מובא במדרש "בראשית רבה"[1] שכל מי שמקרב את העכו"ם ומגיירו כאילו בראו. על פי זה, נראה לומר שאחד שמביא מישהו להתגייר, נחשב במידה מסויימת כמו אביו.
בעל ספר "משמרת שלום"[2] כתב שבמקרה שהיה יהודי שקירב נכרי והביאו להתגייר, הרי מחוייב הגר לקרוע בשעת פטירת היהודי שקירבו, כמו שמחוייב תלמיד לקרוע על רבו.
על פי זה נראה לומר, נכרי שהתגייר והיה רב שהביאו להתגייר והוא מורה הוראה שלו, יכול לנהוג כמותו בכל הדינים. כלומר, אם הרב שלו פוסק כדעת ה"שולחן ערוך", הרי הגר יכול לפסוק כמותו ולנקוט כדעת ה"שולחן ערוך". לענייני מנהגי עדה, לא ברור שהוא חייב לנהוג כמו הרב שלו. אבל, נראה שמהנכון לנהוג כמותו גם במנהגי עדה, כגון איסור נישואין בימי המצרים[3].
ההלכה הקודמת נכונה דווקא במקרה שלא הלך לעיר שנוהגים בו מנהג מסויים. כלומר, כל העיר נוהג במנהג האשכנזים או במנהג הספרדים. שאז יש לו לנהוג כמנהגי העיר בכל עניין, אפילו במנהגים שהחמירו על עצמם[4]. אם הולך לעיר שיש בה קהילות רבות, נוהג כמנהג רבו המובהק אפילו אם הולך להתפלל בבית הכנסת שנוהג במנהג אחר מרבו המובהק. אין לו לנהוג כמנהגי עדת בית הכנסת[5]. אך, לענייני תפילה, אין לו לנהוג בפרהסיא בניגוד למנהגי בית הכנסת[6].
במקרה שאין מישהו שהביא את הגר להתגייר, ואין לו רב מורה הוראה, וגם הוא לא בא לעיר שנוהגים במנהג מסויים, יש לו לנהוג בכל מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א, ככללי הפסיקה. בדין דאורייתא, ללכת לחומרא. בדין דרבנן, ללכת לקולא. כמובן, שאין הכללים הללו קבועים, ולכן עליו ללמוד את כללי הפסיקה. גם בכל מחלוקת בעניינים חדשים, הוא צריך ללכת על פי כללי הפסיקה.
אם הגר הוא תלמיד חכם ויכול לפסוק לעצמו, הרי הוא יכריע לעצמו בכל מחלוקת בין הפוסקים. אבל, בוודאי דבר זה לא שייך במחלוקות שהם בין גדולי הראשונים ומחלוקות בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א. זה רק שייך במחלוקות בנושאים הלכתיים חדשים.
רק במחלוקות בין הפוסקים שקשורות לביאור הגמרא וכיוצ"ב, יש לגר ללכת לפי כללי הפסיקה. אך, בכל המחלוקות שקשורות למנהגי עדה, הרי יכול לנהוג כעיקר הדין. כגון, במנהגי העדה של מנהגי אבילות בימי בין המצרים, הרי ינהג כעיקר הדין, רק בשבוע שחל בו[7].
על אף כל האמור לעיל, נראה לי, שיש מקום להקל ולטעון שאם הגר מייחס את עצמו לעדה מסויימת. דהיינו, הוא מקשר את עצמו לעדה זו שהוא הולך לבית הכנסת שמתפלל בנוסח מסויים, אפשר לומר שהוא נחשב בן העדה ויכול לנהוג כמו העדה. לכן, נראה לי, שמהנכון שאלו שמתגיירים ילכו לבית הכנסת של עדות המזרח ויתקשרו לעדה זו שבדרך כלל הפסקים של עדות המזרח יותר קלים מפסקי רבני אשכנז[8].
יש גם אפשרות לקבל פוסק מסויים כרבו המובהק ולפסוק על פי פסקיו. אם מקבלים פוסק מסויים כרבו המובהק, הוא נחשב בגדר מרא דאתרא ולכן יכול ללכת לאחריו בכל עניין ועניין[9].
[1] פרשת לט, אות יד.
[2] הלכות שמחות, אות ג, סימן נד.
