לאחר שביססנו את מציאות תורה שבעל פה, עלינו להוכיח שהתורה שבעל פה שבידינו היא התורה שבעל פה שנמסרה בסיני:
א. אין הבדלים בין כל העדות בעיקרי הדברים. המחלוקות הן בפרטים ולא בעיקרים. עיין בדברי הראב"ד, מובא בספר "הכוזרי השני", עמ' ג-ד.
ב. יש רצף היסטורי למסירת התורה שבעל פה. דורות על גבי דורות מסרו את דברי התורה מחכם אחד לשני.
ג. אם היתה טעות יסודית, הקב"ה היה צריך להעיר לנו ולכוין אותנו לדרך האמיתית. כבר הסברתי מקודם שבוודאי יש מטרה לבריאה וזו הסיבה שהקב"ה נתן לנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה כדי שנדע איך להתנהג ולהגיע למטרה ולתכלית. וזו הסיבה שהקב"ה התגלה לעם ישראל במעמד הר סיני כדי להביא את העולם למטרתו ולתכליתו, והרי אם לא היינו הולכים בכיוון הנכון, הקב"ה היה צריך להתגלות שוב כמו שהתגלה במעמד הר סיני.
ד. יש הוכחות ארכיאולגיות לדברים רבים שמוזכרים בתורה שבעל פה. עיין בספר "תורה שבעל פה", עמ' 93-94; בספר "כל כתבי מהר"ץ חיות", כרך א, בחלק "מבוא לתלמוד", פרק יח.
מקורות
הוכחה א'
- ספר "הכוזרי השני", עמ' ג: "ואם עדיין ישוב ויאמר שאם כל מה שהורונו חז"ל הוא מקובל איכה יועם זהב הקבלה בבלבול המחלוקות? תשובתו בצדו שאין מחלוקת בנוגע בעיקר הדין אלא בפירושו".
- שו"ת "עשה לך רב", חלק ה, סימן מח: "והראב"ד כתב וזו לשונו: ואם לחשך אדם שיש בו ריח אפיקורסות לומר, מפני שנחלקו בכמה מקומות לכך אני מסופק. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו, שלא נחלקו אבותינו הקדושים רז"ל לעולם בעיקר מצוה, אלא בתולדותיה, ששמעו עיקרה מרבותיהם ולא שאלו על תולדותיהם מפני שלא שמשו כל צרכם. דרך משל לא נחלקו אם מדליקין נר שבת או לא, על מה נחלקו, במה מדליקין. כיוצא בו לא נחלקו אם קורין את שמע אם לאו, על מה נחלקו, מאימתי קורין את שמע, וכל כיוצא בזה עכ"ל".
- מהר"ץ חיות, בהקדמה שלו לספרו "תורת נביאים": "וביותר היתה מגמתי בזה להראות איך ההכרח לכל איש אשר בשם ישראל יכונה להאמין בקבלת חכמים, ומה שקיבלו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, ובית דין בלשכת הגזית המה עמודי הקבלה ומי שמתנגד לדבריהן נידון כזקן ממרא… ולא תמצא מחלוקת חכמים רק בפרטי המצוות, אבל בכלל ההלכה בוודאי צדקו דברי רבינו הרמב"ם ולא מצינו פלוגתא בזה בשום פעם ומיד שבא אחד ואמר כך מקובלני, שומעין לו ואין מדקדקין אחריו, ואסור לספק בשמועותיו… תראה שלא מצינו מעולם מחלוקת תנאים ואמוראים רק במצוות התלויים בדיבור ובמעשה ואף במידות ישרות, אבל בעיקרי התורה בדברים שנוגעים לאמונה הטהורה לבד לא מצינו שנחלקו ח"ו, וצדוק ובייתוס שהכחישו בתורה שבעל פה ובשכר ובעונש יצאו מן הכלל, ואין להם חלק ונחלה בבית ישראל ונדחו מאיתנו… ומכל מקום לא נתחלקו [בית שמאי ובית הלל] לכתות נפרדות רק אוהבים זה את זה, ואינם מחולקים רק בענין הסברות והדרשות, אשר טבע כל דבר יתחייב שאי אפשר שיסכימו כל האנשים בדיעה אחת. ועל זה אמרו דשלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה ויצתה בת קול אלו ואלו דברי א-להים חיים, היינו שראה השי"ת שמחלוקתן של אלו מתגבר בכל עת, והיה הסכנה מפחדת פן יתחלקו העם לשתי מחנות לכן השמיע ה' ע"י בת קול כי שניהם מתכוונים לשם שמים להבין דברי א-להים חיים, ואלו ואלו מודים בקבלה ובעיקרי האמונה, ומחלוקת במעשי המצות אינו מזיק לכלל