הרב צבי שכטר שליט"א[1] הקשה שתי קושיות על ההלכה שצריך בית דין בגרות:
- הרי כל גרות נלמדת ממעמד הר סיני, ושמה לא מצאנו שהיה בית דין. אם נאמר שמשה רבנו עמד במקום ע"א של סנהדרין, אם כן מדוע אנחנו לא מצריכים בית דין הגדול לקבלת גרים, אלא מספיק שלשה דיינים?
- הלא עניין הגרות הוא כעין כריתת ברית והסכם בין הנכרי הפרטי ובין הקב"ה. ובמעמד הר סיני היתה השראת השכינה מצד האחד, וכנסת ישראל מצד השני, ומדוע לא נאמר שהדין יתחייב לדורות שאי אפשר לקבל גרים, אלא אם תהיה השראת שכינה?
לדעתו, קושיא אחת מתרצת את חברתה. במעמד הר סיני, כיון שהיתה שם השראת השכינה, ושני צדדי ההסכם היו נוכחים, לא היה צורך בבית דין בעת הגרות. רק לדורות צריך בית דין, כיון שבית הדין מייצג את השכינה. שהרי כתוב "א-להים נצב בעדת א-ל", ובכל מקום שיש ישיבת בית דין, מובטחים אנו שתהיה שם השראת השכינה. על פי הנחה זו כתב הרב שכטר, שאי אפשר שתהיה גרות בפני בית דין בעל כרחם של בית הדין. שהרי בית הדין משמש כנציג השכינה, ואי אפשר לעשות הסכם בעל כרחו של אחד מהצדדים.
כדברים אלו כתב הרב שאול ישראלי זצ"ל[2], אך בכיוון שונה. לדעתו, בית הדין לא מייצג את הקב"ה, אלא מייצג את בני ישראל. צריך הסכמה של בני ישראל לצירופו של הגר לעם ישראל. משום כך אי אפשר שהגר יתגייר בעל כרחם, בלי הסכמתם.
נלענ"ד, שיש לצרף את דברי הרב שכטר לדברי הרב ישראלי. עניין הגרות הוא צירוף הגר לכריתת ברית של בני ישראל עם הקב"ה. הקב"ה לא כורת ברית עם יחידים, הוא כרת ברית עִם בני ישראל. לכן, הגר צריך להצטרף לעַם ישראל. כדי להצטרף לעַם ישראל, צריך לעבור את תהליך כריתת הברית שעברו בני ישראל. כלומר, מילה, טבילה, קבלת מצוות והבאת קרבן. בית הדין מייצג את הקב"ה וגם את עַם ישראל. כיון שמדובר על צירוף לכריתת ברית של הקב"ה עִם בני ישראל, לכן הגר צריך את הסכמת הקב"ה וגם את הסכמת בני ישראל.
מוצאים במספר מקומות שבית הדין מייצג את הקב"ה. כתוב "א-להים נצב בעדת א-ל" (תהילים פב, א), בבית הדין יש השראת השכינה והוא שלוחו של הקב"ה לבצע את המשפט בארץ. כתוב: "לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-להים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אליו ושמעתיו". השופטים צריכים לעשות את המשפט במקום הקב"ה. יש להוסיף שבמספר מקומות נקרא בית דין "אלהים", כפי שכתוב בפרשת משפטים בדין רציעת אוזן עבד עברי (שמות כא, ו): "והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם". על כך, כתוב במכילתא (פרשת משפטים, פרשה ב, מהדורת מאיר איש שלום): "והגישו אדוניו אל האלהים, אצל הדיינים שימלך במוכריו". בית הדין גם מייצג את בני ישראל, הוא שלוחם לבצע את המשפט, ולהעניש את אלו שמגיע להם עונש. גם בקבלת הגר, הוא שלוחם.
גם הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל[3] ביאר שבית דין שמקדש את החודש, מקדש בתור מייצג כלל ישראל. הרי אנחנו אומרים בנוסח הברכה "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם מקדש ישראל והזמנים". כלומר, ישראל הם שמקדשים את הזמנים. אנחנו לא מברכים מקדש בית דין והזמנים.
לאור זה אנחנו מבינים שהגיור בנוי על כך שהגר מקבל על עצמו לשמור את התורה ומצוות שהן הברית של בני ישראל עם הקב"ה. אי אפשר להצטרף לעם ישראל בלי צירוף לכריתת ברית של עם ישראל עם הקב"ה.
יש אולי לתת את הדעת לכך, שבהקלה בענייני קבלת גרים בעיקר כשיש אומדנא ברורה שאין בכוונת הגר לקיים תורה ומצוות, יש חילול השם. יש בכך בזיון לכל ערכי הדת היהודית. הרי בכך אנחנו באים ואומרים שעם ישראל הוא סך הכל אומה ככל האומות, ולכן אפשר להתחבר אליה כמו בשאר האומות ואין צורך לקיים מצוות ואיסורים מיוחדים.
