תקציר
המאמר בוחן את דרכם החינוכית המיוחדת של הרבנים שחיו בתקופת השואה. כמובן, שכמו שפרצופיהם שונים כך דרכיהם שונות. אלא, המאמר בוחן מה הן הדרכים החינוכיות שאנחנו יכולים ללמוד מהרבנים.
החיים בתקופת השואה הציבו קשיים רבים בפני היהודים בגיטאות, במחנות – בניהול החיים היום-יומיים, חיי המשפחה, גידול הילדים וכמובן בקיום המצוות.
המאמר דן בהיבטים השונים של מנהיגות הרבנים:
- עזיבת הקהל בלי רועה: מה עושה רב הקהילה כשיש ביכולתו לברוח? האם הוא נשאר עם קהילתו, או מציל את עצמו ואת משפחתו? מה חובתו כלפי קהילתו?
- דברי חיזוק לפני ההריגה.
- עזרה גשמית, תמיכה כלכלית.
- חיזוק האמונה לאור הסתר הפנים.
- חיזוק היהודים בשמירת תורה ומצוות גם בגיטאות.
- מתן תשובה לשאלה האם יש לשמור תורה ומצוות גם בשעת סכנה?
- גישות שונות בהתנהגות כלפי הגרמנים: כניעה או לחימה.
- מענה לשאלות הלכתיות מסובכות.
- שאלת הסלקציה: השאלה אם מותר למסור שמות של אנשים מסויימים ובכך להציל אנשים אחרים.
כילד לניצול השואה, תקופת השואה לעולם סיקרנה אותי מתמיד. כמ כן, אני נצר למשפחת רבנים בהונגריה ורציתי לבחון מה היתה השפעת הרבנים בתקופת השואה. לדעתי, יש במחקר זה חשיבות רבה לאבחון מיהו מנהיג אמיתי. נראה שבשעות קשות, של חיים ומוות, אפשר לראות מי הוא המנהיג האמיתי. מדרכיו, התנהגותו ותכונותיו נוכל לשאוב לעצמנו ללמוד ולנסות להמשיך בדרכם ולהשפיע לטובה על עם ישראל.
נחקור מה הן המידות המיוחדות שאיפיינו את הרבנים – מנהיגי הדור, בתקופת השואה? במה התבטאה מנהיגותם בתקופת השואה?
לרבנים רבים היתה היכולת להציל את עצמם ולברוח, אך הם לא רצו לעזוב את קהילתם בלי רועה. שילאנשים היה צורך נפשי ברבנים שידריכו אותם בעיקר בשעה קשה זו, והם לא עזבו אותם בעת צרתם.
במספר ספרים ומאמרים צויינה. תופעה זו.
מנשה אונגר ('אדמורים שניספו בשואה', תשס"ז) הביא דוגמאות רבות לכך:
רבי אברהם אלימלך פרלוב הי"ד – אדמו"ר מקארלין: מסופר שבקיץ תרצ"ט (1939-למנינם) ביקר בארץ, וכבר הרגישו שבאירופה מתחוללת סערה. החסידים בארץ ביקשו מהאדמו"ר שישאר בארץ ישראל, אך הוא לא שמע להם. הוא ידע שיבואו ימים קשים על יהודי פולין ודווקא משום כך רצה להיות עם חסידיו. למעלה מעשרים שנה נשא ר' אברהם אלימלך בעול ההנהגה הרוחנית. למעלה משמונה עשרה שנה היה אדמו"ר בקארלין, וכשמאיימת סכנה על היהודים ועל חסידיו בפולין – יעזבם לאנחות?.
גם בהמשך כשכבר כבשו הגרמנים את העיר קארלין, חסידיו רצו להצילו, אך הוא מיאן לעזוב את עדתו.
מנשה אונגר הסביר שמרבית האדמו"רים שניספו על קידוש השם בידי המרצחים הגרמנים נתפסו על ידם בגיטאות לשם הלכו עם צאן מרעיתם.
נפתלי לביא-לאו ("עם כלביא", תשנ"ג) סיפר על אביו הרב משה חיים לאו הי"ד, רב העיר פיטרקוב, שהגיעו אליו שני נימלטים מחלמנו וסיפרו על המחנה. הרב חקר אותם והאמין לדבריהם. הפיץ את המידע וייעץ ליהודים להימלט מהגטו (כולל לבנו נפתלי) אבל הוא עצמו קבע: "רועה אינו מפקיר את עדרו מול עדת זאבים".
גם פנינה מייזליש (במאמרה "רבנים בשואה", כתב עת "סיני", תשנ"ה) ציינה שרבנים רבים סירבו להינצל, גם כאשר הוצעו להם הדרכים לכך. והיו כאלה שבאותם רגעים קשים הודו בטעות הכבדה שעשו כאשר התנגדו לארץ ישראל והשפיעו על חסידיהם לבל יעלו ארצה, ומשום כך דחו את המאמצים שנעשו להצלתם. כך מספרים, למשל, על האדמו"ר מרדומסק.
בספר "יהדות הונגריה בשואה" (בן מיכאל, תש"ע) מסופר שהגיעו לג'יור שליחי המחתרת הציונית מבודפשט הבירה, בשנת 1944 (למנין הנהוג אצלם), והציעו לרב ד"ר צבי אמיל רוט הי"ד להימלט, בעזרתם, מהגטו יחד עם בני משפחתו. הם הציגו לו את האפשרות לצרפו למנהיגי היהדות ההונגרית אשר ד"ר קסטנר נשא ונתן עם הצורר אייכמן להצלתם ולשילוחם לחו"ל בקבוצה הקרויה "קבוצת קסטנר". אך, הרב מיאן להפקיר את אחיו היהודים לגורלם באומרו: "ייעודו של רב לשמש רועה רוחני לקהילתו כל עוד רוחו בו".
גם בספר "סתר רעם" (אסתר פרבשטיין, תשס"ב) ובספר "אני מאמין" (אליאב, תש"ן) הובאו סיפורים על רבנים שלא הסכימו לעזוב את עדתם.
אני לא מתעלם מכך שהיו רבנים שאכן עזבו את קהילתם וניצלו. ידועים לנו שלש דמויות שהיו מגדולי הדור: א. האדמו"ר ר' אברהם מרדכי אלתר מגור זצ"ל – אדמו"ר חסידות גור. ב. האדמו"ר ר' אהרן רוקח זצ"ל – אדמו"ר חסידות בלז. ג. ר' יואל טייטלבום זצ"ל – אדמו"ר חסידות סאטמר. יש שאלות קשות בנוגע להצלת אדמורי"ם אלו. אולם, אסתר פרבשטיין (בספרה "סתר רעם", תשס"ב) כתבה שהרבה מהטענות שנטענו יסודם באי הבנת משמעותו של האדמו"ר. האדמו"ר הוא לא רק העמוד בראש הפירמידה, אלא ליבה של העדה. הרבי הוא הדמות המרכזית לא רק בעולם הרעיוני של החסידות, אלא בעצם קיומה. וזה המאפיין המשותף להצלת שלושת האדמורי"ם האלו:
המאפיינים הראשונים הם המניעים שעמדו מאחורי כל נסיונות ההצלה, והם קשורים בעצם העובדה שמדובר במנהיגים רוחניים ידועים. הם תפסו בתודעת החסידים מקום מיוחד, וגם המסורת היהודית קבעה את החשיבות של הצלתם. מנגד – עמדו רבנים אלו במצב של סכנת נפשות לחייהם, משום היותם נרדפים במיוחד על ידי המערכת הנאצית.