התורה… ודבר זה שיהיה מחלוקת בדבר תורה ויהיה אהבת ואחדות בין הצדדים המתלחמים ולא נפרדו לשתי כתות זאת היא רק סגולה נפלאה אצלנו, אשר תעיד על גזעינו ועל אמיתת תורתינו הקדושה שהכלל והיסוד אחד לכל בני ישראל אשר תורת ה' להם למנה, ושלילת ההסכמה בפרטים מונח בטבע הדברים ובטבע האנשים המשתדלים לחקור אחר האמת. והנה הביא לנו ענין זה מסגולה נפלאה אשר הוא אצל עדת ישראל, כי מהמחלוקות הרבות אשר נמצאו כמעט בפרטי כל מצוה ומצוה, לא נשתנו העיקרים והיסודות, ולא נחלקו העם לכתות שונות, רק נשארו מאמינים בני מאמינים בכל העיקרים והיסודות וההבדל בפרטים אינו מזיק להכלל… עוד תורתנו הקדושה אשר בצילה נחיה בגוים עוד גם היום, היא לנו למאירת עינים, מבלתי ליפול במכמורות הדיעות הרעות והמקולקלות, וכמו שאמרנו לעיל לא מצינו מחלוקת ביסודי הדת מעולם, כי הדיעות והאמונות האמיתיות נשארו אצלנו נקי וטהור מבלי שום ערבוב סיגים… ואף במעשי המצות אשר המה ראשון בזמן ואחרון במעלה נגד הדיעות והיסודות הקיימים, מכל מקום גם אצלם לא מצינו מחלוקת בראשי הלכות אשר נמסרו מסיני וכן בפירושי התורה. רק בפרטי הדברים וענפי הענפים, עוד מצינו סיבת המחלוקת הוא על ארבעה פנים שזכר רבינו במורה פל"א לראשון בשם אלכסנדר הפרדוסי, ואחד מהם הוא אהבת הנצוח והרשות. אשר כל אחד יבחר מילים כביר לסתור דעת מי שקדמו, כדי לעשות שם ותפארת על פני תבל, ומפני זה רבו כמו רבו הכתות הנפרדות בין כל אומה ואומה אשר גם כן מתייחסים לתורה מן השמים, היינו הם מחולקים ביסודות האמונה וגם מפני אהבת הנצחון, אבל אצלנו דרך השלום ובקשת האמת יסדנו לאבן פינה, וראינו כי במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב ובמקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים בשבת לצורך הכשר מילה, ובמקומות אחרים היא איסור תורה, ולא נולד מאלו שינוי המנהגים חילוק כתות ח"ו, ואדרבה ראינו כי הצדדים המתלחומים היה אוהבים זה את זה בתכלית החיבה כמו שמצינו בר' טרפון שחיבב בכל עת את דברי ר' עקיבא אף על פי שהיה ר' טרפון רבו של ר' עקיבא, ואמר לו ר' טרפון עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים… ולא היתה כוונת אלו רק לחקור הטעמים והסברות והדרשות בתורה, ואם אחד חולק עליו בדין אחד, לא נתן בו מגרעת כי טבע הדרשות והסברות שמשתנים באישים ואין מגיע מזה נזק וחסרון לכלל האמונה".
- מהר"ץ חיות, בתחילת הקונטרס "מנחת קנאות": "ואם אמנם שמענו כי מאז נפרדו אחינו בני ישראל היושבים בארץ המזרח והמערב מגורשי ספרד ופורטיגאל מן אחיהם בני אשכנז ופולניא וליטא, הן בסדר ונוסח התפלות והתשבחות, והן במנהגי בית הכנסת, ונישואין, וניחום אבלים, וכדומה אולם בכל זאת לא נחלקו רק באלו המנהגות, אבל במה שנוגע לעיקרי דינים והלכות קבועות מיוסדות בתורה שבכתב או בתורה שבעל פה ואף בעניניים אשר אינם רק תקנות וסייגים מיוסדים על אדני התלמוד וגדולי הפוסקים אין לנו שינוי וחלוף, ובפרט אין פרץ ואין צוחה ביסודות האמונה, ועיקרי הדת, כי באלו הפינות היקרות כל ישראל אחודים וצמודים, על הדרך אשר השריש לנו רבינו הרמב"ם בפירושו לסנהדרין… בי"ג שרשים ונתחקו לנו בתפלות גם כן: והתאחדות כל איברי האומה בפינה אחת על דרך זה היא הראיה היותר נכונה הן על תורה מן השמים והן על השגחתו הפרטית על עם ישראל, אשר עמדה לאבותינו ולנו, כי נשארנו עד עתה בתפארת אדם המעלה".
