צד הכללות, כמו שהרע נמאס בעיני השם, כמו שאמר הכתוב טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא תוכל (חבקוק א' י"ג), והטוב רצוי לפניו דרך כלל, אבל לא נדע פרטי הפעולות הטובות שהן נרצות אצל השם יתברך.

ולמה שיהיה מדרך כל פועל חכם שיתחכם ויחתור דרך בשיגיע מפעולתו התכלית המכוון בה, כדי שלא תהיה פעולתו פעל בטל כשלא יגיע ממנה התכלית המכוון, חייבה החכמה העליונה להמציא דרך בו יודעו הדברים הנרצים אצל השם והבלתי נרצים אליו, כדי שבאמצעות הדרך הזה יגיע האדם להשגת שלמותו האנושי ותכליתו, אחר שאין כח ביד הידיעה המחקרית להגביל זה על השלמות, והדרך הזה הוא להשפיע שפע נבואיי על איש נבחר ממין האדם, כדי שעל ידו יודעו לאנשים הדברים הנרצים אצל השם יתברך מהבלתי נרצים…

ואולם אף אם יודעו מצד השכל האנושי כוללי שני אלו המינים שאמרנו, מכל מקום אחר שאינו מספיק לדעת פרטיותם וכל הדברים הנרצים אצל השם יתברך, ראוי שימצא שפע אלהי על ידו ישלם ידיעת הדעות והאמונות האמתיות ופרטי כל הפעולות הנרצות אצל השם יתברך שעל ידם יושג התכלית האנושי, כי אין ראוי שתקצר יד ההשגחה האלהית בזה הדבר, שהוא כמעט הכרחי למין האדם להקנאת השלמות האנושי, כמו שלא קצרה בהקנאת דברים רבים לבעלי חיים אינם הכרחיים להם במציאותם, כמו כפילת החושים ודומיהם, ופרטי השגחות רבות נמצאו במינים רבים מתחלפים מן הבעלי חיים על צד היותר טוב ולא על צד ההכרח".

2. מהר"ץ חיות, הקדמה לספר 'תורת נביאים': "כי אף על פי שתורה מן השמים היא רק אמונת עיקריה מחיוב בעל דת א-לוה להאמינה, בכל זאת יש לתחילתה וחיוב המצא תורה א-להית להנהגת מין האדם, מבוא בשכל אנושי, כי טבעו צריך להיות מתנהג על פי הדת המשוער לפי ערך מעמדם ומצבם, ולפי חילוף הזמנים והמקומות, והדת הנימוסית אשר רק בחוקי התבונה יסודתה לא תספיק, כי אם אמנם שגם על ידי דרכי ההיקש והשכל, נוכל ללמוד לדעת למאוס ברע ולעשות הטוב, אולם מה היא רע מוחלט או טוב מוחלט זאת נעלם מעיני השכל, ואינו יורד לאשורו של דבר, והאדם אשר שם בשכלו כסלו שיגיד לו דברי ההתנהגות בעולם הזה, ולהתקין עצמו לעולם הבא, הנה נשאר משומם ונבוך מבלי דעת מצוא דרך הישר שיבור לו וישים אליו כל מגמתו, כי דעות בני אדם ישתנו כפעם בפעם, ורוח הזמן אשר יחלוף בפנים שונות יקח לבם עד שיורם השכל אחר כך היפך ממה שלמדהו בתחילה, ובפרט בעניני המדות אשר על פי הרוב המה מן המפורסמות, ואינם מכונים בשם אמת ושקר רק בשם רע וטוב, מפני שלא נוסדו כל כך בשכל ובתבונה, ומפני זה המדות המפורסם לא ישוו בכל המקומות מה שאין כן חוקי התבונה שווים אצל כל מין אדם, ונודע לנו על ידי הנסיון גם כן כי המעשים המכוערים ביותר אשר אצלנו לחרפה ולקלון והרבה רבבות בני אדם אשר גם כן אינם משוללים מחכמה ודעת ותבונה, יתפארו במעשים זרים כאלו כמו לאבד עצמו לדעת, ושריפת הנשים אחר מות בעליהן, ואכילת בשר אבותם אחר שמתו, מעשים הללו המה אצלם יקרים גדולי הערך ונחשב לכבוד למשפחתם, ונותנים טעמים וסברות למעשים המכוערים הללו גם כן על פי יסודי השכל, ועתה יאמר נא הכופר בתורה מן השמים, אשר מעלה על לבו מחשבות און, כי דת הנימוסית תספיק לבני אדם, מה יעשה איפוא האיש השלם אשר דבקה נפשו בדרך האמת, למי משני הצדדים יתן אוזן קשבת לדרוך במעגלותם, שניהם נותנים טעם על פי חכמה ודעת, ואינו יודע להכריע ביניהם, וההבדל רב מאוד בדיעות החכמים כמו שנודע לנו מכתות שונות של חכמי יון הקדמונים, שלא למדו סברתם בשליחות ה', רק מה שעלה במצודת שכלם, לכן היתה מחכמת בורא האדם אשר ידע יצרם, ונתן להם דת א-להי להיות מתנהגים על פיה, ואז אם נלך בתורת ה' נכון לבנו בטוח בה' כי במעגל ישר דרכנו ולא נשאר אצל המאמין העובד האמת שום ספק ונבוכה. ולא לבד לבני ישראל היתה הטבה כללית זאת, כי גם לכל מין האדם בא דת א-להי להורם איך יתנהגו ונצטוו אדם ונח על מצוות הרבה, אשר מכונים מצוות בני נח ומצוות הללו מקיפים את כל המצוות הטבעים וההכרעים להתנהגות מין בני אדם, והן הן הדברים שאמרנו כי ראה הקב"ה שלפי טבע אשר הוטבע ביצירת הנה צריך למנהיג ולמחוקק בהכרח, וחוקי התבונה לא יספיקו, לכן בתחילת הבריאה הנחיל ה' למין אנושי תורה מן השמים…".

