גיור אמיתי

מבוא

יסודות שהיו פשוטים בעבר, לאחרונה התערערו. לאחרונה יש שבאו ואמרו שאפשר לגייר מישהו על אף שיודעים שכל רצונו להיות "מסורתי" כמו רוב אלו שבארץ ישראל. אין כוונתו לשמור את מצוות התורה, אלא רק מצוות מסויימות. יש כאלו שהגיעו להבנה שהגיור תלוי רק באמירת פיו ואין צורך לליבו. על אף שפיו ולבו לא שוים, הגיור חל. וזאת על אף שאנחנו יודעים מה שבליבו. מדובר במקרה שיש כאן דברים שבלבו ובלב כל אדם. רבנים מסויימים טענו שהגיור הוא רק הצהרה בעלמא. אבל, הדברים האלו עומדים בניגוד לכל יסוד הגיור. טענות אלו באות ומוציאות את המשמעות של הגיור ועם ישראל. וכי מה עניינו של הגיור, אם לא להצטרף לכריתת ברית של עם ישראל עם הקב"ה. כריתת הברית היא שמירת תורה ומצוות. איך אפשר להסתפק באמירת דברים כשאין כוונה לשמור תורה ומצוות. כבר ר' יהודה הלוי (ספר "הכוזרי", מאמר א, אות קטו) כתב:

אין אנחנו משוים עם נפשותינו כל הנכנס בתורתנו במלה בלבד, אבל במעשים שיש בהם טורח על הנפש, מטהרה ולימוד ומילה ומעשים תוריים רבים ושינהג במנהגינו, ומתנאי המילה וסבותיה שיזכור תמיד כי היא אות אלהית, שמה האלהים באבר התאוה הגוברת, לגבור עליה ולא ישתמש בה אלא כראוי, בהנחת הזרע במקום הראוי ובעת שראוי וכאשר ראוי, אולי יהיה זרע מצליח, יצלח לקבול הענין האלהי, ומי שדבק בדרך הזה יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקורבה אל האל יתברך.

הנצרות מקבלת אנשים באמירות שמאמינים באותו האיש, אנחנו מצריכים מעשים. התחייבות ממשית לקב"ה. אלו היו דברים פשוטים וברורים. אולם, כיון שלאחרונה עלו מספר טענות נגד הבנה זו, ארצה לעיין בסוגיא זו. אנחנו נתמקד בעיון בדברי מספר רבנים שיש כאלו שטענו שהם מקילים בגיור ומאפשרים גיור גם כשיש אומדנא ברורה שבכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות כ"מסורתי" כרוב היהודים בארץ ישראל. הכוונה שלא מתכוון לשמור תורה ומצוות אפילו ברמה בסיסית.

 

עיון בדעת הראי"ה קוק זצ"ל

הראי"ה קוק זצ"ל עסק רבות בעניין גיור, ויש חשיבות מרובה לעיין בתשובותיו כדי לראות מה היתה גישתו בשאלות שמתעוררות בזמן הזה.

1. גיור קטינים:

מבואר בגמרא במסכת כתובות (יא, ע"א) שאפשר לגייר קטין על ידי דעת בית דין [כשאביו מביאו להתגייר ומתגייר עמו לא צריך דעת בית דין, אלא אומרים שנוח לו במה שאביו עושה. עיין "שולחן ערוך", יורה דעה רסח, ז-ח]. עוד נאמר בגמרא כשמגיע הגר הקטין לגיל גדלות יש לו יכולת למחות בגיורו ואם לא מחה לא יכול למחות לאחר מכן. יש לחקור מה הטעם שגר קטין יכול למחות בגיורו כשהגיע לגיל גדלות? משמע שיש איזה חסרון בגיור, ומשום חסרון זה הגר הקטין יכול למחות בגיורו כשיגיע לגיל גדלות. נחלקו האחרונים ואולי גם הראשונים בשאלה זו. יש מהאחרונים שטענו שהטעם שיכול למחות בגיורו הוא, שהגיור פועל מצד זכין לאדם שלא בפניו. לכן, אם הוא מוחה בגיורו, הוא מוכיח שהגיור אינו לזכותו והגיור בטל. כמו גם במקרה של מתנה, אי אפשר לזכות לאדם דבר בעל כרחו. אם לא רוצה לזכות במתנה, אי אפשר לזכות לו את המתנה. מאידך, יש שטענו שהטעם שיכול למחות אינו משום שהגיור פועל מצד זכות אלא מצד שיש חסרון בקבלת מצוות. כלומר, גר קטין אינו יכול לקבל מצוות וגם בית הדין לא יכול לקבל בשבילו את המצוות, לכן צריך קבלת מצוות כשמגיע לגיל גדלות. בכך שאינו מוחה על גיורו כשמגיע לגיל גדלות יש קבלת מצוות. אי מחאתו נחשב כקבלת מצוות כדברי התוס' (מסכת סנהדרין סח, ע"ב, ד"ה ד"ה קטן אי וכו'):

ואע"ג דאמרינן בכתובות (דף יא.) הגדילו יכולין למחות הא אמרינן דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסירים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה.

לדעתי, יש מקום להוכיח שה"שולחן ערוך" עומד בשיטה שיש חסרון בקבלת מצוות. זו הסיבה שה"שולחן ערוך" (יורה דעה רסח, ז-ח) פסק:

עובד כוכבים קטן, אם יש לו אב יכול לגייר אותו. ואם אין לו אב, ובא להתגייר או אמו מביאתו להתגייר, בית דין מגיירין אותו, שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. בין קטן שגיירו אביו בין שגיירוהו בית דין, יכול למחות כשיגדל ואין דינו כישראל מומר אלא כעובד כוכבים: במה דברים אמורים, כשלא נהג מנהג יהדות משהגדיל, אבל נהג מנהג יהדות שהגדיל שוב אינו יכול למחות.

ה"שולחן ערוך" סבר שכל זמן שהגר הקטין לא נהג מנהג יהדות כשהגיע לגיל גדלות, יש לו יכולת למחות. מנהג יהדות הוא קבלת מצוות. צריך קבלת מצוות בעת הגדלות. לפי שני הצדדים האלו, יש לדון האם יש יכולת לגייר קטין כשידוע שלא יקבל תורה ומצוות בעת הגדלות? הרי מצד החסרון של קבלת מצוות, יש לומר שאי אפשר לגייר קטין כשידוע שלא יקבל תורה ומצוות, הרי לעולם יהיה חסרון בגיורו. גם לצד שהגיור צריך להיות לזכותו יש לומר שאם לא יקיים תורה ומצוות בעת הגדלות, הגיור אינו לזכותו. שתי טענות אלו מצינו בדברי גדולי האחרונים בדור האחרון.

הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קמח) הביא את הטענה של החסרון בקבלת מצוות:

והאמת אגיד לכת"ר, שעיקר היסוד שכ' במכתבי הראשון לכת"ר, שדעת ב"ד הויא כקבלת מצות, היכא דהאב מקבל עליו באמת לגדלו בקיום מצות, וכשאין העניין כך חסרה קבלת המצות, לא משמע כן מדהתו"ס דפ' בן סורר, דכתבו דקבלת המצות נגמרת היא כשגדל ולא מיחה. ומ"מ בנ"ד, שבוודאי בגדלותו ג"כ לא ישים לב לקיום המצוַת, כיון שעיקר גידולו וחינוכו הוא בעניין פריקת עול של קיום המצוַת, הרי יחסר כח הקבלה של המצות לגמרי ואין כאן גרות. וילה"א בזה הרבה עפ"מ שנראה מתוס' חולין ד' ד"ה כותים, דהיכא דלא נתגיירו ברצון טוב כ"א מפחד, כגרי אריות, והגרות לא הי' לגמרי, דהיינו שלא הי' קבלת מצות כראוי, ל"ה גרים כלל, וה"נ כיון דהתינוק אין לו דעת לומר שנתגייר מאהבה, ולא עדיף מגירי אריות, וגרע מינייהו דאין כאן רצון שלו כלל, וכשיתגדל עוד לא יקבל עליו המצות לפי האומד, אם כן ל"ה גרות כלל.

הראי"ה קוק זצ"ל, בתשובה נוספת (שו"ת "דעת כהן", סימן קכז), דן בנוגע לגיור קטינים שההורים אינם שומרים תורה ומצוות. הוא נקט שאין לגייר קטין, כאשר האֵם מתגיירת רק לשם אישות, ומסתבר מאוד שלא תקיים תורה ומצוות:

ובעניין מילת הילדים של הנכריות, הלא כבר נשאו ונתנו בזה רבים, ונראין הדברים, שלמול אותם רק כדי לחפות על בשתם של הפושעים וודאי שיש לחוש לתקלה שיחזיקו את הילד לישראל, וישיאו לו בת ישראל בלא גרות. אבל אם רוצה האב והאם למולו לשם גרות, אז הלא תבנא לדינא של גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. אבל בעניין הבאות להתגייר מחמת אישות, באופן שהדבר ברור לכל, שאין שם קבלת מצות כלל במעשה, די לנו אם אנחנו מעלימין עין מגרות כזאת, אבל לחזק את הדבר מצדנו הוא בלתי אפשר לנו.

בעוד תשובה (שם, סימן קמז), הוא כתב שאין לגייר קטין, שההורים לא שומרים תורה ומצוות, משום שיסוד הגרות הוא קבלת מצוות. לדעתו, אין גרות כלל:

אמנם כ"ז הוא רק אם הוא באופן כזה, שאנו יודעין שבגדלותו יקיים את המצוַת, דבאמת הלא קבלת המצות היא עיקר של הגרות, שהרי היא מעכבת, ואפילו אם קבל אלא שלא היתה הקבלה כדין, דהיינו שלא היתה ביום ובשלשה, כמבואר בשו"ע, אם כן מסתברא מילתא, דלדידן דקיי"ל דגר קטן צריך שיהי' מדעת אביו או מדעת אמו, שאז מטבילין אותו על דעת בית דין, וודאי צריך עכ"פ שאביו או אמו, או שניהם יחד, ימסרו אותו על דעת קבלת המצוַת. אבל בעניין שהדבר מתברר, שאין דעתם כלל לקיים ולהזהר מאיסורי תורה, מאי מהני מה שהם מוסרים אותו לגרות ע"ד ב"ד, דפשיטא דלא עדיפא מסירתם מאילו מסר א"ע לגרות במילה וטבילה, שכיון שחסרה קבלת המצות אין זו גרות כלל, וה"נ כן מדין ק"ו.

הראי"ה קוק למד בדעת רש"י שבמקרה שמגיירים קטין, הרי הוא גר רק מדרבנן. וזאת משום שגיור קטין בנוי על היסוד של זכין לאדם שלא בפניו, ולקטין אין דין זכין מדאורייתא. לפי דברי רש"י יש לומר כשיגיע לגיל גדלות יצטרך לחזור ולהתגייר. לכן, בוודאי לדעת רש"י אין להזדקק לגיור קטינים אלא רק במקרה שברור שבגדלותו יבוא להתגייר כדת וכדין. אך, הוא הבין שלדעת התוס' הגיור חל מדאורייתא וזאת משום שיש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. אבל, הראי"ה קוק סבר שקשה לסמוך על דעת התוס' כיון שאנחנו לא פוסקים כדעה שיש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. אלא, נראה שדעת התוס' היא שאפשר לעקור דבר מן התורה בקום ועשה בדבר שיש קצת סמך וטעם, שאז לא נחשב עקירת דבר מן התורה וכך הדבר בנוגע לגיור קטינים. אולם, יש לומר שכל זה נכון דווקא בזמן שיקיים תורה ומצוות בגדלותו. בסיום תשובתו הוא כתב:

ואין לחוש למה שנהגו הרבנים מקדמת דנא, דאולי היה הנדון אצלם שהיה נראה להם שיקיים המצות בגדלו, ועל כה"ג אמרינן אין למדין ממעשה.

 

2. דברים שבלב בגיור:

בעל שו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו) טען שבגרות לא שייך הכלל "דברים שבלב לא הוי דברים". גרות שונה מכל הקניינים, שבכל הקניינים אם אין אומדנא דמוכח, אז זה נחשב דברים שבלב שלא הוי דברים. בגרות אם באמת התכוון לדבר אחר, ולא התכוון לגיור, הגיור לא חל, כיון שלבו בל עמו. על פי הבנה זו בעל שו"ת "אחיעזר" ביאר את דברי הרמב"ם בדין שלא בדקו אחרי הגר שחוששין לו עד שתתברר צדקותו (עיין הלכות איסורי ביאה יג, יז). לדעת בעל שו"ת "אחיעזר", כיון שיש כאן ספק אם הוא התגייר בלב שלם, הרי כל זמן הספק חוששים לו. מצד הדין הוא נחשב גר, כיון שיש לנו חזקה שאגב אונסו [מדובר שהתגייר לשם דבר] גמר בלב שלם והתגייר, אלא כיון שיש ספק חוששים לו עד שתתברר צדקותו.

נראה לי, שמשמע מדברי בעל שו"ת "אחיעזר", שאפילו אם בית הדין לא יודע את כוונתו, אך הגר יודע שבשעה שטבל לא היתה כוונתו לקיים את המצוות, מבחינתו אינו גר, ויצטרך גיור מחדש.

נראה, שהראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קנג) לא סבר כדעת בעל שו"ת "אחיעזר". לדעתו, אם הגר אמר שמקבל עליו דת ישראל, והיתה קבלת מצוות כהלכה, אין לנו עניין עם דברים שבלב. אפילו אם יבוא אליהו הנביא ויגיד לנו שהיה בלבו אחרת מאשר בפיו, אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב. לפיו, אלו שסברו שהכותים אינם גרים, סברו שהם אמרו במפורש בעת קבלת הגרות שלהם, שאינם עוזבים את אלהיהם. הוא הביא ראיה להבנה שלו, מגיורם של בני ישראל בעת מתן תורה, שנאמר במדרש "ויפתוהו בפיהם" שלא היו פיהם ולבם שווים, הם בתחילה התכוונו לעבוד עבודה זרה. על אף זאת, רואים שגיורם של בני ישראל חל:

הנה חוץ מזה בעיקר הגב"ע [הגביית עדות] לא מצאתי שגילה דעתו שהוא מכוין לרמות, ובאמת אינו רוצה לקבל עליו דת ישראל, אלא שעיקר גרותו היתה בשביל אהבת האשה, ובזה קשה להקל שהרי סוכ"ס קיי"ל (כיבמות כ"ד) דכולם גרים הם ואפילו איש שנתגייר לשם אשה…. אבל כ"ז שהיתה הקבלה בפה כראוי י"ל שאין לנו עניין עם דברים שבלב, שאינם דברים כלל, ואפילו אם יבא אלי' ויגיד לנו, שהי' בלבבו אחרת מאשר בפיו, אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב, וכד' הרב מל"מ בה' שקלים. וי"ל שהכותים אמרו מפורש בעת קבלת הגרות שלהם, למ"ד גרי אריות הן, שאינם עוזבים את אלהיהם… וגם באבותינו קרא כתיב ויפתוהו בפיהם וגו', ואמרו במדרשים שהי' לבם פונה לע"ז ופסל מיכה הי' עמם, ומ"מ כיון שקבלו בפה נגמרה הגרות.

לכאורה, מתחילת דברי הראי"ה קוק היה מקום לחלק בין שברור שהגר לא מתכוון לקיים את המצוות, ובין שלא ברור. אם הגר אמר שמקבל עליו את כל המצוות, אפילו שבאמת לא התכוון לכך, בכל זאת, הוא גר, כיון שבית הדין לא ידע מכך. אבל, במקרה שהגר מצהיר שמקבל, אך לבית הדין יש אומדנא ברורה לכך שאין בכוונתו לקיים את המצוות, הגיור לא חל. מהסיפא של דבריו נראה שאין לחלק בכך, כיון שכתב בנוגע לגיורם של הכותים שאמרו במפורש שהם מתכוונים לעבוד עבודה זרה. משמע שלא מועיל שיש אומדנא ברורה שבכוונת המתגייר לא לקיים תורה ומצוות. אם הרב קוק סבר שגם במקרה שיש אומדנא ברורה הגיור לא חל, מדוע לא פירש שהחסרון בגיורם של הכותים היה בכך שהיתה אומדנא ברורה שאין בכוונתם לקיים תורה ומצוות?

אבל, נראה מתוך התשובה שבה דן, היה מדובר על אחד שבעת גיורו, לא היה ידוע שמתכוון שלא לקיים את המצוות. יש לבאר שמה שנקט שהכותים אמרו בפירוש, לא בא למעט שלא מועיל, שידוע בבירור שאין בכוונת הגר לקיים את המצוות. הסיבה שהרב קוק לא העמיד שהכותים לא היו גרים, כיון שהיתה אומדנא דמוכח שלא התכוונו לקיים את המצוות, היא משום שהוא הבין שזאת לא היתה המציאות. לדעתו, לא היתה אומדנא דמוכח, ולכן מוכרחים לומר שהכותים אמרו בפירוש. אכן, ראיתי שכך ביאר הרב עובדיה יוסף זצ"ל (ספר "משא עובדיה", עמ' תלח), בדברי המדרש ובדברי הרב קוק זצ"ל:

וכן כתב בשו"ת דעת כהן [ס"ס קנ"ג]…. ומיירי שלא היתה שם אומדנא דמוכח היפך ממה שדיבר בפיו ובשפתיו, כמו אצל אבותינו, דאף דקמי שמיא גליא, לא היתה שם אומדנא היפך ממה שאמרו 'נעשה ונשמע'. אדרבה בסופו של דבר נאמר עליהם: 'מי יתן והיה לבבם זה להם… כל הימים', הלא"ה לא מהני.

כך נראה מתשובה אחרת של הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קנד). בה הוא התייחס לגיור גרים שידוע שאין בכוונתם לקיים את המצוות. הוא הביא את הברייתא במסכת בכורות (ל, ע"ב), שמבואר שם שאם קיבל את כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, לא מקבלים אותו. על פי ברייתא זו כתב שאי אפשר לקבל גרים כשיודעים בבירור שאחר גרותם יעברו על דברי תורה. ואף על פי שמבואר במסכת יבמות (כד, ע"ב), שכל אלו שהתגיירו מפאת סיבות שונות – התגיירו משום פחד, להתחתן עם אשה – גרים בדיעבד. בכל זאת, מבואר בדברי התוס' (מסכת חולין ג, ע"ב), שאם הקבלה לא היתה שלמה, הרי הם גרועים מגרי אריות שגרים בדיעבד. משמע מדברי התוס' שכל עוד שלא מתכוונים לקיים את המצוות וגם הכוונה לא היתה כראוי [כלומר, התגיירו לשם אישות], אין כאן גרות כלל.

 

3. גיור אחד שמתנה שמקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד:

הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קנב) תמה שהפוסקים לא כתבו את ההלכה שמבוארת במסכת בכורות, שאין מקבלים את מי שמקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד. נראה שרצה לבאר את הטעם שהשמיטו הלכה זו, על פי סברתו, שבדיעבד אם קיבלו את הגר, הוא גר. דברי הגמרא נאמרו רק לכתחילה. אך, במקום אחר (שו"ת "דעת כהן", סימן קנד), כתב:

ואמת הדבר שיש לתמוה על השמטת הפוסקים הלכה זו לגמרי, מכל מקום הלא משנה לא זזה ממקומה, ואין חולק על זה על כל פנים כדברי ת"ק שחוץ מדבר אחד של תורה אין מקבלין אותן.

הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קנב) סבר כשנאמר בגמרא במסכת בכורות שלא מקבלים גר שמקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, כוונת הגמרא שרק לכתחילה לא מקבלים אותו, אך בדיעבד אם קיבלו אותו, הגיור חל. כמו שגרי אריות וגרי חלומות, לא מקבלים לכתחילה, אבל אם קיבלו הם גרים כך גם הדבר כאן. דבריו מבוססים על דברי התוס' (מסכת חולין ג, ע"ב, ד"ה קסבר כותים וכו') בדין כותים שאף על פי שמבואר במסכת יבמות (כד, ע"ב), שגרי אריות בדיעבד הם גרים, כותים אינם גרים, כיון שהם לא התגיירו לגמרי. מכך למד הרב קוק שדווקא כותים שגם היו גרי אריות וגם מלכתחילה לא התגיירו לגמרי אינם גרים. אבל, אם התגיירו לא משום אריות, אז אפילו שהקבלה אינה שלמה הם נחשבים גרים:

וי"ל דאם קבלוהו הוי גר, כגרי אריות וחלומות. ומתו' דרפ"ק דחולין נראה, דדווקא גרי אריות שלא קבלו כראוי מעיקרא אינם גרים, אבל אם לא ע"י אריות גרים הם אפילו כשהקבלה אינה שלמה.

נלענ"ד, שדבריו תמוהים, ואין ראיה מדברי התוס'. התוס' הקשה מדוע הכותים אינם גרים, הרי גרי אריות נחשבים גרים? על כך השיב התוס' שהם לא התגיירו לגמרי. אין שום הוכחה מכך שאם היתה מציאות שלא התגיירו לגמרי, אפילו שלא היו גרי אריות, שלא יחשבו כנכרים. התוס' דן בנוגע לגרי אריות, כיון שהדיון היה על הכותים. נראה שההוכחה של הראי"ה קוק זצ"ל היא מדברי הגמרא שהטעם שכותים הם עכו"ם הוא משום שהם גרי אריות. לפי דברי התוס', שקבלתם לא היתה שלמה, הרי הטעם שאינם גרים נובע מכך שלא קיבלו את כל המצוות ולא מטעם שהתגיירו משום האריות. לפיכך, מוכרחים לומר שלא מספיק הטעם שקבלתם לא היתה שלמה, צריך להוסיף לכך שהתגיירו לשם סיבה. אולי אפשר להסביר שהסיבה שקבלתם לא היתה שלמה היא שהתגיירו משום האריות, ולא לשם שמים. לכן, הגמרא נקטה את הסיבה שגרמה לפסול בגיור שלהם, דהיינו שהתגיירו משום אריות – "גרי אריות הם".

בתשובה נוספת (שו"ת "דעת כהן", סימן קנד) בעניין זה נקט הראי"ה קוק זצ"ל שלא מקבלים את הגר גם במקרה שלא התנה בצורה מפורשת שאינו מקבל עליו כל התורה כולה, אלא אפילו במקרה שיש לנו אומדנא ברורה שאין בכוונתו לשמור את כל המצוות. דבריו באים בניגוד לדברי מספר אחרונים שטענו שהדין – שלא מקבלים גר שמקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד – נאמר דווקא במקרה שהוא התנה בצורה מפורשת, שהיתה הצהרה של המתגייר.