הוכחה ב'
- מדרש שכל טוב (בובר), ויקרא פרק א ד"ה כתיב ומצא חן: "כתיב ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם (משלי ג ד) מקרא זה לא אמרו אלא כנגד עיסקי התורה ולומדיה, לכן רחש לבי לפתוח בשכל טוב לכבוד יוצרי, אשר הוא נותן חכמה ומפיו דעת ותבונה, וממנו ישכילו שכל טוב כל המתהלכים אחרי דרכיו, ועל שם ס' ויקרא שהוא מלא וממולא הלכות ותורות אמת, וחקים ומשפטים צדיקים, ולפיכך פותחין בתחלה ללמד לתינוקות, מפני שהוא כולו גופי תורה איסור והיתר, ולכך נקרא תורת כהנים סיפרא דבי רב, והוא דומה לנהר היוצא מעדן להשקות גינת ביתן המלך, ואת כל ערוגת מטעה, ומשם יפרד לראשים הרבה לרוות ולהפרות לדשן ולהפריח ולרענן תמרים וארזים השתולים בבית ד' והפורחים בחצירות אלהינו, כי בתחילתו תורת קדשים ואחרי כן בחירת קיחת משרתי המלך, ומשם יצאו מבקעות מעיינות ונהרי נחלי דבש וחמאה, הן הן מסכת תמיד ומעילות קדשים וזבחים ומנחות תמורה וערכים, הסמיכות והרגשות התנופות והמליקות היציקות והבלילות הקמיצות והפתיתות ההקטרות וההגשות, הכל במשניות ערוכות וסמוכות על קבלת אנשי כנסת הגדולה מלימוד חגי זכריה ומלאכי נביאי י"י קבלה מפי קבלה היא בידינו מאושרת ומחוזקת באר היטב בלי גימגום והרהור ואין דבר רק זולתי למשמאילים וחומסין נפשם הדומין לסרמסין ולסרמטין המחליפים חוקים ומפירין עולם ומדברין עתק להצעין וצרכם קיבוע דברי חכמים שהן כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות אשר כולם נתנו לנו בקבלה מרועה אחד מקובלין על פה דברי אלהים חיים, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך [ברית] ואת ישראל (שמות לד כז), אילו דקדוקי תורה שבעל פה, וכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כד יב), מלמד שאפילו דקדוקי תלמוד נאמרו למשה בסיני, והכל לימד לאהרן ולבניו ולזקנים וליהושע משרתו ולכל ישראל, שנאמר באר את התורה הזאת לאמר (דברים א ה), וכך נהגו דור אחר דור בקבלה בראיה ברורה בשמיעה בלימוד בשימוש ובאזהרה, וכך כתבו לדורות משניות ותוספות ופירושים הוא התלמוד, אבל הממרה את פיהן וחולק על דברי רבותינו, יסכר פיו בלומדי תרבות אנשים אשר היו במורדי אור, לא הכירו דרכי יוצרנו ומסריחין ומפריצין תורת אמת ממשקל רוח חזזית שעלה בקדקדם, ומפטפטין כנגד תורה שלימה את אשר בידינו מאבותינו, אשר היו בזמן שהיה בית המקדש קיים, אשר הוסר (?) בימי נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, וראו היאך היה תיקון העולות והמנחות החטאת והשלמים ויתר הכהונות, וכאשר קבלו מפי הנביאים כך כתבו במשנה להיות לעד לישראל".