[3] בענייני דין מרא דאתרא ורב מובהק עיין שו"ת תשב"ץ, חלק ד, טור ג, סימן לה; שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן רנג; שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן רכט; שו"ת "אבקת רוכל", סימן לב; "חזון איש", יורה דעה קנ, א; הרב שאול ישראלי זצ"ל, ספר "עמוד הימיני", סימן ו, בביאורו לדברי הריטב"א במסכת עבודה זרה; הרב צבי שכטר שליט"א, ספר "נפש הרב", עמ' סא; עיין במאמרי – "מנהגי עדה אצל גרים", בספרי "גר המתגייר", כרך א, הובא בהלכות אורח חיים. גם בנספח למאמר זה; במאמרי "היחס לרבנות הראשית לישראל", מובא בספרי "חידושים ולא שינויים".
[4] אחרונים רבים (שו"ת "גינת ורדים", יורה דעה, כלל ג, סימן ה; "שפתי כהן", יורה דעה ריד, ח; "חק יעקב", אורח חיים תסח, ט; "מגן אברהם", אורח חיים תסח, ט; "משנה ברורה" שם, יד; "ביאור הלכה" שם, ד"ה ההולך וכו'; שו"ת "יביע אומר", חלק ה, אורח חיים, סימן לז) הכריעו להלכה שאחד שהלך ממקום אחד למקום אחר ואין בדעתו לחזור למקום הראשון, עליו לנהוג כמנהגי המקום שהגיע לשם בין לחומרא ובין לקולא. הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ה, אורח חיים, סימן לז) סבר שגם ה"שולחן ערוך" הכריע כך, וביורה דעה (ריד, ב) חזר בו ממה שפסק באורח חיים (תסח, ד). לכן, הגר אפילו שיש לו רב מובהק, בכל זאת, עכשיו כשהגיע למקום שנוהגים אחרת, ואין בדעתו לחזור למקום הראשון, עליו לנהוג כמנהגי המקום שהגיע לשם.
[5] נראה לי, שאדם שהולך לבית הכנסת לא מתחייב בכל מנהגי עדת בית הכנסת, כיון שרובם של מנהגי בית הכנסת מתבטאים רק בענייני תפילה. לכן, נראה שבוודאי עליו להמשיך לנהוג במנהגי רבו. עיין במאמרי – "מנהגי עדה אצל גרים", בספרי "גר המתגייר", כרך א, הובא בהלכות אורח חיים.
[6] בדיני שינוי מנהג ממה שנוהגים בבית הכנסת עיין ספר "שדי חמד", כרך ד, מערכת למ"ד, כלל עט; "משנה ברורה", אורח חיים קלא, ו; שו"ת "לבושי מרדכי", חלק א, סימן יד; שם, חלק ג, סימן י; שו"ת "שואל ומשיב" תליתאי, חלק א, סימן רמז; שו"ת "האלף לך שלמה", סימן מה; שו"ת "משיב דבר", אורח חיים, סימן יז; שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ב, סימן כג-כד; שם, סימן כט; שו"ת "אור לציון", חלק ב, פרק ה, תשובה יא, ובביאורים שם; שם, פרק ז, תשובה לח, ובביאורים שם; שם, פרק ט, תשובה א, ובביאורים שם; שו"ת "מנחת יצחק", חלק ז, סימן ה.
[7] נראה לי שהטעם לדינים האלו נובע מכך שכיון שאין לגר מנהג מסויים, ואין לו לקבוע את המנהגים על פי בית הכנסת שמתפלל שם, כיון שמנהגי בית הכנסת מתבטאים רק במנהגי תפילות, לכן יש לו לנהוג כפי שמובא בגמרא במסכת עבודה זרה (ז, ע"א). שם נאמר שבמחלוקת בין שני חכמים, אם השנים שקולים, הרי בשל תורה יש ללכת אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל. כמובן, שאין הכללים האלו מוחלטים, ולכן יש לעיין בכללי הפסיקה. כל זה נאמר דווקא כשהגר אינו תלמיד חכם ולא יכול להכריע לעצמו. אם הוא תלמיד חכם, הוא יכריע בעצמו. אך, כל זה שייך במחלוקות חדשות. במחלוקות בין גדולי הראשונים, קשה שיכריע ביניהם. לכן, יש לו ללכת לפי כללי הפסיקה.
לענייני מנהגים שאינם נובעים מחמת מחלוקת בביאור הסוגיא, אלא חומרות שהחמירו עדה על פני חברתה, נראה שהגר יכול לנהוג כעיקר הדין, כיון שאין כאן דין שבדאורייתא הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל; עיין במאמרי – "מנהגי עדה אצל גרים", ספר "גר המתגייר", כרך א, הובא בהלכות אורח חיים.
