רקע
מדובר בזוג אתיופאים שהם בוודאי נכרים, האב של הבעל הוא יהודי, אבל אמו נכריה. אותו דבר בנוגע לאשה. ההתרשמות היתה שהזוג חלש קצת בהבנה ואינם לגמרי שומרים את כל התורה והמצוות. השאלה האם יש מקום לגיירם כיון שהם מבוגרים?
החלטת בית הדין
יש לגייר את הזוג. הם קיבלו תורה ומצוות והאשה נשלחה לטבילה. הבעל נשלח לבדיקה אם נעשתה לו מילה. אם לא נעשתה לו מילה, יצטרך לעשות מילה. אם נעשתה לו מילה, יצטרך הטפת דם ברית. לאחר מכן יעשה טבילה.
נימוקים
קשים גרים ישראל כספחת
בעקרון צריך מאוד ליזהר בגיור שלא נכניס בכרם ישראל גוים. לכן, צריך בירור שהם אכן מתכוונים לשמור תורה ומצוות. כאן לא ניכנס לדיון מהי הגדרת שמירת תורה ומצוות? האם מספיק שהוא מתכוון לשמור תורה ומצוות כמסורתי? אלא, כאן ברצוני לדון האם יש מקום להקל כיון שהמתגייר הוא מבוגר?
הצד לומר שיש להקל הוא, שעיקר החשש בגיור הוא שמכניסים נכרי לתוך עם ישראל שבסופו של דבר יתערב עם היהודים יתחתן עמם ויוליד ילדים. בוודאי החשש הגדול כשמדובר על אשה נכריה שמתגיירת, כיון שהייחוס הולך אחר האמא. ואם הגיור של האשה לא חל, בעצם הילדים שיוולדו לה הם נכרים. אך, כשמדובר על זוג נכרים מבוגר שאין חשש שיולידו ילדים בהמשך, נראה שיש יותר מקום להקל.
נוסיף שהרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג, יז-יח) פסק:
גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן: ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו, צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחלה.
אולי אפשר ללמוד מדבריו שעיקר העניין של קשים גרים לישראל כספחת הוא מצד שמטעים את ישראל. דהיינו, ישראל למדים ממעשיהם. לכן, נראה שבמקרה שאין כזה חשש. כמו במקרה שלנו שמדובר על זוג נכרים מבוגר, שישראלים אחרים בוודאי לא ילמדו ממעשיהם, יש לומר שאין כל כך את החשש של קשים גרים ישראל כספחת.
הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק א, סימן קנז) כתב:
במה שנסתפק כתר"ה אם גר שלא קבל עליו מצות אם נחשב גר, פשוט וברור שאינו גר כלל אף בדיעבד וכן הורה אבא מארי הגאון זצלה"ה הלכה למעשה בסטראבין בעובדא כזו שאינו גר כלל בין לקולא בין לחומרא שקבלת מצות בגר מעכב כדאיתא ביו"ד סי' רס"ח סעי' ג'. ואף אם אמר בפיו שמקבל מצוַת אם אנן סהדי שאינו מקבל עליו באמת אינו כלום. וגר שמהני לשם אישות בדיעבד, איירי שבשביל האישות קבל עליו מצוַת באמת והוא ברור ופשוט וכל זה אמר אבא מארי הגאון בפירוש אז כשהורה. ובכלל איני יודע טעם הרבנים הטועים בזה דאף לדידהו על כל פנים איזה תועלת הם מביאין בזה לכלל ישראל שמקבלין גרים כאלו דודאי לא ניחא ליה להקב"ה ולעם ישראל שיתערבו גרים כאלו בישראל. ולדינא פשוט שזה אינו גר כלל.
אפשר לומר שעיקר החשש הוא ההתערבות שלהם בתוך עם ישראל.
הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קנד) כתב:
בדבר מקבלי גרים שלא כדת וכשורה, אשר עליהם בוודאי נאמרו דברי חז"ל הקדושים רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים כיבמות ק"ט ב'. וכדהתו"ס שם ד"ה רעה, דהיינו דווקא כשמשיאין אותם להתגייר או שמקבלים אותם מיד, אבל אם הם מתאמצים להתגייר מקבלין אותם, פשוט הוא דהיינו דווקא כשמכירים בהם שהם מתגיירים בלב שלם לשם שמים, אבל אלה שמקבלין גרים גרורים, שבשביל דברים של חמריות ותאות לבם הם מתגיירים, בוודאי עליהם נאמר רע ירוע, ותבא עליהם רעה אחר רעה, כי גרים כאלה וודאי קשים לישראל כספחת, והם מביאים קוצים בכרם בית ישראל.
שוב פעם הנקודה שמביאים קוצים בכרם בית ישראל. כאן שהם לא יתחתנו בתוך עם ישראל, נראה שיש פחות חשש.
לפני עיוור לא תתן מכשול
אולם, השאלה האם אנחנו מכשילים את הזוג? כלומר, הרי לאחר שיתגייר לא ישמרו תורה ומצוות כראוי ויענשו על כך. אם לא היו מתגיירים לא היו נענשים על כך. לכן, עדיף שהם לא יתגיירו.
הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קנד) סבר שאלו שמגיירים את הנכרים שאינם מתכוונים לשמור תורה ומצוות, עוברים על איסור "לפני עִוֵר לא תתן מכשול". אם נאמר שהגיור לא חל גם בדיעבד, הרי הם מכשילים את הרבים במה שמחזיקים נכרים בחזקת ישראל, ונגרמות תקלות גדולות. מאידך, אם הגיור חל בדיעבד, הרי הם מכשילים את הגרים האלה, כיון שעכשיו הגרים צריכים לשמור את כל המצוות והם אינם שומרים על המצוות ומשום כך הם מתחייבים בעונשים. אנחנו מצווים באיסור "לפני עִוֵר" אפילו בנכרים[1]:
ולא עוד אלא שהמקבלים אותם הרי הם עוברים על לפני עִוֵר ממנ"פ. דאם נאמר שאין גרותם גרות גם בדיעבד, הרי הם מכשילים את הרבים במה שמחזיקים נכרים בחזקת ישראל, וכמה תקלות וחורבות נפקי מזה, בדיני קידושין וגיטין ויבמין, שנחזיק את בנו ממנה כבן, ואם תהי' לו אחר כך אשה ישראלית, וימות בלא בנים אחרים, נתיר אותה לעלמא בלא חליצה גם כשיהיו לו אחים מן האב, שלא כדין, וכיו"ב טובא. ואם באמת הם גרים, ובדיעבד מתחייבים בכה"ת כולה, הרי הם מכשילין אותם בזה שמחייבין אותם בעונשין של איסורי תורה שעוברים עליהם, וקודם שבאו לידי מדה זו הלא לא נתחייבו בהם, ואין נענשין עליהם, וכדאמרי' ביבמות דף מ"ז ע"א כשמודיעין אותו ענשן של מצות אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה ענוש סקילה. והרי אנו מצווים על לפני עִוֵר אפילו בגויים, וכדאמרי' בע"ז ו' ע"ב מנין שלא יושיט אדם אבר מה"ח לבן נח ת"ל ולפני עִוֵר ל"ת מכשול, וק"ו בנ"ד שמכשיל אותו בהיותו אחר כך נכנס במדה ידועה בכלל ישראל לחיובא, והוא נענש על ידו על כל מה שהוא עובר מדברי תורה.
יש להעיר שגם מדבריו מתברר שהחשש כשהגיור לא חל מצד התקלות הרבות. התקלות שייכות רק כשמתערבים בתוך עם ישראל. בכל זאת, מתברר מדבריו שבמקרה שהגיור חל, יש כאן הכשלה מצד הנכרים שלא ישמרו תורה ומצוות.
הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (שו"ת "מנחת שלמה", חלק א, סימן לה, אות ג) כתב כדומה לדעתו של הרב קוק. במקרה שידוע לדיינים שהגרים אינם מתכוונים לקיים מצוות ה', וקרוב לומר שהוי דברים שבלב ובלב כל אדם, הרי אפילו אם הדיינים טועים לחשוב שהגרים הם גרים גמורים, בכל זאת, גם לשיטתם אסור להם לגייר אותם. אם מגיירים אותם הם עוברים על איסור "לפני עִוֵר לא תתן מכשול". כל זמן שהגר לא היה יהודי, לא נעשה שום מכשול, שום איסור במעשים שעשה, ועכשיו בגלל שבית הדין גיירו, הרי בית הדין הציב לגר מכשול. העברות שיעשה הגר לאחר גיורו הן מכשול:
בנוגע לחלק גדול מהגרות שנעשה לצערנו הגדול בזמננו, דאף אם היינו אומרים דדברים שבלב אינם דברים וכיון שבפיהם הם מקבלים עליהם עול מצוות אין מתחשבין עם מחשבת פגול שבלבם ונעשה על כרחו גר גמור, מ"מ לאותו סוג גרים אשר קבלתם עול מצוות קרובה להחשב כדברים שבלבו ובלב כל אדם, שלבם בל עמם, והננו כמעט בטוחים שאינם חושבים כלל לקיים ולשמור מצוות ד', בכגון דא נלענ"ד שכל המסייעים לגרות כזו, אף אם הם טועים לחשוב שהם גרים גמורים, אפילו הכי גם לשטתם המגיירים אותם עוברים בלאו של לפני עִוֵר וגו', שהרי כל דבר הנעשה נגד רצון ד' קרוי מכשול, וכידוע שאסור להושיט אבר מן החי אפילו לבן נח, והוא מפני שעברה קרויה מכשול, ונוהג לאו זה בין בישראל ובין בנכרי, וגם דבר זה סברא הוא דאין לחלק כלל בין מקרב יין לנזיר או נזיר ליין, ונמצא דמה שגר כזה חילל שבת ואכל נבלה לפני שהתגייר – לא היה בכך שום עברה ולא נעשה כלל שום מכשול, ואילו עכשו כשהוא ממשיך ללכת בדרך זו גם להבא, הרי כל מעשיו נהפכים לפוקה ומכשול, וכיון שכל זה נעשה רק מפני הגרות – נמצא שכל המגיירים והמסייעים לכך הו"ל כגדול המחטיאו, ועוברים בלאו של ולפני עִוֵר לא תתן מכשול.
אבל, הרב יצחק שמלקיש זצ"ל (שו"ת "בית יצחק", חלק ב, יורה דעה, סימן ק) כתב שהמגיירים לא נחשבים מכשילים את המתגייר, אלא הם מכשילים את ישראל שיבואו להינשא להם, והם אינם גרים:
ולפי מה שביארנו יש להיזהר מאד שלא לגייר אותם שמוחזקים שאחר כך יעברו דנהי די"ל דלא הוי מכשול לידי מי שמגיירו, דממה נפשך אם מקבל עליו לקיים כל המצוות חזקה שלא יעבור, ואם בדעתו גם עתה שלא לקיים אך לעבור על קצתן לא הוי גר כלל ולא יענש אם יעבור. ועוד מכל מקום עדיף ליה ליכנס לכלל ישראל אף שימש דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וזכות גדול לפניו אף שעבר על קצת עברות, וישראל אין ערבים בעדו דלא נתערבו בעד גרים כמו שכתב התוס' בקידושין ע'. מכל מקום הרי מכשיל לאחרים שחושבין שהוא ישראל ומשיאין לו בתו והוא באמת אינו גר ודינו כנכרי.
נראה, שיש מקום לפקפק בדברי האחרונים האלה, שהרי הגרות עצמה אינה החפץ שנעשה עמו האיסור. בית הדין רק נותן את האפשרות שיחשב המעשה של הגר כעברה. אם כן, בית הדין אינו מוסר לגר את עצם המכשול. יש לדון בדברי הריטב"א שכתב[2]: "מיהת יש לומר דמהכא שמעינן דכל שאין אנו נותנין לו האסור עצמו והדבר ספק אם יקח אסור אם לאו אין בו משום 'לפני עִוֵר' אפילו לגבי ישראל". לפי דבריו, אין איסור "לפני עִוֵר" במקרה שלא נותנים את האיסור וגם הדבר ספק. נראה מדבריו שצריך את שני התנאים. לפיכך, במקרה שלנו אפילו שלא מוסר את האיסור, בכל זאת, כיון שיש אומדנא ברורה שהגר מתכוון לעבור איסור, הרי יש בכך איסור "לפני עִוֵר"[3].