מקרים אלו הם יוצאי דופן ואין ללמוד מהם על הכלל. באופן כללי דרכו של המנהיג היתה שלא לעזוב את קהילתו . מהסיפורים יש לנו ללמוד על מסירותו של רב קהילה, עד כדי מסירות נפש. הרב קשור בעבותות בל ינותקו מבני עדתו, ולא יעזבם בשעתם הקשה. זהו המנהיג האמיתי שקושר את גורלו עם גורל עדתו.
פרק ב: דברי חיזוק לפני הוצאה להורג
הנהגתם המיוחדת והכואבת של הרבנים מתבטאת בזמן האיום ונורא של ההוצאה להורג. מה אפשר לומר בשעה כזו? הם חיזקו אותם בידיעה שהם מקיימים מצוה גדולה של קידוש שם שמים, ושלא יבואו לערער בהשגחת הקב"ה ושידעו שהקב"ה הוא דן דין צדק.
נביא מספר מקרים שמתוכם תובהר נקודה זו:
מנשה אונגר ('אדמורי"ם שניספו בשואה', תשס"ז) כתב שמסופר על רבי אברהם יהושע השיל ממזי'בוז' הי"ד שלפני שהוצא להורג עם עדתו הוא קרא לפניהם דברי חיזוק ואמר: "התחזקו בני! זוהי גזירה מן השמים ואנו הננו השליחים לקדש השם ברבים".
מרדכי אליאב ("אני מאמין", תש"ן) סיפר על מקרים נוספים.
הרב דניאל מובשיץ הי"ד שלפני שהוציאו אותו ואת עדתו להריגה, ביקש מהגרמני שהיה אחראי רשות הדיבור. הגרמני הסכים בתנאישיקצר בדבריו. הרב מובשיץ דרש להם על עניין קידוש השם וכשעמדו על פי הבור פנה ליהודים ואמר: "הנה עומדים אנו עתה במצב שדיברתי עליו לפני רגע, כלומר – קידוש השם. לכן אל בהלה, צריך לקבל בשקט את גזר הדין".
כשלקחו את הרב מנדלי הי"ד, רבה של פאביאנץ, ועדתו להריגה, עמד ואמר להם: "יהודים הבה ונאמר וידוי לפני המוות". ואז מיד פתח והתחיל להגיד בקול נרגש את תפילת הווידוי וכל המוני היהודים העירומים למחצה, נתעוררו לפתע ואמרו יחד איתו.
נסיים עם סיפור על הרב ירוחם הניישטטי הי"ד, שלפני שהכניסו אותו ויהודים נוספים לתוך תנורי הגז עמד ואמר: "דרכנו בחיים היא עכשיו האחרונה… אני אומר לכם: נאמר בעצמנו את הקדיש שבזמנים כתיקונם היו אומרים אחרינו הבנים והקרובים. נצדיק עלינו את הדין ונקדש שמו של הקב"ה שמעשיו בודאי מוצדקים וקדושים". ואז נשמע קדיש גדול שנאמר בקדושה ובטהרה.
כאן רואים את יכולתו של הרב להדריך את קהילתו גם בשעתה האחרונה. הרב לא איבד את מחשבתו, וגם בשעה הכי קשה הדריך את עדתו.
פרק ג: עזרה גשמית ליהודים בעת השואה
הרבנים עזרו גם בצורה גשמית ליהודים בעת השואה. היו רבנים שדאגו להקים מטבחים משותפים ששם דאגו לצרכיהם של היהודים:
דן קריסטל (באתר 'דעת', הנהגת הרבנים בגטו כמודל להנהגה יהודית בתקופת השואה, תשס"ד) כתב שרבי קולונימוס קלמיש שפירא הי"ד, אדמו"ר מפיסצנה, הקים מטבח ל1500 איש.
כך גם פעל "וועד הרבנים" בגטו ורשה בסיוע ארגון הג'וינט בהפעלת מטבחים משותפים.
ר' אלכסנדר זושא פרידמן, בעזרת חבריו ובתמיכת ארגון הסעד, הקים רשת של מטבחים ללומדי התורה ("שבר בת עמי: פרקים בתולדות היהדות הדתית בשואה", 2002).
אסתר פרבשטיין ("בסתר רעם", תשס"ב) כתבה:
ידוע לנו על רבנים שפעלו במסגרת ארגוני הסעד בגטו בנוסף לעזרה האישית שהגישו… הרב יהושע משה אהרנסון, אשר יחד עם רבנים נוספים קיים אסיפות בבתים שונים, וגם יצא לאסוף צדקה מבית לבית, ולדבר על ליבם של משפחות אמידות לסייע לפליטים וליתומים. שותפיה לעשיה זו היה, הרב אנגלרד מסוסנוביץ… ידוע לנו גם על התאגדות רבנים לחלוקת מצרכי אוכל ובגדים שנשלחו מיהודים בעולם החופשי עד קיץ 1941 (למנין הנהוג אצלם). תקופה מסוימת עמד בראש מפעל זה הרב יחיאל יעקב וינברג.
נציין לנושא נוסף בנוגע לעזרה גשמית ורוחנית יחד. בספר "אלוקי אבי בעזרי" (רויטבלאט, תשס"ב) מסופר שהרבנים דאגו פעמים רבות למנוע שנשים ישארו עגונות. הרב אליעזר פ' רויטבלט משניצה מספר בזכרונותיו כי בליל אחרון לסליחות, ערב ראש השנה ת"ש, נמסרו לידו קרעי ניירות ובהם שמות שנכתבו בחופזה, תוך מנוסה. היו אלה שמות חיילים יהודים מצבא פולין שנפלו בקרב, וחבריהם דאגו למסור את שמם לאחד היהודים בעיירה כדי שנשותיהם לא תישארנה עגונות. בספר "עלי מרורות" (אהרונסון, תשע"ד) מובא שרבנים ביקשו לרשום במחנות העבודה שמות של כל נפטר, כדי למנוע עגינות נשותיהם, ודאגו לשמירת הרשימה.
אי אפשר שלא לספר על תרומתו הרבה של גדול הדור הרב חיים עוזר גרודזינסקי, לאנשים רבים בתקופת השואה. בספר 'גבורי החי"ל' (מנדלבוים, תש"ע) מסופר שביתו של ר' חיים עוזר היה לביתו השני – ולפעמים הראשון – של כל פליט ופליט. כל אחד הרגיש שם כמו בביתו. ברוחו הגדולה, הוא השכיל להעניק לכל אחד ואחד מהפליטים המסכנים שהגיעו לביתו, טיפת נוחם, או מילה טובה, שגרמו מעט רוגע ומנוחת הנפש בימים הקשים והמרים שעברו עליהם.
בספר "אני מאמין" (אליאב, תש"ן) מפורטים סיפורים רבים על רבנים שידעו להאזין ולשמוע לבעיות של כל אחד מהפונים אליהם . והיטו אוזן קשבת לאנשים שרצו לשפוך בפניהם את מר גורלם. לא היתה בכך עזרה פיזית, אלא היתה בכך עזרה נפשית. בכך הם נתנו הקלה נפשית לדובר.
תקופת השואה היתה תקופה קשה של הסתר פנים, צרות נוראיות וקשות ביותר. היו קשיים אמוניים שפקדו את היהודים. הרבנים הוצרכו להשיב את האמונה ללב היהודים. הרבנים פעלו להוסיף אמונה ולחזק את הציבור באמצעות הדרשות שהירבו לדרוש בענייני אמונה ובקריאת איוב.