 

הוכחה ד'

1. ספר "שרי המאה", כרך ה, עמ' 122-123– דברי ר' שמואל מוהילבר לבארון רוטישלד: "אני מבקש פתרון לשאלה קשה וחמורה – מפני מה נבחר משה רבינו, שהיה כבד פה וכבד לשון, להיות רועם ומנהיגם של ישראל, להוציאם מארץ מצרים ולהוליכם לארץ ישראל? הרי בתור מנהיג מדיני היה עליו לבוא בדברים עם מלך מצרים, עם שרי המלוכה ואחד התנאים ההכרחיים בהנהגה מדינית הוא להיות בעל לשון, שלא יגמגם בלשונו ולא ינקש במלולו, כדי שישפיע בכוח הדיבור שלו על השלטון ושריו, ותנאי הכרחי זה הרי הה חסר למשה בהיותו ערל שפתים וכבד פה ולשון? ימים רבים ישבתי על מדוכה זו ולא מצאתי פתרון… ומצאת את פתרון הנכון: משה רבנו נבחר להיות לא רק מנהיג בישראל אלא גם נותן התורה. הוא נבחר מפי הגבורה לא רק להוציא את בני ישראל ממצרים אלא גם להביאם אל הר סיני וללמדם תורה ומצוות, חוקים ומשפטים ישרים, ואלמלי היה למשה רבינו לשון לימודים, אלמלי היה יודע להשפיע על אנשים בכוח פיו ובדיבור שפתיו, היו המינים מונים את ישראל ואומרים כי התורה אינה מן השמים, אלא משה בתור נואם בחסד עליון הוא שהשפיע בקסם לשונו על יוצאי מצרים שיאמרו: נעשה ונשמע, ותחת השפעת הרגע של נאומו והתרגשותו נתקבלו דבריו. אולם כאשר משה היה כבד פה וכבד לשון ואף על פי כן קיבלו בני ישראל את התורה מידו, הרי זו לראייה ולמופת שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו…".

 

 

 

הוכחה ה'

1. ספר "הכוזרי", מאמר א, אות קד-קט: "קד. אמר הכוזרי: אני רואה שיעודי זולתכם שמנים ודשנים מיעודיכם.

קה. אמר החבר: אבל הם כלם אחר המות ואין בחיים בהם דבר שיורה עליהם.

קו. אמר הכוזרי: ולא ראיתי אחד מן המאמינים ביעודים ההם שהוא מתאוה למהירותם, אבל אם היה ביכלתו לאחרם אלף שנים וישאר במסורת החיים ובעול העולם ועצבונו, היה בוחר בזה.

קז. אמר החבר: ומה תאמר במי שהוא רואה אלה המעמדים הגדולים המלאכותיים.

קח. אמר הכוזרי: מבלי ספק שהוא מתאוה שתתמיד נפשו על הפרידה מחושיו ותשאר נהנית באור ההוא, והוא מי שמתאוה המות.