עוד אפשר לומר שהאיסור של "לפני עִוֵר", הוא הכנת הסיבה שיוכל לעבור את העברה. כך משמע מדברי הרמב"ם: "הזהיר מהכשיל קצתינו וכו', או יסבב אותה, כי הוא יביא האיש ההוא לעון ובעזרתו הכשילו וכו', ויפתהו ויעזרהו להשלים העבירה, או יכין לו סיבת העבירה. ומאלו הפנים אמרו במלוה ולוה בריבית דשניהם עוברים בלאו ד'לפני עִוֵר', כי כל אחד משניהם עזר את חבירו והכין לו להשלים את העבירה". ה"חפץ חיים"[4] הביא שתי ראיות ליסוד זה:
- מובא במסכת בבא מציעא (עה, ע"ב) שהמלוה לחברו שלא בעדים, עובר על איסור "לפני עִוֵר". הרי בוודאי אין בכוונת המלוה שהלוה ישקר לו, ויאמר שלא לוה ממנו. על אף זאת, הוא עובר על איסור "לפני עִוֵר", כיון שהכין את הסיבה שיעבור על האיסור, הוא הכין את הסיבה שיוכל לשקר.
- מובא במסכת מועד קטן (יז, ע"א) שהמכה את בנו הגדול עובר משום "לפני עִוֵר". הטעם, כיון שגורם לבנו שיחטא נגדו, שהבן אינו יכול לעמוד במעשה ההכאה ויבוא לפגוע באביו. הרי בוודאי אין רצונו של האב שיתריס הבן נגדו, ובכל זאת, עובר על איסור "לפני עִוֵר".
לדעת בעל ה"חפץ חיים", עוברים על איסור "לפני עִוֵר" אפילו אם אינו רוצה שחברו יעשה איסור, כיון שהוא מכין לו סיבת העברה.
לפי זה, יש מקום לומר שבמקרה שלנו בית הדין אינו מכין את סיבת העברה, הגיור אינו סיבת העברה. הגיור והעברות שהמתגייר עושה לאחר מכן, הם שני דברים שונים ואינם קשורים זה עם זה. במקרה של ההלוואה שלא בעדים, יש קשר בין השקר על ההלוואה ובין נתינת ההלוואה. כך הדבר במקרה של המכה בנו הגדול. הכאת בנו הגדול, גרמה לכך שהבן יתריס כנגד אביו. הגיור אינו הגורם לעשיית עברות. הגיור גורם שעכשיו כשהוא עושה את המעשים שהיה עושה בנכריותו, הם נחשבים כעברות. נכרי שמחלל שבת, אינו עובר עברה. יהודי שמחלל שבת, עושה עברה. אבל, עדיין, הגיור לא גרם שהנכרי יחלל שבת.
יש לציין לדברי הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל (שו"ת "שבט הלוי", חלק ט, סימן רפד), שדן בדין אחר, אבל מדבריו אפשר ללמוד לנדון שלנו. הוא דן בדין איסור "לפני עִוֵר" בנשיאת אשה שידוע שאחר הנישואין לא תכסה את ראשה. אולי הבעל שמתחתן עמה עובר על איסור "לפני עִוֵר" כיון שעל ידו נגרם האיסור. כל עוד שהיא לא נשואה, היא אינה חייבת לכסות את ראשה. הוא השיב שאין כאן איסור "לפני עִוֵר", כיון שהוא לא נותן לה את האיסור:
אבל האמת דאין נידון זה שייך ללאו דלפני עִוֵר דלכאורה כל גווני דלפני עִוֵר רק אם מגיש גוף הכוס יין או הנבילה או הריבית שהם החפצא דעבירה לפני בעל העבירה אבלהכא שעושה אותה לנשואה אין זה מעשה העבירה, כי החטא הוא במה שהולכת בגלוי שער ובזה אין לו חלק ומה שע"י קידושין תהפך לנשואה עוברת על דת אין זה חפצא דעבירה ואיני זוכר מקום בחז"ל דבכה"ג יהי' לאו דלפני עִוֵר דהרי אין הוא נותן המכשול רק גורם שהיא תעשה מכשול שתגלה את שערה וכי נזיר שהיה קשור בכבלים ורצה לשתות יין ולא יכול עד שבא זה והתיר לו כבליו וכי יעבור על לפני עִוֵר לא תתן מכשול, הרי עשה החטא בעצמו ממש, וכן הדבר בנידון זה.
