מבוא
נשאלת השאלה, איך מכריעים בשאלות הלכתיות? כלומר האם אדם מכריע את ההלכה מתוך עיון בתלמוד וכפי הבנתו בסוגיא הוא פוסק, או הכרעתו היא רק על פי הראשונים שפירשו את הגמרא? דהיינו עליו לפסוק כדעת הרוב בביאור ההלכה בגמרא. אולי אפשר גם ללכת בדרך נוספת ולומר שהפסיקה היא על פי דברי הראשונים, אבל על פי ההכרעה בדעת הראשונים. דהיינו שיכריע בין הפירושים השונים.
כפי שנציין יש שתי גישות בהכרעת ההלכה, וכנראה השיטה המקובלת היא שיטת ה"שולחן ערוך". נראה ששיטת ה"שולחן ערוך" התפתחה גם בדורות האחרונים לעניין הפסיקה בדעת הראשונים. כלומר, יש מקום לדון האם כיום אנחנו מגיעים להכרעה על פי עיון בדברי הראשונים, או רק על פי דברי האחרונים?
שיטת ר' יוסף קארו זצ"ל
ר' יוסף קארו זצ"ל, בהקדמת ספרו ה"בית יוסף", ביאר מה הביא אותו לכתיבת ספרו. בתוך דבריו הוא הסביר את אופן הפסיקה שלו. וכתב שקשה מאוד להכריע בין הדעות, וזאת משום שהפוסקים האלו הם גדולי עולם, ויש להם טענות וראיות טובות, ולא ראוי להכריע בין גדולי עולם. הרי אנחנו לא יכולים להבין דבריהם וכל שכן להתחכם עליהם. לכן, הוא לקח על עצמו לקחת את דעת הרא"ש, הרמב"ם והרי"ף שהם שלשת עמודי ההוראה שכל בית ישראל נשען עליהם, ובמקום ששנים מסכימים, יפסוק כמותם. אלא, במקום שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעה הזאת, ולכן פשט המנהג כדעה השניה, יש לפסוק כדעה השניה. ואם יש מחלוקת בין שנים מהשלשה, והשלישי לא אמר את דעתו, ילך לפי שאר הפוסקים איך שרובם פסקו.
אם כן, גישת ה"שולחן ערוך" אינה להכריע בין הראשונים, או לפסוק כדעת הרוב.
שיטת הפסיקה של ה"שולחן ערוך" עוררה פולמוס גדול בין הפוסקים. כפי שידוע ר' משה איסרליס זצ"ל לא הסכים עם פירושו ולכן חיבר את ה"מפה" – הגהות על ה"שולחן ערוך". אבל, התנגדותו לא היתה מצד הפסיקה על פי הרוב, אלא התנגדות מצד קביעת מי נכלל בתוך הרוב. כלומר, בחירת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש והשמטת גדולי פוסקים האשכנזים כמו בעלי התוס', המרדכי וכו'. כמו כן, הוא התנגד מצד הכלל ההלכתי של הליכה אחר בתראי. ר' יוסף קארו לא פסק כדעת הפוסקים היותר מאוחרים, כמו הסמ"ג, הסמ"ק וכו'.