- הקדמה ליד החזקה לרמב"ם: "נמצא מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום ארבעים דורות ואלו הן: א) רב אשי מרבא. ב) ורבא מרבה. ג) ורבה מרב הונא. ד) ורב הונא מר' יוחנן ורב ושמואל. ה) ורבי יוחנן ורב ושמואל מרבינו הקדוש. ו) ורבינו הקדוש מרבי שמעון אביו. ז) ורבי שמעון [מרבן גמליאל אביו. ח) ורבן גמליאל מרבן שמעון אביו ט) ורבן שמעון] מרבן גמליאל הזקן אביו. י) ורבן גמליאל הזקן מרבן שמעון אביו. יא) ור' שמעון מהלל אביו ושמאי. יב) והלל ושמאי משמעיה ואבטליון. יג) ושמעיה ואבטליון מיהודה ושמעון. יד) ויהודה ושמעון מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי. טו) ויהושע ונתאי מיוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן. טז) ויוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן מאנטיגנוס. יז) ואנטיגנוס משמעון הצדיק. יח) ושמעון הצדיק מעזרא. יט) ועזרא מברוך. כ) וברוך מירמיה. כא) וירמיה מצפניה. כב) וצפניה מחבקוק. כג) וחבקוק מנחום. כד) ונחום מיואל. כה) ויואל ממיכה. כו) ומיכה מישעיה. כז) וישעיה מעמוס. כח) ועמוס מהושע. כט) והושע מזכריה. ל) וזכריה מיהוידע. לא) ויהוידע מאלישע. לב) ואלישע מאליהו. לג) ואליהו מאחיה. לד) ואחיה מדוד. לה) ודוד משמואל. לו) ושמואל מעלי. לז) ועלי מפנחס. לח) ופנחס מיהושע. לט) ויהושע ממשה רבינו. מ) ומשה רבינו מפי הגבורה. נמצא שכולם מה' א-להי ישראל".
הוכחה ג'
- ספר העיקרים, מאמר א, פרק כ: "כל מה שהושג בחוש לאיש מה רצוי ומקובל יותר מזולתו עד שלא נמצא עליו חולק, או שהושג לאנשים שלמי ההשגה יותר מזולתם או לאנשים רבי המספר יותר מזולתם, תהיה האמנתו יותר מתקבלת ומתישבת בלב ותפול האמונה בו בתכלית החזוק. ובעבור זה רצה השם יתברך שתנתן התורה על ידי משה בפרסום גדול ורבוי עצום מששים רבוא, שלפי דעת חכמי הקבלה המספר הזה כולל לכל הפרצופים, ואי אפשר שימצא פרסום יותר גדול ממנו אף על פי שיהיה מספרו יותר גדול. ולפי דעת רבותינו ז"ל היה הפרסום ההוא לכל העולם, אמרו ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים ל"ג ב'), מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, אלא מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא את התורה על כל העולם ולא קבלוה עד שבאו ישראל וקבלוה וכו' (עבודה זרה ב' ע"ב), ובאור זה כי אחר שהיו בעולם שבעים אומות ולא זכר מהן אלא שעיר ופארן, בלי ספק לא בא להורות על הר שעיר ומדבר פארן אלא לרמוז על כל העולם, כלומר כי לפי שצפה הקדוש ברוך הוא שהיו עתידין לקום בעולם מניחי דתות בשעיר, שהיא אומת אדום והנטפלים אליה, ובפארן, שהיא אומת ישמעאל והנטפלים אליה, שאלו הן שתי אומות כוללות כל העולם, והם מזרע אברהם שהיה ראש המאמינים, לפיכך פרסם להם נתינת התורה לישראל, להורות שהדת האלהית צריך שתתפרסם נתינתה פרסום גדול, וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה איננה אלהית. וזה כי הדבר המצטווה לנביא בינו ובין השם יש חשש או ספק לזולתו בקבלה ההיא, ואפילו לעומדים בדור ההוא וכל שכן לבאים אחריהם, שהרי משה רבינו לא האמינו ישראל בנבואתו אמונה שלמה עד יום מתן תורה ששמעו את הקול מדבר אליו כמו שכתבנו. ובעבור זה לא נתנה התורה בשלמות לאברהם או ליצחק או ליעקב שיצוה אותה את בניו ואת ביתו אחריו שישמרו דרך ה', כי אף אם תהיה הקבלה מהם נמשכת מאבות לבנים, כבר היה אפשר שיפול חשש וספק בלב הנמשכים אחריהם בדורות הבאים להיות המקבלים יחידים, מה שאין כן בדבר המתברר בחוש לאנשים רבי המספר מאד, שהיו בהם אנשים חכמים ונבונים ורבוי דעות מתחלפות. ולזה נתנה תורה על ידי משה רבינו בפרסום גדול כזה כמו שאמרנו, כדי שלא ישאר שום חשש וספק בלב המקבלים והנטפלים אליהם ולא בלב הבאים אחריהם כלל, ותהיה הקבלה נכונה ואמתית בתכלית מה שאפשר".