נציין לעוד נקודה שיש שנים מגדולי האחרונים שדנו בנוגע לגיור קטין שיש ספק אם ישמור תורה ומצוות בעת גדלותו. מתברר מהסוגיא במסכת כתובות (יא, ע"א) שאפשר לגייר קטין מדין זכין לאדם שלא בפניו. השאלה היא, במקרה שהקטין לא ישמור תורה ומצוות בעת גדלותו, האם יש כאן גדר של זכין?
בעל שו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כח) נקט כדעת הרב יצחק שמלקיש זצ"ל[5]. לדעתם, אפשר לגייר קטין, אפילו שידוע שיחלל שבת בגדלותו, ולא ישמור תורה ומצוות היות ויש זכות בעצם הגרות. אבל, הוא סייג את דבריו ואמר שעל אף שיש זכות בעצם הגרות, בכל זאת, אי אפשר לומר שנחשב זכות גמורה. כלומר, במקרה שאביו מביאו להתגייר הגיור הוא זכות גמורה ולא יכול למחות בגיורו [כך דעת ה'חת"ם סופר'], בכל זאת, במקרה הנדון לא הוי זכות גמורה, ולכן יוכל למחות כשנעשה גדול.
גם הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", חלק ד, סימן כו, אות ג) הלך בדרכם ונקט שהגרות זכות היא בשביל הקטין, אפילו שיהיה מרשעי ישראל:
אבל הא אפשר לתקן דאת הקטנים יגיירו כי הם א"צ קבלת מצות ויגיירום ע"ד ב"ד והוא זכות להם כי מכיון שלומדים בבי"ס דתי אצל מורים יראי שמים הרי מצוי שיתגדלו להיות שומרי תורה שלכן אף שהוא ספק הוא זכות וודאי, וגם אף אם לא יתגדלו להיות שומרי תורה מסתבר שהוא זכות דרשעי ישראל שיש להם קדושת ישראל ומצוַתן שעושין הוא מצוה והעבירות הוא להם כשגגה הוא ג"כ זכות מלהיות נכרים…[6]
נציין שבמאמר אחר[7] הארכתי לחלוק על דברי האחרונים האלו. אך, שם עיקר הדברים היו קשורים לגיור קטין, שלדעתי לא מספיקה הזכות, צריך שתהיה סבירות גדולה שיקיים מצוות בעת גדלותו כיון שההתנהגות בשמירת תורה ומצוות היא הקבלת מצוות. בגיור קטין יש חסרון של קבלת מצוות, וצריך שהוא ישמור תורה ומצוות בעת שמגיע לגיל גדלות שבכך יש קבלת מצוות והגיור חל. אם לא ישמור תורה ומצוות בעת גדלותו, הגיור לא חל. אבל, הדברים האלו אינם קשורים לדיון שלנו כאן, האם עצם הגיור יש בו זכות? יש מקום להסתפק בסברא זו. אבל, נראה שאפשר לצרפה לפחות במקרה של ספק. לכן, יש מקום להקל בגיור הזוג המבוגר שאפילו אולי לא ישמרו חלק מהמצוות, בכל זאת, יש כאן זכות בגיורם.
להקל במקרה של ספק
יש מחלוקת בין האחרונים בגיור במקרה שיש ספק אם מתגייר לשם שמים. האם יש לגיירו, או דווקא להיפך אין לגיירו?
