מבוא

במאמר הבא ברצוני לדון בשאלת אמירת הלכה בשם רב מסויים כשידוע שרב זה לא אמר הלכה זו. דהיינו, במקרה שאחד יודע שכך ההלכה אבל אם יגיד את ההלכה משמו לא יקבלו את דבריו ולכן רוצה לאמרו בשם רב מסויים שידוע כתלמיד חכם גדול ואם יאמר את ההלכה משמו, בוודאי הציבור יקבלו את הדברים.

השאלה הזו מתחלקת למספר חלקים:

• יש לדון בנוגע לגדרי איסור שקר.
• אפילו אם נאמר שאין איסור לשקר באופן הזה, יש לנו לדון האם הדבר מותר? דהיינו אפילו אם אין בכך איסור לשקר, אסור לתלות דברים בשם אחד שלא אמר את הדברים.
• אפילו אם נאמר שאין כאן איסור, האם הדבר ראוי?

 

גדרי איסור שקר

1. עיין בפסוקים:

לפני שנתחיל בעיון בדברי הגמרא נפנה לעיון בפסוקי התורה. היכן כתוב איסור שקר?

יש מספר פסוקים שבהם נאמר איסור שקר. עלינו לעיין בפסוקים אלו לא רק עיון מקומי על הפסוק, אלא עיון כללי על הנושא שבו הובא הפסוק.

א. כתוב בספר שמות (כ, יג):

לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

מדובר על עדות שקר.

 

ב. כתוב בספר שמות (כג, ו-ח):

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע: וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים:

מתוך הנושא נראה שמדובר על דיין שמשקר בדינו. כלומר, שלא ישקר בדין ויעוות את הדין שיהרוג את מי שאינו חייב מיתה.

ג. כתוב בספר ויקרא (ה, כא-כו):

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּידֹוָד וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ: אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה: וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא: אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ: וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַידֹוָד אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְדֹוָד וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ:

מדובר על איסור שקר בעניין ממון. כלומר, הוא משקר ואינו מחזיר את הממון ששייך לחברו. לאחר ששיקר [כיחש] בעמיתו, אז הוא גם הגיע להישבע לשקר. אם נשבע לשקר, אז חייב אשם מעילות.

ד. כתוב בספר ויקרא (יט, יא):

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי יְדֹוָד:

גם כאן מדובר באיסור שקר לחברו, שמרמה אותו. נראה שמדובר על עניין ממוני שמשקר אותו ובכך לוקח ממנו כסף. זה בא בהמשך לעניין הגניבה. וגם כאן יש איסור שבועה לשקר.

נראה להסביר שהטעם שעיקר איסור לשקר נאמר דווקא בבית דין, כיון שבית דין הוא המקום שצריך להוציא את הדין לאמיתו. צריך לגלות את האמת, לכן בוודאי שם יש להתרחק בתכלית הריחוק מהשקר. אפשר להוסיף ולומר שכיון שהקב"ה נמצא בבית דין, כפי שנאמר "א-להים נצב בעדת אל" (תהילים פב, א). וחותמו של הקב"ה הוא אמת, לכן אי אפשר שתשכון שקר בבית דין.

 

2. עיון בדברי הגמרא:

יש מספר סוגיות שאנחנו צריכים לעיין בהן כדי להגיע להבנה נכונה בנוגע לאיסור שקר.

א. מובא בגמרא במסכת בבא מציעא (כג, ע"ב-כד, ע"א):

אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין. היכי דמי? אי אית בהו סימן – כי לא שבעתן העין מאי הוי? אי דלית בהו סימן – כי שבעתן העין מאי הוי? – לעולם דלית בהו סימן, נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. שבעתן העין – קים ליה בגוייהו, ומהדרינן ליה. כי לא שבעתן העין – לא קים ליה בגוייהו, ולא מהדרינן ליה. דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא. מאי נפקא מינה? – אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא. אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת – מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני – לא מהדרינן ליה.

מבואר מדברי הגמרא שלתלמיד חכם משיבים אבידה על ידי טביעות עין. כדי לחשב תלמיד חכם שמשיבים לו על ידי טביעות עין צריך שלא ישנה בדיבורו חוץ מבשלשה דברים: 1. במסכת – שואלים אותו אם למד מסכת מסוימת, אומר שלא למד. 2. בפוריא – שואלים אותו אם ישן על מטה הזו, ויש שם טומאת קרי. הוא אומר שלא ישן על המיטה. 3. באושפיזא – שואלים אותו על אושפיזו אם קיבלו בסבר פנים ופות, ואם יאמר שקיבלו בסבר פנים יפות, כולם יבואו עליו ויטרחו אותו יתר המידה. לכן, הוא יכול שלא לספר אצל מי התארח.

יש לשאול מדוע יסוד האמת הוא יסוד שמאבחן את התלמיד חכם לעניין החזרת אבידה על ידי טביעות עין?

הסיבה שלא משיבים אבידה לסתם אדם על ידי טביעות עין, כיון שסתם אדם יכול לומר שהחפץ הוא שלו, אפילו שיש לו רק סבירות של 90 אחוז. דהיינו, הוא לא בטוח במאה אחוז שהחפץ שלו, אך הוא "די בטוח", גם על "די בטוח" הוא יכול לומר שהחפץ הוא שלו. תלמיד חכם רק יאמר שהחפץ הוא שלו, אם בטוח במאה אחוז. מידה זו בנויה על מידת האמת. כיון שהתלמיד חכם הוא איש אמת, אז הוא אומר רק דברים שבטוח בהם במאה אחוז.

מדברי הגמרא למדים שאין לשנות מהאמת. אולם, יש מקום להוכיח שדווקא תלמיד חכם מקפיד שלא לשנות את האמת. שאר אנשים לא מקפידים על כך, ולכן יש להוכיח שאין איסור לשקר. שהרי אם יש איסור סתם כך לשקר, איך יכול להיות ששאר אנשים לא מקפידים על כך? הרי אפילו אם אינו תלמיד חכם, בוודאי ישמור תורה ומצוות.