קט. אמר החבר: אבל יעודינו הדבקנו בענין האלהי בנבואה, ומה שהוא קרוב לה, והתחבר הענין האלהי בנו בגדולה ובכבוד ובמופתים. ועל כן איננו אומר בתורה, כי אם תעשו המצוה הזאת, אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות, אבל הוא אומר ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלהים מנהיג אתכם, ויהיה מכם מי שיעמוד לפני ומי שיעלה לשמים כאשר היו הולכים בין המלאכים, ויהיו גם כן מלאכי הולכים ביניכם בארץ ותראו אותם יחידים ורבים, שומרים אתכם ונלחמים לכם, ותתמידו בארץ אשר היא עוזרת על המעלה הזאת, והיא אדמת הקדש, ויהיה שבעה ורעבונה וטובתה ורעתה בענין אלהי כפי מעשיכם, ויהיה נוהג כל העולם על המנהג הטבעי זולתכם, כי תראו עם שכינתי שתהיה בתוככם מטוב אדמתכם וסדר גשמיכם שלא יעברו עתיהם הצריך להם, ושתגברו על אויביכם במתי מספר המנהג, מה שתכירו בו, כי אין ענינכם נוהג על המנהג הטבעי, אבל הרצוני, כאשר תראו אם תמרו מהבצורת והנגף והחיה הרעה והעולם כלו בשלוה, ואז תדעו כי ענינכם מנהיג אותו דבר שהוא גדול מן הענין הטבעי. והיה כל זה והתורה הזאת וכל יעודיה מובטחים לא יפול מהם דבר, ויעודיה כולם כולל אותם שרש אחד והוא יחול קורבת אלהים ומלאכיו. ומי שיגיע אל המעלה הזאת לא יירא מן המות, ותורתנו כבר הראית לנו זה עין בעין. והמשל בזה, חברים שהיו עומדים במדבר, והלך אחד מהם אל הודו ופגע ממלך הודו כבוד וגדולה מפני שידע, שהוא מן החברים ההם והיה יודע אבותיהם מקדם והיו מאוהביו, ונתן לו מתנות יקרות שנשא אותם אל חבריו, והלבישו בגדי חמודות ושלח עמו מעבדיו אנשים, ולא עלה על לב איש שיצאו מלפני המלך ולא שילכו אל המדבר ההוא, וצוהו במצות וכרת עמו ברית לקבל עבודתו, ובא אל חבריו עם השלוחים ההם ההודיים ושמחו בהם החברים ההם והשתדלו בכבודם ובנו להם ארמון שהושיבום בו, ושבו החברים ההם שולחים שלוחים להגיע אל ארץ הודו ולראות פני המלך מבלי טורח בעזר אלה השלוחים שהיו מורים אותם הדרך הקרובה והישרה, וידעו כלם, כי מי שרוצה ללכת אל ארץ הודו הוא קל עליו מאד כשידבק בעבודת המלך ויכבד שלוחיו המגיעים אותו אליו, ולא הוצרכו לשאול למה נעבוד העבודה הזאת, כי העלה נראית לעין כדי להתחבר במלך, וחברתו היא הטובה. והחברים הם בני ישראל, וההולך הראשון הוא משה, וההולכים האחרים הם שאר הנביאים, והשלוחים ההודיים הם השכינה והמלאכים, והבגדים החמודות הם האור המושכל אשר חל בנפשו מהנבואה והאור המורגש אשר חל על פניו, והמתנות היקרות השלוחות הם שני הלוחות עם עשרת הדברים. ובעלי הנימוסים האחרים לא ראו מכל זה מאומה, אך אמרו להם קבלו עבודת מלך הודו כאשר קבלו עליהם החברים ההם ואחרי המות תגיעו אל המלך, ואם לא ירחיק אתכם ויענש אתכם אחרי מותכם. ומהם מי שאמר לא בא אלינו אדם שיגיד לנו שיהיה אחרי מותו בגן עדן או בגיהנם. ורובם הגבירו סדור ענינם וחבור עצתם וקבלו העבודה ויחלו נפשותם במצפון יחול חלוש, אך בנראה יחול חזק ונאמן, ומתגדלים ומתפארים על עמי הארץ שבהם באמונה. ואיך יתפארו אלה בטענת מה שיגיעו אליו אחרי מותם על מי שיגיע זה אליו בחייו, והלא טבע הנביאים והחסידים קרוב אל הקיימים בעולם הבא יותר מטבע מי שלא קרב אל המדרגה הזאת".

 

הוכחה ו'