בעל שו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו, אות ג) כתב:
ועל דבר אם לקבלה לגירות לכאורה הדין פשוט דאין מקבלים כמבואר ברמב"ם… ובטור שו"ע… ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה באחר, ועיין בבית יוסף שם שהכל לפי ראות עיני בית הדין ואם רואים שסופו לשם שמים מותר לקבלם כמו שכתב התוס'. והנה יש לי מקום ספק, באופן שלא נתברר לבית דין ויש מקום להסתפק אם יש לו כוונה לשם אישות אם מקבלים אותו, דאפשר דדוקא בנתברר לבית דין שיש להם עילה אחרת אין מקבלים והא דבודקים אחריו לכתחלה מספיקא משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ואין לבית דין לקבל בלי בדיקה, אבל היכא שבדקו ולא נתברר להם ויש מקום להסתפק שכוונתו בלב שלם, כיון דבדיעבד הלכה דכולם גרים הם, רק לכתחילה אין מקבלים אותו, היכא דמסתפקים מקבלים אותו ככל ספק דרבנן להקל… ומה"ט יש לומר דכל דלא נתברר לנו שאין לו עילה אחרת להתגייר אין מקבלין אותו ואין עושין ספק בידים לכתחילה.
לפיו, אפשר לגייר כשלפי ראות עיני בית דין שמתגייר לשם שמים. אך, במקרה של ספק, אי אפשר לגיירו. כך גם נקט בעל שו"ת "יד הלוי" (סימן קמה), לדעתו זה ספק דאורייתא. לכן, כל זמן שיש חשש, אין מקום לגיירו ואין להתיר להינשא לו.
אך, ר' אליהו גוטמאכר זצ"ל (בשו"ת שלו, יורה דעה, סימן פז) חלק. לדעתו, יותר חמורה הדחיה מן הקבלה. כיון שאפילו אם לא התגייר לשם שמים, בכל זאת, בדיעבד הוא גר:
שיש לכל בעל הוראה יותר לצדד לקבלו מלדחקו, דיש יותר אחריות בדחיה ממה שיש בקבלה אם הוא שלא כדין. דנחזי אנן, אם מטעה אותנו שאמר שהוא לשם שמים והוא שקר, ועל זה קבלנו אותו, מה הרעש הגדול, הא מבואר ביבמות… ובשו"ע… שגם אם ודאי היה שלא לשם שמים, וגם הבית דין ידעו זאת ועברו וקבלו, הוא גר גמור בכל דיניו, ומכל שכן אם הבית דין בא לזה מחמת שסמכו על שקרו וחשבו שאמת עמו, אז גם קללה דקרא הנ"ל אין להם. ואמנם נשפטה לאידך צד אם אין מאמינים אותו ודוחים אותו, ובאמת הוא גר צדק, ויש לו הארה, קדושה באיזה זכות להיות גר גמור ולבנות בנים נאמנים בישראל, כמו העובדא דתמנע, עד כמה מכשול הזה מגיע. יש לראות, וכי סלקא דעתך דהאבות הקדושים דחו תמנע על לא חמס בכפה, הלא אברהם אבינו עשה פעולות לגייר, וכי ידחה אותה בבקשתה. אלא ודאי שהיה להם מציאות איזה ריעותא בזה, ששפטו מכח זה שאין רצונה לשם שמים רק לאהבת גדולת האבות… ואמנם טעו בזה, והיה להם לעשות כהלל… אם כן האחריות שיבטל נפש טוב, יותר סכנה מסכנה זו לקבל אינו ראוי, לכן ודאי יש להקל.
הסיבה שלדעת בעל שו"ת "אחיעזר", אין לגייר היא משום שלדעתו אם הגר לא התכוון באמת להתגייר, לא היתה לו כוונה של קבלת מצוות, אפילו שהיה רק בלבו, אינו גר. לכן, בוודאי שבמקרה של ספק יש לחוש.
