מבוא
בחור ישיבה משקיע את עיקר זמנו בלימוד התלמוד. אבל, יחד עם זאת, עליו להשקיע מזמנו ללימוד ההלכה. כבר נאמר במסכת קידושין (מ, ע"ב):
וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.
וכתב הר"ן בדרשותיו (דרוש ז):
שכבר ידוע שכונת כל התורה להשיג יראת שמים, ואין התכלית להיותנו משיגי החכמה, כי השגת האדם בחכמה, מעוטה. כבר ראינו מי שנאמר בו (מל"א ה יא) ויחכם מכל האדם, וכשהגיע לפרה אדומה אמר (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (יומא יד א). וכבר ביאר זה איוב ביאור רחב. ומה שחייבנו בלימוד, ראשיתו אינו, רק להגיע אל המעשה, כי אי אפשר לעשות המצוה על מתכונתה מי שלא ידענה, כאשר יעשה מי שידענה.
אם כן, איך יוכל תלמיד ישיבה לצאת מהישיבה עִם ידיעת התלמוד, אבל בלי ידיעת ההלכה, בלי לדעת את המעשה אשר יעשה. בהרבה בתים ההורים סומכים על הילדים שידעו את ההלכות, כיון שהם אינם יודעים אותן כהלכתן. בוודאי יש חשיבות רבה שהתלמיד ידע את ההלכה שבכך יוכל להשפיע לטובה על ביתו.
ברצוננו לבחון את הדרך איך ללמוד הלכה. האִם נלמד את ההלכות כפסקי הלכות, כעין לימוד "קיצור שלחן ערוך"? האִם נלמד כל הלכה בעיון מעמיק? על שאלה זו נדון במאמר הבא.
לימוד פסקי הלכות
ראשית נאמר שלא נלמד באופן של לימוד פסקי הלכות, וזאת משום מספר טעמים:
- לימוד פסקי הלכות אינו משאיר רושם, ולכן קשה יותר לזכרו.
- לימוד פסקי הלכות יכול לגרום לבלבול וטעות בהלכה. כיון שהלומד לא יודע את טעמי ההלכה, הרי בוודאי יוכל לבוא לידי טעות.
- לא כל מקרה שניתקל בעתיד נמצא בספרי ההלכה. כדי שנוכל להשליך את ידיעת ההלכה על המציאות, צריך לדעת את טעמי ההלכה. כדי לדמות מילתא למילתא, צריך הבנת ההלכה.
את החסרון בלימוד פסקי הלכות יש ללמוד מדברי הגמרא במסכת סוטה (כב, ע"א):
ת"ר: איזהו עַם הארץ? כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית בברכותיה, דברי ר' מאיר; וחכ"א: כל שאינו מניח תפילין; בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו; ר' יונתן בן יוסף אמר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלן ללמוד תורה; אחרים אומרים: אפילו קורא ושונה ולא שימש תלמידי חכמים – זהו עַם הארץ.
רש"י (שם) כתב:
ולא שימש תלמידי חכמים – ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם רשע הוא שאין תורתו על בורייה ואין ללמוד הימנו שע"י הטעמים יש חילוק באיסור והיתר ובדיני ממונות לזכות ולחייב ובטהרות לטמא ולטהר כדאמר בכמה דוכתי מ"ט אמר מר הכי ומר הכי ואמר מאי בינייהו איכא בינייהו כך.
נפנה לעיון בדברי הגמרא בהמשך:
תנא: התנאים מבלי עולם. מבלי עולם ס"ד? אמר רבינא: שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי הכי, א"ר יהושע: וכי מבלי עולם הן? והלא מיישבי עולם הן, שנאמר: הליכות עולם לו! אלא, שמורין הלכה מתוך משנתן.
וכתב רש"י (שם):
שמורין הלכה מתוך משנתן – קאמר שמבלין עולם בהוראות טעות דכיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה…
אחרונים רבים למדו מדברי גמרא זו שאסור להורות הלכה על פי המבואר ב"שולחן ערוך" ויש לעיין ב"בית יוסף" קודם הוראת הלכה.