1. שו"ת הרשב"א החדשות, מכתב יד, סי' שסז: "ואומר כי דברים אלו כשאר כל הדברים שיראו בעיני כל חולק בתורתנו שהם הפך הנאות וכל שכן מה שנגלתה חטאת העם הגדולה, יחזק בעיני כל בעל שכל שכלל תורתנו וכל מה שכתוב בה מן הנסים והאותות וקרבתנו אל השי"ת אמת. ויתבונן כל בן דעת, אם יש עם רבים או יחידים חוקקים על ספר חטאיהם הגדולים ומרים הלב, למען יעמדו ימים רבים לזכור עון להתפש. ואלו יכתבו אותם מרצונם אין אונס. לא יתכן שיסבול זה דעת מי שקרוי אדם שיתכן זה במי שיש לו שום שכל אנושי. ועתה ראה חטא אשר הגדילוהו מן הנטיה מן האמת והנאות שאין ערוך אליו, הוא ענין העגל, וכן ענין המרגלים וכפירתם במה שאמר להם אבי הנביאים משה רבינו ע"ה עד שהגיעם ענשם ליפול פגריהם לכל פקודיהם במדבר, וזה נכתב לנו על ספר, וכאלה רבים. זה כלו וכל מה שבתורה מעיד עדות אמת מספרנו המקודש אמת לא נוסף בו ולא נגרע ממה שהיה וקרה מן המרי או מן הגדולה דבר רק נכתב הכל באמת.. ועתה ראה עוד מן התמה, כי עמינו עם היות חולקים עלינו אנשים או עמים רבים באמונה, אין אחד מהם טוען עלינו שלא יהיה כולל עמינו שרינו מלכינו בעלי הרגש, ולא חשבנו מקדמים להם רק בצורה אנושית לבד. וכבר הורו כל בעלי הדתות שהתורה כלה קבלת משה רבינו ע"ה מפי הגבורה בסיני נמסרה לעם ישראל, לא שמענו אחד מבעלי הדתות חולק בזה וכופר בעקרים האלו, והנצרים והישמעאלים כלם בהסכמה הזאת מבלי מפקפק. ואתה בן אדם פקח עיניך וראה, אם הושם זה בספר מפי מרע"ה הנה אמת, ואם נוסף בו לאחריו איך סבל מלכנו דוד וכלל המלכים היוצאים מן השלשלת לכתוב זה בספר שבו הוא מפרט והוא7 נולד מן הזנות ולא מחקוהו. ועוד שיסבול שיכתב בספרו שהיתה אמו הבאה ממואב עקרה מן הזנות שזנתה אם המשפחה עם לוט אביה, וכן כלתו שהיתה עמונית. היסבול זה דעת שום בעל הרגש לולי שנכתב כן מפי האל ית' על ידי נביאו ע"ה. ואם יטעון הטוען שזה כלו נוסף בספר, וכן כל מה שבא בתורה מן החלק הזה, לאחר החרבן. עתה ירגיש כל מרגיש וכל מי שיש לו מוח בקדקדו, אם היה באפשר ללקט כל הספרים שהם ביד הישראלים ממזרח וממערב מצפון ומים וישבשו אותם באותו השבוש ולא ימלט אחד מהם שיתחלף מחברו בענין או במלה מן המלות. ומי היה זה המשבש הדת ושונא האומה שילקט כל הספרים עד שלא נותר אחד ושבש את כלם, גם ספרי הנביאים והכתובים שבאים בהם מן הענינים האלה רבים, וזה כלו נעשה עד שלא הרגיש בו אחד מבעלי הדת. ואם היה מלך או שר אויב ושונא ליהודים וקבץ את הכל ובכח ידו כתב כן ופחדו ממנו כל המקומות שלא להסיר משם מה שכתב ושבש, אין זה אלא מטענות משוגע מבולבל המוח סכל שאין קץ לסכלותו, ואי אפשר שלא נמלט אחד באחד מן הקצות או באחד מן הבורות. ואם יתקבצו כל המלכים וכל הלשונות עתה לעשות כן לא יוכלו. אף כי לאחר זמן היו היהודים מתקנים השבושים ומסירים הנוסף. ועוד דבר זה אי אפשר להיות ככה, כי איך לא נודע איה ואיפה היה המשוגע המשבש כל זה…".
2. ד"ר יצחק ברויאר זצ"ל שם, עמ' רפה: "אין לאומה אחרת ספר היסטוריה מאותו הסוג שיש לעם ישראל בשני ספרי מלכים שלו. ספרים של בקורת נמרצת, בקורת במלך ובכל גדולי המדינה ובמדינה עצמה, בקורת בלי שוחד ובלי משוא-פנים, בקורת מטא-היסטורית אשר אינה מכירה במדינה כמטרה עצמית ובפרט אינה מכירה בה כמקור הצדק והמשפט, ואשר משתמשת רק בקנה-מידה של המשפט הנצחי התורתי, ואשר שוללת את המדינה עם מלכה ושריה אם היא מתנגדת למשפט הזה. מלכים גדולים, בעלי נצחונות אדירים, אשר בעיני שאר האומות היו גיבורים לאומיים, מהוללים בשירים ובתשבחות, אינם שוים כלום בעיני הבקורת הזאת אם 'עשו את הרע בעיני השם ברוך השם'. חותם של אמיתות מוחלטת טבועה בספרים האלה…".
3. ד"ר יצחק ברויאר זצ"ל שם, עמ' רפו: "לא נמצא עד היום הזה עם אחר בעולם, אשר לו הגבורה המוסרית לסבול ספרים מעין ספר מלכים, לסבול אנשים מעין הנביאים; ספרים כאלה היו נחשבים אצלם כבגידה בארץ, ואנשים כאלה כבוגדים בארצם. לא כן עם ישראל, איפה ספריהם של נביאי הבעל? איפה הספרים בהם נרשמים מעשי תקפם וגבורתם של המלכים? כולם אבדו ונשכחו. לא המלכים ושריהם ועבדיהם ולא השכבה השולטת במדינה דיברו את המילה האחרונה על כל התקופה הזאת, כי אם עם התורה הנצחי, כי אם ארץ התורה הנצחית, על ידי נביאי עם התורה וארץ התורה, אשר נאומיהם וספריהם נשמרו לדורות".

