יש מחלוקת תנאים[1] מי הוא גר תושב: א. ר' מאיר: קיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. ב. חכמים: קיבל עליו שבע מצוות בני נח. ג. אחרים: קיבל עליו כל המצוות חוץ מאכילת נבלות.
נפסק להלכה ברמב"ם[2] וב"שולחן ערוך"[3] כדעת חכמים, שגר תושב הוא מי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח.
אלא, יש לציין לדברי הרמב"ם[4]:
כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.
אם כן, מדברי הרמב"ם מתברר שלא מספיק שיקבל עליו שמירת ז' מצוות בני נח. הוא צריך לקבל עליו לשמור את המצוות כיון שהקב"ה ציוה בתורה והודיע על ידי משה רבינו.
בדברי הרמב"ם צריך עיון במספר נקודות:
- מנין לרמב"ם חידוש זה?
- לא מובן מדוע הגר תושב צריך לקיים את הז' מצוות כיון שהקב"ה ציוה, לכאורה יספיק ששומר את הז' מצוות כיון שמבין את עניינן?
- מה הדין במקרה שהגר תושב שומר את הז' מצוות מתוך הכרה שהקב"ה ציוה אותו לשמרן, אך לא מכוח משה רבינו אלא מכוח נח וכיוצ"ב? דהיינו, הוא אינו מכיר במשה רבינו.
ר' נחום אש זצ"ל[5] כתב שיש מקור נאמן לדברי הרמב"ם מתוך מדרש. אך, ראשית יש להעיר שיש טעות סופר בדברי הרמב"ם ולא צריך להיות כתוב "ולא מחכמיהם", אלא צריך להיות כתוב "אלא מחכמיהם". כך מבואר בשו"ת מהר"ם אלשקר. ואכן, ברמב"ם מהודרת פרנקל מובא "אלא מחכמיהם". והביא ר' נחום אש את המדרש בלשון זו:
אמר ר"י חסידי אומות העולם שמענו שיש להם חלק לעוה"ב חכמי אומות העולם לא נתפרש לנו. איזה חסיד אומות העולם זה המקבל עליו שבע מצות מפני שהן כתובין בתורה, חכם אומות העולם זה העושה אותן מפני שקול דעתו.
עוד נראה לי, להסביר את היסוד לדברי הרמב"ם שצריכים לפעול מכוח ציווי של משה רבינו על פי דברי המלבי"ם[6]. אברהם אמר לאבימלך[7] (בראשית כ, יא): "ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת א-להים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". על כך כתב המלבי"ם:
הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נמוסים ישרים, והרגיל את עצמו במדות טובות על פי עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה הכל על פי עצת שכלו, בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאותו לעשות רע שתמיד יגבר שכלו על תאותו, כי בהפך עת תבער בו אש תאותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע, רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש, עד שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלהים, עת תמלא הנפש מיראת אלהים המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה אל כל מעשיו, אז גם עת יגבר עליו יצרו יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע… "והרגוני על דבר אשתי". לא אוכל לבטוח בם, שעת יראו אשה יפה ותבער בם אש התאוה, לא יוכלו לכבוש את יצרם ויהרגו אותי, אחר שלא יראו א-להים השכל לבדו ונמוסים השכליים לא יעמדו בפני זרועות התאוה.
למדים מדברי המלבי"ם את החשיבות לקיים את המצוות מכוח ציווי. כשמקיימים דברים על פי השכל, במקרה של תאוה גדולה, יש חשש שהתאוה תתגבר עליו ולא יעמוד נגד הפיתוי. רק יראת א-להים תשמור אותו בעת התאוה. הידיעה שיש בורא לעולם שמשגיח על מעשיו היא הערבון להישמר מהחטא. לפי הבנה זו, יש מקום לדון שאין צורך לקיים את הדברים מכוח ציווי משה רבינו, מספיק שיקיים מכוח ציווי נח וכיוצ"ב. לפי דברי ר' חזקיה די סילויה נראה שצריך לקיים דווקא מכוח ציווי משה רבינו.
נראה שגם בעל שו"ת "משנה הלכות"[8] הבין שצריך לקיים מכוח משה רבינו, ולכן סבר שכיום אין מאומות העולם שהן בגדר חסידי אומות העולם. כך גם נקטו עוד אחרונים[9].
אם נאמר שגם כשמקיים מכוח ציווי ממישהו אחר נחשב חסידי אומות העולם, הרי יש לדון לגבי נוצרי שמקיים ז' מצוות בני נח מכוח ציווי יש"ו. גם יש לדון לגבי הערבים שאולי חלקם מקיימים ז' מצוות מכוח ציווי של מוחמד.