ר' יהושע ולק כץ זצ"ל (בהקדמתו לספרו "דרישה ופרישה") כתב:
וגם אל חיבור שו"ע שחברו הגאונים מהרי"ק ומור"ם שמתי לבי ודעתי. וללמד מהם דיעה ובינה באתי. וראיתי שדעת הגאונים מהרי"ק ומור"ם היתה רצויה. רק שעיני רוב המעיינים בו היא סמויה. כי כוונתן היה שלא יפסקו מתוכם כי אם מי שלמד תחילה דברי בעל הטורים עם פירוש הבית יוסף וידע מתוכם מקום כל דין עם טעמו מהתלמוד ומגדולי המחברים וכדי שלא יזיזו מזכרונם הדברים חיברו השו"ע להיות עומד לפניהם למזכרת משא"כ בזמנינו בהיות בכובד התלאה נמשך מהטובים רעה שרבים חושבים נפשם כאלו הם מדור דיעה. ורוצים ללמוד התורה על רגל אחד ומצפצפים ופוסקים מתוך השו"ע והן מחריבי עמינו הפרו ברית תורת אלקינו וגורמים רעה לנפשם… והטעם כי אף שהגיעו להוראה כל שפוסקים מתוך דברי השו"ע הסתום והחתום אינן מבינין גוף הדברים על בורים הכתובים לפניהם ק"ו כשבאים לדמות מילתא למילתא לפי העולה על דעתיהן מפני גודל קיצור הדברים שכתבו הגאונים בחיבור הלזה בפרט במקומות אשר כתב מור"ם דינם מתוך דברי תשובות שלא הביאם הבית יוסף ואף שהביאם מור"ם בחיבור דרכי משה שלו הלא הוא טמון ומכוסה[1].
נסיים עם דברי הרב שמואל קיידנובר זצ"ל, בעל "תפארת שמואל" (בתשובתו שהובאה בשו"ת "נחלת שבעה" סימן נ):
מה שחידש כת"ר בזה, דברי שגגה הם, כי שם אל לבו רק דברי האחרונים הט"ז והש"ך, וכנראה שאין ספר בית יוסף תחת ידו, ואני לא כן אנכי עמדי, כי עד שאנו מגרמי גרמי בספרי אחרונים, ניכול בשרא שמנה אפתורא דדהבא, הם הש"ס והראשונים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהם יתד שהכל תלוי בו, ולכן יש למעלת כת"ר למכור ספרי האחרונים ולקנות בדמיהם ארבעה טורים עם הבית יוסף.
מכל האמור יש להסיק את המסקנה הברורה, שאין ללמוד פסקי הלכות.
עיון מעמיק בכל הלכה
מאידך גיסא, נראה שאי אפשר לומר לאדם שיעמיק בכל הלכה והלכה. שבכל הלכה נעיין מהגמרא דרך הראשונים ועד האחרונים. אם נעבור כך על כל הלכה והלכה לא נספיק ללמוד כל ההלכות, ורבות מהן לא יהיו ידועות לנו.
בעיה זו מתגלה במלוא חריפותה מתוך דברי ר' יוסף קארו זצ"ל, בפתיחה לחיבורו ה"בית יוסף". שם הוא הסביר מדוע הוא כתב את חיבורו ה"בית יוסף", מה הצורך שראה בכתיבת חיבור זה:
… ואם יאמר אדם בכל דין שיצטרך לחקור שרשו ומוצאו בדברי הגמ' והמפרשים והפוסקים כולם יכבד הדבר עליו מאד. כל שכן כי ילאה למצוא הפתח לדעת מקום הדין בתלמוד. כי עם היות שזיכנו הקב"ה לביאור הרב המגיד ז"ל ולחיבור ר' ירוחם המורים לנו מקומות הדינים בתלמוד. המעיין בהם יבחין ויכיר חסרונו אם לא יהיה לו היקף גדול בתלמוד… והגם כי ידע מקום הדין בגמ' יצטרך לעיין כל הסוגיא ההיא עם פירוש רש"י ותוספות ואח"כ לעיין בדברי הרי"ף והרא"ש והר"ן והמרדכי ואח"כ לעיין בהרמב"ם ושאר פוסקים וגם בדברי תשובות הגדולים הנמצאות אצלו לדעת אם הדין ההוא מוסכם מהכל או אם יש בו מחלוקות וכמה מחלוקות בדבר וכדברי מי ראוי להכריע. וזה דבר מבואר בעצמו שהוא דבר שאין לו קצבה. ואם בדין הבא ליד האדם כך במי שרוצה לידע שרשי כל הדינים על בוריים ולהקיף דברי כל החולקים בהם וחלוקי דברי כל אחד ואחד מהם על אחד כמה וכמה שיבצר ממנו. שאפי' יעיין בכל דין ודין דברי הגמ' והמפרשים ודברי כל הפוסקים שהוא טורח גדול מאד השכחה מצויה באדם ומה גם בדברים רבי ההסתעפות ונמצא יגע לריק ח"ו:
לימוד הלכות עִם טעמים
מסקנת הדברים, כפי שהתבאר מתוך דברי בעל ה"בית יוסף" היא, שעלינו ללמוד מחיבור שיביא את ההלכה עִם ביאורי הטעמים. נלמד את ההלכות עם טעמיהן והסברותיהן. ננתח ונברר כל הלכה והלכה.