 

הוכחה ז'

1. "מסילת ישרים", פרק א: "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב א): היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.

וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג): ואני קרבת אלקים לי טוב. ואומר (שם כז): אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית – ה' כל – ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצות.

והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל): פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'. השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו.

ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים וזה לשונם (חגיגה יב): כיון שראה הקדוש ברוך הוא אור שגנזו לצדיקים, שמח, שנאמר (משלי יג): אור צדיקים ישמח. ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא): אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו.

והנה על העיקר הזה העירונו זכרונם לברכה במדרש קהלת (רבה, ז) שאמרו, זה לשונם: ראה את – מעשה האלהים וגו' (קהלת ז), בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. כללו של דבר, האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא שהוא תכליתו. על כן תמצא מאמרי חכמינו ז"ל רבים כולם בסגנון אחד מדמים העולם הזה – למקום וזמן ההכנה, והעולם הבא – למקום המנוחה ואכילת המוכן כבר, והוא מה שאמרו, העולם הזה דומה לפרוזדור, כמו שאמרו ז"ל: היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (ע"ז ג). מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. העולם הזה דומה ליבשה, והעולם הבא לים וכו' (ק"ר א). וכאלה רבים על זה הדרך.

ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, (תהלים צ), בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם.

ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל – כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל – שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם (קהלת רבה ו): וגם הנפש לא תמלא, משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך – כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים.

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד): על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד. כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה. אלא בריאתו של האדם, למצבו בעולם הבא היא. ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו כעולם הזה, אלא אדרבא נאהב ונחמד ממנה, וזה פשוט".

 

הוכחה ח'