ב. מובא בגמרא במסכת יבמות (סה, ע"ב):

וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: 'אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' '. ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו' '. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: 'ואדוני זקן', ולבסוף כתיב: 'ואני זקנתי'.

מבואר בגמרא שיש היתר לשנות מפני השלום. דהיינו, מותר לשקר מפני השלום. השאלה היא, מדוע מותר לשקר מפני השלום? מתוך דברי הגמרא יש ללמוד שסתם כך אסור לשקר. וכאן אינו מדובר על שקר בדברי משפט, אלא סתם שקר, ובכל זאת, הדבר אסור.

אך, יש לומר שאין מכאן ראיה שיש איסור דאורייתא לשקר. אפשר לומר שאין איסור דאורייתא, אבל אין זה ראוי ונכון לשקר. דהיינו, מדובר על מידה רעה, אך היא לא תמנה כמצוַת עשה דאורייתא.

ג. מובא בגמרא במסכת כתובות (טז, ע"ב-יז, ע"א):

תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: 'מדבר שקר תרחק'! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

בסוגיא זו יש לעלות מספר שאלות:

1. מהי המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל?
2. מהי כוונת בית שמאי שהאדם אומר כלה כמות שהיא? וכי הוא מבזה אותה, אם היא חגרת או סומא, אומר שהיא אשה אינה יפה וכיוצ"ב? וכי אמירת האמת כל כך חשובה שאפילו משום בזיון אדם, הוא אינו משקר? הרי הובא לעיל שמשנים את הדיבור מפני השלום, ולא הובאה מחלוקת בעניין.

מתוך דברי הגמרא אפשר ללמוד שבית הלל מודים שסתם כך אסור לשקר, אלא כאן לא נחשב כשקר. אם כן, יש ללמוד שיש איסור לשקר. אלא, אין מכאן ראיה גמורה שיש איסור דאורייתא. על אף לשונם של בית שמאי: "והתורה אמרה מדבר שקר תרחק", אין כוונת הדברים שיש איסור מדאורייתא לשקר. אלא, כוונת הדברים שמוזכר בתורה איסור שקר. מתוך כך אנחנו למדים שלא ראוי לשקר גם במקרה רגיל. הרי כבר ציינתי שהפסוק שהובא לעיל אינו מדבר לעניין סתם לשקר לחברו, אלא מדובר שהדיין משקר.

ד. מובא בגמרא במסכת בבא מציעא (מט, ע"א):

דאיתמר; דברים, רב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה. – מיתיבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מה תלמוד לומר הין צדק? והלא הין בכלל איפה היה? אלא לומר לך: שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק! – אמר אביי: ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב…. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו מתנה אני נותן לך – יכול לחזור בו. – יכול, פשיטא! – אלא: מותר לחזור בו. – אמר רב פפא; ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת, דסמכא דעתייהו.

כאן מובאת מחלוקת בין רב לר' יוחנן האם אסור לאדם לחזור בו כשאומר שיקנה איזה חפץ? דהיינו, היו רק דיבורים בלי מעות. לדעת ר' יוחנן, אסור לחזור בו. לדעת רב, מותר לחזור בו. גם ר' יוחנן מודה שבמקרה שאחד הבטיח לתת למישהו דבר מסויים וזה שהבטיחו לו לא סמך על דברי המבטיח, הרי המבטיח יכול לחזור מדבריו. הוא אינו בגדר מחוסר אמנה. יחד עִם זאת, מבואר שלכו"ע אסור שידבר אחד בפה ואחד בלב. דהיינו, גם רב מודה לעניין זה. במקרה של מחוסר אמנה, האדם לא שיקר באותה שעה. בשעה שאמר את דבריו הוא אכן התכוין לקנות את החפץ, רק לאחר מכן התחרט. במקרה שמדבר אחד בפה ואחד בלב, מתחילה הוא שיקר ולא התכוין לדיבורו. דין זה שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב נלמד מתוך פסוק. אלא, יש מקום לומר שמדובר באסמכתא בעלמא, לכן אי אפשר ללמוד שיש חיוב מדאורייתא לדבר אמת.

אלא, מתוך דברי הגמרא אפשר ללמוד את חשיבות האמת, וחשיבות קיום דבריו. אדם צריך להתייחס לדיבורו כמו מעשיו. אין אדם דובר דבר שאין בכוונתו לקיימו. לדיבורים יש משמעות.

ה. מובא בגמרא במסכת שבועות (ל, ע"ב-לא, ע"א):

ת"ר: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'. ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? ת"ל: 'מדבר שקר תרחק'. מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'. מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'. (סימן: תלת"א תלמי"ד ותל"ת בעל"י חו"ב סמרטו"ט שומ"ע ומטעי"ם) מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'. מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי? ת"ל: 'מדבר שקר תרחק'. מנין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'. האי מדבר שקר תרחק נפקא? הא ודאי שקורי קא משקר, ורחמנא אמר: 'לא תענה ברעך עד שקר'! אלא כגון דאמר ליה: ודאי חד סהדא אית לי, ותא אתה קום התם ולא תימא ולא מידי, דהא לא מפקת מפומך שקרא, אפי' הכי אסור, משום שנאמר: 'מדבר שקר תרחק'. מנין לנושה בחבירו מנה, שלא יאמר: אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'. מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר: אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'. מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלוקו? ת"ל: 'מדבר שקר תרחק'. מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך? ת"ל: 'מדבר שקר תרחק'. כי הוו אתו לקמיה דרבא בר רב הונא, אמר להו: שלופו פוזמוקייכו וחותו לדינא. מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין (חבירו) קודם שיבא בעל דין חבירו? ת"ל: 'מדבר שקר תרחק'. מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו? ת"ל: 'מדבר שקר תרחק'.

כאן מובאת רשימה ארוכה של דינים שנלמדים מהפסוק "מדבר שקר תרחק". בוודאי יש מקום לומר שכל הלימודים הם רק אסמכתא בעלמא ואין כאן איסור דאורייתא. יתירה מכך, אם נשים לב האיסורים נאמרים לעניין דיינים ועדים. גם לגבי הבעלי דין נאמרים מספר דברים, אך הדברים נאמרים לעניין שמשקר בענייני תביעה וממון ומדובר על שקר בפני בית דין. אם כן, אין מכאן ראיה שיש איסור לשקר סתם כך מחוץ לבית דין.