בספר "אני מאמין" (אליאב, תש"ן) מובאים מספר מקרים שנוגעים בנקודה זו. בעיר ניטרה, באלול תש"ד, הודיעו שעל ידי המרת הדת יכולים להינצל מהגירוש וההשמדה, רב הקהילה, הרב שמואל דוד אונגר הי"ד, כינס את העדה ונאם בפניהם:
יודעים אנו את הנעשה והמתרחש בעולם, שהצרות מתרבות והולכות מיום ליום, ודמי ישראל נשפכים כמים בראש חוצות. אין ביכולתנו להבין את דרכי ההשגחה בהנהגת העולם. הנסתרות לה' א-להינו. אולם, ברור לנו מעל לכל ספק, כי הקב"ה הוא מנהיגו של עולם ועלינו לקבל את הדין באהבה, הן אם יקטלנו, לו אייחל. אנא, אחים יקרים, נקבל עלינו עול מלכות שמים ונקרא כולנו בקול: שמע ישראל, ה' א-להינו, ה' אחד!.
מאות אנשים ונשים קידשו שם שמים והתחזקו באמונתם תוך קריאת "שמע ישראל" יחד עם רבם מילה במילה, מוכנים ומזומנים למסור את נפשם.
הרב יוסף קרליבך הי"ד דיבר על לב האנשים שלא לאבד אמונתם בא-ל חנון ורחום והפציר בהם להתכונן בגאווה לקרבן העליון של קידוש השם.
אשר ברגר זצ"ל מספר שהוא הובל עם האדמו"ר מקלויזבורג זצ"ל ועם עוד אלפי יהודים מאושוויץ לפולין כדי לפנות את הריסות וארשה. הם עברו ברגל את כל פולין ובכל מקום שהגיעו הקרינה השפעתו הברוכה של האדמו"ר עליהם ועל התנהגותם איש כלפי רעהו. הרבי, הפיח בהם רוח של קדושה, אמונה, שאצל רבים מהם נתערערה. ויתכן מאוד שדווקא אמונה זו היא שהחזיקה אותם בחיים.
אסתר פרבשטיין ("בסתר המדרגה", 2013) מציינת שלגבי רוב הקהילות הרבנים נתלשו ועזבו את קהילתם בזמן מוקדם. רבני הונגריה הם תופעה חריגה. כוונת הדברים שהיו עשרות רבנים ששהו תקופה מסויימת עם קהילתם במחנות ריכוז. רבני פולין נפגעו בהתעללות האכזרית עם הכיבוש או מתו מתשישות בגטו, ויתרם נשלחו למחנות הריכוז בשלבים שונים במשך השנים תש"ב-תש"ד, אך לא האריכו שם ימים, ורק מעט ידוע לנו עליהם שם. בליטא ובפולין המזרחית נרצחו רוב רבני הקהילות בפוגרומים שביצעו ליטאים ואוקראינים, או בבורות המוות שבאתרי הרצח ההמוני. אבל, לא כך היה המצב בהונגריה. הרבנים הגיעו לאושוויץ עם קהילותיהם. חלקם נשלחו היישר למשרפות, והיתר שהו בקרב ציבור יהודי מהונגריה באושוויץ ובמחנות. מתוך כך היא מביאה מקרים רבים שמעידים על ההשפעה הרבה של רבני הונגריה על קהילותיהם וחיזוק האמונה בעת שהותם במחנות השמדה.
היא הביאה את הדברים שכתב הרב יהושע גרינוולד מחוסט:
ואני הדל השתדלתי תמיד לחזק בינינו הבטחון בשמו ית', ובכל פעם כאשר שבנו מן העבודה ישבנו על הרצפה במסיבה ודיברנו דברי תורה וחיזוק האמונה וסיפורי צדיקים, ולמדנו משניות בע"פ, והיה בזה ממש הצלת נפשות, כי ראינו בעינינו יום יום כי אלה שנפלו ברשת הייאוש לא יכלו לעמוד רק ימים אחדים. ועד היום הרבה מהם מחזיקים לי טובה בעד זה.
בשעות קשות כאלו בוודאי יש קושי עצום לחזק יהודים באמונתם. אך, הרועים הגדולים ידעו איך לחזק ולהרבות אמונה גם בימי החושך. זוהי גדולתם של הרבנים.
פרק ה: חיזוק היהודים בשמירת תורה ומצוות בגיטאות
תפקיד הרבנים היה לחזק את היהודים בשמירת תורה ומצוות בזמנים הקשים. החיים בגיטו היו קשים מנשוא ולרבים היה קשה שמירת תורה ומצוות. זה היה זמן של הסתר פנים וקשיים רבים, ואיך אפשר לעבוד את ה' בזמן כזה? הרבנים נצרכו לחזק וללמד שגם בזמנים הקשים יש לעבוד את ה'. דווקא בזמנים אלו עבודת ה' היא חשובה ורצויה כל כך. נביט על מספר רבנים ונראה את התנהגותם:
א. בספר "הגבורה האחרת" (גרנטשטיין, תשמ"ט) נכתב שבעתון "קול במדבר", עיתון מחתרת של אגודת ישראל, מובא מאמר של אחד הרבנים [לא צויין שמו, יש שסוברים שהכותב הוא הרב אלכסנדר זושא פרידמן זצ"ל]. במאמר הוא מרמז על כך שהגרמנים הם ההמשך לעמלק, ומתוך כך הוא מגיע למסקנות מעשיות לדרכי ההתנהגות של היהודים בעת הקשה ומעורר אותם למספר נקודות: א. לימוד התורה. ב. אמונה ובטחון. ג. לעמוד בנסינות. ד. עזרה לזולת:
אם עמלק בא משום ש'רפו ידיהם מן התורה' – עלינו להגביר את לימוד התורה ולהרחיבו. אם כוחו של עמלק נובע מספיקות וחיטוטים – 'היש ה' בקרבנו אם אין' – עלינו להתחזק מאד מאד באמונה ובבטחון. אם עמלק שואב את כוחו מקרירותנו – 'אשר קרך' – מרשלנות ומאוזלת ידינו – 'הנחשלים אחריך' – כי אז עלינו להתאזר בהתלהבות, בעוז ובגבורה, לשאת בכל, לסבול כיהודים ולעמוד בכל הנסיונות. אם עמלק מפיץ בעולם אכזריות, עיוני, סדינם ורשעות, חייבים אנחנו לשוב ולעודד בקרבנו את רגש הרחמים היהודיים המושרשים בנו, ולעזור איש לרעהו, לתמוך בנצרך, לתת למי שאין לו חלק ממה שבצלחתנו, חלק מסעודתנו – 'ומשלוח מנות איש לרעהו'.
ב. דן קריסטל (אתר 'דעת', "הנהגת הרבנים בגטו כמודל להנהגת יהודית בתקופת השואה", תשס"ד) ציין ש'וועד הרבנים' שפעל בגטו ורשה, פעל להמשך פעילותם של התלמודי תורה בגטו. הם זכו לעצימת עין ממצ'רניאקוב. ושיתפו פעולה עם היודנראט וגם עם ארגון הג'וינט. הרבנים ידעו שגם בשעה הקשה, התורה היא המאירה את חייהם והיא תחזק אותם בשעות המשבר. גם בשעות הקשות יש להמשיך ללמוד תורתנו הקדושה.