בהקדמתו של ר' ישראל מאיר מראדין זצ"ל לספרו "משנה ברורה" הוא הסביר את החסרונות שהעליתי לעיל ולכן הפתרון הוא לימוד הלכה עִם טעמים וזהו ספר ה"משנה ברורה" עִם "שער הציון" ו"ביאור הלכה":
ואך כאשר נתבונן נראה שבעו"ה מועטים האנשים הקובעים לימודם לזה והיינו אף האנשים אשר נגע א-להים בלבם ורוצים להתחזק במעוז התורה ובקיום מצותיה ולאנשים כאלו היה מן הראוי שקודם כל הלימודים היה צריך להיות בקי בחלק הזה כדי לידע את הדרך אשר ילך בה. וחתרתי לדעת סיבת הדבר ומצאתי כי שתים הנה. אחת כי השו"ע לבדו בלתי לימוד הטור הוא כספר החתום כי הבית יוסף כשסידר השו"ע היה דעתו שילמדו מתחלה את עיקרי הדינים ומקוריהם בטור ובית יוסף כדי שיתיישב הדין לכל אחד בדעתו בטעמו ונימוקו אך לאשר שבטור ובית יוסף נמצא לפעמים כמה דיעות חלוקין בכל דין ודין לכך ערך לפנינו את שולחנו הטהור לידע הלכה למעשה בכל דין ודין אבל לא היה דעתו שנלמוד אותו בלחוד כי אין הדין יוכל להתיישב היטב בדעת האדם כל זמן שאין יודעו בטעמו ונימוקו, וגם ע"י ידיעת הטעמים נפקא מינה כמה פעמים למעשה… וללמוד כל דין ודין שבשו"ע במקורו וטעמו מן הטור ובית יוסף יכבד זה בזמננו מאד על האדם כי בעו"ה נתמעטו הלבבות וגם הטרדות נתגברו מאד אשר אם ירצה האדם בלימוד כזה לידע על נכון סי' אחד בינוני למעשה יצטרך לעמול בו כמה ימים ולפעמים כמה שבועות… סיבה שניה שגרם למעט לימוד השו"ע לדעתי הוא מפני שכבד הדבר מאד לידע ממנו הדין למעשה מפני התחלקות רוב הדיעות המובא באחרונים ואין האדם יודע איך לפנות את עצמו לימין או לשמאל, וכאשר ירצה האדם תמיד להחמיר בדבר גם זה איננו דרך כבושה כי פעמים רבות הוא חומרא דאתי לידי קולא…
האידיאל
כמובן, שהאידיאל הוא שבהמשך התלמיד יגדל בתורה וידע לעיין בכל הלכה והלכה במקורותיה ולברר אותה. הלימוד ב"משנה ברורה" [ובספר שדומה למבנה ה"משנה ברורה"] הוא לימוד ראשוני, הוא כלי ראשון. אך, כמובן, שאין לתלמיד להסתפק בלימוד זה. עלינו לגדל תלמידי חכמים שיכלו לברר את ההלכה ולדעת לפסוק הלכה. כלומר, האידיאל לבסוף הוא שאדם ידע את מקור ההלכה בש"ס ובראשונים. אבל, לא ידע רק מה שהראשונים אומרים, אלא יבין לעומק את דבריהם. יבין את הסברות של כל ראשון וראשון, ומהו יסוד המחלוקת ביניהם. מתוך כך יוכל להקיש למקרים אחרים. נוסף על כך, גם יוכל להגיע למסקנות הלכתיות חדשות ולא יצטרך לסמוך על דברי אחרונים.