ו. מובא בגמרא במסכת חולין (צג, ע"ב-צד, ע"א):

משנה: שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכה, מפני שמקומו ניכר. גמרא: שלמה – אין, חתוכה – לא; במאי עסקינן? אילימא במקום שאין מכריזין – חתוכה נמי לישדר ליה, דהא לא אתו למזבן מיניה! אלא במקום שמכריזין, שלימה נמי לא לישדר ליה, דחתיך ליה ומזבין ליה! אי בעית אימא: במקום שמכריזין ואי בעית אימא: במקום שאין מכריזין; איבעית אימא במקום שמכריזין: חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע, ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין: גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר, ואי בעית אימא: משום דקא גניב ליה לדעתיה, דאמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים.

בסוגיא זו אנחנו למדים על איסור גניבת דעת. כלומר, יש איסור לגרום לאדם לחשוב שהתכוונת לעשות לו טובה, ובאמת לא התכוונת לעשות לו טובה. בוודאי גם כאן יש יסוד של שקר, רמאות. אלא, אין מכאן ראיה שיש איסור דאורייתא. יכול להיות שהדבר אסור מדרבנן וכיוצ"ב.

ז. מובא בגמרא במסכת שבת (לא, ע"א):

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו' ' – אמונת – זה סדר זרעים, עתיך – זה סדר מועד, חסן – זה סדר נשים, ישועות – זה סדר נזיקין, חכמת – זה סדר קדשים, ודעת – זה סדר טהרות. ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו. אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו – אין, אי לא – לא.

מאידך, מובא בגמרא במסכת סנהדרין (ז, ע"א):

דאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה, שנאמר 'פוטר מים ראשית מדון'.

ראשונים ואחרונים התקשו בשאלה שנראה שהגמרות סותרות זו את זו. הרי בגמרא במסכת שבת נאמר שנשאל האדם תחילה אם נשא ונתן באמונה. אבל, מדברי הגמרא במסכת סנהדרין מתבאר לנו שהאדם נידון תחילה על דברי תורה.

נלענ"ד, שיישוב הסתירה הוא באופן הבא: שואלים את האדם בתחילה אם הוא נשא ונתן באמונה, כלומר אם הוא איש אמיתי. רק לאחר שאנחנו שואלים אותו אם הוא איש אמיתי אפשר לשאול אותו על דברי תורה. אדם שאינו איש אמת, עדיף שימעט בלימוד תורה. הוא יכול לעוות את התורה. לכן, רק לאחר שאנחנו יודעים שהוא איש אמת, אפשר לדון אותו על הלימוד תורה.

 

עיון בדברי הראשונים

לא אוכל לעיין בדברי הראשונים והאחרונים בכל הסוגיות השונות. לכן, רק אביא במקצת מדברי הראשונים והאחרונים בנוגע לאיסור לשקר.

הרמב"ם, בכל ספר המצוות לא מנה כאיסור דאורייתא לשקר מחוץ לבית דין. דהיינו, בכל המקומות שדן בנוגע לאיסור לשקר מדובר בשקר של דיינים ובפני בית דין.

בלא תעשה רפ"א הוא הביא את האיסור "מדבר שקר תרחק" בנוגע לדיין ששומע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני חברו. בלא תעשה רמ"ט הוא מנה איסור שבועה לשקר. בלא תעשה רפ"ה הוא מנה איסור עדות שקר.

הרמב"ם בספר משנה תורה דיבר על איסור לשקר וכיוצ"ב. אך, מדבריו אי אפשר ללמוד שיש איסור דאורייתא. הרמב"ם (הלכות דעות ב, ו) כתב:

אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי, כיצד לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו, ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות.

עוד כתב הרמב"ם בהלכות מכירה (יח, א):

אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל שוים בדבר זה, היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור.

כל זה נאמר לעניין איסור גניבת דעת הבריות. שיסוד הדברים בנוי על איסור לשקר.

גם פה אין שום הוכחה שיש איסור דאורייתא, ודוקא נראה שיש כאן רק איסור דרבנן. כיון שבתחילת הלכות מכירה כשהוא כותב את המצוות שמוזכרות בהלכות מכירה אין הוא מזכיר איסור גניבת דעת, אם כן משמע שאין בזה איסור דאורייתא.

גם בעל ספר "החינוך" הלך בדרכו של הרמב"ם ולא מנה כמצוַת עשה דאורייתא איסור לשקר מחוץ לבית דין. דהיינו, איסור שקר סתם. יש איסור שקר דווקא כשזה בבית דין ושבועה.

במצוה ע"ד הוא מנה כמצוה שהדיין לא ישמע טענת אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דין חיברו מכוח הלאו "לא תשא שמע שוא". וגם הביא שיש אזהרה לבעל דין שלא יטען את טענותיו לדיין שלא בפני בעל דינו, והביא את הפסוק "מדבר שקר תרחק" שמשם לומדים איסור זה.

במצוה ל"ז הוא מנה כמצוה איסור עדות שקר. ובמצוה רכ"ו מנה כמצוה איסור שבועת שקר.

אבל, בניגוד לדברי ראשונים אלו יש לציין לראשונים אחרים שמדבריהם יש ללמוד שיש איסור דאורייתא לשקר גם מחוץ לבית דין.