גם מהרש"ל (בהקדמה ל"ים של שלמה", מסכת חולין) התנגד לפסיקת ר' יוסף קארו וכתב:
וכן היה, כי חדש מקרוב בא לידינו ספר וחיבור שעשה מהר"י קאר"ו על הטורים, והראה כמה חידושים מספרים הקדמונים שלא היו בידים בימים שעברו, ותשובות נכריות וחידושים אשר נמצאו בכל הספרים, ולא חיסר דבר מכל אשר עלה במחשבה לפניו, וכמעט שלא הניח מקום להתגדר בו, אבל עשה פשרות בענייני פסקי הלכות מדעתו מסברת הכרס, ברוב הפעמים באיסור והיתר נגד הקבלה אשר קבלנו ונהגו עד הנה, והתלמידים הולכים אחר דבריו ופסקיו, ולא ידעו שבנפשם הוא, שהוא הכריע כמה פעמים נגד התוס' והפוסקים אשר אנו נוהגין לפסוק כוותייהו, והנה שגו בזה, מאחר שראו שכן כתוב בספרו שכך הלכה אמרו כך כתב הקאר"ו להדיא, כי כך העניין הרע אשר לפניהם, מה שכתב בספר יאמינו, אם יעמוד אחד חי וצוח ככרוכיא שאין הדין כן בראיות גמורות, או אפי' בקבלה, לא יחישו לדבריו, כאשר כתבתי בהקדמה ראשונה, ובפרט האידנא שבעונות הרבים הנסמכים מרובים והלומדים מועטים, ומשום הכי תופסים דברי הספר אשר מצאו בו כל החידושים, ובזה הושוו הקטנים לגדולים, והנערים לזקנים, אני הגבר אשר בעו"ה ראה כל אלה, ולא די בזה למהר"י קאר"ו מה שעשה פשרה על אילו שלשת הגדולים הרי"ף הרא"ש והרמב"ם, היכא שהושוו שנים מהם דאזלינן בתרייהו, ולא חש לכל הגדולים האחרים, כאילו מסורה הקבלה בידו מימות הזקנים, אלא אף במקומות אחרים עשה פשרה, כגון דורון לעניין יום טוב שני (או"ח סימן תקט"ו), שה"ג וכל בעלי התורה וכל האחרונים אוסרים, ואף מהרא"י (ת"ה ח"א סימן ע"ח) כתב לאיסור, וכך נתפשט בארצנו, והוא כתב להיתר, והלך אחר הרוב אשר אין נראה לעינים, וכן בכמה מקומות לא ירד לעומק ההלכה לגודל המלאכה רבה שהיתה עליו, כאשר תמצא בחיבורי בכמה וכמה מקומות, ובהגהותי על הטורים, זאת, ועוד אחרת, לא היו לפניו ספרים מוגהים, והעתיקם בטעות, כאשר ימצאו בדפוס, ולפעמים בנה יסוד על הטעות ההוא.
אולם, היו גדולי ישראל שהתנגדו לפסיקת השולחן מאופן אחר, מאופן צורת ההכרעה.
שיטת מהר"ל מפראג
מהר"ל מפראג התנגד לפסיקת ה"שולחן ערוך", אבל לא כתב את הדברים בצורה מפורשת כנגד ה"שולחן ערוך". הוא כתב בספרו "נתיב התורה" (פרק טו):
כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת – מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו בחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל ה' יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו… והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חיבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל, שהולך כמו עיוור בדרך.
מהר"ל סבר שיש להכריע מתוך התלמוד ולא על פי ספרי פסיקה.
שיטת בעל "מגיני שלמה"
ר' יהושע בר' יוסף מקראקא, מחבר הספר "מגיני שלמה", התנגד לפסיקה על פי ה"שולחן ערוך", וכן סבר שאפשר לחלוק על דברי הראשונים:
דרך הזמן הזה, שכל הדברים הכתובים על ספר… אין מזיזין אותו ממקומן… ולפי מנהג חכמי מדינתנו, דבר שנדפס ב"שולחן ערוך" אין לשנותו ח"ו כתורת משה… רחמנא ליצלן מהאי דעתא. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות… ורשאי כל אדם לחלוק בראיות ברורות אפילו על דברי הראשונים.
שיטת מהרש"ל
כבר הבאתי לעיל שמהרש"ל התנגד לפסיקת ר' יוסף קארו זצ"ל מכוח שלא הביא את הפוסקים האשכנזים. אבל, נראה שבנוסף לכך, היתה לו התנגדות נוספת באופן הפסיקה. בהקדמה לספרו "ים של שלמה" על מסכת חולין, הוא כתב את הדברים הבאים:
מימות רבינא ורב אשי אין קבלה לפסוק כאחד מן הגאונים או מן האחרונים, אלא מי שיוכשרו דבריו להיות מיוסדים במופת חותך על פי התלמוד; והירושלמי, והתוספתא במקום שאין הכרע בתלמוד.