ג. משה גליקסברג (כתב עת "ניב מדרשיה", תשל"ו-תשל"ז) כתב על מקרים שבהם מסופר על הרבנים שחיזקו את הציבור בשמירת תורה ומצוות. אחד מראשי "אגודת ישראל" בפולין, ר' אלכסנדר זישא פרידמן זצ"ל, שגם בחשכת הגיטו, תחת משטר הדיכוי האכזרי של קלגסי הגסטאפו, לא משה מנגד עיניו המטרה הראשית – לחנך. בכספי התמיכה שניתנו על ידי הג'וינט לתלמידי חכמים ומורים חרדים, אירגן הרב פרידמן במחתרת רשת רחבה של בתי-ספר חרדים בוארשה ומחוצה לה. אלפי ילדים ומאות מורים נקלטו במוסדות חינוך אלה, שהתנהלו במסווה של "מטבחים" (בתי תבשיל), בתי-משחק לילדים, או מוסדות השמירה על הבריאות.
ד. בגלל החשאיות וחוסר הדווח, קשה לקבוע בדיוק את מספר ה"חדרים", הישיבות וקבוצות לימוד האחרות. בן התקופה, ההיסטוריון ע' רינגלבלום, אמד בפברואר 1941, את מספר לומדי תורה: תלמידי "חדרים", ישיבות והרבנים בסך 700. אך לפי שני מקורות אחרים מסתבר שהמספר היה רב יותר. יו"ר ה"יודנראט" אדם צ'רניאקוב, התוודה בפני הרב פרידמן זצ"ל, כי ללא אמונה אין טעם ותוכן לחיי הגיטו וסבלותיו. הוא דרש ממנו שיפתח בפעולה דתית רבתי והבטיח תמיכת ה"יודנראט".
הרב אלכסנדר זושא פרידמן יסד רשת רחבה של חינוך מחתרתי. הודות לפעילותו, אלפי ילדים וילדות למדו בגטו בחדרים, בבתי-ספר דתיים, בישיבות קטנות ובישיבות גדולות, שהיו רשומים כמטבחים עממיים ("שבר בת עמי: פרקים בתולדות היהדות הדתית בתקופת השואה", 2002).
ה. הרב יהושע משה אהרונסון ("עלי מרורות", תשע"ד) ביטא בדרשה נפלאה את חשיבות קיום המצוות גם בזמן השואה. הוא דן בנוגע לאמור בגמרא בנוגע להנחת התפילין בלילה שנאמר "הלכה ואין מורין כן". דהיינו, ההלכה היא שמותר להניח בלילה, אבל לא מורים כן. הוא הסביר את דין זה באופן הבא: ידוע בחז"ל שחירות מתוארת בתור 'יום' וחשכת הצרות ושעבוד גלויות מתאורות בתור 'לילה'. ומשמעות הדבר היא, שההלכה היא כי גם בזמן חשכת הלילה ובבית עבדים, בכל זאת, חייבים לקבל עול המצוות. אבל, זה כל אחד לעצמו, אבל אי אפשר לחייב לאחרים, אין מורין כן לאחרים כיון שקשה הדבר מאוד מאוד לקבל עול מלכותו בזמן שהננו עבדים לעבדים. אבל, באמת ההלכה היא שלילה זמן תפילין הוא ומחשכת ליל הצלמות ניקח תקוות החירות מאות התפילין כי בחוזק יד הוציאנו, ועבד שהניח תפילין יצא לחירות.
בכך הוא הביא לידי ביטוי חשיבות קיום המצוות גם בעת השואה, והיטיב לבטא את הדברים בדרשה נפלאה, ובכך להביא לחיזוק האנשים.
ו. כדאי להביא סיפור נוסף על הרב אורליאן הי"ד, שבו תודגש ההשפעה הרבה של הרב על הסביבה מסביבו. הדברים מובאים בספר "לחיות וללמוד – החינוך היהודי בגטאות פולין וליטא בתקופת השואה, אוסף תעודות" (לנגלבן, תשע"ה). כך מספרת ילדה מבנות יעקב שהושפעה רבות מהרב אורליאן:
אני ועוד עשרים ושלש תלמידים "בית יעקב" לשעבר הבאנו לרב אורליאן אוכל. אבל הוא הסכים לקבלו רק בתנאי שהוא ילמד אותנו. ולכן, הגענו אליו לשיעור במוסר יהודי, שנהפך לפופלרי מאוד, ונאלצנו לעבור לאולם גדול יותר. מילותיו החודרות קיימו אותנו יותר ממה שהאוכל שלנו קיים אותו. אני כותבת על הרב אורליאן ברעדה ופחד. באילו מילים אוכל לתאר את גדולתו, השפעתו המבורכת. ואישיותו? מה אפשר להגיד על אודות אדם שהאיר את עולם נעוריי והעניק את המשמעות האמיתית של חיי? מה אוכל לומר על אדם שחתר לענות על כל שאלותיי וספקותיי?
ז. בספר "לחיות וללמוד – החינוך היהודי בגטאות פולין וליטא בתקופת השואה, אוסף תעודות" (לנגלבן, תשע"ה) מסופר שבקהילת אפט (אופטוב-מחוז קיילצה) היו שיעורי תורה רבים. הרבנים לא הפסיקו ללמד גם בשעות הקשות של השואה – בצילו של המוות.
ח. בספר "בסתר המדרגה" (אסתר פרבשטיין, 2013) מובאים סיפורים נוספים על לימוד התורה של רבני הונגריה בעת שהותם במחנות ההשמדה – אושוויץ. היא ציינה את יהודה צבי מרק, שכתב: "באושוויץ, לאחר העבודה, אבא מארגן בלילה שיעורים במשניות אותם ידע בעל פה". ואת הרב צבי הירש כהנא:
הרב האסיר ר' צבי הירש, בזכרונות המופלא, אגר במוחו מדפים שלמים של ספרים על אוצרותיהם. כשישבנו סביב הרב על המזרונים הפרושים לאחר יום עבודה מפרך, החזיר לכל הסובבים את צלם הלומד של פעם. היה טעם מיוחד בניגון המיוחד שעל הגמרא, והיה נפלא לשמוע את ה'מראה מקום'
זוהי גדולתם של חכמי ישראל שיכלו ללמוד וללמד תורה גם בעת הגזרות הנוראיות ועשן השריפה שעולה. אש התורה גברה על אש המוות, והצליחה להאיר את חשכת המוות שאפפה את היושבים בגיטאות.
פרק ו: תשובה לשאלת שמירת תורה ומצוות בשעת הסכנה
אסתר פרבשטיין ("בסתר המדרגה", 2013) כתבה שהרבנים שעד כה היו צריכים לפסוק ולהורות לציבור את המצוות שעליהם לקיים, היו צריכים להורות בעת שהותם במחנות ההשמדה שעכשיו המצוה שיש לקיים היא מצות "וחי בהם". לכן, יש לאכול את האוכל הלא כשר. הם עסקו בהסבר ובשכנוע של אסירי המחנות כי עליהם לשמור על חייהם ולכן הם פטורים מקיום המצוות ואסור להסתכן עבורם.
יחד עם זאת, היא ציינה שרבנים רבים שמרו את המצוות בעת השואה, ולפעמים סייעו לאחרים בקיום המצוות על אף הסכנה הכרוכה משום שהיה להם צורך נפשי בקיום המצוות. אכן, היה פטור מקיום המצוות כיון שזו היתה שעת הסכנה, אך היו שראו בקיום המצוות עוגן לקיום החיים. באופן אישי יהודים אלו העריכו שקיום המצווה יהווה סיכוי לחיים לא פחות מאשר סיכון החיים. לכן, אין לראות סתירה לעצם הקביעה שיש כאן פיקוח נפש, ומשום פיקוח נפש אין חיוב לשמור תורה ומצוות ודווקא להיפך יש חיוב של "וחי בהם".