הוכחה ד'
- מהר"ץ חיות, בספרו "מבוא התלמוד", פרק יח: "וכבר הביא הרב בעל מאור עינים… ראיות ברורות, כי הרבה דברים בתלמוד מדרשות מספרים מקורות האבות, נמצאו בספרי ידיה האלכסנדרוני אשר קדם ערך שתי מאות שנה לחתימת המשנה, וחיה ערך שלשים שנה קודם חורבן בית שני, וזה האות החזק שנמשכו הדברים והספורים בקבלה אמיתית אצלנו… א. ביוסיפון לקדמוניות ספר א', פרק יד, מספר כי הרבה מבני ישראל מתו במצרים בשלשה ימי אפלה, מסכים בזה עם דברי חז"ל במדרש. ב. ביוסיפון ספר שני, פרק א, מספר כי אשתו של פוטיפר עשתה עצמה חולה, והיה יום אידם והלכו כולם לבית תפילות שלהם: ג. עוד שם ספר שני, פרק ב, מספר כי עצמות כל השבטים העלו מן מצרים להיקבר בארץ ישראל, ועצמות ראובן [אולי צ"ל יהודה] היו מגולגלים בארון, מסכים עם דברי חז"ל: ד. ספר שני, פרק ט, מספר היוסיפון לקדמוניות, כי חרטומי פרעה אומר שיוולד בן מישראל, אשר יושיע אותם, ויגרום לפרע רעות עצומות, ומפני זה גזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, והכל נזכר בתלמוד ומדרשות: ה. גם מספר שנראה לעמרם בנבואה שנולד לו בן אשר יושיע את העם, עוד מספר שם שהחזירו את משה לכל המיילדות נכריות, ולא רצה להניק עצמו, רק מן שדי אמו, כמו שמסופר אצלנו בתלמוד פרק קמא דסוטה: ו. עוד מספר שמה כל המעשה שאירע מבת מלך כוש שהיתה אשת משה, ואיך לכד דרך ההולך שמה אף שהיה מלא נחשים ועקבים, ועשה בערמה על ידי החסידה כמבואר אצלנו בילקוט בארוכה: ז. וכן מספר יוסף הכהן במלחמות היהודים, כי כל משך בנין הבית על ידי הורדוס, לא ירד המטר והגשם, כי אם בלילה למען לא יהיה נשבת הבנין אף כרגע, כמו שמסופר אצלנו בתלמוד תענית כג, ע"א: ח. וכן מספר כי הסנהדרין לא רצו להחליט להרוס בית המקדש הישן על ידי הורדוס, ונתנו הסיבה שמא יתרשל בבנין בית החדש כמו שנזכר אצלנו גם כן בבא בתרא ג, ע"ב: ט. וכן החידוש מבני קמחית ששימשו כולם בכהונה גדולה, ושנים מהם ביום כיפור אחד, כמו שהוא אצלנו יומא מז, ע"א. והרבה יש לדבר מזה בחיבור מיוחד להשוות הסיפורים אשר נזכרו בדברי חכמינו ז"ל, עם סיפורים הנמצאים כדומה לזה ביוסיפון בקדמוניות ובמלחמות היהודים, ועם שאר הסיפורים הנמצאים היום בספרים הקדמונים לבני ארם וסורי ובני יון, מה שסיפרו חז"ל כי מנשה מידן דייני' וקטלה לישעיה ואמר שם ואיבלע בארזא (יבמות מט, ע"ב), ראיתי נעתק מספר ישן סורי מזמן קדום. וזה שהזכירו חז"ל בסנהדרין פרק חלק דמנשה עשה תשובה והקב"ה קיבל תפילתו, נזכר גם כן בספרי החיצונים, וכן עובדא דשלמה שמלך על אשמדאי, כמסופר אצלנו בתלמוד גיטין פרק מי שאחזו, מצאתי גם כן מסופר בספרי העמים אשר קדמו עוד לחתימת התלמוד".