 

4. דין "עבדינן שליחותייהו" בנוגע לגיור:

במאמר אחר[1] הארכתי בדין קבלת גרים בזמן הזה. נשאלה השאלה איך אפשר לקבל גרים בזמן הזה, הרי צריך בית דין לקבלת גרים, ובפשטות צריך דיינים סמוכים? כיום אין לנו סמוכים. באותו מאמר הובאה דעת ראשונים שסוברת שהכל פועל מצד דין "עבדינן שליחותייהו", כלומר בתי הדין של היום עובדים כשלוחם של בית דין הגדול, ומכוחו הם פועלים. יש ביאור של התוס' (מסכת גיטין פח, ע"ב, ד"ה במילתא וכו'), בשם ר"י, שהגרות נחשבת כדבר שכיח וחסרון כיס, לכן "עבדינן שליחותייהו". ר"ן (מסכת גיטין מט, ע"ב-מדפי הרי"ף) כתב שאין גרות נחשבת כדבר שכיח, לכן אין לומר "עבדינן שליחותייהו" מצד שהדבר שכיח. אלא, הטעם שיש "עבדינן שליחותייהו" בגרות הוא, שדווקא בעניין של ממון צריך שהדבר יהיה שכיח כדי שיאמרו "עבדינן שליחותייהו", אך קבלת גרים עדיפה מממון ששכיח. נראה שכוונתו לומר שקבלת גרים היא דבר חשוב, ולכן "עבדינן שליחותייהו" אפילו שאינה שכיחה.

הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קנב) חידש על פי ההבנה שמקבלים את הגרים, משום "עבדינן שליחותייהו" ומשום שהגרות נחשבת כמילתא דשכיחא והוי כחסרון כיס, אם לא יתקבלו. לדעתו, סברא זו שייכת דווקא בקבלת גרים כשרים מקבלי מצוות כדת, שאז הגיור נחשב כחסרון כיס אם לא יתקבלו. אך, בנוגע לקבלת גרים שאינם מתכוונים לקיים את המצוות, מי יאמר ששליחותייהו דקמאי עושים? פשוט שאינה מילתא דשכיחא וקל וחומר שאין בכך חסרון כיס. מי יחסר באי קבלתן? לא ישראל חסרים באי גרותם, כיון שהם קשים להם כספחת. גם הגרים לא חסרים, כיון שיותר טוב שלא יחשבו כגרים ולא יתחייבו בכל המצוות ועברות, שהרי הם לא שומרים את המצוות כתיקונן.

בתשובה נוספת (שו"ת "דעת כהן", סימן קמז) דן הרב קוק בנוגע לגיור קטין שהאב והאֵם פורקי עול ומצוות. לפי הנראה גם בגדלותו הגר לא יקיים תורה ומצוות. לדעתו, גיור כזה אינו נחשב חסרון כיס. שחסרון כיס בגיור הוא דווקא כשהגר מתכוון לשמור תורה ומצוות. גם לא שייך להחשיבו כדבר גדול, כדבר חשוב, שאז אפילו שאינו שכיח נחשב כשכיח [כדברי הר"ן שהובאו לעיל]. לכן, הוא סבר ששב ואל תעשה עדיף, ואין לגייר את הקטין.

 

5. דיינים שמקבלים גרים שאין בכוונתם לשמור תורה ומצוות:

הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קנד) כתב בנוגע לדיינים שמקבלים גרים שלא כשורה את הדברים הבאים:

בדבר מקבלי גרים שלא כדת וכשורה, אשר עליהם בוודאי נאמרו דברי חז"ל הקדושים רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים כיבמות ק"ט ב'. וכדהתו"ס שם ד"ה רעה, דהיינו דווקא כשמשיאין אותם להתגייר או שמקבלים אותם מיד, אבל אם הם מתאמצים להתגייר מקבלין אותם, פשוט הוא דהיינו דווקא כשמכירים בהם שהם מתגיירים בלב שלם לשם שמים, אבל אלה שמקבלין גרים גרורים, שבשביל דברים של חמריות ותאות לבם הם מתגיירים, בוודאי עליהם נאמר רע ירוע, ותבא עליהם רעה אחר רעה, כי גרים כאלה וודאי קשים לישראל כספחת, והם מביאים קוצים בכרם בית ישראל.

הראי"ה קוק זצ"ל (שם) סבר שאלו שמגיירים את הנכרים שאינם מתכוונים לשמור תורה ומצוות, עוברים על איסור "לפני עִוֵר לא תתן מכשול". אם נאמר שהגיור לא חל גם בדיעבד, הרי הם מכשילים את הרבים במה שמחזיקים נכרים בחזקת ישראל, ונגרמות תקלות גדולות. מאידך, אם הגיור חל בדיעבד, הרי הם מכשילים את הגרים, כיון שעכשיו הם מחוייבים לשמור את כל המצוות והם אינם שומרים ומשום כך הם מתחייבים בעונשים. אנחנו מצווים באיסור "לפני עִוֵר" אפילו לגבי נכרים[2]:

ולא עוד אלא שהמקבלים אותם הרי הם עוברים על לפני עִוֵר ממנ"פ. דאם נאמר שאין גרותם גרות גם בדיעבד, הרי הם מכשילים את הרבים במה שמחזיקים נכרים בחזקת ישראל, וכמה תקלות וחורבות נפקי מזה, בדיני קידושין וגיטין ויבמין, שנחזיק את בנו ממנה כבן, ואם תהי' לו אחר כך אשה ישראלית, וימות בלא בנים אחרים, נתיר אותה לעלמא בלא חליצה גם כשיהיו לו אחים מן האב, שלא כדין, וכיו"ב טובא. ואם באמת הם גרים, ובדיעבד מתחייבים בכה"ת כולה, הרי הם מכשילין אותם בזה שמחייבין אותם בעונשין של איסורי תורה שעוברים עליהם, וקודם שבאו לידי מדה זו הלא לא נתחייבו בהם, ואין נענשין עליהם, וכדאמרי' ביבמות דף מ"ז ע"א כשמודיעין אותו ענשן של מצות אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה ענוש סקילה. והרי אנו מצווים על לפני עִוֵר אפילו בגויים, וכדאמרי' בע"ז ו' ע"ב מנין שלא יושיט אדם אבר מה"ח לבן נח ת"ל ולפני עִוֵר ל"ת מכשול, וק"ו בנ"ד שמכשיל אותו בהיותו אחר כך נכנס במדה ידועה בכלל ישראל לחיובא, והוא נענש על ידו על כל מה שהוא עובר מדברי תורה.

                                                                                                                     

6. גיירו גר ולא בדקו אחריו:

הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "עזרת כהן", סימן יד) כתב שלפי דברי הרמב"ם כשגיירו את הגר ולא בדקו אחריו וכו', הרי יש לחוש לגביו עד שתתברר צדקותו. לא מדובר כאן רק על דין לכתחילה, אלא אפילו בדיעבד. לכן, בוודאי יש למחות בנוגע לגיור גרים כאלו שמתגיירים מפאת סיבות מסויימות ויש חשש שלא ישמרו תורה ומצוות:

ועל דבר הגר, קשה מאד להמציא היתר, מאחר שמעשיו מוכיחים עליו שאין כונתו כלל לשם שמים כי אם מפני שנתן עיניו בבת ישראל. ודברי הרמב"ם, שכתב כ"ת, אין צריך להביא ממרחק, אלא הדברים מבוארים במקומם בפי"ג דהלכות איסו"ב הלכה ט"ו לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות, והטובה והגדולה שהיה בה לישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק. אבל סיים שם ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם, לא דוחים אותם, אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבים אותם, עד שתראה אחריתם. והאריך עוד שם הר"מ בהלכה הסמוכה, שנחשבו כלפי שמים אותם שגייר שלמה ושמשון כאילו היו עכו"ם, כיון שמפני דבר נתגיירו, ומשמע שגם בדיעבד חוששין להם עד שתתברר צדקתם. ע"כ לע"ד ראוי למחות בכל האפשרות בענין זה, וב"ד חשוב וממונה על הציבור אין לו ללמוד מהדיוטות הללו, שהיו עושים שלא כדין. וזה כשנתים כמדומה שנשאלתי ממצרים בעובדא כיוצא בזו, שנצטערתי מאד על אשר קבלו גר כזה, ואח"כ הוכיח סופו על תחילתו שבגד באשתו הישראלית אחר שהתעלל בה, ובחר בנכרית, וחפצו אז הרבנים להציל את האמללה /האומללה/ מעיגון, ע"י ביטול הגירות למפרע, ולא רציתי להצטרף עמהם בזה. אבל מקום לימוד הוא לנו עד היכן הדברים יכולים להגיע, מאלה הרשעים הלובשים מסוה על פניהם לצודד נפשות בנות ישראל, ואח"כ ימאסו בהן עוגבים, ואין לשער כמה מר הוא גורלן אח"כ. ועל כגון זה נאמרו הדברים ביבמות ק"ט ב', ועיין שם מה שכתב תוס' ד"ה רעה, כשמקבלין אותם מיד, וזה נראה אפילו בדליכא ריעותא, אלא דלא נבדק כראוי, וק"ו בריעותא גדולה כה"ג דנ"ד.

 

עיון בדעת הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל עסק בגיור בתשובות רבות. אנחנו נעמוד על מספר תשובות שלו בבירור הסוגיות שעומדות בפנינו כיום.

1. תקנה שלא לקבל גרים:

הרב הרצוג ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן פט) דן בנוגע למקום שנהגו שלא לקבל גרים ושם כתב שיש מקום לא לקבל גרים כיון שיש סכנה גדולה בקבלת גרים שפעמים רבות אין רצונם לשמור תורה ומצוות והגיור לא חל גם בדיעבד. נוסף על כך, קבלת הגרים תביא לידי שאנשים יבואו לנישואי תערובת כיון שיראו שבקלות אפשר לגייר את האשה:

זאת ועוד אחרת, יתכן שכבוד תורתו יודע ומכיר שאם ישנה ממנהגו ויתחיל לקבל גרים לא יהיה כח בית דין יפה לרחק אלה שצריך לרחק והם כמובן והרוב הגדול, ואם כך הדבר אל ישנה ממנהגו. ברור אצלי כי רוב המתגיירים בימינו הבטחתם לשמור את השבת וטבילת נדה וכו' היא בעיני עצמם פטומי מילי בעלמא ואינם גומרים בדעתם כלל לקבל עליהם עול מצוות, ולפיכך מסופקני אם אפילו בדיעבד הם גרים, ועל כן ודאי שצריך כל מי שיראת ה' בלבבו להתרחק מלחוב את כרם ה' צ-באות בזמורות גר כאלה. ואולם אם כבוד תורתו בטוח בעצמו שיהא כח בית דין יפה להרחיק כשצריך להרחיק ושקבלת גרים לא תגרור עמה פרצות של נישואי תערובות, כמו שאירע בכמה מדינות שראו שעולה בנקל להתגייר באופן פורמלי ועל ידי כך באו לידי חיתון על הסמך שבדיעבד יקבלום לגרים ויתפייסו ההורים והמשפחה וכו', אזי יעשה בחכמתו וכיראתו הטהורה במקרים שברור אצלו שהגירות היא בכוונת אמת ושהגיורת עתידה לשמור את השבת, טהרת משפחה וכשרות וכו'.

יש חשיבות מרובה לתשובה זו לעניין קבלת גר שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, המצוות המרכזיות – שבת, טהרת משפחה וכשרות, הגיור לא חל.

עוד ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן פו) דן בנוגע לקבלת גרים בעיר דובלין:

התקנה להמנע מקבלת גרים בתוקפה עומדת ואינה ניתנת לשינוי אלא על פי בית דין הגדול שבירושלים בנסיבות מיוחדות.

בתשובה אחרת ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן צט, אות ח) הוא כתב בנוגע לתקנה שלא לקבל גרים, שהדבר תלוי במצב, ורבנים יתנו את הדעת לעניין. יש מקומות שאכן, נכון לנהוג כך:

ועתה בנוגע לתקנה כוללת כנגד קבלת גרים וגיורות זה תלוי במצב, ואם אתם הרבנים והבעלי בתים יראי ה' שומרי שבת וכשרות וטהרת המשפחה, רואים ומכירים שקבלת גרים עלולה להביא לידי תוצאות רעות לטהרת ישראל, תחזקנה ידיכם ויהי ה' עמכם ותקנו תקנה זו למשך מספר שנים לעקור דין זה של קבלת גרים בשב ואל תעשה, ולמיגדר מילתא ולזמן ידוע.

בתשובה נוספת ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן פז) הוא כתב בנוגע לתקנה שלא לקבל גרים בארגטינה:

הנה אני כבר נתתי הסכמתי אל הסייג שעשו בענין קבלת גרים הגאונים הצדיקים בבואנוס איירוס זצ"ל כפי שנתפרסם בספר "דבר שאול" יורה דעה סימן ג, וכאשר הסכימו קודמי הגאון הצדיק האמיתי הרא"י הכהן קוק זצ"ל ויבדל לחיים ארוכים חבירי הגאון הראשון לציון שליט"א בשנת תרפ"ה. אמנם תנאי הטלתי בהסכמתי שאינני מסכים לבטל לגמרי [אפילו לקולא] את כל הגיורויות שנעשו כנגד הסייג הנ"ל באופן שלא יהיו הקידושין תופסים כלל ושהבנים הנולדים מנשים גיורות כאלה יהיו נכרים גמורים… דלקולא מסופקני מאוד אם יש כח בית דין שכזה, אלא שצריך לבדוק ולחקור בכל מקרה ומקרה לבדו אם הגירות בטלה לגמרי מעיקרא מעצם הדין.

עוד כתב ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן פח) בנוגע לתקנה שלא לקבל גרים בארגטינה:

ועתה לענין שאנו דנים בו, הנה אני עומד בהסכמתי לתקנה ולסייג כנגד קבלת גרים שעשו גדולים וצדיקים לשמור על טהרת ועל קדושת ישראל בארגטינא, וכל גרים שנתקבלו כנגד תקנה זו וגדר זו שגדרו שומרי חומות דת קדשנו אינם גרים לענין שיהיה להם דין של ישראלים וישראלית, ואף על פי כן לבטל כל הגירויות מסוג זה לגמרי אף לקולא שלא יהיו קידושין תופסים בהם כלל בלי שום יוצא אין דעתי מסכמת, אלא בכל שאלה כזו צריך לבדוק כל פרט ופרט לבדו למצוא אם אפשר לבטל הגירות לגמרי וכל שלא נבדק הרי הוא כספק.

מדבריו מתברר שבעקרון הסכים עם התקנה, אבל הוא סבר שאם עברו על התקנה, אין לומר שהגיור לא חל לקולא, אלא יש לומר לפחות שיש כאן גדר של ספק. ואם נבדק והתברר שהתגייר כדת וכדין, הגיור חל.

יש תשובה נוספת של הרב הרצוג ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן צג, אות א) שבה כותב על החשיבות שהגרות תהיה נעשית דווקא על ידי הרבנות:

כי ידוע בכל מקום שהדבר מסור לרבנות, ואדרבה יש חזקה שאלה מחוץ לרבנות הקבועה המזדקקים לגירות אינם בסדר.

 

2. גיור לשם אישות:

הריטב"א (מסכת יבמות כד, ע"ב, ד"ה הלכה כולן וכו') דן בנוגע לאלו שהתגיירו לשם דבר, שמבואר במסכת יבמות (כד, ע"ב) שלפי חכמים הם נחשבים גרים, על כך הוא כתב:

והקשו בתוספות כיון דגרי אריות גרים הן לרבנן למה אמרו שהם כגויים למ"ד גרי אריות הם, ותירצו דשאני התם שהכתוב אומר עליהם ואת אלהיהם היו עובדים לומר שלא נתגיירו בלב שלם מעולם ולא קבלו עליהם, ומאן דמכשר התם סובר דנתגיירו בלב שלם אלא חזרו לסורם, אבל (הא) הכא כיון דנתגיירו וקבלו עליהם חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ואע"ג דמחמת האונס הוה גרות הוא אליבא דרבנן.

הריטב"א הסביר שאלו שהתגיירו לשם דבר, אפילו משום אונס – מפחד אריות, הרי מתוך האונס גמרו וקיבלו את המצוות. הסבר זה קשור לסוגיא אחרת בנוגע למקח וממכר במסכת בבא בתרא (מז, ע"ב-מח, ע"א). שם מבואר שאדם שמכר דבר משום אונס, שכפו אותו למכור חפץ, מכירתו מכירה, כיון שאומרים שאגב אונסו גמר ומקנה. הטעם להלכה זו נובע מתוך ההבנה שמשום האונס הוא גומר בדעתו למכור את הדבר, ומסכים עם המכירה. הריטב"א הבין, שאותה סברא נמצאת בגיורו של הגר שמתגייר לשם דבר. כלומר, על אף שהיתה קבלת מצוות באונס [שהרי רק קיבל את המצוות משום שרצה להתחתן עם ישראלית וכיוצ"ב], בכל זאת, הוא גמר וקיבל.

בעל שו"ת "דבר אברהם" (חלק ג, סימן כח) למד מדברי הריטב"א, שאנשים שבאים להתגייר רק משום אישות, גיורם לא חל. לפי הבנתו, רק בעבר היתה שייכת הסברא שגמרו וקיבלו. הטעם לכך, כיון שבעבר היתה יד ישראל תקיפה לענוש העוברים על הדת. לכן, מי שהתגייר לשם דבר – לשם אישות, ידע שאם לא יקיים את המצוות ייענש, ובוודאי גמר וקיבל. אפילו בזמן שיד ישראל לא היתה תקיפה, בכל זאת, כיון שהנכרי חשקה נפשו לשאת אשה יהודית, וידע שיצטרך לדור עמה בסביבה יהודית, ואם לא יתנהג ביהדות ולא ידקדק בדיני ישראל, האשה לא תאבה לדור עמו והסביבה היהודית לא תקלטהו, לכן בוודאי כשבא להתגייר גמר וקיבל על עצמו לקיים את כל המצוות. כדי להשיג את מבוקשו הוא מחוייב לקיים את המצוות לאחר הגיור. אבל, כיום שהאשה שבאה להינשא לו וגם הסביבה היהודית מסביבו אינם נוהגים ביהדות, אם כן גם אחר הגרות לא יהיה חייב לנהוג במנהג יהדות ולא יצטרך לקיים את המצוות. אפילו שלא יקיים תורה ומצוות לא יגרשו אותו. לכן, אין שום אונס שגורם לו לקבל על עצמו לקיים את המצוות:

דיסוד הדבר, דבדיעבד כולם גרים, הם אעפ"י שאינם מתכוונים לגרות אמיתית ובלבם לשם אשה וכו', הוא משום דכיון שנתגיירו וקבלו עליהם, חזקה הוא דאגב אנסייהו גמרי וקבלו כמש"כ הריטב"א בחי' ליבמות (כ"ד.) ובנימוק"י שם… ואם כן מאי שייך לומר גבי גרות אגב אונסי' גמר וקיבל, הרי בידו הוא שלא לקבל בלבו ושלא להחזיק אחר כך בדיני היהדות ומי יכריחו ע"ז ומאי סברא היא לומר חזקה דגמר וקבל. וצ"ל דקיימי בגרים שבימי שלמה וכו' שהיתה יד ישראל תקיפה לענוש העוברים על דת, ואפילו בזמן שאין יד ישראל תקיפה מ"מ כיון שנפשו חשקה באשה זו ועליו לדור עמה (ובסביבה יהודית) וידוע לו שאם לא יתנהג ביהדות ולא ידקדק בדיני' לא תאבה האשה לדור עמו (והסביבה היהודית לא תקלטהו), ולא יוכל להשיג את מאויו אלא ע"י קבלת עול היהדות והתנהגות בכשרות אגב אונס זה גמר ומקבל. וזה הי' שייך רק בזמניהם בימים מקדם דאכשורי דרי משאם כן עכשיו שגם אשה זו וגם חלק גדול מהסביבה אינם נוהגים ביהדות וגם אחר הגרות לא יהא אנוס
כלל משום צד לקיים מצות התורה לא שייך לומר אגב אונסי' גמר ומקבל כיון דבלאו הכי נמי ישיג מאויו[3].

כדברי בעל שו"ת "דבר אברהם" כתב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל ("פסקים וכתבים", כרך ו, סימן כח, אות ג):

ודע שאעפ"י שהדין כבר מימי התנאים ז"ל הוא שבדיעבד כולם גרים הם, יש לי חשש רציני בזמן הזה, לפי שלפנים בישראל, היה העבריין נבזה ונרדף בעמו, ועל כן כשקיבל עליו גוי יהדות, אעפ"י שהסיבה הראשונה שהניעתו לכך היתה אישות, הרי ידע שיהא מצבו רע מאד בחברה היהודית, (ומהחברה הגויית יהא תלוש ונעקר), אם לא יתנהג כתורה, משאם כן בימינו שכ"כ הרבה יש חפשים, ולא רק שאינם מתקשים בגלל זה, אלא שעומדים עוד בראש האומה והקהלות, וע"כ יש לחוש שאיננו באמת מקבל עליו לשמור את המצוות, אלא שמשום הסיבה, הוא אומר בפיו, אבל לבו בל עמו, והריטב"א אומר שאגב אונסו גמר וקיבל, ובימינו י"ל שאגב אונסו הוא אומר מה שאומר אבל למה לו לגמור בדעתו לשמור באמת וד"ל, וע"כ היום האחריות מוטלת ביותר על הרב להתבונן בכל מקרה עד שתתישב דעתו עליו שבני אדם הללו מסתבר שבאמת ישמרו את דת קדשנו.

בתשובה אחרת ("פסקים וכתבים", כרך ו, סימן כז, אות ו) כתב הרב הרצוג זצ"ל, שאלו שהתגיירו לשם אישות, אין אומדנא שגמרו וקיבלו. לפיכך, כיום יש אומדנא שהקבלה מסופקת ויש לדונם כספק גרים. לכן, יש מקום גדול להימנע מלגיירם, שנותנים מקום לתערובת זרע ספק נכרי בישראל:

דבימי חז"ל ובימי הפוסקים ז"ל כמעט לא היה מקום בתוך עדת ישראל ליהודי עבריין… אבל בימינו לדאבוננו… מה נחשב לנכרי לומר בפיו שהוא מקבל יהדות, ולמה ישמרו את המצוות כשכל כך הרבה יהודים אינם שומרים, באופן שיש אומדנא שהקבלה מסופקת כשסבת הגירות היא חיצונית, ומכיון שיש לדון שגרים כאלה הם גירי ספק, הרי משתנה הדין, שאם יבואו לפנינו לגיירם, יש לנו להמנע, שהרי אנו מכניסים את הנפש הזה באיסורים חמורים ואנו נותנים מקום לתערובת זרע ספק נכרי בישראל.