בהקשר לכך נציין את דברי הרב יהושע משה אהרונסון ("עלי מרורות", תשע"ד) על חשיבות קיום התורה והמצוות בעת השואה שנתן לאנשים את הכוח להמשיך. הוא סיפר שקיימו מצות ישיבה בסוכה מתוך מסירות נפש, והיה לו ספק אם יש לברך על הישיבה בסוכה כיון שסכנה לשהות שם. אך, משום חביבות המצווה שנעשתה במסירות נפש, בירכו לישב בסוכה וקיימו את המצוה עם כל כך שמחת הלב.
דן קריסטל (אתר 'דעת', "הנהגת הרבנים בגטו כמודל להנהגה יהודית בתקופת השואה", תשס"ד) טען שהרבנים התמודדו עם שאלת הגדרת המציאות שבה הם חיו. השאלה אם המציאות מוגדרת כמציאות של "פיקוח נפש", או כמציאות של "שעת השמד". להכרעה זו יש משמעות הלכתית רחבה. אם מגדירים את המציאות כשעת "פיקוח נפש", כל המצוות נדחות בשעת פיקוח נפש, ואין חיוב שמירת תורה ומצוות. במצב כזה עומדים על הציווי "וחי בהם" ולא שימות בהם. מאידך, אם נגדיר את המציאות כ"שעת השמד", יש חובה למות על קידוש שם שמים, יש לשמור את המצוות על אף שיש בכך סכנת נפשות. צו השעה הוא "יהרג ואל יעבור".
ההכרעה אם המציאות בתקופת השואה היא בגדר "פיקוח נפש" או "שעת השמד" הייתה קשה מכיוון שהכרזה על שעה כ"שעת השמד" מחייבת ידיעה של כוונת המלכות, קרי כוונות הנאצים. אם הנאצים הכריזו מלחמת כליה על העם היהודי, הרי שזוהי שעה של "פיקוח נפש" בה שמירת החיים קודמת לשמירת המצוות, אך אם לצד ההשמדה הפיזית ביקשו הנאצים לקיים גם מאבק רוחני שמטרתו היא עקירת דת ישראל והיהדות מהעולם, אזי מבחינה הלכתית זוהי "שעת השמד". הוויכוח על דרך תפיסת המציאות והגדרתה התנהל, למעשה בין רבנים רבים במשך כל ימי השואה, והייתה לו השפעה ישירה על אורח החיים היהודי ברחבי אירופה הכבושה.
בהכללה גסה ניתן לומר כי מרבית רבני מזרח אירופה נטו לראות את השעה כ"שעת פיקוח נפש", ופסקו בהתאם. אולם, גם כאן יש לסייג את הדברים בהסתייגות המתאימה מכיוון שגם כאשר הכירו הרבנים בזמן כעת של פיקוח נפש לא היה היתר גורף והכרזה כוללת וגורפת של הרבנים (כולם או חלקם, בין אם כבודדים ובין אם בגופים מאורגנים ומאוגדים יחד) על השעה כשעת פיקוח נפש. כל מקרה נשקל לגופו. הכרזה על הזמן כזמן של פיקוח נפש היא הנמקה דתית-פילוסופית אבל לא היתר גורף המשחרר מעול המצוות. זאת ועוד, גם כאשר הותר אי קיומן של מצוות מסוימות, חזרו והדגישו הרבנים הפוסקים כי אין פירושו של דבר כי מותר כעת לעבור על איסורים אחרים של מצוות עשה.
מכיוון שמציאות החיים השתנתה בתקופת השואה בקצב מהיר, וברוב המקרים בפתאומיות, הרי שמשמעות הדבר הייתה כי על הרבנים היה לבחון את פסיקותיהם כל העת, חדשות לבקרים, מכיוון שמה שהיה נכון לגטו, לדוגמא, לא יהיה נכון לחיים במחנה ריכוז, או במחנה עבודה או לחיים ביער.
הוויכוח נוצר לא מתוך הבנת ההלכה, אלא מתוך השלכת ההלכה על המציאות. הייתה מחלוקת בהגדרת המציאות. כמובן, שהרבנים משני הצדדים לא השיבו על שאלה זו בצורה קלה. גם אלו שאמרו שמדובר ב"פיקוח נפש" הורו את ההלכה במחשבה מרובה, וגם לא באופן גורף. לרבלא היה קל להורות על אפשרות של חילול שבת. יחד עם זאת, הייתה חשובה להם הוראת ההלכה של "וחי בהם". מאידך, עלינו להבין שהרבנים שהורו שיש למסור את הנפש בוודאי לא זלזלו בחשיבות נפשו של היהודי, וגם להם הייתה חשובה הוראת ההלכה של "וחי בהם". על אף זאת, הם קראו את המציאות באופן שונה, ולדעתם זו הייתה שעת השמד. לעיניהם עמדה ההלכה "יהרג ואל יעבור" זוהי שעתו הגדולה של עם ישראל, שעת קידוש שם שמים. היהודים שהיו למודי הלכה זו, חיו שנים רבות בגזירת ההלכה "יהרג ואל יעבור". חיי היהודים בגלות היו מלאים במסירות נפש על שמירת תורה ומצוות. זוהי קריאתו הגדולה של היהודי, שמירת תורה ומצוות על אף הוודאות של מותו. יש ערכים שעומדים מעל ערכי החיים, והם ערכי הנצח.
פרק ז: גישות שונות בהתנהגות כלפי הגרמנים: כניעה או לחימה
אחת מהשאלות שהובאה בפני הרבנים הייתה מהם דרכי הפעולה בתקופה הקשה: כניעה ונסיון לעבור את שעת המשבר, או התנגדות בדרכים שונות. תקופות רבות בעבר היהודי היו קשות, פוגרומים, חוקים קשים ובכל זאת היהודים קיבלו את המציאות הקשה וחיכו שהשעה הקשה תעבור ויחזרו בחזרה לחיים הרגילים. היו שחשבו שבפעם הזו, האכזרית והמסוכנת שבתקופות, אי אפשר להמתין עד יעבור זעם, לכן יש לפעול נגד הנאצים בכל דרך אפשרית. לדוגמא, פעילות הפרטיזנים.
פנינה מייזליש (במאמרה בכתב עת "סיני", תשנ"ה) ציינה שבשתי קהילות מרכזיות, אתונה וסלוניקי, פעלו שני רבנים בדרכים שונות לחלוטין. רבה של אתונה, הרב אליהו ברזילי, ועמו שאר ראשי הקהילה, חיבלו בתוכניותיהם של הגרמנים, דאגו להשמיד את מרבית המסמכים הנוגעים ליהודי העיר, וכך מנעו את נפילתם לידי הנאצים. ואילו בסלוניקי זכו הגרמנים לשיתוף פעולה מצד רבה הראשי של הקהילה, הרב ד"ר צבי קורץ.
הרב מיכאל דב וייסמנדל מסלובקיה, מראשי "קבוצת העבודה", היה בין אלה שסברו כי התקופה היא אכן המשך של תקופות הסבל הקודמות של העם ובתקופת המלחמה הציע להמשיך ולפעול גם בדרכים המסורתיות של שתדלנות ושוחד.
אליהו בן זמרה (במאמרו בכתב עת "סיני", תשל"ז) כתב שלאור מטרת השמדת עם ישראל על ידי הצורר הנאצי, היו פוסקים שגרסו כי המלחמה בכובש הנאצי, ההתנגדות לשלטונו בשטחי הכיבוש והפגיעה בו בכל מקום ובכל דרך – הם בגדר מלחמת מצוה, על פיה מוטלת חובה על כל יחיד לסכן את חיי עצמו למען המלחמה. היו שסברו כי ההתנגדות לכובש הנאצי כלולה במסגרת "הצלת ישראל מיד צר". היו גם שסברו כי היא מחוייבת מדין מלחמה בעמלק, או בגדר מלחמת נקם בצוררי ישראל, הנלמדת ממצות "נקום נקמת בני ישראל מאת המידיינים". אולם, יש לציין שדעות אלו לא היו מקובלות על כלל תופשי התורה והם דחו את הטעמים האלו.