וכתב מהרש"ל באופן הפסיקה שלו:
וזו היא שיטתי להביא כל הדיעות, קדמאי אמצעי ובתראי פוסקים ומחברים ומנהגים הלכה והלכה, בעלי תשובות כותבים איגרת קובצים וליקוטים, כדי שלא יביא בעל דין לחלוק ולומר ראה איך שכתב מחבר זה דינו ופסקיו לפי דמיונו בראייה מספקת, אלמלא ראה מחבר זה דברי הספר או איגרת תשובה של הרב ההוא לא נקט לבו לחלוק, ובודאי היה חוזר מדבריו, ובזאת יראתי והבאתי כל הדיעות, קדמאי דקדמאי ובתראי דבתראי, בלי נשאר אחד מהם מן כל הראיות שלי באר היטב, ולא נשאתי פנים לשום אחד מהם, או לבטל דעת האחרונים שבאו במגילת ספרים בביאורי הפוסקים והתשובות, ובכמה מקומות שגו מבלי עיון (שם) [שכלם] הזך, וכאשר חנני אלקים ויש לי כל, ברוך המקום ברוב חסדו, ירדתי לעומקה של הלכת, והייתי יושב ומתון בכל דין ודין קודם שחתמתיה וחקקתיהו בספר, וכתבתי הכל בביאור יפה ובראיות מופתיים… ולכן לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחביריו, אף שיש הכרע גדול בין מעלותם, למי שהורגל בהם בעיון רב, מ"מ התלמוד הוא המכריע, וראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו, ולפעמים מחבר אחד כיון ההילכתא
מחלוקת ראשונים
נראה שנחלקו הראשונים במחלוקת האחרונים. אפשר למצוא יסוד נאמן לשיטת מהר"ל מפראג וכו', בדברי ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת בבא קמא קל, ע"א):
דבר שהמשכיל צריך שיקבענו בלבו, והוא ממה שראיתי דור זה נכשל, שבא לידינו הוראה או מעשה הראוי לאסור או להתיר… מדין התלמוד ומעיקרא של הלכה הם נסמכים לחלוק בנימוקי בלאות של חדושין ותוספת ולקוטין של לשונות וצווחים ככרוכיא: ראה זה מצאתי שכך כתב פלוני, מבלי שידעו או שישגיחו אם נאמר כאוי אם לאו, ומבלי שיסמכו להם על התלמוד… אבל כל שלא יודע להם בו טעם, לא יסמכו עליו בשום פנים… ועמתה בכל עניני הוראה ומשא ומתן אין ראוי להורות ככל הנמצא כתוב לחכם… אלא אם כן בראיה.
נראה שגם ר' אברהם בן הרמב"ם (בשו"ת שלו, סימן צז) הלך בדרך זו:
כללו של דבר, אומר אני שדיין שאינו הולך בפסקיו אלא אחר מה שכתוב ומפורש, הוא חלש ורפה. ולפי זה יתבטל מה שאמרו, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואין הדבר כן, אלא הדברים הכתובים הם העיקר וצריך הדן דין או המורה הוראה לשקול אותם לפי כל מעשה ומעשה הבא לפניו, ולהקיש את הדין לדומה לו ולהוציא ענפים מן העיקרים ההם. ולא נכתבו המעשיות המרובות הכוללות מקצת דינים בתלמוד חנם, וגם לא שיעשה הדין בענין ההוא לפי מה שנזכר שם, אלא כדי שיסגל החכם, בשמעו אותם הרבה פעמים, כח של שקול דעת ודרך טובה בהוראה למעשה.