בעל ספר "יראים" (מצוה רלה) כתב:

'מדבר שקר תרחק'. צוה יוצרינו בפ' ואלה המשפטים 'מדבר שקר תרחק' חייב להתרחק אבל שקר שיוכל לידי חברו וצריך לתת לב בזה הענין שיוכל לבוא שקרו לידי היזק. ומקצת פירשו רז"ל בשבועות פ' שבועת העדות [ל' ב'] דתנו רבנן מניין לדיין שלא יעשה סיניגוריא לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק מניין לדיין שלא יושיב בור לפניו ת"ל מדבר שקר תרחק (מניין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק) מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק. מניין לדיין שיודע בדין מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידין אותו אחייבנו והקולר יהא תלוי בצואר עדים ת"ל מדבר שקר [תרחק] וטובא איכא התם ומקצתן כתבתי. וכל יראי ה' יתנו לב להתרחק שיוכל לבא לידי רעה. ואם יאמר לא חשבתי שיבא הדבר לרעה דבר המסור ללב לכך נאמר 'ויראת מאלהיך'. אבל שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר דכתיב 'מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע'. והא דתניא בכתובות פ"ב [ט"ז ב'] כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומר כמות שהיא וב"ה אומר כלה נאה וחסודה (אמר להן ב"ש אלא מעתה מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנה בעיניו או יגנינה בעיניו הוי אומר ישבחנה בעיניו) אמרו ב"ש לדבריכם הרי שהיתה חגרת או סומא היאך יאמר כלה נאה וחסודה והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק' ההיא יש בו רעה לבריות כדברי ב"ש שנראה כגונב דעת הבעל.

אם כן, לפי בעל ספר "יראים", יש איסור לשקר, אבל דווקא כשמביא על ידי השקר נזק לאחר. סתם לשקר בלי גרימת נזק לאחר אין בכך איסור. הוא הסביר שגם במקרה של הכלה מדובר שבשקרו גורם נזק לחתן, שנראה שגונב דעת הבעל.

לא מובן לי, מה הנזק והרעה שגורם לבעל?

בעל ספר "יראים" (מצוה קכד) מנה איסור גניבת דעת. אולם, הדברים נכללים בתור איסור "לא תגנובו". ויש איסור אפילו לגנוב דעת עכו"ם.

גם הרשב"ץ (ספר "זוהר הרקיע", אות נט) הלך בדרך זו, אבל הוסיף וכתב:

'ומוצא שפתים' כבר כתבתי שהרמב"ן ז"ל עשאה מצוה בנדרי הדיוט והרז"ל כלל אותה בנדרי גבוה… ואפילו בלא נדר נראה לי שיש מצוַת עשה והיא 'מדבר שקר תרחק' והרבה דרשות בו במסכת שבועות.. וכן במכילתא והאיך אפשר שלא יכנס זה במנין המצות ועוד היאך אפשר שלא תהיה לנו מצות עשה בדיבור אמת ובמסכת דרך ארץ ובפרק ב' מכתובות אמרו להם בית שמאי לבית הלל… וכן מצאתי קצת המונים המצות שהכניסוה במנין המצות ונכפל בזה הצווי באמרו 'והין צדק' ואיתא בפרק הזהב… ורש"י בפרק גט פשוט (בבא בתרא קעד, ע"א) פריעת בעל חוב מצוה הוא מפני זה העשה וכבר הקשו עליו שזה העשה כבר פרשהו שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב אבל העשה המפורש בפריעת בעל חוב הוא 'והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה' מצוה עשה וזה אינו אסמכתא… ויהיה הין צדק נמנה אחד עם 'מדבר שקר תרחק'.

מבואר מדבריו בפירוש שיש איסור לשקר. הדבר נמנה כמצוַת עשה, כיון שלא נאמר בתורה לא תעשה, אלא בתור עשה – "תרחק".

יש להעיר מדברי רבינו יונה (מסכת אבות, סוף פרק א) שכתב:

רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם קיים – על הדין. שידון דין אמת לאמתו. ועל האמת שיש לאדם ללכת בדרכי התשובה שהוא אמת ותורתו אמת והולך בדרכי הקדוש ברוך הוא אמת ג"כ ילך באותו הדרך שנאמר והלכת בדרכיו ואמרו חז"ל שאפילו ספור דברים בעלמא אין לו לאדם לשקר כההוא עובדא דבריה דרב וכו' אמר ליה מעלה אמך א"ל אנא הוא דהפיכנא לה א"ל היינו דאמרי אינשי דנפיק ממך טעמא ילפך ואת לא תעבד משום שנא' [ירמיה ט' ד'] למדו לשונם דבר שקר כי האדם המרגיל לשונו לדבר שקר בדבר שאין בה לא הפסד ולא תועלת גם כי יבא לדבר דברים של עיקר לא יוכל לומר האמת כי פיהו המדבר וההרגל שולט עליו:

לפיו, אסור לשקר אפילו בסיפור דברים בעלמא שאינו גורם היזק לחברו. אבל, אין האיסור מכוח "מדבר שקר תרחק", אלא מכוח המצוה של הליכה בדרכי הקב"ה. הקב"ה הוא אמת, לכן יש ללכת בדרכיו וכל דיבורו של האדם צריך להיות אמת.

אם כן, עלינו לחזור לנסות להבין את דעת הרמב"ם ובעל ספר "החינוך" מדוע הם סברו שאין איסור מדאורייתא לשקר? ראשית נעיר ונאמר שגם הרמב"ם ובעל ספר "החינוך" יכולים להודות לדברי ר' יונה ולסבור שיש איסור דאורייתא לשקר מכוח המצוה של הליכה בדרכיו. אלא, לא מדובר באיסור עצמי אלא הוא נכלל במצוה אחרת.

בנוגע לעצם האיסור "מדבר שקר תרחק", הרמב"ם ובעל ספר "החינוך" הבינו שהאיסור הוא רק בתוך בית דין וקשור לענייני תביעות בבית דין. אבל, סתם כך לספר דברי שקר אין איסור. כנראה הם יסבירו את דברי הגמרא במסכת כתובות שאין כאן איסור דאורייתא, אלא רק איסור דרבנן וכיוצ"ב.

נראה להוסיף על כך ולומר שגם הם סברו שאסור לשקר, אבל אין זה נלמד מכוח פסוק מפורש, אלא נלמד מהלך הרוח של התורה ושל הנביאים. כלומר, בדברי התנ"ך אנחנו מוצאים שהקב"ה שונא שקר, לכן בוודאי רצון ה' שלא נדבר דברי שקר. זו הסיבה שיש איסור לשקר. כשבית שמאי אמרו שאסור לשקר מכוח הציווי "מדבר שקר תרחק", הם הסמיכו את האיסור לפסוק זה, אבל אין כוונתם שזה מקור האיסור. משם למדים את היסוד שאין לשקר.