העיון בדברי האחרונים בא לסייע להבנת דברי הראשונים ולהאיר קשיים שהיו בדבריהם. אבל, כמובן, שיש מקום לפוסק להורות בניגוד לדברי האחרונים אם יש לו ראיות מדברי הגמרא והראשונים. דברי האחרונים, אינם דברים קדושים שאין לחלוק עליהם. מקובל שלא לחלוק על דברי הראשונים, אך בוודאי אפשר לחלוק על דברי האחרונים. יחד עם זאת, אסור להיות מהיר החלטה ולחלוק בפזיזות על דברי האחרונים. צריך לנהוג כבוד באחרונים גדולי עולם, שבוודאי יודעים הרבה יותר מהפוסק הרגיל. לכן, על הפוסק לעיין בדבריהם ובשיקול דעתו לבחון את דבריהם אם ראיותיהם נכונות או לאו. בסופו של דבר, ההוראה ניתנה לשיקול דעתו של הפוסק. לפיכך, אם לא נראו לו דברי האחרונים ויש לו הבנה אחרת, יכול ואפילו מוטל עליו לחלוק על דברי האחרונים.
בהקשר לכך נביא את דברי ר' חיים מוולוזי'ן זצ"ל, בספרו "רוח חיים" (מסכת אבות א, ד):
ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד… וזה שכתוב 'יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק', מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא. וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ, ונשמתם בשמי מרום, המחברים המפורסמים, וספריהם איתנו. הנה ע"י הספרים אשר בבתינו ביתנו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו ג"כ ונתן לנו רשות, להתאבק וללחום בדבריהם, ולתרץ קושיתם, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב… וידמה כי גדול הוא כרבו, או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו, כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכונתו, ולכן יהיה אך בענוה יתרה, באמרו, אם איני כדאי, אך תורה היא. וז"ש הוי מתאבק, כנ"ל. אך בתנאי 'בעפר רגליהם', ר"ל בענוה…[2]
רצוננו לגדל תלמידים שיהיו תלמידי חכמים שלא יסמכו על ספרי הפוסקים האחרונים, אלא יבררו לעצמם את ההלכה.
כתב ר' ישראל מסלנט זצ"ל (מאמר בענין חזוק לומדי תוה"ק, ס"כ):
ומדרגה היותר גדולה בלימוד התורה היא, ללמוד לדעת להורות הוראה בישראל, כדת וכהלכה על פי הגמרא והפוסקים, מבלי שיצטרך לחפש בפסקי האחרונים.
יחד עם זאת, עלי להעיר שבוודאי אין לפוסק לחלוק על רוב גדולי הפוסקים. ואין לקחת את הדברים בצורה מוחלטת. כמובן, שהרב צריך לדעת את מדרגתו, ולהבין שאם גדולי הפוסקים סוברים אחרת ממנו, אולי הוא טועה.
דברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל, בהקדמתו לספרו שו"ת "אגרות משה", הם סיום נאה למאמרנו:
שהיו רשאין ומחוייבין חכמי דורות האחרונים להורות אף שלא היו נחשבין הגיע להוראה בדורות חכמי הגמרא שיש ודאי לחוש שאולי לא כיוונו אמיתות הדין כפי שהוא האמת כלפי שמיא. אבל האמת להוראה כבר נאמר לא בשמים היא. אלא אפי' שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כחו בכובד ראש וביראה מהשי"ת ונראה לו שכן הוא פסק הדין הוא האמת להוראה ומחוייב להורות כן אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן הפירוש… ועל זה סמכתי להורות וגם להשיב מה שנראה לע"ד אחרי שבררתי את ההלכה ברוב עמל להרוצים לידע דעתי… ולכן מצאתי גם לנכון להדפיסם מאחר שאיני בזה אלא כמברר ההלכה שכל תלמיד חכם ומורה הוראה יעיין בהדברים ויבחון בעצמו אם להורות כן וכאשר יראה שאני לא סמכתי כסומא בארובה אף על חבורי רבותינו אלא בדקתי בכל כחי להבין שהם נכונים…
אלא, האמור בתחילת המאמר, שייך לתחילת לימודו של האדם בישיבה. בתחילת לימודו הוא צריך ללמוד את ההלכות הבסיסיות שהוא נפגש בהן ביום יום וללמדן עִם הטעמים. בהמשך שיגדל בתורה ילמד ויכריע בעצמו את ההלכה.
נזכור שככל ששאיפתנו יהיו ברמות גבוהות, כך התוצאות יביאו פירות משובחים.