נראה לי, שאפשר להבין מדברי בעל שו"ת "אפרקסתא דעניא"[10] שאין צורך דווקא בציווי של משה רבינו, צריך שיקיים מכוח ציווי ה':
ובספר שער הקדים (מר"א חזן ז"ל) באות ג' כתב על זה זה לשונו וככתב הרב ושב הכהן בסימן ל"ח בכונת הרמב"ם ז"ל וזה לשונו דכל זמן שלא קבל עליו לעשותן, אף על פי שעושה אותן, הרי הוא בכלל כל אומות העולם שכבר פסק להם דינם שאפילו מקיימים הם כאינו מצווה ועושה ולכן אינם בכלל חסידי אומות העולם. לכן צריך שיקבל אותן, וקבלה זו צריך שיהיה מחמת שצוה הקדוש ברוך הוא לעשותן, ואז יצא מכלל כל אומות העולם והוא הדין כמצוה ועושה ע"כ.
כך גם משמע מדברי עוד אחרונים[11]. נראה לי, שהסברא נותנת כדעות אלו, ואולי אפשר להסביר גם בדברי האחרונים האחרים כהבנה זו.
נביא גם את דברי הרב ראובן מרגליות זצ"ל[12] שנראה שנקט בגישה זו:
ואשר אמרו בבבלי עבודה זרה (ב, סוף ע"ב) "ראה ויתר גוים" שאין מקבלים שכר מצווה ועושה, הכוונה כאמרם בסוכה (נב, ע"א) שיצה"ר מניח אומות העולם ומתגרה בישראל, כי כל השבע מצות הנן מצות שכליות ולכן כל אלו שמקיימים אותם אך לאשר השכל מחייב אותם כך, אין להם כי אם שכר אינו מצווה ועושה כבכל מדה טובה גם מלבד השבע מצות. ראה לדוגמא בקדושין (לא, סוף ע"א) בדמה בן נתינה. אבל מי מהם שמאמין בתורה מן השמים ועושה מצוות שנצטווה בהן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא כשאר לא יגרע חלק הישראלי המקיים המצות שנצטווה עליהן מחלק הכהן כי יש לו מצוות יתירות, וכאשר לא יגרע חלק האשה הישראלית המקיימת המצוות שנצטוות בהם מחלק האיש אם כי מחויב עוד בהרבה מצות שהזמן גורם, כן גם לא יגרע חלק הנכרי המקיים מצותיו אם כי ימעט מספרם[13].
לסיום הדברים אביא מקור מעניין מ"משנת רבי אליעזר"[14]:
הפרש בין חסידי ישראל לחסידי אומות העולם. חסידי ישראל אינן נקראין חסידים עד שיעשו כל התורה, אבל חסידי אומות העולם, כיון שהן עושין שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן, הן וכל דקדוקיהן, הן נקראים חסידים. במה דברים אמורים, כשעושין אותן ואומרין, מכח שצוה אתנו אבינו נח מפי הגבורה אנו עושין, ואם עשו כן, הרי הן יירשו העולם הבא כישראל, ואף על פי שאינן משמרין את השבתות והמועדות, שהרי לא נצטוו עליהן. אבל אם עשו שבע מצוות ואמרו, מפי פלוני שמענו, או מדעת עצמן, שכך הדעת מכרעת, או ששיתפו שם ע"ז, אם עשו כל התורה כולה, אין לוקחין שכרן אלא בעולם הזה.
כאן מובא מקור נאמן לדברי הרמב"ם, ומתברר שכדי להיחשב חסיד אומות העולם, צריך לקיים מכוח ציווי מפי הגבורה. אך, מספיק מכוח שציוה נח מפי הגבורה[15].
[1] מובא בגמרא במסכת עבודה זרה סד, ע"ב.
[2] הלכות עבודה זרה י, ו; הלכות מאכלות אסורות יא, ז.
[3] יורה דעה קכד, ב.
[4] הלכות מלכים, סוף פרק ח.
[5] בעל ספר 'ציוני מהר"נ' שם.
[6] בפירושו לתורה, בראשית כ, יא.
[7] בראשית כ, יא.
[8] חלק טז, סימן קלג.
[9] הרב מאיר שמחה מדוינסק (ספר "אור שמח", הלכות איסורי ביאה יד, ז), מהרש"ם (בשו"ת שלו, חלק ה, סימן מא), בעל "משאת המלך" (סימן תקמח) והרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (שו"ת "דברי יציב", אורח חיים, סימן קט, אות ו).
[10] חלק ב, יורה דעה, סימן קט.