אולם, כפי שציינתי לעיל גישת החולקים על ה"שולחן ערוך", לא התקבלה להלכה. וכפי שרואים מדבריהם, כבר בזמנם נהגו ללכת אחר ה"שולחן ערוך". נראה שיש אבן יסוד לדברי ר' יוסף קארו זצ"ל בדברי הר"י אבן מיגש (סימן קיד) שנשאל בנוגע לאחד שפוסק על פי מה שמוצא בתשובות הגאונים, ולא מבין עיקר הדין, האם אפשר לסמוך עליו:
מה יאמר אדוננו באיש שלא קרא מעולם הלכה עם רב ואינו יודע דרך הלכה ולא פירושה ולא קריאתה אלא שהוא ראה הרבה מתשובות הגאונים ז"ל וספרי הדינים… ואם איש שעיקר ידיעתו בתשובות אלו ואינו מבין הצדק מהם מבלתי הצדק אם יוכל להורות בענין אחד או בנדון אחד ויפסוק הדין בו ואפשר להיות שאותה שהורה ממנה כבר חזר בו המורה בה ומי שאינו מבין עיקר הדין ולא מאיזה מקום יצא מן התלמוד אם הוא מותר להורות
תשובה דע שהאיש הזה ראוי יותר להתיר לו להורות מאנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמננו זה ורובם אין בהם אפי' אחד משני דברים אלו רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז"ל. ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למנעם מזה לפי שאין בזמננו זה מי שיהי' ראוי לכך ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל. אבל מי שמורה מתשובות הגאונים וסומך עליהם ואע"פ שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו. שהוא אע"פ שהוא מורה מסברא בלתי אמתות מראיות הגאונים ז"ל מ"מ אינו טועה בזה לפי שהוא מה שעשה ע"פ ב"ד גדול מומחה לרבים עשה. ומי שמורה מעיונו בהלכה אפשר שהוא חושב שאותה הלכה מחייבת אותה הוראה והיא אינה מחייבתה והטעהו עיונו או טעה בפירושה. ואין בזמננו זה מי שיגיע בתלמוד לגדר שיוכל לסמוך להורות ממנו… עד שאני אומר שמי שאינו סומך על עצמו אם הוא נתלה בתשובות הגאונים ובהוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות הוא יותר משובח מאותם המדמים להורות מן התלמוד.
יש אולי למצוא מקום למחלוקת בנקודה זו בדברי הראשונים, שנחלקו אם אפשר לראשונים לחלוק על דברי הגאונים?
יש ראשונים שסברו שכיום אין דין של טועה בשיקול הדעת. כיון שכל ההלכות פסוקות בידנו מהש"ס, או מהגאונים שאחר הש"ס. לכן, כל מי שטועה, נחשב טועה בדבר משנה, שלא ראה את הדברים האלו. אחרים סברו שטועה בדבר משנה, הוא דווקא מי שמבררים לו את טעותו מהמשנה, או מהש"ס מפורש בלי ספק. הוא כתב שמה שפסקו הגאונים לאחר סתימת הש"ס, מדעת מכרעת ולא מהלכה ברורה ופסוקה מהש"ס, זה נחשב כסוגיין דעלמא.
השיטה הראשונה היא שיטת – בעל המאור בשם חכם גדול מחכמי דורנו שלפנינו (מובא ברא"ש, מסכת סנהדרין, פרק ד, סימן ו) והראב"ד (מובא ברא"ש שם)[1].
השיטה השניה היא שיטת – בעל המאור (מובא ברא"ש שם).
לרא"ש (שם) יש שיטה נוספת. הוא סבר שנחשב טועה בדבר משנה, במקרה שהוא לא שמע פסקי הגאונים, ועכשיו הוא שמע את דבריהם, ואמר שאם היה שומע את דבריהם מקודם לכן, אז היה פוסק כמותם. זה לאו דווקא בפסקי הגאונים, אלא בדברי כל החכמים שבכל דור ודור, אם פסק הדין שלא כדבריהם, ואחר כך כששמע את דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה, נחשב טועה בדבר משנה וחוזר. אם הדברים לא ישרו בעיניו, והביא ראיות לדבריו, הוא יכול לחלוק, ואפילו על פסקי הגאונים[2].
נחזוור לענייננו, ונאמר שבפסיקת ההלכה בתלמוד יש לפסוק על פי הראשונים ולא להכריע בדבריהם. בימי הרא"ש, הראשונים יכלו להכריע כנגד הגאונים, אבל בוודאי אנחנו לא ראויים להכריע כנגד הראשונים. אולם, אולי יש מקום לדברי המתנגדים על אופן הפסיקה של ה"שולחן ערוך" בנוגע לעיון בדברי האחרונים. על כך אסביר ואפרט בהמשך.