יכול להיות שהשוני נבע מהמצב והמקום בו חיו הרבנים השונים. אך, כמובן, גם בצורת חשיבה השונה. הרבנים לא רק הורו הלכה בעניינים אלו, אלא הם גם פעלו למעשה. היו רבנים שפתחו במרד, וכנגד היו שפעלו בשתדלנות.
פרק ח: מענה לשאלות הלכתיות מסובכות
היהודים מצאו מענה לשאלתם ההלכתיות אצל הרבנים, מנהיגי הדור. השאלות היו קשות, וכקושי השאלות כך עומק התשובות. הן מעידות על הלך הרוח המיוחד של מנהיגי הדור, שידעו להדריך את צאנם בשעה קשה.
נביא שאלות מסויימות שנשאלו רבני הדור הנמצאות במספר ספרים ומאמרים: שו"ת "ממעמקים" (הרב אפרים אשרי, תשט"ו-תשל"ד), ספר 'אדמור"ים שניספו בשואה' (אונגר, תשס"ז), ספר "דבר סיני" (הרב סיני אדלר, תש"ס), ספר '"יהדות הונגריה בשואה" (בן מיכאל, תש"ע), ספר "עלי מרורות" (הרב יהושע משה אהרונסון, תשע"ד), מאמר "רבנים בשואה" (כתב עת "סיני", מיזליש, תשנ"ה), מאמר "לבירור היסטורי של שתי סוגיות הלכתיות שנתעוררו בתקופת השואה" (כתב עת "סיני", באומל, תשמ"ב) ומאמר "יומנים וזכרונות כמקור היסטורי – יומנו וזיכרונותיו של הרב יהושע משה אהרנוסון" (פרבשטיין, תשנ"ח).
א. שאלו את הרב אברהם שלום גולדברג הי"ד, אדמו"ר ז'ליחוב, מדוע להסתתר מהגרמנים אם ממילא כל היהודים ניספים? על כך השיב האדמו"ר: "מוכרחים להסתתר, אולי יישאר יהודי אחד בחיים. כל יהודי שיישאר בחיים הוא מקדש השם ברבים, הוא גיבור, כי אינו רוצה למלא משאלות הנאצים ולכבות נר חייו".
ב. נשאלו אם מותר לענוד צלב, להיכנס לכנסיות ולהתחזות כנוצרים, למסור את ילדיהם לידיים לא יהודיות (במקרים כאלה ריחף על השואלים החשש שלאחר אובדן המשפחות לא יהיה מי שיחזיר את הילדים לחיק היהדות).
ג. הרב אפרים אשרי זצ"ל נשאל אם מותר לקנות תעודת גוי. בסיס השאלה שיש בכך צד של חילול שם שמים, שכביכול אומר שהוא גוי ומאמין באותו האיש. הרב אשרי השיב שאסור לקנות ויש למסור את הנפש.
ד. האם מותר להתפלל שחרית לפני הנץ החמה, טרם היציאה לעבודות הכפייה?
ה. האם ניתן לצאת ידי חובת ארבע כוסות של ליל הסדר גם באחד המשקאות הזמינים, כאשר לא ניתן להשיג יין?
ו. האם ניתן לקיים מצות סוכה בשאריות של קרשים שנמצאו פה ושם?
ז. האם מותר לעשות הפלה מלאכותית כדי לשמור על חיי האישה כאשר חל איסור מוחלט על לידות?
ח. האם מותר להשתמש בבגדים ובחפצים אחרים של יהודים שגורשו מבתיהם, ואם אין בכך משום גזל?
ט. הרב יהושע משה אהרונסון, דן האם מותר לאכול אוכל לא כשר ואם צריך לברך על כך? . חלק מהאנשים סברו שרק כאשר האנשים יחלשו וירגישו חולשה, מותר לאכול את האוכל הלא כשר. לעומתם, הרב אהרונסון סבר, שהיות והדבר כרוך בסכנת נפשות, כל אחד חייב לאכול כל עוד נפשו בו ולא לחכות עד יציאת נשמתו. כשראה שמספר גדול של אנשים מתלבטים אם לאכול את המרק הטרף, הוא לקח לעיני כולם כף מן המרק ובירך בקול רם ברכת "שהכל נהיה בדברו" קודם אכילתו המרק. לאחר מכן הסביר כי "שהכל נהיה בדברו" משמעותו היא שכל מה שמתרחש עם האדם נובע מרצון הבורא. הרב לא רק פסק את ההלכה, אלא גם פעל באופן פסיקתו כדי להשפיע על הציבור וגם נתן ביטוי חינוכי לפסיקת ההלכה.
י. הרב אפרים אשרי זצ"ל נשאל אם בתנאים הקשים שנוצרו מותר לומר בברכות השחר את ברכת שלא עשני עבד? הרי באותם ימים היה בה משום אמירת שקר. שאלה זו היא שאלה מהותית בהבנת חיי היהודי בגיטו ובמחנות השמדה. תשובת הרב:
"עיקר הברכה הזאת נתקנה לא על עבדות הגוף, אלא על עבדות הנפש… ואדרבא, דווקא כעת חובה עלינו לברך ברכה זאת, למען יכירו אויבינו ומנדנו, שלמרות שאנו נתונים בידם, לעשות בנו כרצונם הרע, בכל זאת רואים אנו את עצמנו כבני חורין, הנתונים במצור ובשביה, וקרובה ישועתנו לבוא".
יא. בן של יהודי אחד נלקח לתאי הגזים. היהודי יכול היה להצילו במתן שוחד, אך הוא ידע שאם יעשה כן, יילקח ילד אחר במקומו לתאי הגזים. הוא שאל את הרב צבי הירש מייזליש זצ"ל מה עליו לעשות? הרב לא יכול היה להשיבו על שאלה זו, ולא רצה לענותו. שבוודאי הדברים קשים, ואי אפשר לענות על שאלה כה חמורה. היהודי עדיין עומד ומנסה, ומפציר ברב להשיבו דבר ברור. כשראה שהרב אינו משיבו ולא רוצה לענות לו, אמר לו ברגש ובהתלהבות גדולה: "רבי, אני עשיתי את שלי ונהגתי כפי שהתורה מחייבת אותי. אני הצגתי את השאלה לפני רב ,ורב אחר אין כאן בנמצא. ואם אתם לא יכולים להורות לי שמותר לי לפדות את הבן שלי, הרי סימן הוא שאינכם שלמים עם ההלכה להתיר. שכן אילו היה מותר, בלי כל פקפוק, בוודאי הייתם מתירים לי. פירוש הדבר בשבילי הוא, כי לפי ההלכה אסור לי לפדות את בני. זה מספיק בשבילי וילדי יישרף, אפוא על פי התורה וההלכה. ואני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואין בדעתי לעשות דבר כדי לפדותו ,משום שכך ציוותה עלי תורתנו".