יש יסוד שמתבאר מתוך מספר סוגיות שיש חיוב מכוח רצון ה'. דהיינו, הדברים אינם מובאים בתור ציווי מפורש, אך הם נלמדים מכוח פסוקים בתורה. כגון, חיוב חינוך ילדיו. שאין ציווי מפורש לחנך את בנו. יש ציווי ללמדו תורה "ושננתם לבניך וכו' ". אך אין שום פסוק ששם נאמר שיש ציווי לחנך את הילד. אפשר ללמדו תורה, בלי לחנכו. אלא, יש להסביר שהחיוב לחנך את הילד, נלמד מכוח פסוקים וסיפורי התורה, שמתוכם מתגלה רצונו של ה'. כמו כן, יש שטענו שהרמב"ם לא מנה בתוך תרי"ג המצוות את מצות יישוב הארץ. נראה שאפשר להסביר שאין כאן מצוה דאורייתא, כיון שאין ציווי מפורש על כך. אך, בוודאי כך רצון ה', שכך מתגלה מכל התנ"ך. הקב"ה רוצה שנבוא לארצנו ונתיישב בה. הקב"ה נתן את ארץ ישראל לעַם ישראל. אך, אין כאן ציווי מפורש ולכן לא נמנה בתוך תרי"ג המצוות.

בהמשך לכך, אפשר להסביר שכך גם הדבר לגבי איסור לשקר ובנוגע למידות רבות. דהיינו, לא נמנו המידות הרעות בתוך תרי"ג המצוות. הרמב"ם לא מנה כאיסור דאורייתא איסור קנאה. אלא, יש להסביר שעל אף שהדברים לא נאמרו בתור ציווי, בוודאי רצון ה' שננהג במידות טובות. מתוך התורה מתגלה לנו שרצון ה' שנתנהג במידות טובות ונרחיק מעצמנו את מידות הרעות.

בדברי הנביאים רואים הדגשה יתירה על מידת האמת, והתקשרותה עִם המשפט והצדק. הנביאים נלחמו נגד השקריות, נגד אי משפט הצדק וכו'.

1. ישעיה י, כ: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל יְקֹוָק קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת".
2. ישעיה טז, ה: "וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק".
3. ישעיה מח, א: "שִׁמְעוּ זֹאת בֵּית יַעֲקֹב הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וּמִמֵּי יְהוּדָה יָצָאוּ הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם יְקֹוָק וּבֵ-אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה".
4. ישעיה נט, יג-טו: "פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּיקֹוָק וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱ-לֹהֵינוּ דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר: וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא: וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְקֹוָק וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט".
5. ירמיה ב, כא: "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה".
6. ירמיה ט, ד: "וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ".
7. יחזקאל יח, ח-ט: "בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִיש: בחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אדנות ה'".
8. הושע ד, א: "שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַיקֹוָק עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱ-לֹהִים בָּאָרֶץ".

 

אמירת דבר הלכה בשם רב שלא אמרה

1. עיון בדברי הגמרא:

ראשית נציג את הסוגיות השונות שמתוכם לכאורה, יש ללמוד שיש היתר לומר דבר הלכה בשם רב מסויים כשיודע שהרב הזה לא אמר הלכה זו.

א. מובא בגמרא במסכת בבא מציעא (ח, ע"ב):

היכי דמי? אילימא רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה – מנהיג לחודיה מי איכא מאן דאמר לא קני? אלא אי איכא למימר דלא קני – רכוב הוא דאיכא למימר. אלא, רכוב במקום מנהיג איבעיא ליה, מאי? רכוב עדיף – דהא תפיס בה, או דלמא מנהיג עדיף – דאזלא מחמתיה. אמר רב יוסף, אמר לי רב יהודה: נחזי אנן. דתנן: המנהיג סופג את הארבעים, והיושב בקרון סופג את הארבעים, רבי מאיר פוטר את היושב בקרון. ומדאפיך שמואל ותני: וחכמים פוטרין את היושב בקרון, שמע מינה: רכוב לחודיה לא קני, וכל שכן רכוב במקום מנהיג.

רש"י (שם) כתב:

ומדאפיך שמואל כו' – שמע מינה סבירא לשמואל רכוב לאו מידי מעשה עביד, ומשום דיחיד ורבים הלכה כרבים – אפכה למתניתין לאוקמא פטורא כרבנן.

כאן אנחנו מוצאים ששמואל מהפך את הדעות כדי שתהיה הלכה בצורה מסויימת. דהיינו, יש מחלוקת בין ר' מאיר לרבנן בהלכה מסויימת, ושמואל סבר שבדין זה הלכה כדעת ר' מאיר. אך, אם יעמיד את הדברים כדעת ר' מאיר לא יקבלו את ההלכה, לכן הוא אמר את ההלכה בשם רבנן.

אלא, נלענ"ד, שאפשר לדחות ראיה זו ולהסביר שאין כוונת הדברים ששמואל ידע שר' מאיר אמר כך וחכמים אמרו כך. שמואל ידע מהי ההלכה, והוא ראה ברייתא זו, והוא סבר שבוודאי יש שיבוש בברייתא. אי אפשר לומר שרבנן סברו כפי שמבואר בברייתא, כיון שדבר זה הוא בניגוד להלכה. לשמואל יש מסורת הלכתית, ולכן הוא מתקן את הברייתא על פי המסורת שלו. לא מדובר שהוא ידע בוודאות שלא כך אמרו חכמים ועל אף זאת הוא שינה את הדברים כדי שיתאימו לדבריו.

ב. מובא בגמרא במסכת שבת (קטו, ע"א):

(ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: יום כיפורים שחל להיות בחול) – מפצעין באגוזים, ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. דבי רב יהודה מקנבי כרבא, דבי רבה גרדי קארי. כיון דחזא דהוו קא מחרפי, אמר להו: אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסיר.