נראה שיש להקשות על דברי ר' אליהו גוטמאכר מדברי התוס' במסכת יבמות (קט, ע"ב, ד"ה רעה וכו') שכתב שהלל ורבי גיירו רק כיון שראו שסופם של הגרים לעשות לשם שמים. משמע שצריך שלפי ראות בית דין כוונת הגר לשם שמים, אך מנין לנו שבמקרה של ספק אפשר לגיירו? אם בית הדין לא יודע, עליו לפרוש. אין שום ראיה מהמעשה של תמנע, כיון שיש לומר ששם מכל מיני סיבות האבות לא רצו לגיירה אפילו שהתאמצה להתגייר, ולא היה מדובר שהיה להם ספק בגיורה. גם כתוב בגמרא במסכת יבמות (כד, ע"ב): "אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה". לא מדובר כאן שיש ודאות שלא מתגייר לשם שמים, אלא יש חשד, ולכן אסור לגיירו. כך משמע מדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג, טו): "לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו. ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו".
יש להוסיף את דברי הגהות מרדכי (מסכת יבמות, רמז קי): "אלמא להדיא מן התורה שצריך להיות בטוח שסופו יהיה לשם שמים". נציין שאפילו לדעת ר' אליהו גוטמאכר מדובר במקרה שיש לנו ספק אם מתגייר לשם שמים, או שמתגייר לשם סיבה אחרת שאז בדיעבד הוא כשר. כיון שגם כשמתגייר לשם סיבה כל שהיא, בדיעבד הגיור חל. אבל, אולי גם ר' אליהו גוטמאכר יודה שאם יש לנו ספק אם הוא מקבל עליו מצוות, אז אי אפשר לגיירו, כיון שאם לא קיבל עליו מצוות הגיור לא חל.
יש לציין שהרב משה קליין שליט"א (בספרו "משנת הגר", סימן ג) דן במחלוקת בעל שו"ת "אחיעזר" ור' אליהו גוטמאכר. הוא הביא ג' טעמים לכך שאין להקל לגיירו, אפילו שמדובר כאן על איסור דרבנן והוי ספק דרבנן:
- רבים מהפוסקים סברו שבמקום שאיתחזק איסורא אין להקל אפילו באיסור דרבנן. והרי כאן איתחזק איסורא, שהיה מוחזק נכרי.
- ספק דרבנן לקולא רק בדיעבד. אבל, לכתחילה לא מתירים לעשות מעשה משום שהוי ספק דרבנן.
- בעל ה"משנה למלך" (הלכות בכורות ד, א) כתב שבמקום שהיה ודאי איסור ויש ספק שמא נעשה מעשה המתירו, כיון שהאיסור מצד עצמו איסור תמידי הוא, ולא נתברר שנעשה מעשה המפקיעו, אין להקל בזה מספק – שאין ספק מוציא מידי ודאי.
מאידך, הוא הביא מספר ראיות שיש להקל ולגיירו:
- המעשה של תמנע.
- בדיעבד אם קיבלו את הגר שבא שלא לשם שמים, גרותו חלה בדיעבד. לכן, יש להקל לקבלו שהנזק יהיה רב יותר אם לא נקבלו ואכן כוונתו היתה לשם שמים.
- בסוגיא במסכת יבמות (עו, ע"א) מבואר ששלמה גייר את בת פרעה. הטעם שהיה מותר לגיירה על אף שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, כיון שהסיבה שלא קיבלו גרים הוא מחמת חשש שהתגיירו משום שולחן מלכים. כאן שהיה מדובר על בת פרעה, לא היה חשש לכך. אולם, יש להקשות שעדיין כיון שבסופו של דבר היא התגיירה לשם אישות ומלכותו נכבדת על כל העולם כולו, איך אפשר שידע בבירור שכוונתה לשם שמים? אלא, בוודאי היה ספק. לכן, יש ללמוד שבמקרה של ספק אפשר להקל.