[8] הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (ספר "הליכות שלמה", פרק ה, ארחות הלכה, מס' 80) כתב שנכרי שנתגייר יכול לבחור לעצמו לאיזו עדה להשתייך ואלו מנהגים ינהג לאחר גיורו. יש שנוהגים לקבוע לגר בעת הגיור שייכות לעדה מסויימת, וקובעים הדבר על פי ארץ מוצאו, והדבר תמוה. הוא הוסיף שנכון הוא, שבית הדין המגייר יורה לגר שיתנה לנהוג כמנהגי עדה מסויימת על תנאי, עד שיזכה ללמוד יותר ולהתבונן היטב במנהגים השונים הקיימים, שאז יוכל לבחור את המתאים לו לפי דעתו, ורק אז יקבל באופן מוחלט להשתייך לעדה, או קהילה מסויימת; הרב משה קליין שליט"א (בנו של הרב מנשה הקטן זצ"ל, בעל שו"ת "משנה הלכות"; בספרו "משנת הגר", עמ' קעא, אות כט) פסק שהגר רשאי לבחור לעצמו נוסח תפילה ושאר מנהגים כרצונו, ואינו תלוי בזה במנהג המקום בו נערכה הגרות. מכל מקום יש לו לברר לעצמו מנהג קבוע. בהערות שם (הערה נ) הוא ציין שהרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל פסק באופן הזה. שם הוא הסביר שמדובר דווקא באופן שמגיע לעיר שאין שם מנהג קבוע. אולם, אם מגיע לעיר שיש שם מנהג קבוע, בוודאי מוטל עליו לנהוג כמנהגי העיר.
לפי דבריו, אין צורך ללכת לחומרא, אלא הגר יכול להחליט לפי דעתו לאיזו עדה הוא רוצה להשתייך.
שאלתי את הרב דוב ליאור שליט"א איך ינהג הגר? הוא השיב שהגר יכול להחליט כאיזו עדה הוא משתייך, ולנהוג כמנהגי עדה זו. דהיינו, הוא יכול לבחור לנהוג כמנהגי הספרדים, או כמנהגי האשכנזים. באופן מעשי הוא אמר שבדרך כלל מייעצים לגרים לנהוג כמנהגי הספרדים שיותר מקילים.
[9] עיין במאמרי "עשה לך רב", בספרי "חידושים ולא שינויים"; שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן רנג; ר"ן, מסכת פסחים יז, ע"ב-מדפי הרי"ף; שו"ת הר"ן, סימן מח; שו"ת התשב"ץ, חלק ד, טור ג, סימן לה; שו"ת מהר"ם אלשקר, סימן טז; שו"ת מהרשד"ם, חלק אבן העזר, סימן קעה; שו"ת מהר"ם אלשיך, סימן פה; שו"ת רדב"ז, חלק א, סימן רכט; שו"ת רדב"ז, חלק ב, סימן תרד; "בדק הבית", חושן משפט, סימן כה, סוף אות ה; שו"ת מהרי"ף, סימן כב, סימן נט, סימן סא; ספר "מחזיק ברכה", אורח חיים, סימן לח, ס"ק א; הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל (דעתו מובאת בכתב עת "המעין", תמוז תשס"ה, כרך מה [ד]) דן בנוגע לשאלת רב בדבר שיש מחלוקת בין הפוסקים: "קיים כללי פסיקה רבים, כגון: ספיקא דאורייתא לחומרא, ספיקא דרבנן לקולא, הלכה כרבים, חיוב לשמוע בקול מרא דאתרא, ועוד. במקרה בו אדם יודע שקיימת מחלוקת בין הפוסקים, ואין לאדם רב מובהק או מרא דאתרא, והוא ניגש לרב חשוב שאינו רבו ושואל אותו כיצד לנהוג – יש מקום להסתפק מה הועילה לו תשובת הרב, שהרי המחלוקת בעינה עומדת, והרב שהשיב לו אינו 'מחייב' אותו שהרי אינו רבו או רב העיר או המקום, ואם כן אף אם הרב עצמו הכריע והסיק איך לנהוג, מוטלת עליו החובה לומר לשואל שהוא חייב ללכת על פי כללי הפסיקה של רוב וספק דאורייתא לחומרא וכדו' ולא לסמוך עליו". לכן, רק במקרה שקיבל עליו את הרב להיות רבו המובהק ויכריע לו בכל הלכותיו, אז יכול ללכת אחר הכרעותיו.
להורדת המאמר לחצו כאן