- הרב יהושע ענבל, בספר 'תורה שבעל פה', עמ' 93-94: "אך אנו מוצאים הקבלות רבות בין ספרים אלו (ספרים חיצונים) לבין אגדות חז"ל, מבלי שהיה קשר ישיר בין הספרים… וכולן מלמדות על מסורת אגדה שעברה מדור לדור במשך מאות רבות של שנים".
דוגמאות: א. ספר אדם וחוה: חוה היתה קוראת לאדם מתחילה 'אדון' (עיין אבות דר' נתן א).
ב. צוואת בני יעקב: לוי מת בן קלז שנים (עיין מדרש תדשא). ג. צוואת בני יעקב: אדם וחוה היו ערומים מן המצוה (עיין בראשית רבה יט, ו). ד. צוואת בני יעקב: את יוסף מכרו בעבור נעליים (עיין תרגום ירושלמי). ה. צוואת בני יעקב: עשרה נסיונות של אברהם (עיין מסכת אבות).
ו. חזון ברוך: מספר על גניזת הארון (עיין במשנה במסכת יומא). ז. חזון ברוך: אברהם קיים את כל התורה (עיין משנה סוף מסכת קידושין; מסכת יומא כח, ע"ב).
ח. ברוך השני: עץ הדעת היה גפן (עיין מסכת ברכות).
ט. קדמוניות המקרא (פרק ו): כל פרטי מעשה אברהם וכבשן האש. י. קדמוניות המקרא (פרק ח): איוב נשא את דינה (עיין מסכת בבא בתרא טו, ע"א). יא. קדמוניות המקרא (פרק ט): חשבון ארבע מאות שנה מתחיל מברית בין הבתרים. יב. קדמוניות המקרא (פרק ט): משה נולד מהול (עיין מסכת סוטה יב, ע"א). יג. קדמוניות המקרא (פרק יד): 210 שנות שעבוד במצרים. יד. קדמוניות המקרא (פרק יט): שבירת הלוחות בי"ז בתמוז (עיין משנה במסכת תענית ד, ו).
לדוגמא פילון מסביר את טעם הרציעה באוזן לעבד שאינו רוצה להשתחרר בהסבר של אוזן ששמעה לא תגנוב בהר סיני וכו'.
- הרב יהושע ענבל, בספר 'תורה שבעל פה', עמ' 95-97: "חז"ל גילו בקיאות בהסטוריה ובמיתולוגיה של מצרים, לא מתוך חפירות ארכיאולוגיות כמובן, אלא רק מתוך ידע שעבר בעם מדור לדור מזמן המאורעות. כאשר אומר פרעה לישראל 'ראו כי רעה נגד פניכם', אומרים חז"ל, בניגוד לפשוטו של מקרא, כי 'רעה' הוא שמו של בעל צפון שיילחם למצרים (עיין שכל טוב שמות י; ילקוט תשא שצז). ואכן 'רע' הוא אל השמש המצרי, ראש הפנתיאון של אלי מצרים. כך ספרו חז"ל 'אין עבד יכול לברוח ממצרים' (מכילתא דרשב"י, יתרו א), ואכן נמצא פפירוס המתאר מרדף של חיילי פרעה אחרי 2 עבדים בורחים, וכן מתאורת בו השמירה החזקה על קו הגבול המצרי למנוע בריחות אפילו של עבדים בודדים (תולדות א"י, עמ' 142, אנצ"מ, ערך מגדל, עמ' 636). כך אמרו כי פרעה עשה את עצמו אלוה (מכילתא דרשב"י טו, יא), ואכן מצרים היא הממלכה היחידה בה נחשב המלך כאלוה ממש (שמואל ייבין, אנצ"מ, ערך מקדש, עמ' 304). לגבי האגדה על רחיצה בדם תינוקות, יש לה מקבילות, ראה אגדות היהודים, חלק י, הערה 101. במדרש אמרו (ראה רמב"ן, במדבר ג, יד) כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים, ואכן ברשימות רעמסס הב' והג' נזכר 'נפת לוי' שכנראה היה מקום חניית שבט לוי הבלתי משועבד (ליכט, אנצ"מ, ערך לוי, עמ' 458). כך ספרו חז"ל כי יוסף ציוה את המצרים למול (ילקוט מקץ, רמז קמח), ואכן