1. מסכת חולין נט, ע"א: "דתני דבי ר' ישמעאל: ואת הגמל כי מעלה גרה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל".
2. "תורה תמימה", ויקרא יא, אות יז: "לאו דוקא גמל לבד אלא כל הני טמאים דחשיב עמו, שפן וארנבת כאן והשסועה בפ' ראה, ופירש"י ללמדך שאין לחוש למעלת גרה אחרת, דכל שאר מעלה גרה טהורים, עכ"ל. ואמנם לפי"ז כל ענין דרשה זאת אך למותר, דמהיכי תיתא להוסיף על הטמאים שחשבה התורה. ולולא פירש"י אפשר לפרש כונת הדורש להודיע בזה מעלת התורה שמתוכה ניכר נתינתה מפי הגבורה בכח אלהי ממעל, כי אדם בשר ודם אי אפשר לו להחליט שרק אלה סימניהם כן ולא זולתם, כי אולי נמצאים על ארץ רבה עוד ברואים בסימנים אלה כמו בגמל ושפן וארנבת וחזיר, וכן ואולי במשך השנים והדורות יבא רעהו וחקרו כי מצא עוד כאלה, אבל הקדוש ברוך הוא רק הוא יודע שאין כאלה במציאות יותר מאלה שחשב כאן, כאשר באמת אנו רואים מאז נתנה התורה לא מצאו התרים והחוקרים עוד מינים, והן הן מנפלאות תמים דעים וסגולת תורתו".
3. מסכת חולין ס ע"ב: "אמר רב חנן בר רבא: השסועה – בריה בפני עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות; וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי היה? מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים!".
4. רש"י שם: "וכי משה רבינו קניגי היה – צד חיות בקניגון. או בליסטרי – מורה בקשת לחיות ובלעז בלישטדי"ר ומנין היה בקי בחיות הללו שאין אדם בקי בהם".
5. "תורה תמימה", דברים יד, אות כ: "2כלומר וכי היה משה ציד או מורה בקשת שידע תכונת כל בעלי חיים, אלא ודאי שכך הורה לו הקדוש ברוך הוא, וסמך בזה על מ"ש במנחות כ"ט א' דהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה כל מין ומין ואמר לו זה אכול וזה לא תאכל, יעו"ש. – והנה בנדה כ"ד א' איתא, איתמר, המפלת בריה שיש לה שני גבים ושתי שדראות, אמר רב, באשה אינו ולד [דנפל הוא] ובבהמה אסורה באכילה [אם נשחטה האם ונמצא במעיה וכש"כ כשיצא לאויר העולם, דנפל הוא ונבלה], וטעמו הוא משום דולד כזה א"א לו לחיות, ומביא שם מאמר זה שלפנינו ומקשה ממנו לרב דהא מבואר שהראהו הקדוש ברוך הוא בריה זו ומבואר דחיה היא, ומפרש רב דכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה, כלומר שהורה אותו שאם ימצא ולד כזה בבהמה אסור באכילה, ופריך עוד שם לרב ממשנה דבכורות מ"ג ב' כהן שיש לו שני גבין ושתי שדראות פסול לעבודה, הרי דחיי, ומשני דשם איירי ששדרתו עקומה, כלומר לא שיש לו שני גבין ממש אלא ששדרתו עקומה ונראית כשתים. ועוד הקשו לו שם מברייתא דנזכר בה מפורש לענין איזו דין בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות, ומתרץ בדוחק. ויפלא מאוד מניין לו לרב להחליט החלט גמור וקיים דבריה כזו אינה במציאות כלל וא"א לה לחיות, כי הלא אם על מציאות בריה כזו פריך הגמרא וכי משה קניגי או בליסטרי היה שידע שאפשר לבריה זו להיות ולחיות, מכש"כ על החלט העדר מציאותה, והלא כלל גדול קיי"ל לא ראינו אינה ראיה, ויותר מזה נפלא מאוד הדבר שמשנה וברייתא ערוכים ומפורשים כנגד דעתו זאת כמו שהבאנו, ועם כל זאת השתדל לדחוק וליישבם כדי לקיים שיטתו זאת, נשגב ממני הדבר לא אוכל לו, מה ראה רב לזה ומה הכריח אותו לזה, ואם ע"פ חכמת הטבע והרפואה היה דן כן, הלא בר פלוגתיה שמואל היה נודע לטבעי ורופא מצויין, כנודע, והוא ס"ל מפורש דנמצא וחיה בריה כזו. ויתכן לומר שהכריחתו לרב השקלא וטריא שבדרשה שלפנינו וכי משה קניגי או בליסטרי היה, מה קשה להגמרא מחיה זו יותר מהמון אלפי החיות שבעולם זולתה שידע אותם משה, ואם בכולם ניחא להגמרא שראה אותם משה וידעם, הלא אפשר שראה וידע גם את זו, ואם מפני שנוי מבנה גופה בשני גבין ושתי שדראות, אך הלא כמה בריות שונות ומשונות בעולם, ומכולם לא קשה להגמרא רק מזו, וזה באמת דקדוק נפלא. ולכן דן רב ע"פ זה, שמפני שחיה זו אינה במציאות החיים כלל, כי עודה מרחם אמה תמות, ולכן קשה להגמרא איך היה אפשר למשה לידע ממנה אחרי שאינה מצויה בעולם כלל, וכי קניגי או בליסטרי היה, כלומר שכל עסקו היה בחיות וצידתם וידע טבעם וגם אפשר שבא לידו לראות עובר כזה במעי הבהמה, וא"כ מאין היה יודע אותה משה, אלא מוכח שהראהו הקדוש ברוך הוא ציורה, ובכן הוכרח רב לפרש המשנה משבי גבין ושתי שדראות בשדרתו עקומה, כלומר שרק נראית כשתים. וראה זה דבר פלא מש"כ בעל המשביר, כי במדינת ברזיליא נמצאת חיה שיש לה על גביו כעין בקע רחב ועמוק, וע"י זה נראה כאלו נפרדו גבה ושדרתה, וזה מכוון ממש למה שאוקים רב המשנה דבכורות ששדרתו עקומה, כלומר שרק נראית כשתים אבל לא שתים ממש, ואין להאריך עוד".
6. ספר "מעשי המלך", הלכות כלי המקדש, פרק א: "ועיין בס' התורה והמצוה על תו"כ פ' שמיני שכ' דבר חידוש וז"ל ודע כי חכמי הטבע הזכירו בע"ח אחד בין משפחת החזיר נקראת טאיאסו משכנו באמעריקא הדרומית והוא מפריס פרסה ולו ד' קיבות כמקרה כל בעל גרה באשר גם הוא מעלה גרה והוא דומה בתארו לחזיר היער ועל צווארו כעמן ממראה לבן ובאמצע גבו ממעל הוא כשסוע כעובי אצבע ושם כיס קטן מלא מיץ מריח כביזאם ולא נפלאת הוא מה שאמר ר"ח השסועה ברי' בפ"ע שיש לו ב' גבין וב' שדראות וכי משה קנגי או בלסתרי הי' מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים וזאת סגולת החי' הזה אשר נעלמה אז מעין כל רק הבורא כל הוא לקצות הארץ יביט יע"ש".