יב. בז' בחשון תש"ב נלקחו כעשרת אלפים מיהודי קובנה אל מותם. הנותרים הרגישו שניצלו מסכנת חיים ולכן רצו לברך ברכת הגומל. פנו לרב אברהם דובער כהנא שפירא זצ"ל בשאלה, האם צריכים לברך ברכת הגומל? וכאן יש להתבונן בתשובתו המיוחדת של הרב. הוא קרא את המציאות נכוחה, ולכן ראשית הוא פסק שאין לברך משום: "מאחר שהסכנה לא חלפה מהם עדיין והכורת עדיין מונף על ראשיהם". ויש להסביר את התופעה שלא נלקחו כולם בבת אחת מסיבות שונות, כעין: "לבלבל את היהודים, להומם ולאבדם על ידי תקוות שווא ומדוחים". אך, הרב לא רק פסק שאין לברך בשם ומלכות, גם אין לברך בלי שם ומלכות. פסיקתו מבוססת על: "כי על ידי זה שיברכו ברכת הגומל יתחילו השרידים האומללים הללו לדמות בנפשם כי אכן סר מר המוות וקרובה ישועתם לבוא. ובזה נסייע לרוצחים האומללים במזימתם השפלה ונקלה עליהם המלאכה המבזה של השמדת אחינו ואחיותינו". שוב מגלים לא רק תשובה הלכתית פשוטה, אלא תשובה שקוראת את המציאות וגם מחנכת ומדריכה את האנשים.
יג. הרב יהושע משה אהרונסון נשאל האם מותר לנהוג חיי אישות בתקופת השואה? יסוד השאלה מבוסס על פסק הלכה ב"שולחן ערוך" שבשנת רעבון ועת צרה, אסור לנהוג חיי אישות רק רק לחשוכי בנים מותר. הרב אהרונסון כתב שיש מקום לומר שבוודאי בצרה כזאת אין לנהוג חיי אישות, שהרי כאן יש גזירה נוראית להשמיד ולהרוג כל אחד, בפרט ילדים ונשים מעוברות. לכן, יש לומר שאסור גם למי שלא קיים מצות פריה ורביה. וציין את דברי הרבי ממונקאטש שפסק בזמן מלחמת עולם הראשונה, שמותר לשמש עם אשתו. אבל, הרב אהרונסון טען שהמציאות שהם חיו בה בזמן השואה שונה לגמרי מתקופת מלחמת עולם הראשונה, ולכן נראה שיש לאסור.
הרבנים נשאלו שאלות קשות ביותר, וידעו איך להשיב עליהן. לפעמים הם ידעו שהתשובה קשה, כי לא תמיד ההלכה היא קלה. הם ניסו למצוא דרכי היתר. הם הבינו את המציאות, והכריעו בשאלות אלו כשעת הדחק. הם פסקו את ההלכה הראויה לפי המצב המיוחד של השואל. . בשעה כזו הם נדרשו לא רק להבין את ההלכה, אלא גם לקרוא נכון את המציאות ולהשליך את ההלכה על המציאות, זהו הקושי הגדול במתן תשובות הלכתיות במצבים קשים. . נוסף על כך, הרבנים הטביעו בתשובותיהם רעיונות מחשבתיים חשובים ביותר לחיי היהודי בשואה. התשובה נתנה כוח לשואל להמשיך לחיות בגיטו, או במחנה השמדה.
פרק ט: שאלת הסלקציה
אחת השאלות המסובכות וקשות שנשאלו רבים מהרבנים היתה שאלת ה"סלקציות". הרשויות הגרמניות כפו על המועצות לעשות את כל ההכנות המוקדמות לקראת "הישוב מחדש": לספק נתונים דמוגרפיים ותעסוקתיים של אוכלוסיית הגיטו, להכין רשימות של המועמדים להישלח, לתת הוראות ליהודים במקומות שנועדו לסלקציה. הם היו צריכים גם לחפש אחר מועמדים לגרוש אשר הסתתרו, או שנתנו הוראות למשטרת הגיטו, למוצאם לפי רשימות שהוכנו על ידי המועצות או שנמסרו להם על ידי השלטונות.
הובהר למועצות כי מהנמנע להציל את אוכלוסיית הגיטו כולה, אך הם ניסו להתנחם במחשבה כי תודות למדיניות "ההצלה על ידי עבודה" שנקטו, גדל הסיכוי של חלק האוכלוסייה העובדת, נשים וגברים צעירים, להישאר בחיים. חברי המועצות גם הבינו כי לאנשים החיים על סעד ומובטלים אין כל סיכוי. אנשים כדוגמת הקשישים, החלשים, משפחות ברוכות ילדים וכן הילדים עצמם, ודאי שישלחו מהגיטו.
חלק מהמועצות פעלו על דעת עצמם, וראו שמוטב למסור חלק מהיהודים. מאידך, היו מועצות שהלכו לרבנים לשאול את דעתם.
בוילנה ובלבוב היודנרט לא פנה לשמוע מהי עמדת הרבנים לגבי מסירת שמות. הרבנים מיוזמתם, הם שהרגישו שמחובתם לידע ולנסות ולמנוע על ידי כך את שיתוף הפעולה הזה.
בלודז' הרבנים נקראו פעמיים להשמיע את עמדתם. בפעם הראשונה, כאשר עדיין לא ידעו מהי מטרת הסלקציה, חיזקו את רמקובסקי ואישרו לו למסור מספר יהודים לגרמנים, כדי שיוכל להציל את השאר. אך, כשהתגלתה האמת המרה שוב נשאלה השאלה, ובפעם זו הפצירו ברבנים לא להיכנע לנאצים.
השיקולים ההלכתיים שליוו את פסיקת הרבנים – שאסרו מכל וכל מסירת שמות – היו שאין דוחים נפש כנגד נפש.
בשלושת המקומות האלו סירבו האחראים למסירת השמות להתנהג לפי פסיקת הרבנים. הם המשיכו, למסור שמות של יהודים המועמדים לסלקציה.
נביא את מסקנותיה של פנינה פייג (במאמרה בכתב עת "סיני", תשנ"א) בנושא זה:
- כאשר היה ברור לרבנים שהרשימות – אותם היה צריך היודנרט להכין, מיועדות בוודאות למוות, פסיקותיהם היו כמעט תמיד לחומרה ולא התירו נתינת שמות.
- כאשר הוצרכו להכין רשימת שמות במקומות שלא היה ברור שהכוונה היא מחנה מוות, אלא מחנה כפייה, פסקו הרבנים שעל-מנת להציל את השאר מותר לתת שמות.
- "אין אני שופטת, מצדיקה או פוסלת את הכרעתם של הרבנים, לא תמיד ידוע לנו מהו המקור לפסיקתם. אך, אין ספק שהשאלה של חיים ומות כבדה היא עד מאד, ומי שהסכים ליטול על עצמו את האחריות לכך, היו, ברבים מהמקומות, הרבנים ששימשו בקודש במקום".
יש לציין שבמספר מקומות ראשי הועד לא הסכימו בשום מצב למסור יהודים ומסרו את עצמם למיתה. מספר מקרים כאלו מובאים בספר "השואה במקורות רבניים" (אברהם פוקס, תשנ"ה).
א. כשדרש הקומיסר הגרמני מדוב לופאטין למסור לו 100 יהודים להריגה, השיב לו לופאטין: "הרגני תחילה, אין לי כל רשות למסור בידך אנשים אחרים". הגרמני סטר על לחיו של לופאטון ובזה נסיים העניין. סמוך לחיסולו של הגט הודיעו הגרמנים על כוונתיהם לגבי עתיד הגטו והבטיחו להשאיר בחיים 30 איש, ביניהם גם את חברי הועד. על כך השיב לופאטין: "לשיעורין לא תרצחו אותנו – או שכולנו נשארים בחיים או שכולנו מושמדים".
ב. יו"ר היודנראט בראטנה הרב דוד אהרן שפירא נדרש למסור לידי הגרמנים מספר יהודים שהואשמו על ידם בפעולות חבלה. הרב שפירא השיב להם: "תוכלו לקחת אותי, אבל אנשים חפים מפשע אינני מוכן למסור למוות". גם סגנו של הרב שפירא סירב לשתף פעולה עם הגרמנים.