פסיקה על פי דברי האחרונים
ניווכח מדברי שני גדולי עולם שכתבו שאין לפסוק על פי ספרי האחרונים, אלא הפוסק צריך לעיין במקור ההלכה, והוא יגיע להכרעה הלכתית רק לאחר עיון במקומות. כלומר, הוא יעזר בספרי האחרונים, אבל לא יפסוק רק על פי דבריהם.
ר' עקיבא איגר זצ"ל לא פרסם את תשובותיו. בנו אסף את תשובותיו ושלח לאביו שיסכים להוציא לאור את הספר, וכן התייעץ האם מתאים לקרוא לספר הזה "פסקים וכתבים". ונכתב בהקדמה לשו"ת ר' עקיבא איגר (עמ' א):
ואשר שאל בני חביבי אם טוב בעיני לכנות אלו פסקים ואלו כתבים… לא ייכון שם 'פסקים', שנראה כאלו הלכה פסוקה היא אצלי ואין אחריה כלום. ולא על דעת זה נתרציתי לכם להדפיסם… סמכתי שהרב השואל יעיין ויבדוק בדברי ויבחור. קשה בעיני מה שאני שומע שנהגו כמה מורי הוראה בצאת חיבור חדש יפסקו אחריו. לא יפה הם עושים. כי עליהם לחתור כפי כוחם, ואם אחרי עיונם היטב ימצאו דברי המחבר טובים – אז ילכו אחריו. אבל להאמין לכל אשר ימצאו כתוב – אינו מדרכי החכמה.
בגישה זו הלך מורנו ורבינו הרב משה פיינשטיין זצ"ל. הוא כתב בהקדמה לספרו ה"אגרות משה" את הדברים הבאים:
ומה שבבא מציעא דף ל"ג בתלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות הוא רק כשלא טרחו לברר היטב… ועד שירד לעומקן של דברים גם לא יסמוך בסברא הראשונה אשר בכל זה עושה זדון כי בכל דבר שהטעות מצויה ולא נתן אל לבו וחוטא נקרא פושע שהיה לו לידע שיש לטעות… ועל זה סמכתי להורות וגם להשיב מה שנראה לע"ד אחרי שבררתי את ההלכה ברוב עמל להרוצים לידע דעתי, ובפרט שכתבתי הטעמים וכל מה שנברר שבאופן זה הנני רק כמלמד ההלכה שהשואל יעיין בעצמו ויבדוק ויבחור, שאיני כלל כפוסק ומורה… ולכן מצאתי גם לנכון להדפיסם מאחר שאיני בזה אלא כמברר ההלכה שכל תלמיד חכם ומורה הוראה יעיין בהדברים ויבחון בעצמו אם להורות כן וכאשר יראה שאני לא סמכתי כסומא בארובה אף על חבורי רבותינו אלא בדקתי בכל כחי להבין שהם נכונים… וכן אני מבקש לכל מעיין בספרי שיבדוק אחרי דברי ואז יורה למעשה…
שיטת ה"חזון איש"
נעיין בשיטת ה"חזון איש" (יורה דעה, סימן קנ, אות ח) באופן הפסיקה:
ידוע כי אין כח רוב אלא במושב בית דין, אבל חכמים החולקים שחיו בדורות חלוקות או במדינות חלוקות אין נפקותא בין רוב למיעוט, ואותה המדינה שרוב התורה שבידם הוא מרב אחד ומתלמידיו ומתלמידי תלמידיו עושין כרבם אף במקום שרבים החולקים, ובימים אחרונים שספרים מיוחדים של רבותינו לקחו חלק העיקרי של מסירת התורה לדורות הנוכחות, כמו רי"ף, רא"ש רמב"ם, רמב"ן, רשב"א ריטב"א, ר"ן, מגיד משנה מרדכי, פירוש רש"י ותוס', הם היו הרבנים המובהקים של הדורות, כל מקום שיש פלוגתא וכאמור אין כאן הכרעת כוח רוב היה הדבר מסור להכרעה לכל חכם, או להחמיר, או לבחור ביחידים ידועים לילך אחריהם ובמקום שלא הוכרע הדבר ספק, ובדיני ממונות אמרו דאם יש יחידים כנגד רבים יכול לומר קים לי שהדבר ביסודו בספק, ומלבד