[1] ר' יום טוב ליפמאן זצ"ל (בהקדמתו לספר "מעדני יו"ט" ו"דברי חמודות") כתב: "ואף הרב הגדול מהר"י קארו ז"ל… לא נתכוון מעולם להורות מתוך ספרו חלילה וחלילה מלחשוב עליו כזאת רק שמי שלמד ועיין בספר הטורים עם פי' הבית יוסף וילאה למצוא תכלית כל דין ודין הלא ידעו ויבינו מתוך השו"ע זאת היתה כוונתו הרצויה"; מהרש"א ("חידושי אגדות", מסכת סוטה כב, ע"א) כתב: "ובדורות הללו אותן שמורין הלכה מתוך שו"ע והרי הם אין יודעין טעם הענין של כל דבר אם לא ידקדקו מתחלה בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש ת"ח וטעות נפל בהוראתם והרי הן בכלל מבלי עולם ויש לגעור בהן"; עיין עוד בספר "יד מלאכי", כללי שו"ע ורמ"א, אות א; הקדמה לספר "חיי אדם"; שו"ת "יחוה דעת", חלק ה, הקדמה וכללי השולחן ערוך.
[2] ר' חיים מוולוזי'ן זצ"ל כתב בשו"ת "חוט המשולש" (חלק א, סימן ט): "אמנם בתורה דכתיב בה אמת הלא בלתי אל האמת עינינו. וקרא נמי אקדמי' כדכתיב האמת והשלום אהבו. ואם כת"ר מפני השלום איננו בא לידי מדה זו לסתור דברי מו"ר הכה"ג נ"י. הלא אני הקטן שמשתי את הכה"ג נ"י בהיותו במדינתינו. ומחויבני בכבודו ומוראו כמורא שמים על אחת כמה וכמה. אבל אני שומר פי התלמוד הקדוש שהורנו הדרך הזה בפרק יש נוחלין (דף ק"ל ע"ב) דא"ל רבא לר"פ ולר"ה ברי' דרב יהושע תלמידי' כי אתי פיסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו בי' פירכא כו' עד אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. והנה דינא דידן אתאי לקמאי לדין אם יש לסמוך על ספק דלא בעל. ועיני לא ראו את הספק הזה כלל… יאמר נא ירא ה' היתכן לי לסמוך על פסקא דדינא דמו"ר דחזינא ביה פירכא טובא. והא אתינא קמיה דמו"ר ושלחתי דברי גם אליו לדון לפניו. ואנכי הרואה שלא הובאו דברי לפניו כלל. וגם לפני כת"ר דנתי וגם אותותיו לא ראיתי את ראיותיו ואם אולי שגיתי הבינו לי והאירו נא את עיני להבין ולהורות כהלכה. וטרם ישיבני מדעתי איך הותר לי לצרף לספק מילתא דלא ס"ל כלל להסתפק בזה. וכבר הוזהרתי בזה מפי מורי קדוש ישראל רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר"א נ"ע מווילנא. שלא לישא פנים בהוראה כו'"; בהקשר לכך נציין לדברי בעל שו"ת "שרידי אש" (חלק ג, סימן ט): "ורגיל אני לפרש מה שמנו חז"ל בפרקי אבות פ"ו מ"ה בין מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם: פלפול התלמידים ואמונת חכמים. ולכאורה הם סותרים זא"ז. ובכלל מה שייך אמונת חכמים לקנין התורה? אבל זהו הדבר: אם אינם מאמינים בחכמים, אז עוברים על דבריהם בקלות דעת וביהירות של שטות, לומר בזחיחות הדעת: הם לא הבינו, ונמצא שאין אדם יגע כלל להתעמק ולהעמיד דבריהם ז"ל, וסוף הדבר מתברר שאנחנו טעינו ולא הם. ולכן מדרכי החכמה הוא להאמין שהם לא טעו, ח"ו, ורק אנחנו קצרי ראות ומעוטי דעת. אבל להאמין סתם ולא להוגיע את המוח בעיון ובמחשבה, אלא לומר סתם: הם ידעו ויכולים אנחנו לסמוך עליהם בלא מחשבה – ג"כ לא נכון, אלא צריך לפלפל בסתירה ובספיקות כאלו היו אנשים משלנו, ועי"ז באים להעמקה יתירה ולחדירה עיונית. נמצא ששתי המידות יחד, אמונת חכמים ופלפול עד קצה האחרון, מביאים לקנין התורה".
להורות המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/הדרך-ללמוד-הלכה.docx