כיון שיש כאן אומדנא ברורה, והציבור מכיר את דרכיו לאחר הגיור, הציבור חושב שהדיינים קיבלו את הגר על אף שידעו שאין בכוונתו לקיים את המצוות, כיון שחיוב המצוות אינו ערך עליון ביהדות. הם חושבים שעַם ישראל הוא אומה שיש לה היסטוריה משותפת, אבל אין לה חזון מיוחד ומטרה מיוחדת, היא ככל האומות. הדיינים צריכים להסביר לגר ולכל הציבור, שאין גיור בלי קבלת מצוות. המיוחדות של עַם ישראל היא בקשר המיוחד שלו עִם הקב"ה, שמתבטא בברית שלו עִם הקב"ה, דהיינו בקיום המצוות.
יש אנשים שחושבים שלא צריך להקפיד בעניין קבלת מצוות, כיון שהם אינם מבינים את החילוק העקרוני בין הגיור לעם ישראל להתנצרות, או התאסלמות. בשאר הדתות, האדם צריך להגיד שהוא מאמין באותו האיש שייסד את דתם, ואולי לשמור עוד מספר דברים. הגיור לעַם ישראל, אינו דבר פשוט. הגיור הוא תהליך נפשי עמוק, הפיכת אדם לאישיות חדשה – "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (עיין מסכת יבמות כב, ע"א). הגר צריך לקבל על עצמו את תורת עַם ישראל, ורק בכך יכול להיות גר. אי אפשר להתגייר ולא לשמור תורה ומצוות, אלו שני מושגים שסותרים זה את זה.
בדורות עברו בתקופתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון וגם לאחר מכן היה פולמוס לגבי השאלה מי הוא יהודי? שם הסתובבה השאלה מסביב שתי נקודות: 1. הצורך שהאֵם תהיה יהודיה. אחד שאביו יהודי, לא נחשב יהודי. 2. רק אחד שהתגייר בגיור אורתודוקסי יחשב כיהודי.
נראה לי, שבזמננו השאלה היא, האם הגיור עומד על התורה או על האומה? כוונת הדברים היא, האם כדי להתגייר מספיק להתקשר לאומה או שהגיור עומד על שמירת תורה ומצוות? בלי שמירת תורה ומצוות, אין מקום לגיור.
אולי אפשר לחדד את הדברים ולומר שהוויכוח מסביב הגיור הוא ויכוח עקרוני שאינו רק ויכוח בנוגע לגיור, אלא מדובר על ויכוח שעומד בתת מודע של הציבור הישראלי. כוונתי היא, שיש ויכוח עקרוני בציבור הישראלי מסביב הקשר בין הלאום לדת. עד כמה מתערב הדת בעניינים הלאומיים והציבוריים. יש שאומרים שענייני הדת הם לפרט ולא לציבור. כל אחד יחליט מה יעשה בביתו. לדעתם, היהדות אינה מתבטאת בשמירת תורה ומצוות, אלא על בסיס הקשר לאומה הישראלית. אפילו בציבור הדתי לאומי, יש הדי קולות שמשמיעים ומדגישים את עניין הציבורי על פני העניין ההלכתי.
צריכים להבין שיהודי הוא אישיות מיוחדת. הקב"ה לא כרת ברית עִם עָם ישראל על מה בכך. אלא, קשירת הברית תלויה בשמירת תורה ומצוות. כפי שכבר נאמר בפרשת יתרו (שמות יט, ו-ז): "וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ: וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֪י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל". בהמשך לכך הקב"ה ציוה את עשרת הדיברות ולאחר מכן מסר לנו את התורה. מסירת התורה לעָם ישראל היא עדות נאמנה שהקשר בין הקב"ה לעַם ישראל עומד על בסיס שמירת תורה ומצוות. אכן, יהודי נשאר יהודי על אף שהוא חטא. אפילו שהמיר את דתו, לפי רוב שיטות הראשונים הוא עדיין נשאר יהודי. אך, כל זה נאמר דווקא כשהיה יהודי בתחילה, נולד לאֵם יהודיה. אבל, כדי להיכנס להיות יהודי צריך להתחבר לברית של בני ישראל עִם הקב"ה, ולכן הגר מוכרח לקבל על עצמו שמירת תורה ומצוות.