הוא כתב יסוד זה גם בתשובה נוספת ("פסקים וכתבים", כרך ד, יורה דעה, סימן פט):

שאף על פי שנפסקה ההלכה שבדיעבד גם המתגיירים לשם דברים אחרים, לא לשם שמים, גרים הם, יש לי לכך סברא חזקה מאוד שבזמן הזה אין הדין כך, הואיל ולפנים היה כמעט כל יהודי מוכרח לשמור את המצוות, כי אחרת היה נמאס ונבזה בעיני עמו כפושע ישראל, ועל כן היו מחזקים בכך את האומדנא, שגוי זה שבא להתגייר באמת החליט בדעתו לשמור את השבת וכו', כי אחרת יהיה קרח מכאן וקרח מכאן ואוי ואבוי לו, אבל בזמננו שנשתנה המצב ואפשר להיות מנהיג בישראל ומחלל שבת ואוכל נבילות וטירפות בפרהסיא וכו', מאין האומדנא שבאמת גמר הגוי בדעתו על כל פנים בשעת ההתגיירות לשמור את היהדות? ומה גם שרובא דרובא ואפשר כולם של הגרים ממין זה אינם מתחילים אפילו לשמור את עיקרי הדין.

תשובה זו נכתבה בי"ב אדר, תש"ז.

הוא חזר על כך בתשובה נוספת ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן צב, אות א). התשובה נכתבה בכ"ו תמוז, תשי"ד. שם הוסיף שלא שייך לומר בדבר הגלוי כזה דברים שבלב אינם דברים:

כבוד תורתו אומר לכתחילה אבל דיעבד מבואר (יורה דעה רסח, ב) שכולם גרים הם, ואמנם אני העירותי שאפשר שאינם גרים כלל, לפי שהריטב"א (בחידושיו למסכת יבמות כד, ע"ב) השריש לנו שהטעם הוא שאגב אונסיה גמר ומקבל עליו המצוות, וזה היה שייך בימיהם שיהודי שלא שמר תורה הי סובל הרבה מאחיו, וזה שיש דבר שאונס להיות ליהודי, אשה וכדומה, אם לא ישמור המצוות יהיה נרדף מבני דתו הקודמים ובקהל ישראל יהיה מר לו, מה שאין כן בימינו שאפשר להיות עובר על כל חלקי התורה שבין אדם למקום ולהיות מנהיג, שר וגדול בישראל, מה מקום יש כאן לומר אגב אונסיה גמר ומקבל, וכבר ביארתי שלא שייך לומר בדבר הגלוי כזה דברים שבלב אינם דברים.

בהמשך אותה תשובה (שם, אות ב) העלה שאולי יש בדבר מחלוקת בין הראשונים. אבל, הוא ניסה להסביר שאין בכך מחלוקת ובוודאי יש לחוש לדברי הריטב"א:

הוא אמר שרואים מה גדול כאן ההפרש בין לכתחילה ודיעבד. שלכתחילה כל פנייה פוסלת ובדיעבד אפילו עכו"ם אינה פוסלת, והביא מדברי הרמב"ם ז"ל פרק י"ג מאיסורי ביאה הלכה טז שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות כוכבים ומזלות שהלם ובנו להן במות וכו'. יידע נא ידידי מעכ"ת שדברי רבינו ז"ל הללו יש לנו להתעמק בהם, שלכאורה נראה שאם רימו אותנו גוים וקיבלנום ונתברר שבשעה שנתגיירו היו דבקים באלהיהם הגירות קיימת, ואם כך ודאי שאין זו דעת הריטב"א ז"ל הנ"ל, ואין זו דעת בעלי התוספות ז"ל שהקשו ביבמות כד, ב למ"ד כותים גרי אריות הם, הלואה הלכה כדברי האומר כולם גרים הם, ותירצו דהתם היו עובדי אלהיהם, והכוונה על כרחך היא שבשעה שנתגיירו היו עובדים האלילים, ולפי זה נשי שלמה ושמשון אם בשעה שבאו להתגייר היו עובדות אלילים אם כי בסתר, לא חלה הגירות כלל, ומהו זה שהרמב"ם אומר חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם וכו', הלא באמת לא חלה הגירות והן ממש עכו"ם. ואמנם אפשר לומר שזוהי מחלוקת בין הרמב"ם והתוספות ז"ל ולהרמב"ם אפילו נתגלה שהיו אז עובדות כו"מ גם כן חלה הגירות בדיעבד, אף על פי שנתגלה שמעיקרא רימו אותנו, והקושיא של התוספות ביבמות כד, ב, יתרץ הרמב"ם שמחלוקת התנאים היא ושאלה הסוברים שכותים גרי אריות לא יסברו שבדיעבד כולם גרים הם, ונמצא שזו תהא מחלוקת בין הרמב"ם והריטב"א ולא דבר קל הוא. אבל כלל גדול הוא בידינו למעט המחלוקת, ויתכן מאוד שהרמב"ם מודה שאז לא עבדו עבודה זרה וקיבלו עליהן לשמור כל מה שהיהודים שומרים, אלא שהוכיח סופן על תחילתן שאז לא עשו אלא לפנים, שאף על פי שגר שחזר לסורו הרי הוא כישראל מומר, מכל מקום אם משום עילה נתגייר ואחר כך חזר לסורו והוכיח סופן על תחילתם שלא עשו אלא לפנים, ואולם לא מצינו חילוק שגר שנתגייר משום דבר ואחר כך חזר לסורו שתהא הגירות שלו בטילה למפרע, אלא שמכל מקום הרי זה מגלה על למפרע, ולפיכך חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן הן עומדין, אבל אם נתברר שבשעה שבאו להתגייר עבדו עכו"ם אין הכי נמי שאין בגירותן ממש. ואמנם קשה הדבר לגדרו מהו בשעה שבאו להתגייר, והלוא בודאי בשעת הגיור לא עבדו כו"ם ונאמר שחזרו בהן מהעכו"ם, ואם תיכף לגירות עבדו נאמר שעכשיו חזרו בהן מיהדותן, וצריך להכנס לענין מרחק הזמן… סוף דבר אני לא קיבלתי עלי בקיבולת לישב את כל דברי רבינו ז"ל, ודברי הרמב"ם צ"ע, אבל די לנו בדעתו הגדולה של הריטב"א להטיל ספק בגירות של ימינו.

בעוד תשובה ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן ק, אות ב) הוא חזר על הדברים:

אף על פי כן אומר אני שהרי כבר הניחו רבותינו בעלי התוס' ז"ל (קידושין מט, ע"ב) שבמקום אומדנא דמוכח טובא אין צריך שום תנאי וסתמו כפירושו, ואין אומרים דברים שבלב אינם דברים, ואומדנא כזאת מבטלת אמירת פיו. ומעתה איני מחלק, שמפני מה בידוע לכל שנכרי זה נתן עיניו בבת ישראל ובשביל כך הוא מתגייר, ולמה הגירות גירות, הלא דבר יסודי בגירות הוא שהוא מקבל עליו יהדות, ולמה נאמר דברים שבלב אינם דברים והלא גלוי וידוע וכו', ועל כרחך שאין זה בבחינת גלוי וידוע לכל שאינו מקבל עליו יהדות, שכיון שבא להתגייר ולהספח לבית יעקב אנו אומרים הן אמת שהסיבה שהניעה אותו היתה בת ישראל, אבל כוונתו לחיות בישראל כיהודי וקבלה גמורה היא… ומעתה אני אומר שאישתני עלמא, שלפנים נכרי שיצא מדתם לדת ישראל נעשה שנאוי בעיניהם שנאת מות, ואין צריך לומר שניתקו כל הקשרים ביניהם ונשאר בודד משולח ועזוב, ואם לא ימצא לו מקומו במחנה ישראל ובקהל ישראל, ויהיה פושע ישראל שהוא שנאוי ובזוי ונרדף וכו', מה שאין בימינו במידות הנאורות… ואם כן יש אומדנא חזקה בידוע שאדם זה שנתגייר לשם אישות שלא היתה כוונתו לקבל עליו עול היהדות אלא לעשות דבר פורמלי שאפשר לו לישא את בחירת לבו, ולמה יחליט בלבו לשמור את המצוות כשהמצב כך בישראל וכו'. ועל כל פנים אינו אלא בגר בפסק, ואפילו אם נאמר שעל ידי מעשה הגירות, איתרע חזקת גר שלו, מידי ספק לא יצא.

אמנם, יש לציין שיש תשובה אחרת (שם, סימן צט, אות ו-ז; התשובה נכתבה בכ"א אדר, תש"ז) שכתב שהפוסקים לא חילקו בין זמן הזה לזמן הגמרא, ואם כן צריכים לומר שהם אינם סוברים כסברת הריטב"א. אך, הוא העלה אפשרות שהם דיברו דווקא כשאנו רואים ששומר מצוות לאחר הגיור, שאז הוכיח סופו על תחילתו. הוא סיים את דבריו שעדיין צריך עיון.

 

3. עיון בתשובת הרמב"ם:

הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם, סימן קיא) התיר לאחד שנטען על השפחה [חשדו אותו שבא על השפחה], לשחרר את השפחה ואחר כך לשאת אותה. אף על פי, שיש בכך איסור, שמבואר במסכת יבמות (כד, ע"ב), הנטען על השפחה ונשתחררה לא יכנוס. בכל זאת, הוא התיר לשאת אותה, משום תקנת השבים שמוטב להתיר לו לשאת אותה, משיחיה איתה באיסור, ויש בכך שני עניינים: 1. מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. כמו שנאמר לגבי היתר אשת יפת תואר (מסכת קידושין כא, ע"ב-כב, ע"א), "מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות". כלומר, יעבור איסור פחות חמור. 2. עת לעשות לה' הפרו תורתך (מסכת גיטין ס, ע"א; מסכת ברכות נד, ע"א):

[אין לה דין יפת תואר], לפי שזאת נתייחדה בדין תורה, משום שהותר ליקחה לאשה באותה העת, ר"ל בעת הכבוש, כשהיא בגיותה, מפני שלא דברה תורה אלא כנגד היצר  כמו שהותר להם באותה העת לאכול האסורים ובתים מלאים כל טוב אפילו קדלי דחזירי, ואין להקיש על זה. וצריכים בית דין אחר זאת השמועה אשר לא טובה (לכפותו) להוציאה או ישחררה וישאנה לאשה, אעפ"י שיש בזה כעין עברה, לפי שהנטען על השפחה ונשתחררה אסור לו לישאנה לכתחלה, לפי שכבר פסקנו פעמים אחדות בכגון אלו המקרים, שישחררה וישאנה. ועשינו זאת מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. וסמכנו על דבריהם ז"ל  עת לעשות לי"י הפרו תורתך. ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוך, ויקבעו לו מועד לישאנה או להוציאה, כמו שעשה עזרא [עזרא י', י' – מ"ד] ע"ה.

הרב הרצוג זצ"ל ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן צג, אות א) התייחס לתשובה זו וכתב:

והנראה שבכל מקום דומה שאמרו לכתחילה לא תינשא, סובר הרמב"ם ז"ל אם על ידי הנישואים ממעטים המכשולים כדיעבד דומה, ומתירים. ומכאן דנו שהנשואים בערכאות וחיים יחד מותר לגייר אותם מכיון שרואים בעליל שלא נפריד אותם והם עוברים תמיד איסורים, מוטב לגייר אותם ולהשיאם אחר כך. אכן מובן מאליו אם על ידי כך ממעטים התקלות, כי אם יהיה להיפך שעל ידי כך תהא תמיד עבירה על איסור נדה בכרת, היינו אם הוא יהודי והיא נכריה, או להיפך, שהיא ישראלית, תהא ביאת יהודי בנדותה, אך בביאת גוי לא חל איסור נדה, ויהיה חילול שבת ואכילת נבילות וטריפות, מה הועילו חכמים בתקנתם.

לפיו, ההיתר הוא רק כשיש מיעוט בעוונות. הוא עוד המשיך וכתב:

ודע, שפשוט שבאותו בחור שחשדוהו מן השפחה, לא היה אותו הבחור חשוד בעניינים אחרים והיה מחוץ לכך יהודי שומר מצוה, וברור היה שכשיתגייר, תשמור הכל, שדבר המסתבר הוא כשהוא שומר הכל, וגם ניכר מהצעת הדברים שבלא זה התנהגה מכבר כיהודיה.

ומכאן דבריו עומדים בניגוד לכל אלו שבאו וטענו שכל אלו שבאו והקילו ואמרו שיש לגייר נשים גם כשמדובר בגיור לשם אישות סברו שאפשר לגייר גם כשאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות. רואים בעליל מדברי הרב הרצוג שההיתר הוא דווקא כשבכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות.

 

4. חיוב שתהיה בכוונתו לשמור את עיקרי הדת:

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל (שו"ת "פסקים וכתבים", כרך ד, סימן צג) כתב:

ברם צריך לחקור מהשכנים ואם ידוע שהיא כבר עכשיו, כשסוברת שהיא כבר יהודיה היא שומרת עיקרי הדת, טבילת נדה ושבת וכשרות, יש לקבלה שוב בבית דין כשר, אבל רחוק מהשכל, על כל פנים שכך הוא המצב.

למדים מדבריו שחייבת להיות כוונה לשמור עיקרי הדת – טבילת נדה, שבת וכשרות.

בעוד תשובה ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן צה, אות ג) הוא חזר על כך:

ואולם במסיבות הללו, כיון שהיא כבר נשואה נישואין אזרחיים, הרי כבר אין הוא יכול להפטר ממנה, אין זה ממש אשה שנתגיירה לשם איש, והרי זה תלוי בהרגשתו של כבוד תורתו, אם הוא מרגיש שזהו ענין רציני ושמסתבר שתשמור טבילה, כשרות ושבת, דעתי שבמקרה כזה אין להתאמץ למנעה.

אולם, יש להעיר מתשובה אחת שנראה שהוא נקט גישה יותר מקילה ("פסקים וכתבים", כרך ו, סימן כה, אות י):

כ"ת עורר עוד שנכניס אותם לאיסור כרת דאורייתא דנידה. אבל ברוב הגרים בזמננו כך הוא, ועל כן סומכין על זה שמודיעים לה איסור נידה ומזהירים אותה ומזהירים גם את הישראל שנושאה (במקום שמתירים לגייר באופן כזה) וכיון שמקבלים עליהם, אם לא ישמר, בית הדין נקיים, כי אי אפשר להכנס בתוכנא דליבא, אלא אם כן ידוע הישראל לאפיקורס שאיננו מודה בתורה, וכן כשניכר שהיא אינה עושה אלא לפנים ואין בדעתה לשמור כלל וכלל, ואז מלבד מה שאנו מכניסים אותם לאיסור נידה, יש ספק בעצם הגרות. אבל מסתמא אין לנו להחזיק כך והרבה פושעים חוזרים בתשובה כשמזהירים אותם והסבירו להם חומר האיסור שהוא יותר ממאכלות אסורות וכו', ומה גם אם ידוע ששומרים שבת ונזהרים בכשרות ואינם כופרים מתוך הפרינציפים שלהם אינו מוכח שלא ישמרו דיני נידה לאחר האזהרה. והדבר תלוי בשיקול דעת בית הדין אם יודעים מטיבו של האיש שאינו מאמין והוא מהחפשים בדיעות לגמרי, יש מקום לחוש לכך.

כאן הוא היקל אפילו שהיה נראה שלא תשמור נידה. אבל, אם נעיין בתשובה נראה שלא מדובר שיש אומדנא ברורה שאין בכוונת המתגיירת לשמור נידה. אלא, המציאות היא שבדרך כלל רוב המתגיירות לא שומרות נידה. מתברר מדבריו כשאנחנו רואים שהמתגיירת רק אומרת שהיא מקבלת עליה את התורה והמצוות, אבל אינה מתכוונת לשמור את התורה והמצוות, הגיור לא חל. נוסף על כך, מבואר בדבריו שמדובר שידוע ששומרים שבת וכשרות ולא כופרים, לכן יש לסמוך על כך שגם תשמור נידה.

נראה לי, שיש חשיבות מרובה להעיר בנוגע ל"גרים" שיש רבנים שרוצים להיקל לקבלם. מדובר בגרים "מסורתיים" כרוב היהודים בארץ ישראל, כוונת הדברים היא שמדליקים נרות שבת, שומרים מצוות כלליות. הם אינם שומרים שבת בצורה אפילו מנימלית, לא שומרים חגים, נידה וכן הלאה. אי אפשר לומר שאיש כזה הוא באמת מאמין שתורה משמים ורק לא עושה את הדברים כיון שיש לו קושי. אי אפשר להיות מופקר לחלוטין במצוות ולהאמין שתורה משמים ואדם ייענש על מעשים כאלו. מי שמאמין בכך אינו מופקר לחלוטין, בעיקר כשמדובר במצוות שאין בהן טירחא וקושי מרובה. "הגרים" האלו לא מניחים תפילין, לא מתפללים, לא מברכים, לא שומרים שבת אפילו בדברים שאין בהם קושי וכן הלאה.

 

5. חילוק בין קבלת מצוות להודעת מצוות:

דברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג, יז) מעלים קושי:

גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן.

משמע מדבריו שהצורך בהודעת מצוות אינו לעיכוב, לכן הגר שנתגייר בלי הודעת מצוות נחשב גר בדיעבד.

נעיין בדברי ה"שולחן ערוך" ומתוך דבריו נגיע ליישוב בדברי הרמב"ם. ה"שולחן ערוך" (יורה דעה רסח, ג) פסק:

כל ענייני הגר, בין להודיעו המצוַת לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום (תוס' ורא"ש פ' החולץ). מיהו דווקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' (או קרובים) (הגהות מרדכי) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצוַת שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי"ף ולהרמב"ם, אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה, מעכב, ואסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן, לא פסלינן ליה.

מבואר בדברי ה"שולחן ערוך", שהוא בדעה ראשונית פסק כדעת הראשונים שכל ענייני הגרות צריכים שיהיו בפני ג' הכשרים לדון וכן שיהיו ביום. בין להודיע לגר את המצוות לקבלם, ובין המילה והטבילה. אך, כל זה הוא רק לכתחילה, בדיעבד מועילה טבילה ומילה בלילה וכן שנעשו בפני ב' דיינים. דווקא קבלת מצוות צריכה להיות ביום ובפני ג' דיינים. לאחר הבאת דעה זו, ה"שולחן ערוך" הביא את דעת הרי"ף והרמב"ם שצריך לעשות את המילה והטבילה בפני בית דין וביום, והדבר מעכב בדיעבד.

לכאורה, יש סתירה בדברי ה"שולחן ערוך". שהרי בסעיף ג' מבואר שה"שולחן ערוך" נקט שבלי קבלת מצוות הגיור לא חל. מאידך, בסעיף י"ב, הוא הביא את דברי הרמב"ם שבדיעבד אם לא הודיעו לו את המצוות, אם טבל ומל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר:

ואם לא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו שכר המצוַת ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, ה"ז גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו; ואפילו חזר ועבד עבודת כוכבים, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין.

יש להעיר שיש שוני מהותי בין דברי ה"שולחן ערוך" לדברי הרמב"ם. ה"שולחן ערוך" כתב "שלא הודיעוהו שכר המצוות וענשן". הרמב"ם כתב "שלא הודיעוהו המצוות וענשן". כלומר, לא מדובר שלא הודיעו לו את המצוות, אלא רק לא הודיעו לו את שכר המצוות. נראה שה"שולחן ערוך" שינה מלשון הרמב"ם בצורה מכוונת, משום שדעת ה"שולחן ערוך" שהצורך בקבלת מצוות הוא לעיכוב. לכן, מסקנת הדברים: דעת ה"שולחן ערוך", שבלי קבלת מצוות הגיור לא חל.

אחד מהאחרונים שפתח לנו פתח בהבנת הסתירה בדברי ה"שולחן ערוך", וביישוב דברי הרמב"ם, הוא בעל שו"ת "חמדת שלמה" (יורה דעה, סימן ל, אות י). דבריו הם יסוד גדול בכל הלכות גרות. לדעתו, יש לחלק בין הודעת מצוות ובין קבלת מצוות, הן שני עניינים. משמעות קבלת מצוות היא שיקבל עליו להיכנס בדת יהודית, שיש בכך ממילא קבלת מצוות [זאת אומרת זה שנכנס לכלל העם היהודי, הוא נכנס לקבלת מצוות. משמעות הכניסה לדת יהודית היא לקיים את המצוות שניתנו בהר סיני]. משמעות הודעת מצוות, היא להודיע לו עניין המצוות וכן שכרן וענשן. הצורך בקבלת מצוות הוא לעיכוב, אך הצורך בהודעת מצוות אינו לעיכוב. על פי חילוק זה הוא יישב את הסתירה בדברי ה"שולחן ערוך" שהובאו לעיל. בסעיף ג' מדובר על קבלת מצוות, בסעיף י"ב מדובר על הודעת מצוות.

כיסוד זה כתב הרב הרצוג זצ"ל ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן צט, אות יד):

ועדיין יש לנו בדברי רבינו ז"ל (הכוונה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה יג, יז) שהוא ז"ל אומר שאפילו אם לא הודיעו לו המצוות ועונשן, וכתב המגיד משנה ז"ל זה פשוט שאין הודעת המצוות מעכבת בדיעבד, ולכאורה זה תמוה שאם כן מה קיבל עליו כיון שלא ידע מה היא יהדות, אבל פשוט הוא שאין המדובר כאן אלא בגוי שמל וטבל בדרך כלל לשם יהדות ואמר שמל וטובל לשם כך, ונמצא שקיבל עליו על דעת בית דין וכל ישראל היינו להיות יהודי, אלא שלא הודיעו לו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות… וכן בעצם גר שנתגייר בין הנכרים, והיינו שנתגייר בסתם להיות יהודי על דעת בית דין וכל ישראל ולא הודיעו לו שום מצוות וזהו גר.

 

6. "ביטול" גרות:

רבים מצטטים את דברי הגמרא במסכת יבמות (מז, ע"ב): "טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו. למאי הלכתא? דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל, ישראל מומר קרינא ביה וקידושיו קידושין". מכאן למדים, שאם גיירו את הנכרי ולאחר מכן חזר לסורו הגיור חל,  הוא נחשב ישראלי מומר. נראה לי, שהבנה זו אינה מוחלטת ואסביר את דבריי:

הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג, יז) כתב:

גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן.

נראה להסביר שבמקרה שלא היתה הודעת מצוות ובדיקה במניעיו לגרות, יש חשד בגיורו, אך כיון שאין כאן אומדנא ברורה שלא היתה קבלת מצוות, הרי הוא נחשב גר מספק, וחוששים לו עד שתתבאר צדקותו. כוונת הדברים היא שאם רואים שהוא מיד נוהג בדרכי היהדות וממשיך בדרך זו לתקופה ממושכת, הרי יש בכך הוכחה שהוא התגייר לשם שמים. אך, אם מיד לאחר מכן, לא נוהג בדרכי היהדות, הרי יש בכך הוכחה שמתחילה לא התגייר לשם שמים, וגרותו לא חלה. דברי הרמב"ם בהמשך "ואפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל משומד שקידושיו קידושין וכו' ", נאמרים לאחר זמן. כלומר, בתחילה הוא נהג בדרכי ישראל, ורק לאחר זמן שינה את דרכו וחזר לעבודה זרה.