[11] עיין שו"ת "יד חנוך", סימן סב, אות ג; ספר "דברי ירמיהו", חידושים על הרמב"ם, הלכות עבודה זרה ב, ד.
[12] בספרו "טל תחיה", עמ' מו-מז, הוצאת בית מוריה.
[13] יש שיטה מיוחדת לראי"ה קוק זצ"ל בביאור דברי הרמב"ם, וכך כתב ('אגרות ראי"ה', כרך א, אגרת פט): "וחסידי אומות העולם, שכתב הרמב"ם שאם עשה אותם מהכרע הדעת אינו מחסידי אומות העולם… אלא מחכמיהם, דעתי נוטה, שכונת הרמב"ם היא שמעלת 'יש להם חלק לעולם הבא' היא מעלה ירודה מאד, אף על פי שהיא גם כן טובה גדולה, אבל כיון שאפילו רשעים ועמי הארץ שבישראל זוכין לה היא לפי ערך המעלות הרוחניות מעלה ירודה, והרמב"ם סובר שהמושכלות מצליחים את האדם הרבה עוד יותר מהצדק של ההנהגה, על כן סובר שהמדרגה של 'יש להם חלק לעולם הבא' היא מעלה של חסידי אומות העולם דוקא, שלא גברו במושכלות, כי אם קבלו האמונה בתמימות רגשי לבב, והתנהגו בדרך ישרה על ידי מה שקבלו שהמצות שלהם ניתנו כך על פי ה', אבל מי שעל ידי הכרע הדעת זכה להשיג ז' מצוות בני נח הוא באמת חכם לב ומלא תבונה, הוא נחשב מחכמיהם, שמעלת החכמה היא גדולה מאד, ואין צריך לומר שיש לו חלק לעוה"ב, כי אם הוא עומד במדרגה קדושה, שצריכה להתפרש במבטא יותר מהלשון של 'יש לו חלק לעולם הבא'. וגם אם יהיו דברי הרמב"ם כפשוטם אין בהם זרות אם נאמר, כי מדת 'עולם הבא' שהוא מדבר עליה בספרו, היא אותה המדה המיוחדת שהיתרון האלקי שיש לתורתנו הקדושה היא מקנה למקיימיה, ויש מעלות אחרות שכל דבר יכול להקנות, אבל אין זה נקרא בשם עולם הבא, ובאותו היתרון הוא בא מכחה של תורה, ומסתגל למי שמקבלה בקדושת אמונתה, ואין זה שולל כלל מעלות אחרות מצויירות לכל פילוסופיה כדרכה".
לפי ביאורו הראשון של הראי"ה קוק, דברי הרמב"ם הפוכים מהבנת כל האחרונים שהוזכרו לעיל. לפיו, הרמב"ם סבר שדווקא זה שמקיים את המצוות מתוך הכרע הדעת הוא בעל מעלה יותר עליונה, והמעלה של "יש לו חלק לעולם הבא" היא מעלה פחותה. לפי ביאורו השני, הרמב"ם סבר שאכן זה שמקיים מהכרע הדעת הוא בעל מעלה פחותה, אבל גם הוא זוכה לאיזו מעלה לאחר המיתה. לעניות דעתי, הפירוש הראשון קשה ביותר בדעת הרמב"ם, אין זה במשמעות לשונו. הרמב"ם כתב בפירוש שזה שמקיים מהכרע הדעת הוא אינו גר תושב, ואם כן, בוודאי הוא בעל מעלה פחותה. גם מכלל לשונו מתבאר נקודת הדגש שהוא בעל מעלה פחותה. אולם, יחד עם זאת, בוודאי אפשר לצרף את דבריו להבנה שאין צורך בקיום המצוות מכוח ציווי משה רבינו, ומספיק שיקיימם מכוח ציווי ה' או נביא בשם ה'. שאפילו אם נאמר שהרמב"ם לא סבר כך, בכל זאת, יש מקום לסברא זו.
[14] פרשה ו, המתחיל בעמוד 109.
[15] החוקר הלל גרשום ענלאו הוציא לאור, בניו יורק בשנת תרצ"ד, את המדרש 'משנת רבי אליעזר' מכת"י. הוא כולל עשרים פרשיות, בתחילתו הברייתא של ל"ב מידות של ר' אליעזר ב"ר יוסי הגלילי עם הסברים, ואח"כ מדרשי אגדה. לאחר זמן מצאתי שהרב חיים קנייבסקי שליט"א (בספרו "קרית מלך" על הרמב"ם, הלכות מלכים ח, יא) ציין למשנת ר' אליעזר כמקור לדברי הרמב"ם.