 

הוכחה ט'

1. ד"ר יצחק ברויאר זצ"ל, בתוך ספר זכרון להרב יצחק אייזיק הלוי, עמ' רפב: "מעולם לא היתה התורה 'לפי רוח הזמן'. מעולם לא היתה מדינת התורה לגמרי 'לפי רוח התורה'. והמרחק הגדול והנורא הזה שאנחנו מוצאים בין ה'יהי' של התורה ובין המציאות של עם התורה במדינת התורה הוא עד נאמן למקורה האלקי של התורה. והמרחק הזה היה כבר בחורב: 'עשו עגל בחורב!'… 'כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם'. וכי עוד נמצא בעולם 'מחוקק' שדיבר לעמו דברים כאלה אחרי ששם לו חוק ומשפט? והלא כל חוק ומשפט אשר אינו מתאים לאופיו של העם פסול הוא! אכל לא היה משה רבינו 'מחוקק'. 'עבד ה' ' היה, שמסר לנו כשליח נאמן את תורת אלקינו, והתורה הזאת היא המשפט המוחלט של הצדק האלקי".

 

הוכחה י'

1. ד"ר יצחק ברויאר זצ"ל שם, עמ' רפז: " 'וקראת אתכם הרעה באחרית הימים': מה שמשה רבנו קרא כאן 'אחרית הימים', הוא בשבילנו ענין של יותר מאלפים שנה של עבר. וכל מי שיש לו איזה רגש היסטורי, עומד הוא מזועזע עד עמקי נפשו בפני המראה הגדול והנורא של עמו, אשר גורלו ההיסטורי יוצא הוא מכללו של כל נסיון היסטורי, ודוקא גורלו זה נמצא רשום מראש בדברים ברורים בספריו הקדושים: חורבן המדינה וחורבן הבית, הפרדה בין עם התורה ובין ארץ התורה, ושניהם נשארים באפים ומחכים למדינת התורה של העתיד. לא נמצא עם אחר בעולם, אשר נשא בחיקו נבואה כזו, אשר שמר את הנבואה הזאת עד שנתקיימה. קרא את 'התוכחה' בספר ויקרא, קרא מה שכתוב שם על עם התורה ועל ארץ התורה ועל המדינה המתנגדת לשניהם, קרא את התוכחה הזאת המתיחסת לחורבן בית ראשון, וקרא את ספרו של ירמיהו הנביא עד שהוא שגור בפיך: ותדע, כי היום, אחרי יותר מאלפיים שנה, רק בעל רצון-רע או רק טיפש גמור יכול להכחיש באמיתות 'שליחותו של משה רבנו' ".

 

הוכחה יא

1. יוסף בן מתתיהו, בספר 'קדמוניות היהודים', ספר ראשון, עמ' 11-12, מהדורת אברהם שליט: "את המבול הזה ואת התיבה מזכירים כל הסופרים של דברי ימי הברברים, ואחד מהם הוא בירסוס הכשדי. במקום שהוא מספר את מעשה המבול הוא אומר כדברים אלה: 'אומרים, שחלק ידוע של הספינה נמצא עוד בארמניה על-יד הר הקודואיים ונוהגים להוריד ולנטול ממנה חתיכות של כופר, המשמשות קמיעות לבריות'. את הדברים האלה מזכיר היירונימוס המצרי, מחבר קדמוניות הפיניקים, ומנאסיאס ורבים אחרים. גם ניקולאוס איש דמק מספר בספר התעשים וששה (של חיבורו) על הענינים האלה. וכך הוא אומר: 'יש מעל לארץ מינואס בארמניה הר גדול שנקרא בריס. האגדה מספרת, שרבים נמלטו אליו בשעת המבול וניצלו, ואיש אחד, ששט בתיבה, עלה על הפסגה. ואילו שרידי עצי התיבה נשתמרו במשך זמן רב. ייתכן, שזהו האיש, שכב עליו משה, מחוקק היהודים' ".
2. יוסף בן מתתיהו, בספר 'קדמוניות יהודים', ספר ראשון, עמ' 13, מהודרת אברהם שליט: "ואל יחשוב איש, כשיבוא להשוות את חיי הקדמונים לחיים עכשיו ולמספר הזעום של שנות חיינו, ששקר הוא מה שנאמר על הקדמונים, ואל יביא ראיה מזה, ששום בן-אדם כעת אינו מרבה כל כך להאריך ימים, שגם אלה לא הגיעו לאריכות-ימים זו. אלה היו אהובי א-להים וגם נבראו בידי א-להים בכבודו ובעצמו; ומשום שגם מזונותיהם היו מוכשרים יותר לגרום לאריכות ימים, הרי טבעי הדבר שחיו מספר שנים גדול כל כך. חוץ מזה זיכה אותם א-להים בחיים ארוכים יותר על צדקתם ועל התועלת שבהמצאותיהם בחכמת התכונה ובמדידת האדמה… עדים לדברי כל ההלינים והברברים, שחיברו ספרי קדמוניות… מספרים, שהקדמונים חיו אלף שנים".
3. הרב יהושע ענבל, בספר 'תורה שבעל פה', עמ' 584: "ד"ר עמנואל וליקובסקי בספרו 'עולמות נפגשים' מונה בפרוטרוט מאות מיתולוגיות מן העולם כולו ומכל השבטים שבאיים הנדחים כשכולן מספרות על אותם אירועים המקבילים בהרבה פרטים לסיפור התורה. קארל סאגל כתב על כך: 'בספרו הפנה ווליקובסקי את תשומת ליבנו לדמיון וההתאמה המפתיעים בין סיפורים ואגדות שרווחו בקרב עמים שונים שמרחקים גדולים הפרידו ביניהם. אינני מומחה לתרבויותיהם ולשונותיהם של כל העמים הללו, אך אני מתרשם שההתאמה והאחידות של רבות מהאגדות שליקט ווליקובסקי היא מפליאה… דעתי האישית היא שאפילו אם רק ב-20 אחוזים מההתאמות בין האגדות המוצגות ע"י ווליקובסקי יש משש, עדיין יש בפנינו תופעה חשובה שראוי למצוא לה הסבר".
4. אנצקילופדיה העברית, ערך ארטפנוס: "סופר יהודי הלינסטי מן המאה ה-2 לפסה"נ בשם ארטפנוס חיבר ספר 'על היהודים' על קדמות התרבות היהודית והנחלת היהודים את התרבות לעולם, כשההיסטוריה התנכי"ת עומדת במרכז, התנ"ך הוא רק הבסיס כשהוא מספר אגדות רבות ונוספות כגון מלחמות משה בכושים, אגדות הנזכרות בעוד ספרים מתקופה זו, וכן בקדמוניות היהודים".

