יש שטוענים שבדורות הקודמים התגיירו בבתי דין פרטיים ולא היתה כפיפה לרבנות הראשית. אכן, הצדק בדבריהם. אולם, יש להעיר בעניין זה מספר הערות.
ראשית נציין שהמציאות בדורות הקודמים היתה שונה בתכלית מהמציאות בימינו. בשנות הגלות הקודמות, כמעט ולא היתה מציאות של גיור והיא התפתחה במאה השנים האחרונות. במקומות רבים היה איסור לגייר מצד המלכות. כבר ידוע הסיפור על "רבי אברהם גר צדק מוילנא" שהומת משום שהתגייר [בתקופתו של הגר"א]. הרש"ל[1] כתב:
ומכל מקום נראה, שכל זאת איירי בזמן שהוי ישראל שרויים על ארצם, אפילו אחר החורבן שהוי דויים, ונשתעבדו למלך רומי, מכל מקום היו שרים בארצם, והרשות היה נתון להם, כל מי שיבא בארצם להתגייר, שיכלו לקבל, אבל עכשיו, שאנו בארץ לא לנו, וכעבדים תחת יד אדוניהם, אם יבא אחד מישראל לקבלו, הרי הוא מורד במלכות, ומתחייב בנפשו, וקשה לו כספחת, ועל כן אני מזהיר ואומר כל מי שמשותף לקבלה זו האידנא, במקום שהמלכות מקפדת, שדמו בראשו, בין המתעסק עמו בגרות שלו, בין היודע ממנו, והלואי שתהא תקומה ומצב לזרע ישראל בין האומות כל ימי משך גליותינו, ולא יתרבה עלינו איש זר, שלא מאמונתינו, וראוי לחוש מאוד מאוד.
מכתבי פוסקים רבים[2] מתברר שבזמנם היה איסור לגייר, לכן, התופעה לא היתה רבה.
נוסף על כך, באותו זמן מי שאכן בא להתגייר, בדרך כלל, היה גר צדק. המצב של היהודים לא היה בטוב, לכן בוודאי לא היו מתגיירים משום טובה כל שהיא. גיורים לשם אישות התפתחו בעיקר במאה השנים אחרונות. היות והתרבו גיורים לשם אישות וגיורים רפורמים היה מן ההכרח שיהיה פיקוח.
מדובר במציאות שהיא כן מחוייבת על פי ההלכה. כיון שיש גיורים רפורמים אי אפשר לסמוך על אחד שאמר שהוא גר, שיכול להיות שהוא התגייר בבית דין רפורמי והוא סובר שהתגייר כהלכה[3]. המציאות מחייבת שיהיה רישום נישואין שנוכל לדעת שאכן הגר התגייר בבית דין שמקובל על הרבנות הראשית לישראל. המציאות בחו"ל אינה מציאות הכי טובה. גם שם בעקבות כך שיש גיורים בכל מיני בתי דין שאינם מוכרים, לא כל גיור מוכר. ובמקומות רבים הגיורים מוכרים רק של בתי דין מסויימים.
יש כאלו שאומרים שאם לא תוסדר סוגיית הגיור הרי בכך יבואו גיורים רפורמים רבים ובעקבותיהם התבוללות אדירה בישראל. עלי להעיר מספר הערות על כך:
- הפחדה זו אינה צודקת והיא רחוקה מהמציאות. לא משום שתוסדר סוגיית הגיור "בצורה ראויה" ימנעו הגיורים הרפורמים ופתאום יבואו לבתי דין הרבניים נכרים שברצונם להתגייר. רבים מהנכרים לא מתגיירים בזמננו לא משום בתי הדין, אלא משום שאין להם תועלת לבוא להתגייר. בתי הדין של הגיור מטעם מערך הגיור יכול לגייר רק אלו שיש להם אזרחות ישראלית. לכן, כל התועלת של האנשים בגיור היא בכך שיכלו להתחתן בארץ.
הרב ישראל רוזן זצ"ל, שעסק רבות בעניין הגיור כתב: "דייני הגיור ניצבים בחזית הגיור, במעשים ולא בדיבורים, גם לנוכח העולם החרדי, ולא מתקפלים. עובדה! 90% לפחות מן המתייצבים בפנינו מתגיירים; כ70% ב'מכה ראשונה', וכ20% בהופעה שניה בפני בית הדין". דברים אלו נכתבו בשנת תש"ע[4].
הוא הוסיף[5]: "למרות שאני מזוהה עם המקילים ביותר בתחום הגיור, אינני מאמין כי בזירה זו טמון הפתרון לייהודם של מרבית בני הנכר אשר בקרבנו. גם אם נשקיע בקמפיינים תקציבי עתק… לא נצמצם בדרך הטבע את ממדי הנכרים בישראל לא מתחת לסף של 5%, אלא אם כן תוערה רוח חסד ממרום. מחקרים וסקרים שנערכו בקרב אוכלוסיית העולים מלמדת כי הרוב אדיש לנושא.
סקר שערך מכון 'צומת' בתשס"ד העלה כי 57% סבורים ש'אין צורך בגיור', רק 17% חושבים כי התהליך קשה והשאר מתפזרים בין תשובות שונות… מחקרים דומים שנערכו על ידי גורמים שונים מצביעים על מגמה דומה". הוא המשיך וכתב: "עדות לכך ש'אין צורך להתגייר' נמצאת גם בעובדה שאין כל נהירה לגיור הרפורמי… כמות המתגיירים הרפורמים אפסית פחות ממאה לשנה".
- אלו שמתגיירים בבתי דין לא מוסכמים אין בכוונתם לשמור תורה ומצוות, ולכן איני מבין מה התועלת שיבואו לבתי דין רבניים? הרי בוודאי בית הדין הרבני לא יקבל אותם. אם יקבל – יש חשש גדול שהגיור שלהם לא חל – ומה התועלת בכך? נראה לי, שאין כאן תועלת, אלא גרימת נזק. כוונתי היא שכשיש גיורים רפורמים ואין אישור מצד הרבנות שהגיור הוא כשר, כל יהודי דתי ואפילו מסורתי, לא יתחתן עם הגיורת. אולם, במקרה שיש אישור של הרבנות, הרי כל אחד יסכים להתחתן עם הגיורת, הרי יש לה אישור כשרות.
הצעתי שבמקום שנחפש להקל בגיורים, נמנע את ריבוי הנכרים שעולים לארץ. נרבה בחינוך לתורה ולמצוות ובכך נקרב את היהודים לתורה ולמצוות ומי שיבוא להתגייר, אכן יתגייר כדת וכהלכה.
[1] מסכת יבמות, פרק ד, סימן מט.
[2] עיין רמ"א, יורה דעה רסז, ד; שו"ת "דברי מלכיאל", חלק א, סימן עב; חלק ב, סימן עז; "ערוך השלחן", יורה דעה, פתיחת סימן רסח; שו"ת ר' אליהו גוטמאכר, יורה דעה, סימן פז; "אור שמח", הלכות איסורי ביאה יד, יג.
[3] עיין שו"ת "שבט הלוי", חלק ח, סימן רסג.
[4] עיין ספר "ואוהב גר", עמ' 246.
[5] שם עמ' 244-245.