ג. בסוסנוביץ התקיימה אסיפה בראשותו של יו"ר הגטו משה מרין (שהתמנה אחר כך לראש זקני היהודים בשלזיה המזרחית) והתנהל דיון בדבר דרישת הגרמנים (ובהסכמת משה מרין), למסור בידם מכסת אנשים לגירוש. על הצעתו של מרין השיב שבתאי יונגסטר, אחד מחברי היודנראט: "כמה שנים נותרו לי עוד לחיות? כיום אני בן ארבעים ושתים, אבי ז"ל מת בגיל חמישים ושלוש, ובכן בגלל אותן שנים מועטות אעבור על פסק דינו של הרמב"ם ז"ל? האומר: אם הגויים יאמרו תנו לנו אחד מהם ונהרגנו, ואם נהרוג את כולכם – יהרגו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל". שבתאי יונגסטר המשיך ואמר: "השאלה מתיחסת לחייהם של אלפי היהודים, ואתם רוצים לשכנע אותי שאתן ידי לכך? לא! אני אלך יחד עם אחי".
כפי שראינו, בתקופת השואה הוצרכו הרבנים לפעול במציאות קשה שאין כדוגמתה שלא היו מוכנים לה. ואמנם, הם קמו ופעלו בצורה שאין לה דמיון בהיסטוריה.
אנחנו עמדנו על מספר מקרים, בעיות ושאלות שבהן עסקו רבני הדור, ומתוכן אפשר ללמוד על דרכם החינוכית:
בפרק א' הבחנו שמנהיג העדה לא עוזב את קהילתו גם אם יש לו אפשרות להציל את עצמו. רבים נשארו עם קהילתם.
בפרק ב' למדנו על גדולת נפשו של המנהיג שגם בשעה הקשה ביותר, השעה לפני המוות, הוא יודע להדריך את עדתו ולחזק אותם בדברי אמונה ומחשבה.
בפרק ג' ראינו שהרבנים דאגו גם לצרכיהם הגשמיים של הציבור.
בפרק ד' הובאו מקרים בהם הרבנים הירבו לחזק באמונה את היהודים ולהאיר את חושך של הסתר הפנים באור האמונה.
בפרק ה' הובאו סיפורים על רבנים שהדגישו את לימוד התורה גם בשעת משבר. הרבנים חיזקו את הציבור בשמירת תורה ומצוות גם בשעות הקשות.
בפרק ו' התגלה ויכוח בין הרבנים בהגדרת המציאות שחיו בה. האם הם חיים בשעה של "פיקוח נפש", או "שעת השמד". הגדרת המציאות משנה את פסיקת ההלכה. כאן גם התגלה כוחו של הרב, לאבחן את המציאות בצורה ברורה ולהכריע בשאלות הקשות שעולות מתוך הבחנת המציאות.
בפרק ז' נפרשו גישות שונות של הרבנים בדרך להתנהג כלפי הגרמניים. היו שחשבו שצריך לפעול בשקט ובשתדלנות, לעומתם היו שטענו שצריך לנסות להתנגד לגרמנים בכח. כאן גם הרב לא היה רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. הוא גם פעל בהתאם לדרכים שהוא חשב שהן נכונות כדרכי פעולה.
בפרק ח' התגלתה גדולתו של הרב במענה שנתן לשאלות הלכתיות שהוצבו לפניו. השיבו על שאלות בכל העניינים. כאן התגלה הרב כאב רחום, אך גם כמורה הוראה. הרב ניסה להקל, אך לא שינה את ההלכה לפי רצונות השואלים.
בפרק ט' בחנו את עמדת הרבנים בשאלת ה"סלקציה".כאן ראינו את גדולת נפשם של הרבנים. שהכריעו בשאלה הקשה, וגם באו ואמרו את דעתם על אף שלא נשאלו. ראו שיש צורך להורות את דעת התורה.
הרב פעל בכל המישורים, בכל עניין ועניין. הוא לא התעסק רק בד' אמות של הלכה, אלא דאג לקהילתו בכל התחומים – הגשמיים והרוחניים. חברי הקהילה ראו ברב אב ומורה איתו אפשר להתייעץ ולקבל גם דברי נחמה. המאפיין את הרב כמנהיג בתקופת השואה היא הדאגה לקהילתו.
אציין דברים שכתב הרב תמיר גרנות (עיתון "מקור ראשון", מוסף שבת, 24 אוקטובר 2013) על הספר "בסתר המדרגה":
אמנם, לא נכחיש שמגבלות הנרטיב פוגמות לעתים באפשרות להצגת תמונה שלמה ומאוזנת. כך, למשל, לא נוכל למצוא במחקר זה ואף לא בקודמיו ביקורת על אישיות רבנית: על החלטותיה, על מנהיגותה, על תפקודה וכדומה. החיסרון בולט במיוחד בפרק המתאר את המנהיגות הרבנית באושוויץ ובמחנות אחרים. בראשית הפרק קובעת פרבשטיין את אמות המידה להערכתה של מנהיגות בעת משבר: יכולתה לחזק ולשמר רציפות ועם זאת להציע כלים ודרכים המתאימים את עצמם למציאות החדשה מתוך הבנה של השינויים הנדרשים. בהמשך הפרק מנסה פרבשטיין להראות כי רבנים שפעלו באושוויץ ובמחנות אחרים אכן עמדו במבחן המנהיגות, אולם עיון זהיר בכל המקורות שהובאו יוכיח כי כל הרבנים שנזכרו לא הצליחו ליצור סביבם מוקד ארגוני או קיומי משמעותי שהייתה לו איזושהי השפעה על חיי המחנה… האם יש להאשים מישהו? מובן שלא. דומה שבתנאי הקיום של אושוויץ לא ניתן לצפות לכלום. אך מצד שני, האם לא נוצרו מוקדי מנהיגות אחרים, לא רבניים, אפילו באושוויץ? היאחזות באמונה, בלימוד תורה או בשמירת מצוות באושוויץ מעוררת אצלי התפעלות והערצה, אך היא אינה ביטוי למנהיגות משמעותית, גם לפי ההגדרות של פרבשטיין עצמה. דיון היסטורי חופשי ומשוחרר מאילוצים היה מאפשר, אולי, להבין מהן הסיבות לכך שהרבנות האורתודוקסית לא ייצרה מנהיגות משמעותית בתנאי המשבר, ולחשוב מה ניתן ללמוד מכך.
עלי להעיר, שעל אף זאת, בוודאי אפשר לראות במכלול את דרך ההנהגה המיוחדת של הרבנים בשואה. במצב שהם חיו, הייתה הנהגה יוצאת מהכלל. .לא כולם פעלו בדרך דומה – איש לפי אופיו, לפי קהילתו ולפי מצבו. הקו המאחד הוא מסירותם ללא סייג לחברי הקהילה.
עדיין, נראה לי, שיש צורך במחקר מקיף בנושא זה. עד כה לא היה אחד שעיין בצורה ביקורתית ואמיתית. בהנהגת הרבנים בשואה. לשם כך יש צורך בעיון יותר בעדויות של ניצולי השואה. מתוך כך, נוכל לבוא להבנה יותר אמיתית עד כמה גדולה היתה השפעתם על אלו שחיו בתקופת השואה. כמו כן, יש לחקור ולבדוק אם השפעה זו המשיכה הלאה גם לאחר תקופת השואה. עד כמה השאיר הרושם של הרבנים על ניצולי השואה.