תוך כדי הדיון הוא דן אם האיסור לקבל גרים שמתגיירים שלא לשם שמים, הוא איסור דאורייתא, או איסור דרבנן. הוא הביא מספר פוסקים שנקטו שהוי איסור דרבנן, ומספר פוסקים שנקטו שהוי איסור דאורייתא. ר' שלמה איגר טען שמדובר על איסור מדברי קבלה. וכתב הרב משה קליין שלפי דברי הרב שלמה איגר יש להחמיר במקרה של ספק. הרב משה קליין נקט למעשה שאין להחמיר בדבר ואפשר לגייר גם במקרה של ספק.
על אף, שלדעתי, לכתחילה בוודאי במקרה של ספק אין לגייר. בכל זאת, במקרה הנידון אצלנו שיש לנו ספק אם אכן כוונתם לשם שמים, וגם מצטרף היסוד שהם מבוגרים נראה שיש מקום להקל בדבר. אולם, יש להעיר שנראה שכאן הספק אינו בעיקר בעניין אם הם מתגיירים לשם שמים, אלא בעיקר אם אכן כוונתם לשמור תורה ומצוות. לכן, יכול להיות שאין זה דומה למחלוקת האחרונים לעיל ויש מקום לחלק בין המקרים. בכל זאת, נראה לי, היסוד שמדובר כאן בזוג מבוגר הוא יסוד חזק ואפשר לסמוך על כך לעניין גיורם בעיקר שיש צדדים טובים לומר שאכן כוונתם לשם שמים וישמרו תורה ומצוות לפחות כמסורתי. במאמר אחר הארכתי לדון שאולי קבלת תורה ומצוות כמסורתי מספיקה.
[1] עיין מסכת עבודה זרה ו, ע"ב.
[2] מסכת עבודה זרה סג, ע"א, ד"ה אומר אדם וכו'; עיין בדברי הרב אליעזר יהודה וולדינברג זצ"ל (מאמר בכתב עת "הדרום", בדיקת מי השפיר כדי לגלות מקרה של "מונגולואיזם" אצל העובר, ובהפסק הריון במקרים הנ"ל, עמ' 160) שמשמע מדבריו שהבין שצריך את שני התנאים. כך גם מבואר בשו"ת "שרידי אש", חלק ג, סימן סא.
[3] הרב משה פיינשטיין זצ"ל (ספר "דברות משה", מסכת כתובות, סימן י, ענף ב) דן בנוגע לגיור עבד בעל כרחו, שאולי יש בכך איסור "לפני עִוֵר", כיון שיש מאוד לחוש שהעבד לא יקיים את המצוות, כיון שגיירו אותו על ידי כפיה. אבל, הוא כתב שיש מקום לומר שזה נחשב "לפני דלפני", משום שאפילו אם יעבור, האדון רק גרם לו לעבור ולא נתן לו את האיסור ואפשר גם שלא יעבור. אולי שם אין אומדנא ברורה, לכן זה נחשב "לפני דלפני". אך, במקרה שיש אומדנא ברורה, זה נחשב ממש "לפני עִוֵר".
[4] עיין "מקור חיים", הלכות לשון הרע, כלל ד, אות יא, הערה שניה; באר מים חיים, פתיחה – לאוין, הערה אות ד.
[5] שו"ת "בית יצחק", אבן העזר, סימן סט: "הנה אם אביו רשע, מחלל שבת ואוכל טרפות, ואמו נכרית, בודאי הבן גם כן יגדיל ויתחזק בדרך זה, ולכאורה אין זכות להיולד… מכל מקום כבר כתבתי… דהוי זכות להגר, דאף שיענש מכל מקום יש לו חלק לעוה"ב, מה שאין כן אם ישאר נכרי… מכל מקום לא הוי זכות ברור כל כך, על כן בכה"ג הגדילו יכולין למחות".
[6] כדברים אלו הוא גם כתב בשו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק א, סימן קנח. אך, יש להעיר ששם הוא הסתפק בדבר ואין לו הכרעה ברורה, הוא נטה לומר שזו זכות בשבילו. אך, כתב שכדי לצאת מידי הספק יהיה טוב לזכור להטבילו כשיגדל.
[7] בספרי "גר המתגייר", כרך א, במאמר "גיור קטן שגדל אצל משפחה מאמצת".
להורדת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/פסק-דין-גיור-זוג-מבוגר.docx