רש"י (שם) הסביר:

כיון דחזי דהוי קא מחרפי – מקדימין לפני המנחה, דהשתא לאו עגמת נפש הוא. אמר להו – לאינשי ביתיה. אתא איגרתא ממערבא כו' – כי היכי דלקבלו מיניה.

רבה ראה שבני ביתו אינם נוהגים כשורה וכהלכה, ולכן אמר הלכה בשם ר' יוחנן שהלכה זו לא אמרה ר' יוחנן. הוא אמר את הדברים כדי שיקבלו ממנו. אם כן, כאן מבואר שאפשר לומר הלכה בשם רב מסויים כשיודע שרק על ידי כך יקבלו את הדברים ועל אף שרב זה לא אמר את הדברים.

אלא, גם כאן לא מדובר שהוא משנה את האמת. דהיינו, לא מדובר שיודע שהרב אמר דבר אחד ואומר בשמו דבר אחר. יש להסביר שרבה ידע את כוונת ר' יוחנן וידע שבוודאי כך סבר ר' יוחנן, לכן אמר את הדברים בשם ר' יוחנן על אף שלא שמע את הדברים מר' יוחנן. אם ידע שר' יוחנן לא סבר כך, בוודאי לא היה תולה בו דברים שלא סבר אותם. אך, במקרה שיודע בוודאות שכך ר' יוחנן סבור על אף שלא שמע את הדברים בצורה מפורשת, אפשר לתלות בו ולומר שכך הוא סבר.

ג. מובא בגמרא במסכת פסחים (כז, ע"א):

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: תנור שהסיקו בקליפי ערלה, או בקשין של כלאי הכרם, חדש – יותץ, ישן – יוצן. אפה בו את הפת, רבי אומר: הפת מותרת, וחכמים אומרים: הפת אסורה. והתניא איפכא! – שמואל איפכא תני. ואיבעית אימא: בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו, ולא מחביריו, ובהא – אפילו מחביריו. וסבר: אתנייה איפכא, כי היכי דניקום רבנן לאיסורא.

רש"י (שם) הסביר:

איפכא תני לה – להא ברייתא דלעיל, ואיפכא אתנייה. ואי בעית אימא – שמואל נמי הכי אתנייה, ואית ליה דרבי אסר ורבנן שרו, ואיהו הפך לה, כדי שלא ילכו בני אדם אחר רבים להתיר, דבעלמא, במחלוקות אחרות שנחלקו רבים על רבי – סבירא ליה לשמואל דאף על גב דהלכה כרבי מחבירו במקום יחיד, אין הלכה כמותו מחביריו, כלומר במקום רבים, ובהא סבירא ליה דהלכה כמותו, ואף על גב דרבים פליגי עליה. אפכה ואתנייה – אפכנה ואשנינה, כי היכי דתיקו הא מילתא דאיסורא בשם רבנן, ויעשו בני אדם כמותן שהכל הולכין אחרי רבים, שאם אני אומר הלכה כרבי שהוא יחיד – לא יאמינו לי.

כאן מתבאר לנו ששמואל ידע שאכן, רבנן חלקו על רבי יהודה הנשיא ובכל זאת שינה את השמות כדי שהדברים יתאימו עם ההלכה שהיתה ידועה לו. דהיינו, כדי שיעשו בני אדם כפי ההלכה שהוא חשב שיש להם לנהוג כמותה.

אלא, גם בנוגע לראיה זו יש מקום להשיב ולומר, ששמואל לא אמר הלכה בשם אדם שלא אמר הלכה זו. דהיינו, הוא אמר את הדברים בשם רבנן. יש לומר שכיון שכך הלכה, אז הרי בעצם אלו דברי רבנן. דהיינו, שמואל ידע שכך היא המסורת וכך נתקבלו הדברים על ידי חכמי ישראל. חכמי ישראל קיבלו שהלכה כדעת רבי יהודה הנשיא. על אף שבדרך כלל הלכה כרבנן נגד רבי יהודה הנשיא, כנראה היתה להם מסורת שדעת רבי יהודה הנשיא אינה דעה יחידאית והיא התקבלה להלכה. לכן, יש כאן בעצם דעת רבים. אולם, יש עדיין קושי שהרי עכשיו תלה בדברי רבי יהודה הנשיא דברים שלא אמרם. דהיינו, הוא הפך את הדעות ובכך גרם שיחשבו שרבי יהודה הנשיא הוא המתיר ובניגוד לאמת שהוא האוסר. אלא, יש לומר שגם רבי יהודה הנשיא היה רוצה בכך, כיון שהיה רוצה שיעשו את ההלכה. אין לו חשיבות בדעתו העצמית, אלא הוא רוצה שיקיימו את ההלכה.

בהקשר לכך נציין לדברי בעל ספר "חסידים" (סימן תתקעז):

אדם ששומע טעם טוב או קושיא טובה או תירוץ טוב ממין או ממומר או מאדם שמחטיא את הרבים אל יאמר דבר משמו. אם שמע דבר מקטן או מנבזים והוא יושב בין בני אדם שהוא יודע אם יאמר משמו שלא יקבלו דבריו ואף על פי שהדברים נכונים מוטב שלא יאמר משמו אלא אם כן שמתחלה יצא הטעם ממנו. ואם שמו ראובן ויש ראובן אחר יאמר שמעתי בשם ראובן, ואם יאמרו איזה ראובן אל יגיד אלא אם הוא יושב שם, ואם אותו הוא ירא שמים יאמר לזה אל תגיד משמי כדי שיהיו הדברים מקובלים, וזהו שנאמר (משלי כ"ב י"ז) 'הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי' אם אינם הגונים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי כאלו לא יצא מפיהם. ואם שמע מהצדיק טעם שאין נראה לו בטוב הרי כתיב (ויקרא י"ט י"ח) 'ואהבת לרעך כמוך' כשם שהיה לך צער שהיו אומרים משמך דברים שאין בהם ממש כך אל תאמר משמם דברים שאין בהם  ממש.

לטובת האדם אפשר לשנות את הדברים ולא לאומרם בשמו אלא בשם אחר, כדי שיתקבלו הדברים.