 

הוכחה יב

1. שד"ל, מבוא לביקורת ולפרשנות התורה, עמ' 114, בתוך "כתבים" של שד"ל: "לכן אין לדחות בקלות נוסח חריג. להיפך, בדרך כלל הנוסח החריג הוא נכון יותר. שהרי קל מאוד כי המעתיקים יכניסו צורה תקינה במקום חריגה, אך קשה מאוד שיכניסו צורה חריגה במקום תקינה. על סמך שני כללים נבונים והגיוניים אלו אפשר ויש להסיק בבטחון גמור, כי נכונות ומקוריות הן נוסחות התורה העברית, הנראות פעמים רבות כחריגות וכפרי שגיאה, וכי זאות ומזוייפות הן נוסחות התורה השומרנית, המופיעות כחופשיות מחריגים אלו".

 

הוכחה יג

1. שד"ל, מבוא לביקורת ולפרשנות התורה, עמ' 118, מתוך "כתבים" של שד"ל: "מששוחרר הנוסח העברי הקדוש של התורה מן ההתקפות, שביצעו נגדו מבקרים כה רבים בנשק הנוסח השומרוני והתרגום היווני, מתברר כי שלימותו שרירה, וקיימת היא ללא ערעור. אכן מתברר, כי תורתנו הקדושה היתה זהה לנוסח שבידינו כבר בימי הירונימוס (מתרגם התנ"ך לעברית), כלומר לפי אלף וארבע מאות שנה. בדומה לכך התרגומים הקדומים יותר, התרגום ליוונית מאת עקילס, סימאכוס (תירגם את המקרה ליוונית במאה השניה) ותיאודוטיון (תירגם את המקרה ליוונית. היה כנראה גר וחי בסוף המאה השניה), מתאימים כמעט בכל פרט עם הנוסח שבידינו, ואם לפעמים סוטים הם ממנו, בדרך כלל הין הדבר נגרם אלא מן הצורה, שבה חשבו לנכון המתרגמים השונים לקרוא את נוסח הכתוב, שבאותם הימים לא היו בו נקודות. הוא הדבר בתרגום הארמי של אונקלוס. הראשון והאחרון מן המתרגמים שהזכרנו היו גרי צדק. הראשון… שיטת התרגום שלו היתה משועבדת ודבוקה יתר על המידה לאותו הנוסח שלפניו; השאר, ובמיוחד האחרון, אונקלוס שלנו, מסתפקים לעתים קרובות בהבעת הרעיונות הכלליים, אך אינם מתחשבים אלא במעט בהתאמה המילולית. ועל כן קל מאוד להיכשל ביא הבנה, כאשר רוצים להסיק על סמך תרגומים מה היתה גירסת הנוסח שהיה לפניהם".

---