ברצוני לצטט דברים נפלאים שראיתי שכתב רבי אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד[4]:
יסוד מוסד הוא באמונת היהדות וכל ספרי התורה שבכתב ושבעל פה מלאים ממנו, שעם ישראל נבחר על ידי ההשגחה העליונה מכל העמים לעם סגולה ולגוי קדוש, בזה שנמסרה לו התורה הקדושה ובזה שקיבל עליו את העול הגדול והנעים לעשות ולשמוע את דברי התורה הזאת, ולשמור את כל חוקיה ומצוותיה. ובהיות עמנו, עַם נבחר כזה, הרי ממילא כל יסודו יצירתו וכל תנאי קיומו הנם אחרים, לגמרי אחרים מיסודות יצירתם ותנאי קיומם של העמים השונים אשר תחת השמים. הוא נהיה לעַם ביום שנכרתה עִמו הברית להיות לעַם נחלה לה', לעַם התורה. הוא יש לו זכות-הקיום, רק במלאו את התנאים היסודיים של הויתו ויצירתו זו. וממילא כל נסיון למוד את עניני עַם ישראל בקנה-המידה של עניני כל הגויים, הויתם וקיומם הריהו טעות מעיקרה, והריהו כפירה באותו היסוד של אמונתנו בתורת עַם ישראל… אם ההשכלה וההתבוללות הכריזו: נהיה ככל אישי הגויים – אישי ישראל, כלומר כל איש ישראל בחייו הפרטיים, יחיה ככל הגויים, הנה באה הלאומיות והציונות והכריזו, נהיה ככל הגוים עַם ישראל, כלומר הציגו את תנאי חייו וקיומו של עַם ישראל על אותם היסודות אשר כל עמי הארצות בנו עליהם את תנאי החיים וקיומם הם. ולכן נולדה השיטה ששמירת התורה והדת זוהי ענין של הפרט ולא של כלל האומה, ולכן נוצרה הציונות שרצתה לארגן את עַם ישראל על יסוד הנוטרליות לדת… הצד השוה בכל זה – כפירה ביסוד היסודות של בחירת עַם ישראל בתור עַם התורה, המחיב והמכריח לכל תנועה ציבורית או פעולה ציבורית בחיי עַם זה, שתכנע מראש לשלטונה הבלתי מוגבל של התורה וחוקיה… אגודת ישראל, בחדשה יסוד עיקרי זה, פינת היהדות ובהרימה אותו על נס פעולותיה ואמרותיה, נעשתה מחאה חיה נגד כל אלה בעלי "נהיה ככל הגויים" הרוצים לעשות התורה והדת לקנין הפרט, היא מכריזה אפוא מחדש כלפי העולם כולו, את ההכרזה אשר הננו מחוייבים לשימה בפי בנינו בעת פתחם את פיהם לדבר, שתורה צוה לנו משה היא מורשה לקהלת יעקב, לכל הקהל, לכל הצבור ושאין עַם ישראל, אין תנועה בישראל, אין הסתדרות בישראל, אשר תוכל להתכנות בשם "ישראל", אם אין התורה לה למורשה, בתור שולטת, בתור מפקדת ומושלת, לא בתור נסבלת כדבר הגון, אפילו לא בתור מכובדת כבעלת ערך היסטורי… אם על שאלת הנביא על מה אבדה הארץ? באה תשובת ה' על עזבם את תורתי ולא הלכו בדרך ה', לא היה יכול להיות פירוש יותר יסודי ויתר עיקרי על דברי השם אלה מאשר פירשום חכמינו ז"ל "על שלא בירכו בתורה תחילה". הברכה שלפני למוד התורה, המדגשת אותה נקודת האמונה ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", היא היא צריכה להיות מורה הדרך של חיי עַם ישראל מתוקנים ומבוססים על ארצו ומולדתו, והיא היא היסוד לקיומו והתפתחותו. וכיון שהם עזבו את היסוד שבברכה זו "לא בירכו בתורה תחילה" וכפרו או שכחו ביסוד של בחירת עַם ישראל, וממילא עזבו את התורה ולא הלכו בה, היא לא נעשתה להלך רוחם ומחשבתם בחייהם הציבוריים והחברתיים, לכן באה אותה הקללה הנוראה של אבדן הארץ של חורבן האומה, ודוקא הבוחר בתורה ובישראל עמו, הוא הוא שיצר לו עַם זה למען יספר תהלתו, הוא היה יכול לתת תשובה יסודית – וגם נצחית ומאלפת – כזו.
[1] בספרו "גינת אגוז", סו"ס לה.
[2] בספרו "חוות בנימין", סימן סז.
[3] עיין במאמרו של הרב צבי שכטר, בכתב עת "אור המזרח", כרך מח, חוברת ג-ד, עמ' 106; עיין בספר "בעקבי הצאן", של הרב צבי שכטר, עמ' רט.
[4] הוא היה המזכיר הכללי של אגודת ישראל בפולין קודם השואה. הוא נרצח בתקופת השואה, בשנת תש"ג. בספר "כתבים נבחרים", הביאו מקצת ממאמריו. במאמרו "אגודת ישראל", הוא כתב את הדברים שמובאים כאן.