ד. מובא בגמרא במסכת גיטין (כ, ע"א):

תניא, רבי אומר: כתבו על איסורי הנאה – כשר. נפק לוי דרשה משמיה דרבי ולא קלסוה, משמיה דרבים וקלסוה. אלמא הלכתא כותיה.

 

 

רש"י (שם) כתב:

ולא קלסוה – משום דאמר לה משמא דיחידאה. דרשה – זימנא אחריתי משמיה דרבים כי היכי דליקבלוה מיניה. אלמא – מדטרח כולי האי דליקבלוה אלמא הלכתא כוותיה.

גם כאן מתבאר שר' לוי שנה הלכה בשם רבנן כשרבנן לא אמרו את ההלכה אלא רבי יהודה הנשיא אמר את ההלכה. ר' לוי נהג כך כדי שיקבלו את ההלכה. אלא, יש להסביר כפי שהתבאר לעיל. דהיינו כיון שר' לוי ידע שההלכה כדעת רבי יהודה הנשיא . דהיינו, שכך היא המסורת ההלכתית. אז נחשב שרבנן אמרו דבר זה. כלומר על אף שהדעה נאמרה על ידי רבי יהודה הנשיא, בכל זאת, כיון שחכמי ישראל קיבלו את הדברים ונהגו על פיו, לכן יש לומר שנחשב שרבנן אמרו את הדברים.

ה. עוד מובא בגמרא במסכת עירובין (נא, ע"א):

רבה ורב יוסף הוו קא אזלי באורחא. אמר ליה רבה לרב יוסף: תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה, ואמרי לה: תותי דיקלא דפריק מריה מכרגא. (ידע ליה מר) אמר ליה: לא ידענא ליה. אמר ליה: סמוך עלי. דתניא, רבי יוסי אומר: אם היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר – זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, זה שמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני. ולא היא, לא תנא ליה כרבי יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה, משום דרבי יוסי נימוקו עמו.

רש"י (שם) הסביר:

דסביל אחוה – אילן אחר היה נסמך עליו. דפריק מריה מכרגא – טוען פירות הרבה ומוכרן, ופורע מהן המס. לא ידענא ליה – איני מכיר אותו אילן. מוסר שביתתו למכיר – אומר שביתתי עמך. ולא היא – הא דאמר ליה משמיה דר' יוסי ליתא, דלא תניא ליה בשם ר' יוסי אלא סתמא תניא ליה לעיל, ומשום הכי אמרה בשם ר' יוסי כי היכי דליקבלה מיניה.

כאן מבואר שרבה אמר הלכה בשם ר' יוסי כשהוא לא אמר הלכה זו, הדברים נאמרו בדעה סתמית בלי שם אומרם. אלא, רבה אמר את הדברים בשם ר' יוסי כדי שרב יוסף יקבל את הדברים כיון שדעת ר' יוסי היא דעה שמקבלים אותה להלכה כיון שנימוקו עמו.

אלא, אולי אפשר ליישב ולומר שגם כאן לא מדובר שרבה ידע שר' יוסי לא סבור כהלכה זו. רבה ידע שכך היא ההלכה, ויש לומר שסבר שבוודאי כך גם סבר ר' יוסי. אכן, הוא לא ידע בוודאות שר' יוסי אמר את הדברים, אלא כיון שהוא ידע שכך היא ההלכה, אז הוא יכל לומר שכך גם סבר ר' יוסי. בעיקר שבברייתא לא נאמרו הדברים בשם תנא מסויים. לכן, אפשר לתלות את הדברים בשם ר' יוסי, כיון שהוא ידע שהלכה כדעת התנא בברייתא וידע שתמיד פוסקים להלכה כדעת ר' יוסי. לכן, מסתבר לומר שר' יוסי גם סבור כהלכה זו ואולי הוא בעל הברייתא.

ו. נסיים עִם דברי הגמרא במסכת פסחים (קיב, ע"א):

חמשה דברים צוה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין. אמר לו: רבי, למדני תורה. אמר: איני מלמדך. אמר לו: אם אין אתה מלמדני – אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות. אמר לו: בני, יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. אמר לו: ומי בסכנה? והלא עגל בסכנה. אמר לו: אם בקשת ליחנק – היתלה באילן גדול, וכשאתה מלמד את בנך – למדהו בספר מוגה.

רש"י (שם) הסביר:

אם בקשת ליחנק – לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך. היתלה באילן גדול – אמור בשם אדם גדול.

אם כן, מבואר שאפשר לומר דברים בשם רב מסויים כשיודע שרב זה לא אמר את הדברים.

אלא, יש מספר טענות נגד ראיה זו:

1. הראיה אינה מכוח הגמרא, אלא רק מכוח דברי רש"י. דהיינו, אפשר להסביר את דברי הגמרא באופן אחר. ואכן, הרשב"ם (שם) הסביר: "ואם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול. לומר דבר שישמע לבריות ויקבלו ממך. ומשום דנקט לישנא דחניקה נקט היתלה באילן למוד בפני רב ואמור שמועותיו משמו". לפי הבנה זו אין ראיה מהגמרא ליסוד של רש"י.
2. עוד אפשר לדחות את הראיה מהגמרא, כיון שיש לומר שאין לנו לסמוך על דברי אגדה. הדברים נאמרו בצורה של אגדה, ואי אפשר לרדת לסוף הבנתם. לא פוסקים הלכה על פי דברי אגדה (עיין תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ב, הלכה ד).
3. אפילו לפי הבנת רש"י, יש לומר שלא מדובר שיודע שבוודאי הרב לא סבור כהלכה זו. אלא, כפי שהתבאר לעיל מדובר שלא יודע מה דעת הרב בנוגע להלכה זו. וכיון שהאומר הלכה זו יודע שכך היא ההלכה. דהיינו, יש לו מסורת הלכתית. לא מדובר שהוא אומר את ההלכה מכוח סברת עצמו. אלא, הוא יודע שכך ההלכה. לכן, הוא אומר שבוודאי כך יסבור הרב המסויים. לכן, הוא יכול לתלות את ההלכה בשמו.