הארכיאולוגיה לימדה אותנו כי זכר למנהג המילה נמצא במצרים, והיו כהנים מצרים מהולים. על בדות בני ישראל בפרך (בבניית פיתום ורעמסס) ספרו חז"ל כי היו המצרים מעבידים אותם בבניית ערים השוקעות בחול, ואכן על העיר רעמסס נודע לנו כי היא שקעה בחול במאה הי"ב לפנה"ס (תולדות א"י, עמ' 141)… לפי האגדה היה שמה של בת פרעה בתיה, על פי דברי הימים א ד, יח. רד"צ הופמן בפירושו לשמות מצטט את Brugsh המעתיק כתובת מצרים עתיקה בנוגע לבנותיו של רעמסס הב' (פרעה שהיה בזמן יצי"מ לפי המקובל), אחת מהן היא 'בינת אנתא' – בת האלה אמיתית. ויתכן שבדומה לשאר שמות בעלי קונוטציה אלילית הפכה בת האלה לבת ה'. עוד מקביל וליקובסקי את הידיעות שביד חז"ל על עמלק, כך סיפרו חז"ל שהיה דרכם לקצוץ איברים משבויים (תנחומא תצא ט) ואכן במבצרים המיוחסים להם נמצאו בין ערמות שלדים גם איברים כרותים (תקופות בתהו, ח"א, עמ' 54). עוד ספרו חז"ל (במכילתא בשלח, פרק א) שעמלק נטל מארכיון של מצרים רשימת בני ישראל, מה שמקביל למסופר בפפירוס שהפולשים הוציאו מסמכים מהארכיון. את 'הכנעני מלך ערד' פירשו חכמים באופן מפתיע כמלך עמלק. ואכן ממחקרי של נלסון גליק עולה שמלך ערד היה ראש שבטי נוודים… גריניץ מציין כי אדם שמי בשם איוב מוזכר בפפירוס מצרי.. אין ספק כי כל הידיעות האלו שהיו בידי אגדת חז"ל עברו דור אחר דור מרב לתלמיד במשך מאות רבות של שנים".
- הרב יהושע ענבל, בספר 'תורה שבעל פה', עמ' 98-99, הערה 46: "חטא דור המבול הוא לפי חז"ל: גזל, אלימות ופריצות. בתורה לא נזכר הדבר, אך בטקסט המיסופטומי שפורסם לאחרונה (עולם התנ"ך, עמ' 57) אנו מוצאים את תיאור דור המבול: 'איש מתקומם על רעהו בכל מקום ניאוף'. השאלות ששאלו אני דור המבול את נח לפי חז"ל מקבילים לקטעים מעלילת גלגמש (קאסוטו מאדם עד נח, עמ' 17) וכן האגדה כי האריות שמרו על התיבה שלא יהפכוה דור המבול מקבילה לאגדות הבבליות. פילון מגבל מספר מסורת פיניקית כי כרונוס ארב לאורנוס אביו וסירסו כדי שלא יוליד בן נוסף שישתלט עליהם (עולם התנ"ך, בראשית, עמ' 68)… ארכיאולוג אנגלי בשם wooley leonard קבע, שהמבול אירע בשנת 2800 לפנה"ס. לאחרונה הוכיח Faulstich Gene… שתהאריך המדוייק הוא 2345 לפנה"ס, ובעזרת שיטות אסטרונומיות קבע את זמנו לחודש מאי באותה השנה. כבר חז"ל נגע בשאלת העיתוי של המבול, ור' יהושע קבע שזמנו היה בחודש אייר (ראש השנה יא, ע"ב)… מכל עמי העולם כולו, רק במיתוס הכנעי אין זכר למבול… וזה תואם לאגדת חכמינו שבארץ ישראל לא ירד מבול…".
- אנצקילופדיה העברית, ערך ארטפנוס: "סופר יהודי הלינסטי מן המאה ה-2 לפסה"נ בשם ארטפנוס חיבר ספר 'על היהודים' על קדמות התרבות היהודית והנחלת היהודים את התרבות לעולם, כשההיסטוריה התנכי"ת עומדת במרכז, התנ"ך הוא רק הבסיס כשהוא מספר אגדות רבות ונוספות כגון מלחמות משה בכושים, אגדות הנזכרות בעוד ספרים מתקופה זו, וכן בקדמוניות היהודים".