שאין כאן כח רוב בעצם אין הרוב ידוע כי הרבה חכמים היו שלא באו דבריהם על הספר, והרבה שספריהם לא הגיעו לידינו, [ולכן אין הדין משתנה כאשר מדפיסים כתבי יד חדשים ונהפך המיעוט לרוב] ובכל זאת למיעוט הלבבות, להכריע בסברא, נוטלים לפעמים גם כח רוב המספרי לנטיה לצד זה, אבל ראוי יותר בזה להתחשב עם הפוסקים שתורתם הגיעו לידנו בכל מקצועות התורה. אם כי אין אנו נגשים להכריע בין הראשונים בהכרעה שכלית מוחלטת, מכל מקום מתלוה תמיד בההכרעה עיון שכלי והרבה פעמים מכריע מרן ז"ל כאחת הדעות מפני שדבריהם מחוורים ביותר ומתיישבות כל הקושיות… כפי שהורונו רבותינו אין לנו לעזוב את שימוש השכלי ועלינו ליסד את משקל הגדול על היקש השכלי שהוא המלאך בין היוצר והיצור… סוף דבר… הוא לפסוק כרבים ולישב רהיטת הסוגיא, ולפי השכל הפשוט הכי רהיטא טפי, אף שאין לנו להתערב בין רבותינו, אבל ההכרעה אם הדבר ספק ניתן לנו.
רואים שה"חזון איש" נתן משקל לשכל. אין ההכרעה רק על דברי הפוסקים ודעת הרבים, אלא ניתן משקל לכוח השכלי.
וכן כתב באגרות "חזון איש" (חלק ב, סימן טו):
מטבע השכלים להוסיף מבועם, וחובתנו להשתמש בשכלנו עד כמה שידנו מגעת ולבקש את היותר מוכרע לפי שקול דעתנו, ואין אדם רשאי לומר קבלו דעתי, אבל אנו לעצמנו אנו משועבדים לחלק הניתן לנו.
מסקנה
בפסיקה בעיון בדברי הגמרא נלך בדרכו של ה"שולחן ערוך" ולא ניכנס להכרעה בדברי הראשונים, אלא ננקוט כדעת הרוב. אולם, בפסיקה בדברי האחרונים ננקוט את הגישה להכרעה על פי השכל. כמובן, שלא נזלזל בגדלותם של האחרונים ונתבונן בכובד ראש בדבריהם, ולאחר עיון מדוקדק נגיע להכרעה בהלכה. כשלא נוכל להכריע בדעת האחרונים, ננקוט בגישה של כללי הפוסקים. דהיינו, הליכה אחר רוב דעות, או שאם מדובר על דין דאורייתא, נלך לחומרא, ובדין דרבנן, נלך לקולא.
[1] יש לציין שהראב"ד בתחילה כתב שצריך שהחכם הראשון יאמר שאילו היה רואה את דברי הגאון, היה חוזר בו, כדי שיהיה טועה בדבר משנה. אם הוא חולק על דברי הגאון, אין זה טועה בדבר משנה. אבל, אחר כך הוא כתב שנראה לו שאפילו אם היה חולק על פסק הגאון, מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדעת הגאון ולא כפירושו, גם זה נחשב טועה בדבר משנה. כיון שאין לנו עכשיו לחלוק על דבר גאון מראיית דעתנו לפרש את הדין בדרך אחר. אפשר רק לחלוק בקושיא מפורסמת, שזה דבר שלא נמצא.
[2] יש לציין שגם מדברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה, מבואר שהחכם יכול לחלוק על דברי הגאונים. שם הוא הרחיב להסביר שלא יכולים לחלוק רק על דברי המשנה והתלמוד שהתקבלו על כלל ישראל. מדבריו משמע שהטעם שאי אפשר לחלוק על התלמוד, הוא מכוח קבלת הציבור. יש דיון בין האחרונים במשמעות קבלה זו, איך היא מחייבת אותם? הרחבתי את הדיבור בעניין זה בספרי "גר המתגייר", כרך ד, עיין שם.
להורדת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/דרך-ההכרעה.docx