כך נראה בביאור דברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג, טו-טז) בנוגע לנשים שגיירו שלמה ושמשון:

ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות והיו ב"ד הגדול חוששין להם. לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם: ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן וכן שמשון גייר ונשא והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר ולא על פי בית דין גיירום חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כו"ם שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה.

לפי האמור לעיל, נשות שלמה ושמשון נהגו בתחילה בדרכי ישראל. בוודאי לא יכלו מיד לעבוד עבודה זרה, שהרי שלמה לא היה מאפשר לנשותיו לעבוד עבודה זרה. אך, לאחר זמן כששלה הזדקן ולא היה בכוחו למחות בהן, הן החלו לעבוד עבודה זרה, ובכך התגלה סודן, שלא התגיירו לשם שמים. אולם, כיון שלא היתה אומדנא ברורה בדבר שהתגיירו לשם דבר, הרי לא היו נכריות. הרמב"ם כתב במפורש בסוף הלכה י"ז: "לפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן אף על פי שנגלה סודן". לכן, רואים שלא היו נכריות, אפילו לאחר שעבדו עבודה זרה. נראה לומר שחשבן הכתוב שהן נכריות, כיון שהכתוב ידע באמת מה היה בלבן, שלא התגיירו לשם שמים, ולכן מבחינה אמיתית גיורן לא חל. כלומר, גר שלא מקבל את המצוות בלבו, אפילו שאמר בפה מלא שמקבל את המצוות, גיורו לא חל. אלא, כיון שבית הדין אינו יודע מה מתרחש בלבו של הגר, אז מבחינה הלכתית הוא נחשב גר. אפילו שיטען הגר שלא קיבל עליו את המצוות, אינו נאמן, כיון שדברים שבלב אינם דברים. רק אם יש אומדנא ברורה אז אנחנו אומרים שהגיור מעולם לא חל. כל עוד שאין אומדנא ברורה, אז מבחינתנו הגיור חל, אלא הכתוב דיבר מצד ההתייחסות הא-להית.

הרב משה פייינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן קח) העלה שיש סתירה בדברי הרמב"ם. בהלכה ט"ז כתב על נשות שמשון ושלמה, שחשבן הכתוב כאילו הן גויות, ובאיסורן עומדין, כיון שהוכיח סופן על תחילתן. אך, בהלכה י"ז כתב שקיימן שמשון ושלמה אפילו לאחר שעבדו עבודה זרה. הוא יישב שנשות שמשון ושלמה בתחילה התנהגו כהלכה, ורק לאחר תקופה ארוכה החלו לעבוד עבודה זרה. וזו הסיבה שגיורן חל. כדי לומר שהגיור לא חל, צריך שתהיה אומדנא ברורה כאנן סהדי. במקרה שחזרו לדרכן הרעה רק לאחר שעבר זמן רב, אין אומדנא ברורה, רק השערות. זו כוונת הרמב"ם, שמצד אחד כתב שהוכיח סופן על תחילתן. מאידך, כתב שקיימן שמשון ושלמה. היתה כאן הוכחה סופן על תחילתן, אך הגיור חל כיון שלא חזרו לסורן מיד לאחר הגיור.

מאידך, יש לציין שבתשובה אחרת שלו (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ד, סימן פג) משמע שסבר שאפילו אם מיד עבד עבודה זרה בכל זאת הוא מוגדר כישראל מומר. כלומר, הוא נשאר יהודי:

אלא החדוש משמע דאי הדר בו תיכף כשטבל ועלה וחזר לקדמותו הוא נמי כישראל מומר שקידושיו קידושין ולא אמרינן דאיגלאי מילתא דלא נתכוון לגרות אלא לרמות את הבית דין דהא אפשר שאף שהשיב היטב על הבדיקות היה לרמאות ולא היתה הבדיקה טובה אלא אמרינן דמתחלה קבל ממש אף אחר כך חזר בו אף שהיה סמוך ממש.

נראה להסביר שיש לחלק בין שני מקרים: 1. בית הדין קיבל את הגר כיון שלא חשד שאין בכוונתו לקיים את המצוות. במקרה זה, אפילו שחזר מיד לסורו, בכל זאת, הוי גר. 2. בית הדין קיבל את הגר על אף שהיה ספק בגיורו. במקרה זה, אם חזר לסורו מיד לאחר הגיור, גיורו לא חל. בכך נוכל ליישב את דברי הגמרא במסכת יבמות שהוזכרה לעיל. מדברי הגמרא משמע שאפילו שחזר לסורו מיד לאחר שטבל, בכל זאת, קידושיו קידושין, שהרי הגמרא אומרת שהנפק"מ בדין שטבל ועלה הרי הוא כישראל, היא לעניין שחזר לסורו וקידש אשה. יש להסביר שבגמרא מדובר שלא היה שום חשד בגיורו של הגר, לכן אפילו שחזר לסורו מיד לאחר גיורו, הגיור לא בטל, לא אומרים הוכיח סופו על תחילתו. אבל, במקרה שהיה חשד בתחילה על גיורו, הרי בכה"ג נאמר הוכיח סופו על תחילתו. יש עוד להעיר שיש מקום לומר שלא היתה כוונת הגמרא שקידושיו קידושין גמורים, אלא ספק קידושין. כיון שלא ברור מה היתה כוונתו בעת הגיור, לכן הוא ספק גר.

הרב הרצוג זצ"ל ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן צט, אות א) גם הלך בדרך זו וטען שיש "ביטול גיור" במקרה שמיד לאחר הגיור חזר לסורו:

לענין הספק בעצם הגירות אף בדיעבד הואיל והגרים הללו אינם מתחילים לאחר גירותם לשמור אפילו את המצוות החמורות המיוחדות לישראל שבת ונדה וכשרות וכו', אף על פי שפרשו מדתם, לפיכך הוכיח סופם על תחילתם שמעיקרא לא קיבלו בלבם לשמור וחסר כאן העיקר היינו קבלת היהדות, וגר שחזר לסורו שאין הגירות פוקעת אצלו, זהו באופן שהוחזק איזה זמן בשמירת מצוות ואחר כך נתקלקל.

בהמשך התשובה הוא הסתפק ביסוד זה, אבל נראה שנקט שיש כאן ספק:

סוף דבר מסתימת לשון הפוסקים ז"ל שאמרו ואפילו חזר לסורו הרי הוא כישראל מומר, ולא כתבו קצבה של זמן שמירה על המצוות, וגם לא הזכירו שאין זה נוהג בגר שנתגייר לשם דבר, משמע שכיון שנתגיירו כפי דיני הגירות, גרים הם בדיעבד. ומיהו אם המשיכו לעבוד עכו"ם קשה הדבר לאומרו ובדברי הרמב"ם ז"ל צריך עיון, ושמא אם כנידון דידן שבודאי פירשה מדתם ולא עוד אלא שמעולם לא דבקה בה, בכל אופן לא יתכן לומר שגם גיורת מספק איננה.

 

7. גיור קטינים:

הרב הרצוג זצ"ל ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן צג, שאלה ה) כתב בעניין גיור קטינים כשההורים אינם שומרים תורה ומצוות:

אם אין האיש והאשה מתנהגים ביהדות, וקרוב לודאי שהוא יהיה כמותם מלכתחילה, למה נטביל אותו על דעת בית דין, הלזה תקרא זכות, אף על פי שהגאון מלבוב בבית יצחק (יורה דעה, חלק ב, סימן ק), צידד שגם זה זכות להכנס בעדת ישראל הקדושים.

הוא חש שאין לגיירם, כיון שהגיור לא לזכותם.

עוד הוא כתב ("פסקים וכתבים", כרך ד, סו"ס צג):

ברוב המקרים, שיהודי שחבק חיק נכריה ונשא אותה בנימוסיהם, כל זמן שאשתו לא מתגיירת כדין, אין סיכויים שהן שנימול יגדל להיות שומר אפילו עיקרי הדת בלבד, ואפילו כשנתגיירה ספק גדול וצריך עיון בכל מקרה ומקרה, ואם כן למה להכניס בן אדם, שעל כל פנים ישמור ז' מצוות בני נח ויכול שיהא לו חלק לעוה"ב, לדת ישראל? איזו זכות, ואפילו תאמר שהיא זכות, מה התועלת?.

בעוד תשובה ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן פו) הוא דן בנוגע לגיור קטינים. בתשובה זו רואים את היסוד שחייב להיות בסיס שהקטין ישמור תורה ומצוות בעת גדלותו:

שבהיותי בדובלין הסכמתם שלא לצאת מהגדר הנ"ל אלא על פי דעת הרבנות הראשית לישראל לארץ ישראל, והנה אני מוצא שבמקרה זה הוא יוצא מן הכלל, הואיל והאם בעצמה מוכנת בלב שלם לקבל עליה את דת קדשנו וגם כעת היא שומרת שבת ומחנכת את ילדה בדרך התורה והמסורה, והואיל ואביו ישראל אף על פי שמצד הדין אין זה בנו, עם כל זה יש לו נטיה לרוח ישראל, והואיל והילד הזה למד כל הזמן בתלמוד תורה, החלטתי היא לקבלו אחרי קבלת התחייבות מצדם לשלחו לזמן מספיק תיכף אחר הבר-מצוה לבית חינוך עברי דתי.

בתשובה אחרת ("פסקים וכתבים", כרך ד, סימן צו, אות ז) הוא כתב שאין לגייר קטין שהסבירות היא שבגדלותו לא ישמור תורה ומצוות:

במקרה כזה, ודאי שצריך להעבירם למוסד דתי, וצריך להסביר לאלה הממונים על המוסד, שהגירות איננה התאזרחות ציבילית, אלא דתית [הכוללת כמובן את הצד הלאומי הישראלי], ואם כי ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, אבל כאן אנו באים לעשותם לישראלים, ומכיון שהמתגייר יראה יום יום שהיהודים עצמם אינם שומרים את המצוות אין סיכויים שהוא ישמור, ואם כי בשעת הגירות יקבל עליו שמירת מצוות, הדעת נותנת שבנסיבות כאלה אין הקבלה שלמה ואין לבית דין להזדקק לגירות כזאת.

יש להעיר שלא מבואר מדבריו שהגיור לא חל, אבל מבואר מדבריו שאין להיזקק לגיור כזה.

בתשובה נוספת (פסקים וכתבים", כרך ד, סימן צח) כתב:

אך צריך לסדר שיותן לבית חינוך דתי להבטיח שיתגדל להיות באמת יהודי נאמן.

 

עיון בדעת הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל (שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך ז, סימן כ) כתב:

תדע עוד, שהרי בגוי הבא להתגייר מודיעים אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה' ואיסור ע"ז ומאריכין עמו בדבר זה ואלו בקבלת המצות מודיעין אותו מקצת מצות קלות וחמורות ומודיעין אותו מקצת עונשים של מצות שאומרים לו קודם שבאת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו להודיעו כל דקדוקי עונשין וכו' דשמא כוונתו לשמים (סי' רס"ח סעיף ב' וש"ך ס"ק ה'). מכאן מפורש יוצא שאין דורשין ממנו לקיים המצות ואף לא צריך שבית דין ידעו שיקיים אותן, דאל"כ לא יתקבלו גרים בישראל דמי יערוב שגוי זה יהיה נאמן לכל מצות התורה אלא מה שמודיעין לו מקצת מצוַת הוא כדי שאם ירצה יפרוש וכדי שלא יוכל לומר אחר כך אילו ידעתי לא הייתי מתגייר וזהו לכתחלה אבל בדיעבד אם לא הודיעוהו אינו מעכב (ש"ך שם סק"ג). מכל האמור למדנו: שאין תנאי קיום המצות מעכב את הגרות אפילו לכתחלה. ועוד ראיה מכרעת מפסק מרן ז"ל: וכיון שטבל הרי הוא כישראל שאם חזר לסורו הרי הוא כישראל מומר שאם קדש קדושיו קדושין ואפילו חזר ועבד אלילים הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין (שם סעיף ב' וסעיף י"ב) ובביאור הגר"א כתב: שלכן קיימו שלמה ושמשון את נשותיהם אע"ג שנגלה סופם וסופן הוכיח על תחלתן (שם ס"ק כ"א). מכל האמור ומדובר תורה יוצאה שמותר ומצוה לקבל גרים וגיורות אף על פי שידוע לנו שלא יקיימו כל המצות משום שסופם יבואו לידי קיומם ומצווים אנו לפתוח להם פתח כזה ואם לא יקיימו את המצות הם ישאו את עונם ואנו נקיים.

מדברי הרב עוזיאל האלו, יש שהסיקו את המסקנה שאפשר לגייר מישהו גם כשידוע שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות. הרי הוא כתב "אף על פי שידוע לנו שלא יקיימו את כל המצוות". נראה שאין זו כוונת דברי הרב עוזיאל. אבל, ראשית נעיר על עצם דברי הרב עוזיאל. הוא הביא ראיה ש"אין תנאי קיום מצוות מעכב", ממה שלא מודיעים לגר את כל המצוות. נראה לי, שאין בכך שום הוכחה. כבר התבאר לעיל, שצריך קבלת מצוות, והודעת מצוות אינה מעכבת. עיקר עניין קבלת הגר הוא שרואים שהגר מקבל את המצוות, ובכנות מתכוון לקיים אותן, ולכן סומכים על כך שילמד את כל ההלכות וישמור אותן. עיקר המעשים תלויים בלבו של אדם. אם לבו של האדם נמשך אחר הקב"ה, גם ימשך אחר הקב"ה במעשיו.

לא ברור מה העניין של "מי יערוב שגוי זה יהיה נאמן"? אין צורך לערבות בדבר, אלא אם בית הדין רואה שכוונתו אמיתית, זה מספיק לגרות. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

אין שום ראיה מגיורי הנשים של שלמה ושמשון, שבתחילה קיבלו עליהם את המצוות, ורק לאחר זמן חזרו לסורן.

בהמשך אותה תשובה הוא הוסיף להביא ראיות לכך שאפשר לגייר גרים אפילו שידוע שלא יקיימו את המצוות:

בעניין קבלת גרים חדש מעכ"ת מסברא לומר שבזמן הזה שאנו רואים ויודעים והדבר מפורסם וגלוי שרובא דרובא דגרים אינן שומרים מצוַת התורה אפילו לזמן קצר, הלכך אין לקבל בזמן הזה וכן כתב במכתבו אלי מיום ג' שבט דנא. ואנא דאמרי אם כן נעלת דלת בפני גרים שלא לקבל בישראל גרים כלל אפילו אם יתברר בהחלט שהוא מתגייר לשם שמים אבל מדברי רבותינו ז"ל למדנו שמצוה לקבל גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה לפי שהקב"ה אוהב גרים וצוה על הונאתן (יבמות ק"ט ע"ב תד"ה רעה) ואל תשיבני ממ"ש שבימי שלמה לא קבלו גרים שהרי כתבו התוס' ד"ה לא וכו' וההיא דפ"ב דשבת וכו' בטוח היה הלל בסופו לשם שמים, מדבריהם מוכח דסופו לשם שמים סגי אף על פי שאין סופו לקיים מצות התורה, ועל כל פנים בסופו לקיים סגי אף על פי שלא יקיים סמוך לגרותו… ובדורנו זה אחראית וקשה מאד נעילת דלת בפני גרים לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל להמיר דתם ולצאת מכלל ישראל או להטמע בגוים ויש בזה משום אזהרת רז"ל: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מ"ז)… וגם אם לא נחוש ונאמר ילך החבל אחרי הדלי, מכל מקום לבניהם וודאי שאנו חייבים לקרבם לא מבעיא אם הם בני ישראלית שבניה הם ישראלים גמורים אלא אפילו אם הם בני גוייה הרי מזרע ישראל המה, ואלה הם בבחינת צאן אובדות, וירא אנכי שאם נדחה אותם לגמרי על ידי זה שלא נקבל את הוריהם לגרות נתבע לדין ויאמר עלינו: את הנדחת לא השיבותם ואת האובדת לא בקשתם (יחזקאל ל"ד) וגדולה היא תוכחה זאת מאותה התוכחה של קבלת גרים (יו"ד סי' רס"ה סעיף י"ב) ועל כגון זה נאמר: הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה (אבות פ"ב מ"א). מטעם זה הנני אומר מוטב לנו שלא נסור מדברי רבותינו שמסרו הלכה זאת לפי ראות עיני הדיינים שכוונתם לשם שמים.

נעמוד על ראיותיו. הראיה שלו מדברי התוס' שנקט שאפשר לגיירו, אם בטוח שסופו לשם שמים, אינה מובנת. הרב עוזיאל למד מדברי התוס' שמספיק לשם שמים ואין צורך שסופו יקיים תורה ומצוות. נראה לי, שהכוונה "סופו לשם שמים" היא שבסופו יקיים תורה ומצוות. נוסף על כך, הוא בהמשך כתב שצריך סופו לקיים, רק לא צריך את הקיום מיד לאחר הגיור. מכאן, שגם לפי דבריו צריך להיות איזה שהוא בסיס להבנה שהמתגיירים בסופו של דבר יקיימו מצוות. שם הדיון היה על אנשים שאף על פי שאינם שומרים דת ומצוות, מכל מקום אינם כופרים לגמרי ואינם רוצים להיבדל מתוה"ק ולהיחשב מחוץ לדת ח"ו, ובשם ישראל יכנו ולפי הנראה חפצים הם להכניס בניהם תחת כנפי השכינה בלב ונפש. לפיכך, יש לומר שגם לפי דבריו, אי אפשר לגייר נכרים המתגיירים רק כדי להיחשב כמו שאר הישראלים במדינה וכיוצ"ב, ורואים שהם מתכוונים להיות מופקרים לגמרי משמירת תורה ומצוות. הם ישמרו רק מצוות סמליות.

גם יש להעיר שמבואר שצריך לשם שמים, בוודאי אלו שמתגיירים להיות "מסורתיים" אינם מתגיירים לשם שמים. הם מתגיירים מכל מיני סיבות שונות.

התוס' שהביא ממנו ראיה דיבר על המעשה של הלל שגייר את הגר שרצה להתגייר על מנת להיות כהן (מסכת שבת לא, ע"א). התוס' דן איך גיירו, הרי אין לגייר גר שמתגייר לשם דבר, כגון לשם אישות וכיוצ"ב? על כך השיב, הלל היה בטוח שסופו לשם שמים. אם כן, יש לחלק בין שיש חסרון בקבלת מצוות, ובין שיש חסרון בכוונה. כלומר, הסיבה שאין לגייר אחד שמתגייר לשם דבר היא שאין כאן גיור לשם שמים. המצוה לגייר גרים היא רק כלפי אלו שבאים להסתפח בנחלת ה', שמתגיירים לשם שמים. באלו נאמר שאפשר לגיירם אם ידוע שסופו לשם שמים. אבל, התוס' לא דיבר על גר שיש ספק בקבלת מצוות שלו.

לכאורה, נראה מתשובה נוספת (שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך ב, יורה דעה, סימן נח), שהרב עוזיאל זצ"ל חזר על הנקודה הזאת שאפילו שידוע לנו שהגר לא יקיים את המצוות, בכל זאת, אפשר לקבלו. לדעתו, דווקא כשהגר מצהיר במפורש שלא מקבל חלק מהמצוות, גיורו לא חל. אך, אם בפיו הוא מקבל את המצוות, ורק ידוע לנו שלא מתכוון לקיימן, אין בכך חסרון בגרות, הגיור חל:

מעתה אסורה נא ואראה דברי האוסרים לקבל גרים כאלה. לפי מ"ש מעכ"ת בתשובתו זאת סומכים דבריהם על מה שכתב הרמב"ם ז"ל. אבל בזמן הזה אפילו קבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו (הלכות אסורי ביאה פי"ד ה' ח'). מכאן למדו דכל שידוע שאינו משמר המצות לאחר מילה וטבילה הוי כאילו אינו מקבל המצות. ולע"ד לא נראה כן, שאם כן בטלת מצוַת גרות דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם כן נאמר אפילו בישראל כל שכן הוא בגר, שודאי יעבור במצוה או מצות מן התורה אחרי המילה והטבילה. והרי זה כאלו אמרו חוץ מדבר אחד. אבל באמת זה אינו דלא אמרו חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו אלא שאומר שאינו מקבל עליו עול מצוה זאת. וכן דאיק לישנא דגמרא: נכרי שבא לקבל דבר תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו (בכורות ל ב). הרי לך מפורש שלא נאמרו דברים אלה אלא למי שאומר שאינו מקבל דבר מדברי תורה, או מדקדוקי ספרים. אבל אם קבל כל התורה ושכרן ועונשן של מצות אלא שהוא נמשך בדברים שהרגיל בהם בגיותו הרי זה גר חוטא ואין נמנעים מלקבל אותו משום כך. תדע מדאמרינן: ומודיעים להם מקצת מצות חמורות מאי טעמא. דאי פריש נפרוש, דאמר מר קשים גרים לישראל כספחת. פירש"י: שאוחזים מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם או סומכין עליהם באסור והיתר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ומפני זה אמרו קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל (הלכות אסורי ביאה פי"ג ה' יח). הרי לך מפורש דאע"ג שידוע לנו דרוב הגרים אינם מקיימים המצות אחרי מילה וטבילה ובכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך. אלא אומרים להם מקצת מצות חמורות היינו עונשן של מצות כדי דאי פריש נפרוש. אבל אי לא פריש מקבלים אותם והוא את חטאו ישא ואין ישראל ערבין עליו. (קדושין ע ב, נידה יג ב ד"ה קשים גרים). מכל האמור מתבררים הדברים כשמלה: גר שקבל עליו המצות ועונשן אף על פי שידוע שלא יקיים אותם מקבלים אותו אחרי שהודיעו לו מצות קלות וחמורות ענשן ושכרן.

גם על תשובה זו יש מספר נקודות שיש להעיר עליהן:

• לא ברורה לי כוונתו שאם לא נגייר את הגרים שידוע לנו שלא יקיימו תורה ומצוות, אז ביטלנו כל גרות, משום שאין צדיק בארץ. הרי יש חילוק גדול בין אחד שמתחילתו אין לו כוונה לקיים את המצוות, ובין אחד שכוונתו לקיימן, אלא לפעמים נכשל ועובר עברות. קבלת מצוות משמעותה שכוונתו ורצונו לקיים את המצוות שבני ישראל קיבלו בהר סיני.
• אין שום ראיה מדברי הרמב"ם, שרוב גרים חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל. שלא מדובר שיש אומדנא ברורה על כל גר שאין בכוונתו לקיים את המצוות.

