מקודם דיברנו על הצורך בקבלת מצוות ובכוונה לשמור תורה ומצוות. יש לדון בנוגע לגיור גרים שאומרים בשעת הגיור שהם מקבלים תורה ומצוות, אבל ידוע לנו שאין בכוונתם לשמור תורה ומצוות. כוונת הדברים היא, שיש כאן אומדנא דמוכח שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות. מוקד השאלה היא, בנוגע לדין דברים שבלב בגיור.
נפתח עם דברי בעל שו"ת "אחיעזר"[1]. לדעתו, בגרות לא שייך הכלל דברים שבלב לא הוי דברים. גרות שונה מכל הקניינים, שבכל הקניינים אם אין אומדנא דמוכח, דברים שבלב לא הוי דברים. בגרות אם באמת התכוון לדבר אחר, ולא התכוון לגיור, הגיור לא חל, כיון שלבו בל עמו.
נראה לי, שמשמע מדברי בעל שו"ת "אחיעזר", שאפילו אם בית הדין לא יודע את כוונתו, אך הגר יודע שבשעה שטבל לא היתה כוונתו לקיים את המצוות, מבחינתו אינו גר, ויצטרך גיור מחדש. בדרכו הלכו בעל שו"ת "בית יצחק"[2] ובעל שו"ת "מנחת יצחק"[3]. יש חידוש גדול בשיטתם שדברים שבלב אינם שייכים במקרה של גיור. הם הבינו שדווקא בדברים שבין אדם לחברו, שייך הכלל דברים שבלב לא הוי דברים. הגיור הוא תהליך שקשור בינו לשמים, ולכן בזה לא שייך הכלל דברים שבלב לא הוי דברים. רחמנא ליבא בעי. ואם הגר יודע שלא היה לבו עמו, יצטרך גיור מחדש. יש להם עמוד חזק מהראשונים שגם הוא סבר שדברים שבלב הוי דברים כשמדובר על דינים שבין האדם לשמים[4].
אמנם, נלענ"ד, שיש מקום לפקפק בחידוש זה, שהרי הקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו. אם כן, איך אפשר שאחד יחשב כנכרי משום שלא קיבל מצוות בלבו, אך שום אדם לא יוכל לדעת מכך. יתר על כן, מבחינה הלכתית כולם צריכים להתייחס אליו כיהודי כשר. לכן, לא מסתבר לי החידוש שבגיור לא שייך הכלל דברים שבלב לא הוי דברים. נראה לומר שהגיור לא נחשב דבר שבינו לשמים, כיון שהוא שייך לעם ישראל הוא נכנס לקהל ישראל, וגם בית הדין מקבל אותו.
אכן, ראיתי שגם בעל שו"ת "דברי יציב"[5] חלק על סברא זו, ולדעתו גם בגיור יש את הכלל "דברים שבלב לא הוי דברים". הוא רק כתב שבמקרה שיש אומדנא ברורה שאין בכוונתו לקיים את המצוות, הגיור לא חל. מה שבמחשבה לא יכול לסתור את דיבור פיו. אבל, כשיש מעשה שמראה שאינו מקבל את המצוות, בוודאי יש בכוחו לסתור דיבור פיו. לכן, הוא פסק שאם מדובר על נכרית שנשואה לכהן והיא באה להתגייר, הגיור לא חל, שהרי יודעים בוודאי שהיא מתכוונת להישאר עם הכהן ולעבור על איסור זונה לכהן. הגיורת אסורה להיות עם כהן. כרגע היא עושה את מעשה האיסור שחיה עם הכהן.
נראה שרוב האחרונים נקטו בגישה זו של בעל שו"ת "דברי יציב". הם נקטו שדברים שבלב לא הוי דברים, אבל כשהדברים ידועים הוי דברים. כלומר, אם יש הוכחה ברורה שכוונת הגר לא לשמור, הגיור לא חל.
בעל שו"ת "חלקת יעקב"[6] כתב דברים נחרצים שגר המתגייר שמקבל עליו את המצוות, אבל ידוע באומדנא ברורה שאין בכוונתו לקיימן, הרי גיורו לא חל. לדעתו, אין לגייר אשה שבעלה לא שומר תורה ומצוות, כיון שידוע שהיא בוודאי לא תשמור תורה ומצוות.
גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל[7] סבר כמובא לעיל, שאם ידוע שאין בכוונת הגר לשמור תורה ומצוות, הגיור לא חל:
ונראה שאם הבאים להתגייר אמנם אומרים בפיהם שברצונם לקבל עליהם עול תורה ומצוות, אך בית הדין סבור ע"י אומדנא דמוכח שכל דבריהם מן השפה ולחוץ ולבם בל עמם, ומיד לאחר מעשה הגיור, יפנו עורף לתורה ולמצוות, וישליכום אחרי גוום- וודאי שאין לקבלם, ולא שייך לומר בזה דברים שבלב אינם דברים, כל דאיכא אומדנא דמוכח ואנן סהדי שדעתו כך הו"ל כאילו פירש בהדיא, ולא חשיב דברים שבלב… וממילא כשהגר או הגיורת ברצונם לגור בקיבוץ חפשי לאחר גיורם, ויש אומדנא דמוכח שימשיכו לאכול מאכלות אסורות או לחלל שבת וכדומה אין לקבלם. והכל לפי ראות עיני הדיין… מיהו לעניין דיעבד שכבר קבלו גרים כאלה, יש מקום לדון לפי חוזק האומדנא, שאם באמת היה הדבר גלוי וידוע מראש שאינם מקבלים עליהם עול תורה ומצוות, רק ע"ד האומר: 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני', ואנן סהדי שלא נתכוונו מעולם לקיים מצוות בפועל, אז גם בדיעבד יש לומר שאינם גרים. אבל אם לא היה אומדנא דמוכח בשעת הגיור, אע"ג דלבסוף אתגלי בהדייהו, דינם כישראל מומר, שאע"פ שחטא ישראל הוא…
כמובן, שעוד אחרונים רבים הלכו בגישה זו שאם יש אומדנא ברורה, הגיור לא חל[8].
נציין שהרב בן ציון אבא שאול זצ"ל[9] נקט שאפילו במקרה שלא הוי דברים שבלב ובלב כל אדם. כלומר, במקרה שאין אומדנא ברורה שאין בכוונת הגר לשמור תורה ומצוות, אלא יש רק מקום להסתפק בכך, הרי אם לאחר גיורו לא נהג כמנהג ישראל, הרי יש ספק בגיורו. יש לומר שסופו הוכיח על תחילתו[10].
[1] חלק ג, סימן כו.
[2] יורה דעה, חלק ב, סימן ק.
[3] חלק ו, סימן קז.
[4] עיין חידושי "בית הבחירה", מסכת קידושין מט, ע"ב, ד"ה אף על פי שפסקנו וכו'.
[5] יורה דעה, סימן קסח.
[6] יורה דעה, סימן קנ.
[7] ספר "משא עובדיה", עמ' תלח.
[8] עיין שו"ת ר' עזריאל הילדסהיימר, יורה דעה, סימן רלד; שו"ת "מנחת יצחק", חלק א, סימן קכב; שו"ת "מנחת שלמה", חלק א, סימן לה, אות ג; שו"ת "שרידי אש", חלק ב, סוף סימן קה; וכן עיין בדבריו שם, סימן צו, בדין גיור קטן; שו"ת "ציץ אליעזר", חלק יח, סימן סה; שם, חלק יט, סימן לד; שם הוא כתב שהדברים תלויים בראות עיני בית הדין. כלומר, שרואים שבאמת כוונתו לקבל את המצוות; ר' צבי פסח פרנק (שו"ת "הר צבי", סימן רכב): "ובאמת צריכין לדקדק הרבה בהנהגת הבעל דקרוב לשמוע שהוא אינו שומר דת כלל ואם כן הגרות של האשה הוא דבר בטל, שבוודאי אין בדעתה לקבל על עצמה עול מצוות התורה שהיא לא עדיפא מיניה דידיה, ובלי קבלת מצוות באמת אין כאן גרות כלל"; שו"ת "דבר יהושע" (חלק ג, סימן מא): "דשמא היתה התקנה [שלא יגיירו גרים בארגנטינה] גזירה אטו אותן המתגיירים לשם אישות ואין מקבלין עליהם שמירת המצוות בלב שלם וחוזרין לסורן שאין גרותן מועלת כלום ומתערבין פסולין בישראל"; עיין בדברי הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, הערות למסכת בכורות ל, ע"ב; שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק א, סימן קנז; שם, יורה דעה, חלק ב, סימן קכה; שם, יורה דעה, חלק ג, סימן קח; שם, אבן העזר, חלק א, סימן כז; שם, אבן העזר, חלק ד, סימן עח.
[9] שו"ת "אור לציון", חלק א, יורה דעה, סימן יב.
[10] עיין במאמרי "קונטרס קבלת מצוות בגיור", חלק ג – כשידוע בבירור שהגר לא מתכוון לקיים את המצוות, מובא בספרי "גר המתגייר", כרך א, הלכות יורה דעה.