 

2. עיון בדברי ראשונים ואחרונים:

מובא בגמרא במסכת ברכות (כז, ע"א-ע"ב):

ורבי ירמיה היכי עביד הכי? והא אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו; ותניא רבי אליעזר אומר: המתפלל אחורי רבו, והנותן שלום לרבו, והמחזיר שלום לרבו, והחולק על ישיבתו של רבו, והאומר דבר שלא שמע מפי רבו – גורם לשכינה שתסתלק מישראל! – שאני רבי ירמיה בר אבא, דתלמיד חבר הוה.

מובא בתלמידי ר' יונה (מסכת ברכות יח, ע"ב-מדפי הרי"ף):

האומר דבר שלא שמע מפי רבו. רוצה לומר שלא שמע ממנו ואומר אותו בשמו.

אם כן, למדים מכך שאסור לומר דבר בשם רב מסויים כשלא שמע מפיו את הדברים. דהיינו, בניגוד למבואר לעיל. וצריך להבין איך תלמידי ר' יונה יישבו את הסוגיות השונות שהובאו לעיל. אולי יש ליישב ולומר שתלמידי ר' יונה דיברו במקרה שאחד אומר דבר בשם רבו כשאינו יודע בוודאות שכך ההלכה. דהיינו, הוא סובר כך, אך אין לו שום מסורת הלכתית לכך. וכן כשאומר איזו פרשות ודרשה בשם רבו כשאינו יודע שהדברים שאומרם הם נכונים. אך, במקרה שידוע לו שכך היא ההלכה, שיש לו מסורת הלכתית לכך. וגם יש חשש גדול שאם לא יאמר את הדברים בשם רבו לא יקיימו את הדברים, בוודאי יכול לאומרם בשם רבו.

 

בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים, סימן קנו) כתב:

אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה [עירובין דף נ"א ופסחים דף קי"ב] ובסוף מסכת כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וכ"ה בברכות דף כ"ז ע"ש בתר"י וצ"ע, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו [נדרים פ"ק].

אם כן, בעל ה"מגן אברהם" הבין מהסוגיות השונות שאכן אפשר לומר הלכה בשם רב מסויים כדי שיתקבלו הדברים. מאידך, הוא ציין לדברי הגמרא במסכת ברכות ודברי תלמידי ר' יונה ונשאר בצריך עיון.

יש עוד להביא את דברי ר' משה סופר (בשו"ת "חת"ם סופר", חלק ו, סימן נט):

ומ"ש שהרב אמר משם אמ"ו זצ"ל לא שמעתי מפיו ואולי התיר הרב לעצמו ע"ד שאמרו חז"ל רצית להחנק תתלה באילן גדול ואל תאשימהו עבור זה הנה נמצא בשכונתך ס' מטפחת ספרים למהריעב"ץ תמצא שם כי דבר גדול דבר הנביא ז"ל בענין זה הלא ישתוממו רואיו וד"ל ואני תמה על גוף הדבר שהתירו חז"ל לכזב בתורת אמת ומה שאמרו חז"ל מותר לשנות מפני דרכי השלום לא היתה דעת הרמב"ן ז"ל נוח מזה עפ"י המובן הפשוט ע"כ הפליג בפירושו על פסוק ואני זקנתי עיין שם והגמ"א במוסריו סי' קנ"ו החליט דדוקא לשעבר ולא להבא עי"ש והכלל קושטא קאי.

רואים שהוא מתנגד נחרצות לאמירת דברים בשם רב כשיודע שרב זה לא אמר את הדברים. יש חשיבות מרובה לאמת ויש לומר את האמת.

 

3. ביאור לכל הסתירות:

נלענ"ד, שיש להוסיף עוד נקודה ובה אפשר ליישב את כל הסתירות. יש נקודה מרכזית שצריך להבין בנוגע למשמעות ה"אמת". אנחנו חושבים ש"אמת" היא העובדות האמיתיות. נראה לומר ש"אמת" אינן העובדות האמיתיות, אלא רצון ה'. כל מה שהוא רצון ה' הוא ה"אמת".

זו משמעות הגמרא במסכת יבמות (סה, ע"ב) שמשנים את האמת מפני השלום. כוונת הדברים היא, שכיון ש"האמת" היא רצון ה', אז רצון ה' במקרה הזה הוא השלום. לכן, יש לשנות את ה"אמת" מפני השלום. דהיינו, יש לשנות את העובדות, כדי להשכין שלום. כך גם הדבר לגבי התלמיד חכם שמשנה את דיבורו בשלשה דברים. שם רצון ה' שלא יאמר את העובדות האמיתיות, אלא ישנה בדיבורו ולכן זוהי ה"אמת".

כך גם הדבר בנוגע להלכה. דהיינו, כיון שה"אמת" היא לעשות כפי ההלכה, לכן הרב יכול לתלות את הדברים בשם רב מסויים, או בשם רבנים מסויימים כדי שתתקבל ההלכה, כיון שזהו רצון ה'. אלא, כל זה מדובר דווקא שהאומר את ההלכה אומרה מכוח ידיעה ודאית שכך היא ההלכה. דהיינו, הוא אינו סובר כך מכוח עצמו, אלא יש לו מסורת הלכתית שעל בסיסה מתבסס.

 

מסקנה

דנו בנוגע לאיסור לשקר, והבאנו את השיטות השונות אם מדובר באיסור דאורייתא. נראה שבוודאי גם לשיטות שאין כאן איסור דאורייתא, בוודאי מדובר במידה מגונה ביותר, ורצון ה' שנדבר את האמת. בהקשר לדיון זה דנו בנוגע לאמירת הלכה בשם רב שלא אמרה, וציינו לסוגיות שונות שמהן יש ללמוד שאפשר לומר דברי הלכה בשם רב מסויים על אף שרב זה לא אמר הלכה זו. דנו בשאלת היתר הדבר, ולדעתי הדבר הותר רק במקרה שמדובר שיש לאדם מסורת הלכתית שכך היא ההלכה. הוא לא סובר כך מכוח עצמו. נוסף על כך, צריך להיות מדובר במקרה שיש חשש גדול שאם לא יאמר את ההלכה בשם רב מסויים, לא יקיימו את ההלכה. יש צורך בדבר בשביל קיום ההלכה.

---

להורדת המאמר לחצו כאן