לאור קושיות אלו, נראה לי, שיש מקום להבין את דברי הרב עוזיאל בצורה אחרת. מעולם הרב עוזיאל לא התכוון לומר שאפשר לגייר מישהו שיש לנו אומדנא ברורה שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, אלא, כוונתו היתה שמבחינת סטטיסטיקה שרוב המתגיירים לא שומרים תורה ומצוות. שעל אף זאת, אפשר לגייר. לא מדובר במקרה שיודעים בוודאות שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות.

הרב ישראל רוזן זצ"ל (ספר "ואוהב גר", עמ' 45) כתב שהוא מעריך כשכתב הרב עוזיאל "ידוע שלא יקיים" לא היתה כוונתו ברמת אנן סהדי ואומדנא דמוכח, ובוודאי לא בהכרזה מפורשת, או מכללא, מפי המתגייר, אלא כעין ידיעה סטטיסטית או השערה כללית.

הרב עוזיאל בתשובה נוספת (שו"ת "משפטי עוזיאל", יורה דעה, סוף חלק ב) כתב:

התנאים המעשיים הקודמים לגרות הם מילה וטבילה בפני בית דין של שלשה רבנים. אבל למעשים אלה קודמים שני תנאים יסודיים שהם עיקר הגרות, והם א) גישתו של המתגייר לשם קבלת עול תורה ומצות ולא לשום כוונה או נטיה אחרת, או במלים אחרות: לשם גרות נקיה וטהורה. לשם כך צריך שבית דין הנזקקים לקבלת הגר יבדקו עד כמה שאפשר לדעת כוונתו הטהורה לשם המתגייר. ב) צריכים להודיעו לפני המילה ולפני הטבילה קצת מצות יסודיות ענשן ושכרן, להודיעו על מצבה ומלחמת קיומה של היהדות ועל חובתו של כל הנספחים אליה להיות מוכן להקריב נפשו על אהבתה. ולקדש שם שמים ושם ישראל בכל הליכות חייו. ורק אחרי הודעה זאת וקבלתה מצד המתגייר נגשים בית דין אל מעשה המילה והטבילה שהן צריכות להיות לשם גרות. גרות שנעשית בצורה זאת עושה את האיש המתגייר כיהודי גמור לכל דבריו ומחייבת את כל איש מישראל ואת הצבור הישראלי בכל מקום לכבדו לאוהבו ולעזרו… הגרות הפורמאלית שאין בה אלא שנוי השם גרידא אינה רצויה ואינה קיימת לעשות את המתגייר לאיש מישראל לשום דבר. כי תורת ישראל היא תורת הלב והמחשבה והמעשה ולא תורה צירימוניאלית שאין בה לבביות ומחשבה.

למדים מדבריו שחייבת כוונה לשמירת תורה ומצוות.

באותה תשובה שהוזכרה מקודם (שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך ז, סימן כ) הוא כתב:

ונדון דידן הוא גויים שהם נוצרים שאין אמונתם שלמה ביחוד ה' וזהו עיקר יסודי בתורת ישראל כמו שנאמר: 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', והכופר בזה לא יהיה לו חלק ונחלה בישראל הילכך אפילו אם יאמין בתורת משה ואפילו אם יקיים כל מצות התורה אינו יוצא מכלל גוי עד שיאמין ביחוד ה' והשגחתו ובתורה מן השמים.

אדם שמתגייר ולא שומר עיקר המצוות, בוודאי אינו מאמין שתורה משמים ולא מאמין בהשגחת ה'. נקודה זו ביארתי אותה מקודם כשדנתי בדברי הרב הרצוג.

כדאי לציין לדברי הרב עוזיאל בסיום אותה תשובה שכתב קיצור הלכות בדין נישואי תערובת:

נכרי הנשוי ישראלית שבא להתגייר, אם יראו בית דין שהוא עושה זאת מאהבת ה' ותורת ישראל, מקבלים אותו ככל גוי הבא להתגייר.

צריך שיעשה את הגיור מאהבת ה' ותורת ישראל, בוודאי קשה לומר שאלו שבאים להתגייר "כמסורתיים" הם באים מאהבת ה' ותורת ישראל.

חשוב לי להביא עוד תשובה של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל שבה דן בנוגע לגר שחזר לסורו, נראה שמתוך דבריו למדים את החשיבות שהגר אכן יתכוון לשמור את התורה והמצוות ולא יחזור לסורו לאחר הגיור.

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל (שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך ב, יורה דעה, סימן נו) דן בשאלת גר שחזר לסורו, וכתב שדברי הגמרא (מסכת יבמות מז, ע"ב) שגר שחזר לסורו, הוא כישראל מומר, נאמרו כדי להחמיר בקידושין, לשאר הדברים הוא נחשב כנכרי. לפי זה, יש לומר שאם גר שחזר לסורו בעל בת ישראל בלי קידושין, האשה נאסרת לכהונה, מדין זונה.

בתחילה הוא דן בכל הבעילות שבעל עוד קודם שחזר לסורו. הרב יהושע ולק כץ זצ"ל, ב"פרישה" (מובא ב"טורי זהב", יורה דעה רסח, טז), כתב שבמקרה שגר חזר לסורו, כל היין שנגע עוד קודם שחזר לסורו, נחשב יין נסך. אך, דעת בעל ה"טורי זהב" (שם), שרק היין שנגע לאחר שחזר לסורו, הוא יין נסך. לכאורה, הנידון כאן תלוי במחלוקת בין בעל ה"פרישה" לבעל ה"טורי זהב".

לדעת הרב עוזיאל, יש לומר שבמקרה שגר חזר לסורו, סופו הוכיח על תחילתו, שלא היתה גרותו בלב שלם ותמים וגם בימי גרותו החזיק כמנהגו כנכרי. לכן, מתחילה הוא נחשב כנכרי, ובוודאי כך הדין במקרה שהגר מיד לאחר הטבילה חזר לסורו. הלכך בעילותיו נחשבות כבעילת נכרי ובכך מחיל על הנבעלת לו פסול "זונה" שאוסרה לכהונה.

הוא סבר שיש לחלק בין דין גר שחזר לסורו ובין מומר שבא על אשתו. במקרה שמומר בא על אשתו, יש מחלוקת אחרונים אם פוסלה לכהונה. אך, הרב עוזיאל סבר שאין כך הדברים בנוגע לגר שחזר לסורו ומשום שהרשב"א (בשו"ת שלו, חלק א, סימן אלף וקסב) כתב שעל אף שקידושי גר שחזר לסורו, נחשבים קידושין, בכל זאת, הקידושין לא מתירים את הנישואין, כפי שכתב הרשב"א: "ואמת כל שהאשה יכולה לברוח ממנו ושלא תתיחד עמו מחוייבת היא לברוח כבורח מפני הנחש, ובת ישראל אסורה בחתונו. וקרוב הדבר להיות זה כמאן דאמר פן יסיר לרבות כל המסירין". לכן, הרב עוזיאל למד מדברי הרשב"א שגר שחזר לסורו, נחשב כנכרי, וביאתו פוסלת את האשה מכהונה. המומר לא נחשב כנכרי שביאתו תפסול לכהונה.

היסוד שיוצא מדברי הרב עוזיאל שגר שחזר לסורו, לא מוגדר לגמרי כישראל מומר, אלא רק לעניין קידושין. ביסוד הדברים, הוא מוגדר כנכרי.

 

עיון בדעת הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל

הרב הראשי לישראל, הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל נגע במספר מקומות בענייני גיור. נעמוד על דבריו בנקודות אלו.

1. גיור בלי כוונה לשמור את כל המצוות:

ר' חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל (שו"ת "אחיעזר", חלק ג, סימן כו), כתב תשובה חשובה מאוד בענייני גיור:

ולבד זה נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד"ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהי' מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגרות ואין גרות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות. ומה"ט נראה מה שחשש הרה"ג מהר"י פאזען לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, אפ"ל דאין לחוש לזה כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אחר כך לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות, ודווקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב. אולם היכא שברור הדבר שבוודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חלול שבת ואכילת טריפות ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב.

מתחילת דבריו משמע שההלכה, שלא מקבלים גר שבא לקבל עליו את כל התורה חוץ מדבר אחד, נקבעה דווקא כשמתנה במפורש שלא מקבל דבר אחד מדברי תורה, ושדבר זה יהיה מותר לו מהדין, שאז נחשב שיור ותנאי בגיור ואין גיור לחצאין. במקרה כזה יש חסרון בקבלת מצוות, ולכן הגיור לא חל. אך, אם הוא אומר במפורש שמקבל עליו את כל המצוות, רק  בדעתו לעבור על מספר עברות מתוך תיאבון, אין בכך חסרון בקבלת מצוות. הצהרה מפורשת מעכבת את הגיור, אבל אם אין הצהרה מפורשת, אלא רק ידוע לבית דין שכוונתו לעבור על העברות, הגיור חל. אבל, בסוף דבריו משמע שגם אם אין הצהרה מפורשת, אלא  בית הדין יודע בבירור שהוא מתכוון אחר כך לעבור כל מיני עברות, יש חסרון בקבלת מצוות והגיור לא חל.

יתר על כן, בתשובה אחרת (חלק ג, סימן כח) הוא כתב במפורש:

אולם דא עקא שאין קבלת מצוות אחרי שהוא אומדנא דמוכח שלבם בל עמם ויתנהגו בחלול שבת, באסור נדה נבלות וטרפות.

הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל (כתב עת "תורה שבעל פה", כרך יג, במאמרו "הלכות גרות ודרך ביצוען") נדרש לביאור דברי הרב חיים עוזר והוא חילק בין שמדובר שמתכוון לעבור את העברות רק במקרים לא שכיחים של נסיון, אך בדרך כלל מתכוון לשמור את המצוות. בסוף דבריו מדובר שהוא הולך לחיות במקום שיהיו לו ניסיונות יום יומיים ומסתבר מאוד שלא יוכל לעמוד בינסיונות:

כל האמור כאן בעניין קבלת מצוות הוא בנוגע למקרים לא שכיחים, שיכולים להביאו לידי נסיון ובדעתו שלא לעמוד בנסיון קשה כזה, שאין זה מעכב את הקבלה; אבל אם שכיחים הזדמנויות כאלה בכל אורח חייו וחושב שלא יוכל להתגבר עליהם בכלל וזה יאלצהו לעבור עבירות – אין קבלת עול מצוות שלימה אצלו, וזה מעכב. ולכן, אם הגר קובע מקומו בקבוץ לא דתי, אף על פי שאומר כי אינו אוכל בשר ולא יעבוד בשבת, נראה כי אין כאן קבלת עול מצוות, שהרי אם אין במקום מגוריו שם כשרות, הרי אסור להשתמש בכליהם וגם כשאינו עובד בשבת בקביעות מזדמנים לו תמיד מקרים שונים של חילול שבת קודש וקשה לעמוד בנסיונות תמיד.

אם כן, גם לדבריו, אם יש לנו אומדנא ברורה שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, הגיור לא חל. הדוגמא של הולך לקיבוץ היא דוגמא ליסוד שאם יש אומדנא ברורה שהוא לא ישמור את המצוות באופן עקבי, הגיור לא חל. אם כן, בכל מקרה שתהיה לנו אומדנא ברורה על כך, שלא מדובר שלפעמים יכשל, אלא באופן עקבי לא יקיים את התורה והמצוות, הגיור שלו לא חל.

 

2. גיור קטינים:

הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל (כתב עת "תורה שבעל פה", כרך יג, במאמרו "הלכות גרות ודרך ביצוען") פסק שהאב יכול להביא את בנו מהנכרית להתגייר והילד יתגייר על דעת בית דין. אך, מדובר שהבן התנתק מהאֵם וגדל אצל האב.

במקום אחר (שו"ת "שבט מיהודה", סימן כט), הוא כתב:

אכן אִם האֵם עצמה אינה רוצה להתגייר וברצונה להישאר בגויותה והילדים נמצאים יחד עמה – דבר זה מהווה עיכוב גדול לגיור, כי כמעט מן הנמנע הוא שהילדים יתחנכו ביהדות שעה שאמם קשורה לאמונה זרה.

בפשטות נראה שלאו דווקא אם קשורה לאמונה זרה, אם היא אינה מתגיירת והיא אינה מאמינה בקב"ה ובעם ישראל, כמעט מן הנמנע שהילדים יתחנכו בשמירת תורה ובמצוות.

 

עיון בדעת הרב משה פיינשטיין זצ"ל

אחד מגדולי הפוסקים בדור האחרון היה הרב משה פיינשטייין זצ"ל. יש לו מספר תשובות חשובות שעוסקות בגיור. נעמוד על דבריו בתשובות אלו.

1. הודעת מצוות:

גם הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק א, סימן קנט; שם, חלק ב, סימן קכד; שם, חלק ג, סימן קו; שם, אבן העזר, חלק ב, סימן ד) הלך בדרכם של האחרונים שחילקו בין הודעת מצוות לקבלת מצוות. לשיטתו, הודעת מצוות אינה מעכבת את הגיור. אבל, קבלת מצוות מעכבת את הגיור. הוא חייב לקבל על עצמו את כל המצוות שמחוייב בהן עם ישראל.

2. גיור בלי כוונה לשמור תורה ומצוות אינו גיור:

עיון בתשובות הרב משה פיינשטיין זצ"ל, מגלה שדעתו היתה שאם ידוע שאין קבלת מצוות, ושיש אומדן ברור לכך, הרי הגיור לא חל.

תשובתו הראשונה (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק א, סימן קנז), היא משנת תרפ"ט. באותה תשובה כתב דברים מפורשים, שאפילו אם אומר שמקבל עליו מצוות, אם יודעים בבירור שאינו מקבל תורה ומצוות, הגיור לא חל.

בתשובתו השניה (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק א, סימן קנט), מד' אדר שנת תש"י, הוא נקט שבמקרה שיש ידיעה שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות, הגיור לא חל. בתשובה הוא דן לגבי גיור לשם אישות שהבעל לא שומר תורה ומצוות, שבמקרה כזה יש אומדנא ברורה שהאשה המתגיירת לא תהיה עדיפה על פני הבעל. אבל, הוא ציין שיש מקום לטעון ולומר שאין כאן אומדנא ברורה, ולכן הגיור חל. אולם, בוודאי במקרה שהדברים ברורים, הגיור לא חל:

ול"ד להא דשבת דף ס"ח דגר שנתגייר לבין העכו"ם ולא ידע משבת ואף לא מע"ז ומכל מקום הוי גר משום דהתם קבל כל מה שחייבין בני ישראל הויא קבלה טובה על כל התורה אף שלא ידע הדינים כלל וכמו שבכל גר א"צ שיודיעוהו כל המצות ובדיעבד סגי בלא הודעה כלל כמפורש ברמב"ם וש"ע [יו"ד רס"ח] סעי' י"ב אבל כשלא קבל אין מקבלין דזהו עיקר הגרות וברוב הגרות שבמדינה זו שבשביל אישות אין מקבלין המצות אף כשאומרין בפיהן שמקבלין דהוא כנודע שמרמין דהא לא תהיה עדיפא מבעלה שהוא מופקר ועובר על כל דיני התורה. אך מכל מקום אולי גיורת זו תקבל המצות ולכן איני אומר בזה כלום לכתר"ה כי יש הרבה רבנים בנוא יארק מקבלין גרים כאלו וממילא אין לי לומר בזה איסורין אבל אני אין דעתי נוחה וגם דעת אבא
אמרי /מארי/ הגאון זצ"ל לא היה נוחה מזה אבל לא אמינא איסורים בזה וכתר"ה יעשה כפי הבנתו ודעתו וכפי הדוחק.

בתשובתו השלישית (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק א, סימן קס), מו' אייר, שנת תש"י, הוא מיקל יותר, ומוצא זכות לאלו המגיירים:

• אין כאן לגמרי אנן סהדי, כיון שאומרת שהיא מקבלת מצוות, וגם אירעו מקרים שמקבלת באמת, אפילו שהבעל לא שומר תורה ומצוות. לכן, דנים מה שהיה בלבה, כדברים שבלב, ולא נחשב דברים.
• כיון שבעלה לא שומר שבת וכו', סוברת האשה שאין חיוב לשמור שבת, ודברי הדיינים שצריכה לשמור שבת, הם רק הידור בעלמא. לכן, היא נחשבת כמתגיירת בין הנכרים, שהגיור חל.

אך, יש לציין שהרב משה פיינשטיין זצ"ל כתב את הדברים רק כלימוד זכות. לדעתו, אין לגייר גרים שידוע שאין בכוונתם לקיים תורה ומצוות. לדעתו, קשה לומר שאין כאן אנן סהדי, משום שיש רק כמה יחידות שאכן מקבלות בלב שלם את התורה ומצוות, אפילו שנשואות לבעל שאינו שומר תורה ומצוות.

בתשובתו הרביעית (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ג, סימן ד), משנת תשכ"ח, התיר אשה בלי גט. היה מדובר באשה שהיתה נשואה לגר שהתגייר לשם אישות, וניכר הדבר שבאמירתו שקיבל את המצוות, לבו בל עמו. הוא רק אמר בפיו, אבל בלבו לא קיבל את המצוות, שהרי מעולם לא קיים את מצוות התורה ולאחר שעזב את אשתו, חזר לנכריותו ולקח אשה נכרית. הרב פיינשטיין נקט שיש כאן אומדנא די ברורה שלא היתה קבלת מצוות מעולם. לכן, אפשר להתיר את האשה בלי גט מבעלה. הוא כתב, שאפילו אם נאמר שיש מקום להסתפק שאולי קיבל את המצוות בעת הגיור ורק לאחר מכן חזר לסורו, בכל זאת, יש לומר שהוא נכרי, כיון שיש ללכת אחר החזקה של עכשיו. במקרה של ספק, הולכים אחר "חזקה דהשתא". הוא הוכיח שגם "חזקה דהשתא", נחשבת חזקה. בגר הנידון אין חזקת כשרות, שהרי מעולם לא נהג בשמירת מצוות, ומצד דבריו שקיבל עליו את המצוות לא נעשה מוחזק שקיבל, כיון שיש אומדנא להיפך שרק אמר את הדברים בפיו ובלבו לעולם לא קיבל את המצוות. לפיכך, אם נאמר שיש מקום להסתפק יש לנו ללכת אחר "חזקה דהשתא", שעכשיו הוא אינו שומר תורה ומצוות ובוודאי כך היתה דעתו בשעת הטבילה, אפילו אם אמר שמקבל עליו תורה ומצוות.

בתשובתו החמישית (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן קו), משנת תשכ"ט, הוא כתב בצורה שונה מדברי בעל שו"ת "בית יצחק" (חלק ב, יורה דעה, סימן ק) ובעל שו"ת "אחיעזר" (יורה דעה, חלק ג, סימן קו) שטענו "דברים שבלב הוי דברים בגיור". הרב פיינשטיין לא קיבל את סברתם. הוא סבר שגם בגיור שייך הכלל "דברים שבלב לא הוי דברים". הוא כתב כך גם בתשובה נוספת (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן קח). על אף זאת, כתב הרב פיינשטיין שבמקרה שהנכרי מתגייר לשם סיבות שונות – לשם אישות וכיוצ"ב – אז אפילו שאומר שמקבל עליו תורה ומצוות יש ספק שאולי הוא לא מקבל עליו את המצוות בלב שלם. לכן, נחשב שיש אנן סהדי שיש כאן ספק ועל זה לא שייך לומר שדברים שבלב לא הוי דברים. בזה הסביר את דברי הרמב"ם באלו שהתגיירו לשם סיבה ויש לחוש שלא התגיירו בלב שלם, שחוששים להם עד שתתבאר צדקותם. הטעם שחוששים להם עד שתתבאר צדקותם הוא, שיש כאן אנן סהדי שיש ספק. לפיכך, הוא ספק גר עד שתתברר צדקותו ואז יחשב גר בצורה ודאית.

הוא הגדיר גרים אלו כגרים מספק, שיש כאן אנן סהדי שיש ספק. מדברי בעל שו"ת "אחיעזר", נראה שכלפי בית הדין יש להם דין גרים גמורים, כיון שאין אומדנא דמוכח שלא התכוונו לקבל תורה ומצוות. יחד עם זאת, לפי בעל שו"ת "אחיעזר", אם הגר יודע שהוא אכן לא התכוון לקיים תורה ומצוות, הרי גיורו לא חל והוא צריך לעשות גיור מחדש. בעל שו"ת "אחיעזר" כתב שיש להחמיר בגרים אלו שיש ספק אם קיבלו תורה ומצוות, כיון שיכול להיות שבאמת לא קיבלו בלב שלם, ואז אינם גרים.

בתשובה זו של הרב פיינשטיין מדובר שיש ספק בכוונת הגר, אבל אם היתה ודאות שאין בכוונתו לקיים תורה ומצוות, הרי הגיור לא חל.

בתשובתו השישית (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן קח), משנת תשל"ט, הוא דן בגיורת אחת יראת שמים, שחששה שבשעת טבילתה היו לה מחשבות שאולי תצטרך ללכת לעבוד בחג, ואם תצטרך היא תלך לעבוד. לאחר הגרות היא הלכה לעבוד, אבל משם ואילך לא הלכה. הגיורת הסתפקה שאולי מחשבות אלו גרמו שלא היתה לה קבלת מצוות בטבילתה, ולכן היא אינה גיורת. הרב פיינשטיין השיב באריכות להכשרתה. יסוד דבריו, שמחשבותיה הן נכללות בגדר דברים שבלב. דינה אינו דומה לדין אלו שמתגיירים כדי שהורי הבן או הבת יתרצו לנישואין, שבמקרה כזה יש אנן סהדי שאין בכוונתם לקיים את המצוות.

יש לציין לעוד תשובה של הרב פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק א, סימן כז). שבה הוא דן במקרה שבעלה היהודי פרוץ באיסורים כחילול שבת ונדה, שבכה"ג יש לומר שיש אנן סהדי שאינה מקבלת את המצוות שבעלה פרוץ בהן. אך, באותה תשובה הוא היקל קצת וכתב שאם בית הדין יסביר לה שהיא צריכה לקבל כל מצוות התורה ולפחות שמירת שבת, נידה וכיוצ"ב ולא תשגיח על בעלה ויאמרו לה שאם לא תקבל על עצמה אפילו שתרמה לבית דין שהיא מקבלת על עצמה, גיורה לא חל. אם לאחר כל זאת תבטיח שמקבלת ותשמור כל דיני תורה, אז אולי נחשב כקיבלה ובדיעבד אפשר לקבלה. הוא כתב שם שלא רצה לומר לרב השואל בהחלטה שידחה הדבר, כיון שאולי אי אפשר, משום שלפעמים בעיירות אי אפשר לרב לדחות לגמרי.

נראה שדבריו שייכים למציאות ימינו בארץ ישראל, מאוד קשה לדחות את כל הגיורים. לכן, יש לנסות לבחון את הדברים בשבע בדיקות ולנסות למצוא דרך להיקל. כמו במקרה של עיגונא רב הפוסק מחפש כל טצדקי להתיר את האשה, כך גם בגיור יש מקרים שיש לחפש כל טצדקי לגייר את האיש, או אשה. כמובן, שאין לעקם את ההלכה ויש לחפש את האמת לאמיתה. אלא, השאלה מהי הגישה. אם נוקטים גישה מחמירה ומתחילה מחפשים להחמיר, הרי בוודאי יהיה אפשר להחמיר. אבל, אם מחפשים את צד הקולא, אולי יהיה אפשר למצוא להיקל. הדיין, צריך לשבת ולנסות לברר אם יש צד היתר ולברר את האמת לאמיתה. דיני גרות אינם דינים קלים, יש להם השפעה לדורי דורות וקשורים עם יחוסי ישראל. לכן, צריך משנה זהירות בהלכות אלו. בוודאי כשיש אומדנא ברורה שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות, אי אפשר לגיירו.

 

3. קיבל עליו כל המצוות חוץ מדבר אחד:

יש מחלוקת בין האחרונים בשאלה האם ההלכה שאין מקבלים גר שמקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, נפסקה להלכה על ידי הראשונים? בעל שו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו), הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן קכד), בעל שו"ת "חלקת יעקב" (יורה דעה, סימן קנ) והרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל (שו"ת "דבר יהושע", חלק ד, סימן יח, אות ב) נקטו בדעת הרמב"ם שפסק הלכה זו. מדבריהם מבואר שפוסקים להלכה כדעת ר' יוסי בר' יהודה שאפילו דקדוק אחד מדברי סופרים מעכב את הגיור.

עוד נחלקו האחרונים בשאלה האם דווקא כשיש הצהרה מפורשת מצד המתגייר אז לא מקבלים אותו, או אפילו שיש לנו אומדנא ברורה שאין בכוונתו לשמור את כל המצוות, לא מקבלים אותו?

הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ב, סימן ד), ראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קנד), בעל שו"ת "בית שערים" (יורה דעה, סימן שסא), ר' חיים סולובייצ'יק זצ"ל (דבריו מובאים בשו"ת "יביע אומר", חלק ח, אבן העזר, סימן יא) ובעל שו"ת "מנחת יצחק" (חלק י, סימן רכז) נקטו שלא מקבלים את הגר אפילו כשאין הצהרה מפורשת, אלא רק ידוע שאין בכוונתו לקיים את כל המצוות.

יש עוד מחלוקת בין האחרונים בשאלה מה הדין בדיעבד שקיבלו את הגר, האם הגיור חל? בדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל רואים שנקט שתי שיטות. נראה שעיקר שיטתו שאם קיבל עליו את כל המצוות חוץ מדבר אחד, הגיור לא חל. אלו הראיות שהביא לכך שהגיור לא חל[4]:

1. לאחר שהגמרא (מסכת בכורות ל, ע"ב) הביאה את ההלכה שלא מקבלים גר שמקבל עליו את כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, היא הביאה את ההלכה של קבלת עם הארץ לחברות, גם שם נאמרה הלשון שאם בא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו. מדברי הרמב"ם כשפסק את ההלכה של קבלת עם הארץ הארץ לחברות (הלכות מטמאי משכב ומושב י, א-ב), משמע שהדבר מעכב – גם בדיעבד אינו נעשה חבר.
2. באותה גמרא מובאת, בהמשך, הלכה של כהן שבא לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד, גם בהלכה זו הגמרא השתמשה בלשון "אין מקבלין אותו", ומשמע מדברי הרמב"ם כשפסק הלכה זו (הלכות ביכורים א, א), שההלכה היא לעיכובא – גם בדיעבד אינו מתקבל.
3. הברייתא היתה צריכה להזכיר בצורה מפורשת שבדיעבד אם קיבלו את הגר, אפילו שלא קיבל עליו את כל התורה כולה, הגיור חל. אבל, דבר זה אינו מוזכר.
4. הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יב, יז) כתב: "כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר שנאמר הקהל חוקה אחת יהיה לכם ומותרין להכנס בקהל ה' מיד". משמע שצריכים לקבל את כל המצוות שבתורה בלי חילוק.
5. דיננו לא דומה לדין מתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל. אין מציאות לקבלה יותר מז' מצוות, ולא את התורה כולה. ישראל מקיים את כל התורה כולה, וגר תושב הוא מקבל עליו ז' מצוות בני נח[5]. אך, אין מציאות לאחד שחייב יותר מז' מצוות, וכיון שאין מציאות לגר כזה, הרי בטל המעשה ואינו גר. כשלא קיבל אפילו רק דבר אחד אין זו קבלה כלל. יסוד קבלת המצוות הוא עניין אחד, לשמוע ולעשות כציווי ה'. לכן, ברור ופשוט שאף בדיעבד אינו גר כשלא קיבל את כל המצוות. הגר בקבלת מצוות לא מקבל את פרטי המצוה, שהרי לא מפרטים לו את כל פרטי ההלכה ונוסף על כך גר שנתגייר בין הנכרים גיורו חל אפילו שלא ידע שיש איסור עבודה זרה. אלא, מוכרחים לומר שחיוב הקבלה הוא כללי, כל מה שמצוה השי"ת בתורתו שבכתב ושבעל פה. יש להשוותו לקבלת המצוות של בני ישראל "נעשה ונשמע". לכן, הגר שלא מקבל עליו את כל המצוות מוכיח שלא מקבל עליו את המצוות מחמת ציווי ה' לשמור את המצוות, אלא מחמת בחירתו. הרי אם מקבל מחמת ציווי ה', אין מקום לחלק בין המצוות והיה מוכרח לקבל על עצמו את כל המצוות.

בתשובה אחת (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן קו, אות א), הרב משה פיינשטיין נקט שבדיעבד אם בית דין קיבל אותו, הגיור חל. תשובתו מבוססת על מספר נקודות, אנחנו נעמוד על נקודה אחת:

נראה מדברי ר' יוסי בר' יהודה ש"האין מקבלין" נאמר דווקא לכתחילה, אבל לא בדיעבד. שהרי לדעת ר' יוסי בר' יהודה מדובר אפילו שהגר קיבל עליו את כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד מדברי סופרים. מסתבר שבכה"ג הוא גר מהתורה, כיון שלא מסתבר שחכמים יעקרו גרות דאורייתא שנוגעת לקידושין ונושאים אחרים, והגמרא לא היתה מזכירה חידוש זה. וכיון שאת דעת ר' יוסי בר' יהודה מוכרחים להסביר שדיבר על לכתחילה ולא על דיעבד, הרי כך יש לבאר בדעת ת"ק.

נראה לי, שיש מקום לדחות ראיה זו, שאפשר לומר שבמקרה של גר שלא מקבל עליו דקדוק מדברי סופרים, הגיור לא חל מדאורייתא, כיון שנחשב שלא קיבל עליו מצוַת "לא תסור". הרי אם קיבל עליו מצוַת "לא תסור", צריך לקיים את כל דברי סופרים[6]. כאשר בני ישראל קיבלו את התורה בהר סיני קיבלו על עצמם תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תהליך הגיור של בני ישראל במעמד הר סיני הוא המקור לגיור הגרים בזמן הזה. לפיכך, כל גר צריך לקבל עליו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כשלא מקבל עליו דקדוק אחד מדברי סופרים, זה פגם בקבלת תורה שבעל פה, ולכן אין קבלתו קבלה, ואינו גר מדאורייתא.

יש להוסיף, שבאחת מהתשובות שהוזכרו לעיל (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק א, סימן כז), משמע שהרב פיינשטיין סבר הגר צריך לקבל עליו גם תקנות רבנן ואם אינו מקבלם, הגיור לא חל.

 

4. חילוק בין סוגי העברות:

נראה שיש סתירה בדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל. בתשובה אחת (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק א, סימן קס), משנת תש"י, הוא רצה ללמד זכות על אלו שמגיירים נשים, שידוע שאינן מתכוונות לשמור תורה ומצוות, שהרי בעליהן אינם שומרים תורה ומצוות. הוא כתב שיכול להיות שכיון שבעלה אינו שומר שבת ומופקר בכמה איסורים, היא סוברת שאין חיוב לשמור את המצוות האלו, ולכן נחשבת כגיורת שנתגיירה בין הנכרים. כלומר, האשה מקבלת על עצמה לקיים את כל המצוות שחייבים בהן בני ישראל, רק אינה יודעת מהן המצוות שחייבים ישראל. ואפילו שבית הדין אומר לה שצריכה לשמור שבת, היא חושבת שזה הידור:

ועוד יש מקום לומר טעם גדול דמה שבעלה שנתגיירה בשבילו הוא מחלל שבת ומופקר בכמה איסורין עושה שהיא סבורה שאין חיוב כ"כ לשמור המצות ואם כן הוא כגר שנתגייר בין העכו"ם שמפורש בשבת דף ס"ח שהוי גר אף שעדין עובד ע"ז עיי"ש והטעם משום שקבל עליו להיות ככל היהודים שנחשבה קבלה אף שלא ידע כלום מהמצות דידיעת המצות אינה מעכבת הגרות ורק בידע ולא רצה לקבל הוא עכוב בגרות דהא א"צ ללמד כל התורה כולה קודם שנתגייר דרק מקצת מודיעין. ולכן אף שהב"ד אמרו לה שצריך לשמור שבת חושבת שהוא רק הדור בעלמא אבל גם מי שאינו שומר השבת וכדומה טועה לומר שהוא יהודי כשר נמצא שלטעותה קבלה כל המצות שיהודי מחוייב שהוא גרות אף שמחמת זה לא תקיים עכ"פ המצות וזהו טעם שיש בה ממש להחשיבה לגיורת והוא למוד זכות קצת על הרבנים המקבלים שלא יחשבו עוד גריעי מהדיוטות.

כאן סברא זו נאמרה רק כלימוד זכות, ובעיקר הדברים, הרב פיינשטיין לא הסכים עם סברא זו. אבל, בתשובה אחרת (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ג, סימן קו), משנת תשכ"ט, הוא דן באשה שאינה רוצה לקבל עליה לבוש נשים צנועות. לדעתו, יש מקום לומר שהיא לא נחשבת שלא קיבלה עליה דבר אחד מן התורה. כיון שכיום נפרצה הפריצות גם בין בנות ישראל ששומרות תורה, ולכן היא חשבה שדברי הדיינים שצריכה לקבל עליה תלבושת נשים צנועות הם חומרא בעלמא. משום כך יש לדונה כנתגיירה כשלא ידעה מדיני תורה, והיא בגדר גיורת שנתגיירה בין הנכרים, שגיורה חל:

ויש לדון מצד אחר דמאחר שנפרץ תלבושת הפריצות בעוה"ר גם בבנות ישראל ואף באלו שהן שומרות תורה, שלכן הגויה שבאה להתגייר הרי חושבת שהוא רק חומרא בעלמא שרוצים הרבנים להטיל עליה יותר מהדין מאחר שיודעת מנשים שמחזיקין אותן לשומרי דת ומתלבשות בתלבושת פריצות, ואף שאומרים לה הרבנים שהוא דבר איסור אינה מאמינה להם, ואם כן יש לידון אותה כנתגיירה כשלא ידעה מדיני התורה שהוא גר כדאיתא בשבת. ומסתבר זה אף שלעת עתה אין לי ראיה על זה.

בתשובה זו הוא לא כתב ביאור זה כלימוד זכות, אלא הדברים נכתבו כדעתו האישית. אמנם, יש לציין שגם בתשובה זו לא ברור לו לגמרי חידוש זה.

הרב מרדכי וויליג שליט"א (במאמרו "בענין גר קטן", בכתב עת "בית יצחק", כרך כד, שנת תשנ"ב) רצה לחלק בין שתי התשובות, שיש חילוק בין סוגי העברות. אם התגיירה במקום שיש בו רבנים ויהודים שומרי מצוות, בוודאי ידעה שיש מצוַת כשרות ומצוַת שבת, וידעה שאינן רק חומרא והידור, כי כל מי שמוחזק לשומר דת נזהר במצוות אלו. מה שאין כן בנוגע לפריצות, שיש שמוחזקות כשומרות דת, ולא נזהרות בצניעות. הוא הוסיף, שיכול להיות שבמקום שיש בו רבנים ויהודים רפורמים, ייתכן שהמתגייר אינו יודע שמצוות כשרות ושבת הן עיקרי הדת, ודומה לנתגייר בין הגוים. אמנם, הוא העיר, שבכל אופן הגיור לא חל, היות שרבנים רפורמים אינם כשרים להיות דיינים והוא התגייר בבית דין רפורמי.

עלי להעיר שאני מסתפק על יסוד סברת הרב פיינשטיין לדמות את מציאות ימינו לנתגייר בין הנכרים. אני חושב שדווקא במקרה שנתגייר בין הנכרים שקיבל על עצמו לשמור את כל התורה ומצוות רק שלא ידע מה הן המצוות, נחשבת קבלתו כקבלה. אך, במקרה שיש הודעת מצוות מצד הבית דין, ואין בכוונת המתגייר לשמור את המצוות שבית הדין מודיע בפניו, בוודאי אין בכך קבלה. אי אפשר שהגר לא יקבל על עצמו לשמור את המצוות שבית הדין מודיע לו. הרי יש חיוב לשמוע לדברי חכמים, ואם אינו מקבל על עצמו לשמוע לדברי החכמים, אז מה מקום לגיורו? יתירה מכך, נראה להסביר שבמקרה שאחד נתגייר בין הנכרים, אין לו ידיעה בכלל מה היהודים חייבים ומה הם אסורים, הוא רק רוצה להצטרף לעַם ישראל להיות יהודי, והוא מוכן לקיים כל מה שהיהודים חייבים לעשות. אבל, במקרה שאדם יש לו מחשבה וידיעת טעות במה שהיהודים חייבים, יש לומר שיש חסרון בגיור. יש כאן גיור בטעות. הוא חושב שהדבר מותר, והתגייר על דעת כך שדבר זה לא יהיה אסור לו, אז הגיור שלו אינו חל.

אוסיף ואומר שיש תשובה אחרת של הרב פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ב, סימן ד) שמשם מתבאר שאם מודיעים לגר מצוות והוא חושב שלא צריך לקיים את המצוות האלו משום איזו טעות, אין כאן חסרון בקבלת מצוות, ובכל זאת, אין לגיירו:

אך לכאורה יקשה משבת דף ל"א ממה שקבל הלל להגר שאמר שבעל פה איני מאמינך נהי שפרש"י שהיה הלל מובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו מ"מ הא עתה כשטבל לא קבל עדיין תורה שבע"פ שאינו כלום ולא הוזכר שהצריכו לטבול אחר שלמדו וקבל עליו, וא"כ משמע שאינו מעכב אלא הוא דין דלכתחלה ולכן כיון שידע שלבסוף יסמוך עליו קבלו גם לכתחלה, אבל נראה שרש"י תירץ זה שכתב גייריה וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו דל"ד הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבע"פ אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, שלכאורה אין לזה באור וצריך לפרש שכוונתו דמצד קבלת המצות קבל גם תושבע"פ שידע שיש תורה שבע"פ אך לא האמין לחכמי הדור בשמאי והלל שדבריהם הוא התורה שבע"פ שנאמרה מפי הגבורה, ומה שלא ידע ממילא איך לקיים איזה מצות אינו מעכב הגרות כדכתבתי לעיל משבת דף ס"ח שהוא רק חסרון ידיעה ולא חסרון קבלה. אך מ"מ אם לא היה יודע הלל שאח"כ יסמוך עליו לא היה מקבלו דאין לגייר גר שלא יקיים אח"כ המצות אף אם יהיה מחמת שלא ידע והוצרך רש"י לומר שהיה מובטח שאח"כ יסמוך עליו ונצטרך לומר בגר שנתגייר לבין העכו"ם שהיה לפני ב"ד הדיוטות או שהיו מקוים שבקרוב יבא למקום ישראל שידע ויקיים. ונמצא שמפרש"י ראיה שבלא קבלת כל המצות אף רק חוץ מדבר אחד אינו גר כדכתבתי.

נראה שבמציאות בארץ ישראל אי אפשר לומר על מצוות עיקריות כשמירת שבת, שהיא חשבה שהן חומרא בעלמא. שהרי היא רואה שאנשים ששומרים תורה ומצוות, שומרים שבת. נוסף על כך, היא כבר למדה זמן ממושך את ההלכות שהיא צריכה לקיים לאחר הגיור. אך, בוודאי לגבי צניעות אפשר לומר שסברה שאינה חייבת, וכן כיסוי ראש וכיוצ"ב.

 

עיון בדעת הרב שלמה גורן זצ"ל

נעמוד על דעת הרב שלמה גורן זצ"ל במספר עניינים בגיור.

1. ביטול גרות:

נעמוד על שיטתו בעניין ביטול "גרות". הוא פסק למעשה במקרה של האח והאחות לבית לנגר שיש לבטל את הגיור של האב, התגלה למפרע שהגיור מעולם לא חל. הוא הוציא ספר "האח והאחות" שבו ביאר בהרחבה את בסיס פסיקתו, שם (עמ' 141) כתב:

והנה בעיה זו של הפקעת הגירות של אלו המתגיירים שלא לשם שמים איש מחמת אשה ואשה מחמת איש וכיוצ"ב, אם מתגלה שגם אחרי כן לבם רחוק מיהדות, וממשיכים לחיות כנכרים, כבר דנו בה גדולי הפוסקים והוכיחו על פי הרמב"ם, השו"ע והפוסקים שכל שהגירות לא היתה לשם שמים, וחזר הגר לסורו ועבד עבודה זרה אומרים הוכיח סופו על תחלתו ובטלה הגירות מעיקרא. כמו שכתב בשו"ת "חזון נחום" סי' צ' לדעת הרמב"ם שדינו כאילו לא בא מעולם לכלל ישראל.

וה"חזון נחום" מסיק שם שזה שאמרו בגר שחזר לסורו שאם קידש קידושיו קידושין, אינו אלא מדרבנן ולחומרא. אבל מן התורה, אין קידושיו תופסין, מטעם הוכיח סופו על תחילתו. ובשו"ת "מנחת יצחק" סי' קכ"ב מביא גם כן בשם שו"ת "אבני צדק", שדן במי שנתגייר שלא לשם שמים דאמרינן דמכל מקום גר הוא, היינו דוקא אם באמת ידענו אחר כך שגם בצינעה מחזיק בדת משה וישראל ומקיים המצוות. אבל אם בצינעה אינו מתנהג כדת משה ואינו שומר כלל מצוות אף על פי שנתגייר, נידון כגוי.

יש לעמוד על נקודה חשובה, כשאנחנו אומרים שחזר לסורו ועבד עבודה זרה, בפשטות אין הכוונה דווקא אם הלך ועבד עבודה זרה. משמעות הדברים שחזר לסורו, הוא עזב את שמירת התורה והמצוות. כך גם מתבאר מדברי הפוסקים האחרים שנקטו שבמקרה שחזר לסורו בסמיכות לגיור, הגיור לא חל.

גם הרב גורן כתב לפניכן (שם, עמ' 138):

אלמא מי שהתגייר בגלל תועלת אישית ולא לשם שמים בגלל שנמשך אחרי האמונה היהודית, מעמדו תלוי ועומד עד שתראה אחריתו. והיה אם מתנהג כשורה וכיהודי שומר תורה ומצוות, גירותו בתוקף מאז כניסתו ליהדות. אבל אם אינו שומר מצוות לאחר הגירות, חי כגוי וחוזר לסורו ולדתו הקודמת, גירותו פוקעת למפרע וכאילו לא היה גר.

 

2. גיור לשם אישות:

הרב שלמה גורן זצ"ל (בכתב עת "תחומין", כרך כג, עמ' 171-172) נדרש לשאלת גיור לשם אישות, וכך הוא כתב:

מעשה ביהודי החי עם גויה בנשואין אזרחיים מספר שנים, ונולדו להם ילדים. המשפחה התקבלה בקהילה היהודית והשתלבה בחיים היהודיים – הילדים לומדים בבית הספר של הקהילה, והאשה שומרת שבת וכשרות ומקיימת מצוות. עכשיו מבקשת היא להתגייר, והשאלה היא אם זה נקרא "בקשת גיור לשם נשואין", או לא… מכל מקום בקשת הגיור שלה כעת נובעת מרצונה להדבק בדת היהודית, ואין לה כעת כל אינטרס אישי או חברתי אחר, פרט למניע דתי… מה עוד, שגיורה עם ילדיה כעת יסיר מכשול מבעלה וממנה. לכן יש לפי דעתי לגייר אותה כהלכה ולא לדחות אותה… כמו כן לפענ"ד, לאחר שעברו כבר שנים רבות מבלי שתתגייר, אין להם כל תועלת חברתית בגיור של האשה, שהרי לקהילה, לצערינו, לא איכפת ולא יהיה הבדל עבורם אם תתגייר. מכיון שהם מוכרים כזוג נשוי בעל זכויות לכל דבר, בקשתה כעת להתגייר יכולה להחשב לשם שמים, במיוחד לאור זה שהיא מקפידה יחד עם משפחתה על קיום המצוות, כפי שהעיד השואל. לכן מן הראוי להענות לבקשתה להתגייר, ואין בזה משום "אשה שנתגיירה לשום איש"…

מבואר מדבריו שאם היהודי כבר חי עם הנכריה כזוג נשוי, אין כאן גיור לשם אישות. אלא, נוסיף ונאמר שמדובר באשה שכבר שמרה תורה ומצוות שדווקא אז גיירו אותה, כיון שההסתברות היתה שגם תשמור תורה ומצוות לאחר גיורה.

 

3. גיור אשה שחיה עם כהן:

יש תשובה של הרב שלמה גורן זצ"ל (מובאת בכתב עת "תחומין", כרך כג, עמ' 181) שדן בנוגע לגיור אשה שחיה עם כהן. לגופם של דברים יש מקום להעיר ואני כבר הארכתי במאמר אחר[7] בעניין זה ולדעתי, אין מקום לגיור אשה כזו. אבל, יש מחלוקת בדבר. אך, יש ללמוד מדברי הרב שלמה גורן זצ"ל שההיתר הוא רק כדי להציל מאיסורים. ומדובר במקרה שאכן, האשה מתגיירת לשם שמים והיא הולכת לשמור תורה ומצוות. אין זה נחשב גיור לשם אישות. כל הגיור הוא רק על דעת שלא ינשאו לאחר מכן, שאז יש מקום לומר שאין איסור גיורת לכהן:

בחקירות בית דין נתברר ללא כל פקפוק כי האשה הנידונה נתגיירה לשם שמים ולשם יהדות, ללא כל קשר עם חיי האישות שלה. נתגלה כי לא היה עליה כל לחץ להתגייר, גם לא מצד בעלה, אלא מכח נפשי פנימי החליטה להסתפח ליהדות, כי עוד בהיותה בארה"ב צעירה לימים למדה בת"ת יהודי ונמשכה ליהדות. וזוהי הסיבה לבואה ארצה – משום שרצתה להתגייר ולגור בארץ. ובררנו על פי הבבלי והירושלמי במס' קידושין (פ"ד ה"א), וכן מן הפוסקים, שכל כה"ג אין זו גירות לשם אישות כי אם לשם שמים. מאחר שהיתה יכולה להמשיך בחיי האישות שלהם גם בלי גיור, והגיור נובע ממניעים יהודיים טהורים.

ב. היא קבלה עליה בפני בית הדין עול תורה ומצוות – לשמור שבת, לאכול כשר (היא צמחונית לגמרי), ולשמור על מסורת ישראל בהתאם לשו"ע.

ג. הודענו לה מראש, שבשום פנים לא נחתן אותה עם האיש אתו היא חיה וילדה ממנו בנים, מאחר שיש עליו חשש כהונה.

הגיור הזה היה של האשה הלל זיידמן, והיו השגות גדולות בנוגע לגיור. לעצם הדברים, הרב אליעזר מלמד רצה להוכיח מגיור זה, שאפשר לגייר על אף שכוונת המתגיירת רק להיות "מסורתית". הרי באותו סיפור היה מדובר שהיא הולכת לגור בקיבוץ חילוני. אם כן, בוודאי לא תקיים מצוות כהלכה. נוסף על כך, הביא דברים שאמר הרב שלמה גורן זצ"ל לאחר הגיור שמהם יש להסיק שעל אף שהרב שלמה גורן ידע שהיא אינה מתכוונת לשמור תורה ומצוות כהלכה, הגיור שלה חל. אולם, עלי להעיר ולומר, אין מקום לדון מדברים שאמר הרב גורן בעיתון, או בראיון רדיו. אנחנו פוסקים מתוך תשובות הלכתיות שנכתבו בבירור הדברים. לכן, עלינו לעיין מתוך התשובה של הרב שלמה גורן כאן. באותה תשובה הוא כתב במפורש שהיתה כוונה לשמור תורה ומצוות כהלכה. בכל התשובה לא מוזכר פעם אחת שאפשר לגייר מישהו שיש אומדנא ברורה שמתכוון לקיים את התורה והמצוות כ"מסורתי".

יש כאלו שעוד הסיקו מכך שהרב שלמה גורן זצ"ל גייר לפחות כאלף אנשים שגרו בקיבוצים חילונים, שאפשר לגייר גם כשיש אומדנא ברורה שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות אפילו ברמה בסיסית. אולם, על טענה זו אשיב ואומר, שאי אפשר להסיק מסקנה הלכתית מתוך מעשה שאנחנו לא יודעים מה בדיוק היו הטענות והמציאות. לא פוסקים הלכה מתוך מעשה כיון שלא יודעים מה היתה המציאות. יכול להיות שלא היתה שם אומדנא ברורה. דרך הפסיקה היא מתוך דברים ברורים. מדוע הרב שלמה גורן זצ"ל לא כתב דברים ברורים בעניין? מדוע הוא לא כתב בצורה מפורשת שאפשר לגייר מישהו גם כשיש אומדנא ברורה שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות אפילו ברמה בסיסית? כוונת הדברים שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מזה שלא כתב כך, מוכח שלא סבר כך.

 

עיון בדעת הרב עובדיה יוסף זצ"ל

נעמוד על מספר הלכות בגיור שבהן דן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, והן נוגעות לכל הוויכוח בימינו בעניין הגיור.

1. קבלת גרים בזמן הזה:

הרב עובדיה יוסף זצ"ל (ספר "משא עובדיה", עמ' תכה) טען שעצם קבלת גרים בישראל הוא דבר חיובי, כפי שמצינו בדברי חז"ל במספר מקומות ששיבחו את הגרים. אך, כל זה נאמר דווקא במקרה שהגר בא להסתפח בנחלת ה' מתוך כוונה טהורה ורצון לשמירת תורה ומצוות. אבל, בוודאי אין כך הדבר במקרה שהוא מתגייר מתוך שיקולים אישיים ומניעיים חומריים. שבוודאי על כך נאמר שקשים גרים כספחת לישראל.

 

2. אומדנא ברורה שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות:

הרב עובדיה יוסף כתב (ספר "משא עובדיה", עמ' תכה) כשיש אומדנה דמוכח שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, הגיור לא חל:

ונראה שאם הבאים להתגייר אמנם אומרים בפיהם שברצונם לקבל עליהם עול תורה ומצוות, אך בית הדין סבור על ידי אומדנא דמוכח שכל דבריהם מן השפה ולחוץ ולבם בל עמם, ומיד לאחר מעשה הגיור, יפנו עורף לתורה ולמצוות, וישליכום אחרי גוום – וודאי שאין לקבלם, ולא שייך לומר בזה דברים שבלב אינם דברים, כל דאיכא אומדנא דמוכח ואנן סהדי שדעתו כך הו"ל כאילו פירש בהדיא, ולא חשיב דברים שבלב… וממילא כשהגר או הגיורת ברצונם לגור בקיבוץ חפשי לאחר גיורם, ויש אומדנא דמוכח שימשיכו לאכול מאכלות אסורות או לחלל שבת וכדומה אין לקבלם. והכל לפי ראות עיני הדיין… מיהו לעניין דיעבד שכבר קבלו גרים כאלה, יש מקום לדון לפי חוזק האומדנא, שאם באמת היה הדבר גלוי וידוע מראש שאינם מקבלים עליהם עול תורה ומצוות, רק ע"ד האומר: 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני', ואנן סהדי שלא נתכוונו מעולם לקיים מצוות בפועל, אז גם בדיעבד יש לומר שאינם גרים. אבל אם לא היה אומדנא דמוכח בשעת הגיור, אף על גב דלבסוף אתגלי בהדייהו, דינם כישראל מומר, שאף על פי שחטא ישראל הוא…

במקרה מסויים (שו"ת "יביע אומר", חלק י, יורה דעה, סימן כו) הוא טען שכיון שהגר לא קיים מעולם שמירת תורה ומצוות, יש בכך הוכחה שמעולם לא היתה קבלת מצוות והגיור שלו מעולם לא חל:

והנה מלבד כל הנ"ל, המתגייר הלז, סופו הוכיח על תחלתו, ונראה בעליל שמעולם לא קיבל עליו עול מצות ולנהוג כדת ישראל, וכל מה שעשה הוא רק כדי לבצע זממו לישא לו את בת ישראל אשר חשק בה לאהבה, וכל כיוצא בזה, אין שום ערך לגיורו.

יש מכתב של הרב שלמה משה עמאר שליט"א שכתב בנוגע לגיורי צה"ל. על מכתב זה סמך ידו הרב עובדיה יוסף זצ"ל, וכך כתוב במכתב:

הגירות הינה מושג הלכתי טהור ואינה ניתנת לשום תמורה או פרשנות ועל כן חובה שהגירות תהיה כהלכה על פי המבואר ברמב"ם ובשו"ע. א- גר שמל וטבל ולא קיבל עליו מצוות התורה בפני שלשה הכשרים לדון, אינו גר כלל. ואפילו אם קיבל עליו מצוות, אם זה לא היה בפני שלשה הראויים לדון אינו כלום.      ב – על בית דין המגייר לבדוק כראוי אם המתגייר למד וידע את עיקרי האמונה, וכן אם למד את ההלכות הבסיסיות של היהדות כנהוג בבתי הדין בישראל.       ג- כמו כן יבדקו מה הביא אותו להתגייר, ומה הם מטרותיו. ויבדקו אם הוא אמיתי במה שאומר שמקבל עליו תורה ומצוות ולא מרמה את הבית דין.              ד – אם יש אומדן דעת שבודאי לא יקיים מצוות אין לקבלו לגיור. ה – גר שמל וטבל וקיבל עליו עול תורה ומצוותיה בפני שלשה הכשרים לדון, והכל נעשה כדין וכהלכה, ואחר כך שב לסורו ועובר על מצוות התורה, הרי הוא כישראל מומר ויינו אסור אבל קידושיו קידושין, וגיטו גט… ובגיורי הצבא התברר שמלבד המילה והטבילה שהיו בפני בית הדין של שלושה כדין, גם כל גר מקבל עליו עול תורה ועול המצוות בפני בית דין שלושה, וזאת אחר שמלמדים אותם עיקרי המצוות כידוע, ונבחנים, וגם נמצאים אצל משפחות שומרי תורה ומצוות שגם המליצו עליהם.

לאחר מכן הובא עוד מכתב הבהרה בנושא:

הריני להבהיר אודות ההיתר שניתן לגיורים שנעשו בצה"ל, כי מעולם לא עלה על הדעת לאשר גיור ללא קבלת מצוות כראוי על פי ההלכה, כאשר ידוע לדינא שקבלת עול מצוות מעכבת, ואין כל מחלוקת כלל כמקובל על ידי כל גדולי ישראל שמפיהם אנו חיים. ולצורך כך הקמנו ועדה חשובה של שלושה רבנים ודיינים יראי שמים המתמחים בעניני גיור על פי ההלכה. ומתוך יותר מעשרים אלף בקשות לגיור לא אושרו אלא כארבעת אלפים בקשות שאף הם עברו לימודים והכנות לכך בתנאים מחמירים יותר מהגיורים המקובלים כאן בארץ הקדושה. והנה על סמך ההמלצות ובדיקות הועדה אושרו הגיורים וסמך עליהם מרן שליט"א (זצ"ל – הכוונה לרב עובדיה יוסף זצ"ל) במכתב עוז, לאחר שבדק היטב תנאי הגיור המחמירים בזה. ואין ספק שאם יבואו לידינו כעת מקרי גיור שהיתה אומדנא המוכחת שהיתה קבלת עול מצוות במרמה על דעת שלא לקבלה אלא מן השפה לחוץ, שנבטל את אישור הגיור, ולא יוכשרו לבוא בקהל ה', אלא בגירות אמיתית על פי ההלכה.

 

3. גיור לשם אישות:

יש לציין לדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל (מובא בכתב עת "תורה שבעל פה", שנת תשל"א, עמ' לא-לב) שכתב שיש לדחות את דברי בעל שו"ת "דבר אברהם" ודברי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל שהוזכרו מקודם. שהם טענו שכיום במקרה של גיור לשם אישות אין את האומדנא הברורה שגמר וקיבל לשמור את התורה והמצוות כיון שלא יוכל לחיות עם האשה בלי שמירת תורה ומצוות. בימינו אין את האומדנא הזו, כיון שהאשה בעצמה לא שומרת וגם הסביבה שבה גר אינה שומרת. על כך כתב הרב עובדיה יוסף:

יש לומר שדוקא בזמנם שלא היתה כל אפשרות לגוי לבצע זממו לישא יהודיה בלי גירות כדת וכדין, וקאי בתרי עברי דנהרא, ונמצא שהיה אנוס על קבלת המצוות והגירות, לכן זקוקים אנו לטעמו של הריטב"א דאגב אונסיה גמר וקיבל ונתגייר, אבל בזמן הזה שישנה אפשרות לחיות עמה חיי אישות גם בלי גירות כלל, קלקלתו תקנתו, שאין כאן שום אונס ממשי בקבלת המצוות ובמעשה הגיור, אלא סבר וקיבל. וגם בלי טעמו של הריטב"א, הגיור כשר.

נלענ"ד, שיש מקום לדחות את דברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שיש לומר שכל זמן שאין את הסברא של הריטב"א, אי אפשר לומר שיש אומדנא ברורה שהוא גמר וקיבל. אלא, עכשיו יש ספק בדבר, וכיון שיש ספק בדבר, הגיור הוא בספק. הסיבה שחכמים אמרו שבמקרה שהתגייר לשם אישות בדיעבד הגיור חל, כיון שיש את האומדנא הברורה שהוא גמר וקיבל. במציאות ימינו אפילו שהיא לא חייבת לבוא להתגייר, בכל זאת, אין אומדנא ברורה שהיא מתכוונת לקיים את המצוות וגמרה וקיבלה.

בנוגע לעצם גיור לשם אישות, הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ב, אבן העזר, סימן ג) הביא שיש אחרונים שכתבו שבמקרה שהאיש נשוי בנישואין אזרחיים לנכריה, יש לגיירה כדי להצילו מאיסור. אך, יחד עם זאת, יש אחרונים שחלקו על כך ואמרו שאין לנו להצילו "הלעטיהו לרשע וימות". הובא שם ויכוח בין מספר רבנים אם נחשב שהיא מתגיירת לשם שמים שהרי היא כבר נשואה בנישואין אזרחיים ואם כן מדוע לה לבוא להתגייר? יש מהרבנים שטענו שהיא מתגיירת כיון שבעלה היהודי לחץ עליה מחמת הבושה וכיוצ"ב. נראה שהוא נטה לדעה שאפשר לגיירה.

בתשובה אחרת (בספר "משא עובדיה", עמ' תל, אות ה-ו) כתב בצורה מפורשת שאם הנכריה נשואה בנישואין אזרחיים ליהודי, ורצונה לחיות עם היהודי בחופה ובקידושין כדת משה וישראל, יש לקבלה לגיור.

באותה תשובה (שם, עמ' תכו, אות ב) הוא כתב שבמקרה שיש נכרי שבא להתגייר משום אישות, ובית דין משוכנע שבסופו של דבר הוא אכן יתגייר לשם שמים ויקיים תורה ומצוות לשם שמים. על אף שעכשיו הוא לא מתגייר לשם שמים, בכל זאת, מותר לגיירו. על כך נאמרו דברי ה"בית יוסף" (יורה דעה, סוף סימן רסח) שהכל לפי ראות עיני הדיין. נמדד העניין לפי אומד הדעת בתכונות המתגייר שלפנינו.

 

4. ביטול "גרות":

הזכרתי לעיל את שיטת הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל והרב משה פיינשטיין זצ"ל, שבמקרה שלאחר הגיור יש הוכחה ברורה שבשעת הגיור לא היתה בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות, מתגלה למפרע שהגיור לא חל. לעיל הבאתי בקיצור מדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל שגם נקט בגישה זו, ואציין לעוד מקומות שמהם מתבארת נקודה זו. הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ה, יורה דעה, סימן יג) כתב:

ולכאורה יש לומר עוד שאף אם נתגיירה כיון שחזרה לסורה לעבוד עבודה זרה בכל התוקף אתגליה בהתה שמעיקרא לא קבלה עליה דת ישראל. וכמ"ש הרמב"ם (פי"ג מה' איסורי ביאה הי"ז). גר שלא בדקו אחריו ולא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, וחוששין לו עד שתתבאר צדקתו. ומקורו מהירושלמי (ר"פ עשרה יוחסין). ומ"ש הרמב"ם שם שאם חזר לסורו הרי הוא כישראל מומר, היינו דוקא אם היה תקופה מסויימת נוהג בדת ישראל אלא שאחר כך התחרט וחזר לסורו.

צריך שתהיה תקופה מסויימת לאחר הגיור בשמירת תורה ובמצוות.

אציין לדברים שראיתי בספר "שלחן יוסף", שיוצא לאור ע"י מערכת "שלחן יוסף", העורך הראשי הוא הרב רפאל א"ש מ. הספר עוסק בפסקי הרב עובדיה יוסף זצ"ל. בין הנושאים מובאים פסקי הרב עובדיה יוסף בענייני גיור. בספר "שלחן יוסף" נטען שמדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל מתבאר בצורה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים, שהיסוד והשורש עליו מושתת גיור אמיתי הוא "קבלת עול מצוות" באמת בתמים וביושר מצד המתגיירים ללא כל פשרות. אלא, שהרצינות נבחנת ונשקלת בעיניהם של הדיינים חברי בית הדין, ועליהם לשקול במאזניים הדק היטב, שהעומד לפניהם אכן פיו ולבו שוים, וצריכים הם להיות בטוחים בכך במאות אחוזים. הפולמוס מתעורר, אחר שהגיור היה כדת וכדין ולאחר מכן נתברר שהיתה כאן תרמית, ובאמת לא היתה כוונת המתגייר רצינית, ומעולם לא קיבל בכל ליבו קבלת תורה ומצוות. ובזה פסק הרב עובדיה יוסף זצ"ל:

דהולכים אחר האומדנא שהיתה בשעת הגירות עצמה (כפי שהיה נראה לדיינים בשעת הגירות ממש) שאם אז לא נודע כלום להבית דין, אלא ברור היה להם שהעומד בפניהם כוונתו רצינית לחלוטין, אף אם כעת נודע (אחר הגירות) שאינו שומר תורה ומצוות כלל, גירותו גירות, ודיינינן ליה כישראל גמור שחטא.

כפי שהתבאר לעיל אין הדברים מדוייקים לגמרי. שהרי ראינו שדעת הרב עובדיה יוסף זצ"ל שבמקרה שברור לנו לאחר הגיור שבשעת הגיור לא קיבל תורה ומצוות, הגיור לא חל. דהיינו, אפילו שלבית הדין הדבר לא היה ברור, בכל זאת, כיון שלאחר מכן יש אומדנא ברורה על כך, הגיור לא חל.

 

5. גיור קטינים:

בהקשר לגיור קטינים הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ב, אבן העזר, סימן ד) נקט שאם בית דין רואה שיש חשש שהגר יחלל שבת ויום טוב כשיהיה גדול, נכון שלא לגיירו. אבל, בדיעבד אם גיירו אותו הגיור חל ומה שעשו עשוי. ובתשובה אחרת (ספר "שלחן יוסף", עמ' קנא-קנב) דן בנוגע לגיור קטינים מאומצים, ושם כתב:

אודות אימוץ ילדים בחו"ל, כשיש תרי רובי שהם נכרים, וההורים המאמצים רוצים לגיירם כדת משה וישראל. הנה אם לאחר דרישה וחקירה היטב יתברר מעל לכל ספק שההורים המאמצים הינם שומרי תורה ומצוות, ומדקדקים בפרט בעניני כשרות, שבת, ומועדי ישראל, אפשר לקבל את הילדים הללו לגיור כדת משה וישראל. אבל אם ההורים המאמצים אינם ידועים כשומרי תורה ומצוות, הרי אם יקבלום לגיור, גורמים להם ביודעים להכשלת הילדים הללו, בין בקטנותם בין בגדלותם שיכשלו באיסורי תורה אחר שנתגיירו. ונאמר "לפני עור לא תתן מכשול" וממילא ודאי שיש להימנע מלגיירם.

בתשובה נוספת[8] דן בנוגע לגיור קטין שנתגייר רק אחד מהוריו. והוא כתב שקטין שאחד מהוריו מסרב להתגייר כדת, אין לגיירו אף אם שולחים אותו לחינוך דתי, דאנן סהדי שלא יוכל לקיים המצוות כראוי.

 

6. גיור דווקא על ידי דייני גיור ולא רבני עיר:

הרב עובדיה יוסף זצ"ל נאם בישיבת ועדת הפנים (ביום כ"ג חשון, תשל"ו) ושם הוא טען שנתינת הגיורים לידי רבני הערים, הינה פתח לשחיתות ברבנות, כיון שעניין הגיורים הוא עניין השייך לבתי הדין דווקא, ודבר זה עלול לגרום להרס הרבנות. ולכן, חלילה לחשוב על מתן רשות לכל רב ורב לעשות גיור ככל העולה על רוחו, ובפרט שרב נתון ללחצים מגורמים מקומיים הרבה יותר מכל דיין בבתי הדין הרבניים.

בהודעה שהוציא לעיתונות[9] אמר את הדברים בצורה ברורה:

נוכח הנסיונות החוזרים ונשנים על ידי גורמים מסויימים לשנות מהמקובל מאז ייסודה של הרבנות הראשית בארצנו הקדושה, שגירות מבוצעת אך ורק על ידי בתי הדין הרבניים המוסמכים, אין לי אלא לשוב ולהביע את התנגדותי הנמרצת נגד מגמה זו הטומנת בחובה סכנה של השלטת אנדרלמוסיא בקבלת גרים, ועלולה להביא לסיפוח בלתי ראויים לכלל ישראל. בתי דין הרבניים בארץ המורכבים משלשה דיינים מומחים בכל בית דין, אשר כישורם ועיסוקם התידר בקבלת עדים וחקירתם, בבחינה מדוקדקת של מסמכים ועובדות, בדיון שקול בכל האחריות וכובד ראש ובקביעת ההלכה, וכן מעמדם העצמאי והבלתי תלוי בגורמים מקומיים וכיו"ב, מה שמשחרר אותם מאפשרות של הפעלת לחץ עליהם, בתי דין אלה הוכיחו את עצמם כהמתאימים ביותר גם למילוי תפקיד אחראי זה, בדומה לשאר הענינים המסורים לטיפולם, על כך מובטח שלא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן. טעות תהיה לחשוב שעל ידי הוצאת הענין מסמכותם הבלעדית של בתי הדין, יזרזו כביכול התהליך של הגיור, אין בתי הדין חשודים ח"ו על סחבת מכוונת בקיום מצות קבלת גרי צדק לחיק היהדות, ואם אכן אין הגירות מתבצעת על רגל אחת, אין זה אלא בגלל נאמנות בתי הדין לדרישות ההלכה. וזו תהלתם ותפארתם.

 

עיון בדעת הרב בצלאל זולטי זצ"ל

הרב בצלאל זולטי זצ"ל, היה רבה של ירושלים, והוא כתב מאמר ארוך ("בדיני קבלת גרים", בתוך כתב עת "תורה שבעל פה", כרך יג) בעניין הגיור בימינו. אני אביא את סיום דבריו באותו מאמר והעקרונות שלמדים מתוכו:

• קבלת תורה ומצוות מעכבת בגירות. ולדעת הרמב"ם אינה ממעשה הגירות ואחד מדרכי ההתגיירות כמו מילה וטבילה, אלא קבלת מצות זוהי מהות הגירות. שאם לא קיבל תורה ומצוות, הרי זה כאילו לא קיבל עליו להיות יהודי [מבואר בתוך דבריו שלדעת הרמב"ם, אין צורך באמירה שהוא מקבל עליו תורה ומצוות, אבל חייבת להיות כוונה לשמירת תורה ומצוות]. ולדעת רוב הראשונים, וכפי שנפסק בטור ושו"ע, קבלת מצות זוהי אחד מדרכי ההתגיירות, וזהו העיקר בגירות דמעכב.
• בעיית הגירות בימינו, אינה בעיא הלכתית. הבעיה העיקרית בקבלת גרים, היא עובדתית גרידא, לקבוע בבירור מהי כוונתו של המבקש להתגייר. בקביעת עובדות אין מקום לקולות ולחומרות, אלא יש לקבוע את העובדא כמות שהיא באמת.
• אם בית הדין משוכנע שהמבקש להתגייר יעבור אחרי כן על איסורי תורה, ויודעים בבירור כוונתו, שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי זה אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, וזהו חסרון בקבלת המצות שמעכב, ואין כאן גירות כלל.
• המתגייר לשום אשה, ואשה לשום איש, על אף שהלכה היא "כולם גרים הם", מכל מקום אינו גר מתורת ודאי עד שיתבאר צדקתו, כלומר שנוהג כדת וכדין. ואם לא התבאר צדקותו, אף על פי שאינו גר ודאי, מכל מקום חוששין לקידושיו, ומחזירין לו אבידתו. לפי שיטת הירושלמי הוא צריך גירות פעם שניה, ולשיטת הבבלי אינו צריך גירות פעם שניה, אלא הוא גר ודאי לאחר שהתברר צדקותו, והוכיח סופו על תחילתו.

אם כן, גם מדבריו מתברר כשיש אומדנא ברורה שאין בכוונת המתגייר לשמור את התורה והמצוות, הגיור לא חל. בפשטות מדבריו מתברר שכל זמן שאין לו כוונה לשמור בעקרון את התורה והמצוות, הגיור לא חל. לכן, גיור להיות "מסורתי" כמו רוב היהודים בארץ, לא נחשב גיור.

עוד נביא מדבריו באותו מאמר לגבי ביטול גיור, כשחוזר לסורו, וכך כתב (שם, עמ' מב-מג):

ואשר על כן נראה לפי המבואר המתגייר לשום דבר, אף על פי ש"הלכה כדברי האומר כולם גרים הם", שחזקה אגב אונסייהו גמרו וקבלו – מכל מקום כאמור אינו ודאי גר אלא רק מדין רוב, ולפי זה נמצא שהוא כאסופי בעיר שרובן ישראל, שהוא חייב במצות וקידושיו קידושין, שהרי באיסורין הולכים בתר רוב, אבל לגבי דיני ממונות אין הולכין בתר רוב, כמו שכתב המגיד משנה שם, רק מחזיקין לו אבידתו כישראל, לפי שאין למוצא אותה חזקת ממון בה – אם כן הוא הדין בגר שנתגייר בשביל דבר, אם לא נתבאר צדקותו, הרי הוא כישראל רק מדין רוב, כנ"ל, ולכן כתב הרמב"ם: "ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל". והיינו דוקא להחזיר לו אבידתו שאין למוצא אותה חזקת ממון בה, אבל לשאר דיני ממונות אין הולכין בתר רוב…. ונראה לפי המבואר שהמתגייר לשום דבר, הריהו גר רק מדין רוב, אבל אינו ודאי גר, ולגבי דיני ממונות אינו כישראל להוציא ממון מחזקתו, אם כן כשלא התברר צדקותו וחזר לסורו, הוכיח סופו על תחילתו, שלא היה ודאי גר, ולכן אסרינן יינו אפילו למפרע קודם שחזר לסורו, כיון שגם לפני שחזר לסורו לא היה גר ודאי, אלא רק מדין רוב.

למדים מדבריו, שאם חזר לסורו, יש כאן הוכיח סופו על תחילתו והוא נחשב בגדר של גוי.

 

עיון בדעת הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל היה מגדולי הדור באמריקה, ראש ישיבת יצחק אלחנן, כתב במספר מקומות בענייני גיור. נעיין ביסודות דבריו.

1. גיור בלי כוונה לשמירת תורה ומצוות:

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל ("קול דודי דופק", עמ' 99-100, הערה 22) כתב:

מפי אבא מרי שמעתי פעם, כי הרמב"ם לא נתכוון לומר שגר שנתגייר על מנת שלא לקיים המצוות, הרי הוא גר. דבר כזה יקעקע את כל ענין של גירות וקדושת ישראל המתמצה בחובתנו לקיים את מצוותיו של הקב"ה.

 

2. גדר קבלת מצוות בגיור:

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל ("קול דודי דופק", עמ' 100, הערה 22) כתב:

שיטת הרמב"ם היא, כי אין קבלת מצוות מהווה פעולה מיוחדת בגירות הזקוקה לבית-דין, כמו טבילה, וכי אינה אלא קו אופייני במעשה הגירות שתתקים לשם קיום המצוות. לכן, אם יודעים אנו, שהגר מוכן לקבל בטבילתו עול תורה ומצוות, אף על פי שלא היה שם מעשה מיוחד של השמעת המצוות והסכם הגר, הטבילה מועילה, כיוון שהגר מתכוון לחיות חיים קדושים של ישראל כשר. מדברי התוספות שהבאנו, נראה, כי סוברים המה שקבלת עול-מצוות היא חלות מיוחדת בתהליך הגירות וכי כל ההלכה של בית-דין נאמרה ביחוד ביחס לפעולה זו. אין הטבילה זקוקה לבית-דין, רק קבלת עול מצוות צריכה להתקיים בפניהם.

לדעת הרב סולובייצ'יק, לדעת הראשונים שחלקו על הרמב"ם בנוגע לקבלת מצוות בגיור, הם סברו שיש צורך באמירה מפורשת של קבלת מצוות. הרמב"ם סבר שאין צורך בהצהרת מפורשת, יש צורך בכוונה לשמירת תורה ומצוות.

 

3. גיור קטינים:

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצי'ק זצ"ל (ספר "נפש הרב", עמ' רמה) נקט שאם ההורים המאמצים אינם שומרים תורה ומצוות, והקטין לא יקבל בכלל חינוך תורני, ומסתמא לא יהיה שומר תורה ומצוות, אין בזה שום זכות כלל וכלל.

 

עיון בדעת הרב שלום משאש זצ"ל

הרב שלום משאש זצ"ל (שו"ת "תבואות שמש", יורה דעה, סימן קד) דן בנוגע לגיורים בזמן הזה ועל כך כתב:

כדי להראות בעליל, דעת הרבנים גדולי הדור, השואלים והמשיבים, להקל בענין הגירות, ושלא לעצור יותר מדאי ומטעם של רבותינו הנ"ל, מוטב שיאכלו שחוטות, שכן אנו רואים בזמן הזה שכאשר עוצרים בעדם שלא לקבלם לגירות, הולכים ונושאים אותם בהאלמרי ע"י הממשלה, ונשארת נוצרית בדתה, ומושכת הבעל מעט מעט עד ששוכח את דתו כלל ועיקר, גם יולדת לו בנים נוצרים כמוה ומגדלת אותם בלי דת או בדת נוצרים. לא כן אם נתגיירה אזי היא מוכרחת לעשות המוכרח ונראית לעצמה מחוייבת להתנהג כיהודים ולגדל את בניה בדת יהודית ולמול אותם באין אומר. וכן ראיתי בעיר מולדתי מקנאס לבתי דינים שקדמונו שהיו מקבלים גרים מזמן לזמן, ובזמנינו זה אנו מוסיפין לתת להם שיעורים בענייני הדת, האמונה, והחגים וטעמם, והשבת וטעמו, וענייני כשרות הבשר ובשר בחלב, וטהרת מהשפחה, ועושים לה בחינה יפה בכל העניינים הנ"ל. וכשהיא יודעת, וגם מקבלת הכל בספ"י, אזי מקבלים אותה להכניסה תחת כנפי השכינה. ובזה מלטנו כמה וכמה משפחות שריחקו אותם בצרפת והקרבנו אותם אצלינו, אחר שראינו באמת שבאו בחום לבבם. גם חקרנו אחריהם אחרי גירותם כמה שנים, ונתברר לנו בירור גמור שמושכים בענייני הדת, ושמחתי כשמחת בית השואבה שמעשה ידינו הצליחו, וזה על פי רוב בנשים, שלבם רך ובאים בלב שלם, גם הם תחת שלטון הבעל ויראים לנטות שמא יערער הבעל ויבא לגרש. לא כן בגברים שהם ראש המשפחה ויכלו לבא במרמה, אני רגיל להרחיק אותם עד מקום שידי מגעט, או במיעוטא דמיעוטא שלפי השערתי באו בלב שלם, כמו שיש מהם היום היושבים בישיבות הגדולות בארץ ישראל, וגדלו זקן, ומדקדקים במצות מהחמורות עד טבילת כלים, והניחו משרתם ועבודתם הפוריה, והלכו להתעלות, ועכשיו שש לבי ועלץ, בראותי בחזותי שכן דעת רבותינו הגדולים הנ"ל, הם אמרו בזמנם, קל וחומר בזמן הזה שרבתה הפריצות ותערובת בחורים ובתולות לא יהודים בבתי ספר הנוצרים, מה יעשה הבן, והוא כמעט אנוס, ואם בא מעצמו ודרש לגייר משודכתו והיא גם היא קבלה מרצון, אחרי שעושים לה מה ראית, כפי הדין, הרי עלינו החובה לסייעו ולעזור לו שישאר בדת היהדות הוא ובניו אשר ילד, ובמקום להפסיד א' שיהיה נטמע בין הנוצרים, אנו מצילים משפחה שלימה לקרבה לאמונת ה'.

מדבריו למדים, שעל אף שמיקל גם במקרה שמדובר בגיור לשם אישות, בכל זאת, מלמדים את הגיורת ורק מגריים כשאכן סוברים שתקיים מצוות לאחר הגיור. במקרים שהיה נראה שלא ישמרו, הוא מתרחק מגיורם על אף הבעיה של נישואי תערובת.

יש גם תשובה של הרב משאש בנוגע לגיור קטינים. הרב משאש זצ"ל (שו"ת "שמש ומגן", חלק ג, יורה דעה, סימן סב) התנגד לגיור ילד שאמו נשארת בנכריותה ואביו לא שומר תורה ומצוות. משמע מדבריו שהגרות כלל לא תחול, שאין כאן גרות:

על דבר שאלתך, לגייר ילדים קטנים על דעת בית דין, בזמן שאמם לא נתגיירה, והיא נשארה באזרחות עם האב, ואינה רוצה להתגייר, וגם הבעל לא איכפת לו והוא חילוני. על זה יש להשיב, שמעיקרא דמילתא אין זה גרות לגמרי. דמסתמא אנו יודעים מראש, שהנער הזה מתגדל אצל נוצרים וחילונים, לא שמירת שבת ולא קפידא על הכשרות, ולא תפילות. וכל זמן שהאמא לא נתגיירה, אי אפשר לגייר את הבנים וישארו חיים עמה. ובפרט שגם הבעל לא קפיד. ונמצא שאין זה אלא כסות עינים.

 

עיון בדעת הרב יוסף משאש זצ"ל

הרב יוסף משאש זצ"ל, היה רבה הראשי של חיפה, ולפניכן היה רב במרוקו ובתלמסאן (אלג'יר). במספר תשובות התייחס לדרך הראויה בגיור.

יש כאלו שרצו להוכיח מתשובת הרב יוסף משאש זצ"ל שסבר שאפשר לגייר גם כשיש אומדנא ברורה שבכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות רק כ"מסורתי" כרוב יהודים בארץ ישראל. אבל, אם נעיין בתשובותיו לא נראה בשום מקום שכתב כך.

יש תשובה (שו"ת "מים קדושים", סימן קח) שדן בנוגע לקבלת גרים, ששם טען שיש להיקל ולקבל כל הבא להתגייר:

תשובה דבר זה לגייר כל הבא להתגייר פשוט הוא בכל מקום בכל ערי המערב, ובכל ערי אלג'יריאן וטוניס.

אולם, אם נעיין באותה תשובה נראה שלא מדובר לעניין להיקל גם לקבל מי שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות. אלא, הדיון שם לעניין גיור אשה שמתגיירת שלא לשם שמים, וכן במקרה שיש נטען על הנכרית. דהיינו, יש חשד שהיא נבעלה לישראל ועכשיו באה להתגייר, שמבואר במשנה במסכת יבמות (כד, ע"ב) שנטען על הנכרית, אסור לשאת אותה. אלא, על כך הביא מספר טעמים להיקל. אך, לא מדובר שם לעניין אי כוונה בשמירת תורה ומצוות.

יש עוד תשובה של הרב משאש (שם, סימן קמח) שדן בנוגע לגיור נכריה שנשואה בנישואין אזרחיים לכהן. שם הוא כתב להתיר לגיירה, וזאת כדי להציל מאיסורים. אבל, לא מבואר בכל התשובה שיש היתר על דעת שלא תקיים את התורה והמצוות. שאפשר לגייר גם כשאין בכוונת המתגיירת לשמור תורה ומצוות:

בכן אמרתי אני אל לבי, כי טוב לגיירה, ולעבור רק על איסור ספק זונה [כי אין כהונה ודאית בזמן הזה], ולא יעבור על כולם, וזרעו אף כי יתחלל, לא יהיה לפוקה ולמכשול לישראל, ועוד, כאשר תתגייר יוכל לקיים את הדת לפניה לאכול מצה וכו' וכו', כי עתה הוא פרוע מכל המצות, כי מתבייש בדתו לפניה, מפני חפשיות הדור שלא הניחה מדה טובה לישראל, ובפרט נדון זה המעורב מין עם שאינו מינו, אשר רבה עליו ומבטלו, כי אין חזק כאשה… ומה גם, דכהני בזמן הזה, אין להם ספר יוחסין, וכהונתם עומדת בספק…

רואים שהיסוד שלאחר הגיור הבעל יקיים את התורה והמצוות, אם כן, נראה שהאומדנא שהאשה תקיים תורה ומצוות.

 

עיון בדעת הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל

הראשון לציון, הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל, הוא שפתח את מנהל הגיור ועבד רבות בענייני הגיור. נביא את דבריו ממספר מקומות.

1. גיור בלי כוונה לשמירת תורה ומצוות:

הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל (במאמרו "הליכי גרות בקטנים", בכתב עת "קובץ תורה שבעל פה", כרך יג, עמ' קלב-קלג) נדרש להבנת דעת הרמב"ם שלא הזכיר בהליך הגיור קבלת מצוות, על כך הסביר:

את רצונו הכנה של המתגייר להיכנס ליהדות, את הנסיון לדחותו כדי לבדוק עד כמה גמר בדעתו להיכנס לברית וקבלת המצוות, לא הזכיר הרמב"ם כהליכי גרות שנלמדו מסיני. גם הגמרא בכריתות מזכירה רק שלושה פרטים: מילה וטבילה, וקרבן, ומנין ההלכות של קבלת מצוות שהזכיר הרמב"ם בפרטות בתחילת פרק י"ד.

אם נדייק בלשון הרמב"ם פרק י"ג הלכה ד' נמצא שהרצון האמיתי להיכנס ליהדות וקבלת עול תורה, אינו מהליכי הגרות, אלא תנאי ראשוני והגדרתו של המתגייר. הרמב"ם אינו אומר: וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית צריך שיקבל עליו עול תורה, אלא: "כשירצה העכו"ם להכנס לברית… ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה"… תחילה מגדיר הרמב"ם מהו "מתגייר", על מי אפשר לפעול הלכות גרות: "כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה" – זוהי הגדרתו של המתגייר, אם הוא בעל תנאים אלה אפשר להתייחס אליו כמועמד ליהדות ולהעביר אותו את הליכי הגרות, שהם: המילה והטבילה והקרבן. אולם כל עוד שאין לו שלושה אלה, אם לא ברור רצונו האמיתי להיכנס ליהדות, אם אינו מקבל עליו עול תורה, הרי שאינו כשיר לגרות, הליכי הגרות לא יחולו עליו כלל, משום שאינו מתגייר.

אם אין לו כוונה לשמור תורה ומצוות, הגיור לא חל.

 

2. חילוק בין הודעת מצוות לקבלת מצוות:

הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל (במאמרו "הליכי גרות בקטנים", בכתב עת "תורה שבעל פה", כרך יג, עמ' קלה) דן בנוגע לדברי הריטב"א (בחידושיו למסכת כתובות יא, ע"ב) שהסביר את יסוד גיור קטינים. מדברי הריטב"א, היו כאלו שלמדו שאפשר לגייר בלי כוונה לשמור תורה ומצוות. על כך, כתב הרב אליהו בקשי דורון:

לכאורה שאלה זו שואל הריטב"א בסוגיא, וזה לשונו: "אף על גב דגר בעלמא בעינן שיודיעהו מצוות קלות וחמורות?", ומתרץ: "ההוא למצוה ולא לעכב". כלומר, שהודעת המצוות היא עניין של לכתחילה ואינה מעכבת. אם בדיעבד גיירו גר מבלי שהודיעו לו מצוות – הגר גר. יש מהאחרונים שהביאו מדברי הריטב"א ראיה שישנה אפשרות של קבלת גרים גם מבלי קבלת מצוות כלל, שהרי הוא אומר שהיא למצוה ולא לעכב. אולם אם נדייק בדברי הריטב"א נראה שכוונתו לא על עצם הרצון הכנה להיכנס ליהדות ולקבל עול מצוות, הריטב"א שואל על הודעת מצוות קלות וחומרות. בעל "חמדת שלמה" מחלק בין שני מושגים בהלכות גרות, בין "קבלת מצוות" לבין "הודעת מצוות". קבלת מצוות היינו הרצון להיכנס ליהדות ולקבל על עצמו עול תורה, דין זה הוא התנאי הראשוני לכל מתגייר, ומבלי שיגלה דעתו שרוצה הוא לקבל על עצמו עול מצוות אינו מתגייר כלל ולא חלות עליו הלכות גרות. לאחר תנאי זה, כשהביע המתגייר את רצונו לקבל עליו עול מצוות, באה "הודעת מצוות". על בית דין להודיע לגר מצוות קלות וחמורות ועיקרי הדת ועל המתגייר לקבלם. הרצון הכללי הראשוני של קבלת מצוות ודאי שאינו ענין של לכתחילה, בלעדי רצון זה אין כאן מתגייר כלל. הריטב"א שואל בגרות קטנים רק על הודעת המצוות ומסיק שהליך זה של להודיע מצוות קלות וחמורות היא למצוה ולא לעכב.

 

3. גיור קטינים:

הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל (במאמר שהוזכר לעיל) גם דן בנוגע לגיור קטינים. האם יש אפשרות לגייר קטין שהסבירות היא שלא ישמור תורה ומצוות בעת גדלותו. על כך השיב וכתב:

אולם גם אם יש תביעה לגרות מצד הקטן או מצד אמו, אם הנסיבות מוכיחות שאין הגרות זכות לקטן וידוע לבית דין שלא יתחנך ליהדות ויקבל עליו עול תורה – הרי שאין הגרות זכות לקטן ואין לבית דין לגיירו. בשו"ת מטה לוי הביא תשובה מהגאון ר' יצחק אלחנן מקובנא, שדן בתביעה של יהודי שנולד לו בן מן הנכרית אם יש לבית דין לגיירו, וכתב: "דין זה שמטבילין אותו על דעת בית דין אינו אלא במי שיש לו נאמנות על דת יהודית כראוי, בזה אמרו זכות היא לו, מה שאין כן בנדון דידן, שהאב יצא מן הכלל והרי הוא כמומר לכל התורה כולה, אין זה זכות אלא חובה", הלכה זו, שזכות בית דין לגייר גר קטן מותנית בידיעה ברורה שהילד יגדל כיהודי ויקיים מצוות, מובאת ברוב ספרי האחרונים: בשו"ת מהר"ם שיק, בשו"ת תעלומות לב לר' אליהו בן שמעון ובשו"ת גנת ורדים, האחיעזר הביאה בתשובותיו בסי' כח וכן פסק להלכה מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, בתשובותיו "דעת כהן" ליורה דעה. סברא זו, שאין לגייר גר קטן כל עוד לא ברור שיגדל ויקבל עול מצוות אינה רק שאלה רעיונית, מה יותר טוב לקטן עכו"ם להישאר גוי גמור הפטור מן המצוות או להכנס לעול תורה ולהתחייב בעונשין על כל עבירה. גם אם נניח שיש צד זכות להיות ישראלי אינו מקיים מצוות, הרי הגרות מותנית בקבלת מצוות והגרות בקטנים חלה רק מתוך הידיעה הברורה שזכות היא לו ובודאי יקבל מצוות, ואם אין תנאי זה הרי שאין סמכות לבית דין להטבילו כלל.

אם כן, לפי דבריו אין מקום לגיור קטין שלא ישמור תורה ומצוות בעת גדלותו, וגם הגיור לא חל.

 

עיון בדעת הרב צבי פסח פראנק זצ"ל

הרב צבי פסח פרנק זצ"ל (שו"ת "הר צבי", סימן רכב) כתב:

ובאמת צריכין לדקדק הרבה בהנהגת הבעל דקרוב לשמוע שהוא אינו שומר דת כלל ואם כן הגרות של האשה הוא דבר בטל, שבוודאי אין בדעתה לקבל על עצמה עול מצוות התורה שהיא לא עדיפא מיניה דידיה, ובלי קבלת מצוות באמת אין כאן גרות כלל.

חייבת להיות קבלת מצוות באמת. ומבואר מדבריו שאם יש אומדנא ברורה שאין קבלת מצוות באמת, הגיור לא חל.

 

עיון בדעת הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל

הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (שו"ת "מנחת שלמה", חלק א, סימן לה) כתב:

בנוגע לחלק גדול מהגירות שנעשה לצערנו הגדול בזמננו, דאף אם היינו אומרים דדברים שבלב אינם דברים וכיון שבפיהם הם מקבלים עליהם עול מצוות אין מתחשבין עם מחשבת פגול שבלבם ונעשה על כרחו גר גמור, מכל מקום לאותו סוג גרים אשר קבלתם עול מצוות קרובה להחשב כדברים שבלבו ובלב כל אדם, שלבם בל עמם, והננו כמעט בטוחים שאינם חושבים כלל לקיים ולשמור מצוות ד', בכגון דא נלענ"ד שכל המסייעים לגירות כזו, אף אם הם טועים לחשוב שהם גרים גמורים, אפילו הכי גם לשטתם המגיירים אותם עוברים בלאו של לפני עור וגו', שהרי כל דבר הנעשה נגד רצון ד' קרוי מכשול… ונמצא דמה שגר כזה חילל שבת ואכל נבלה לפני שהתגייר – לא היה בכך שום עבירה ולא נעשה כלל שום מכשול, ואילו עכשו כשהוא ממשיך ללכת בדרך זו גם להבא, הרי כל מעשיו נהפכים לפוקה ומכשול, וכיון שכל זה נעשה רק מפני הגירות – נמצא שכל המגיירים והמסייעים לכך הוי ליה כגדול המחטיאו, ועוברים בלאו של ולפני עור לא תתן מכשול.

מדבריו מבואר במפורש שדיינים שמגיירים גרים שיש אומדנא ברורה שלא ישמרו תורה ומצוות, הם טועים בהלכה כיון שהגיור לא חל. כאן יש דברים שבלבו ובלב כל אדם, שנחשבים כדברים. אבל, נוסף על כך, לשיטתם הם חוטאים ב"לפני עיוור לא תתן מכשול", שעל ידם הגרים האלו חוטאים בכל מיני חטאים.

 

עיון בדעת הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל

הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (שו"ת "ציץ אליעזר", חלק יח, סימן סה) כתב:

ברם מוסיף שם וכותב שאולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה בחילול שבת ואכילת טריפות ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לא כלום הוא אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב עיין שם. ולכן הדברים תלויים לפי ראות עיני בית הדין.

גיור "מסורתי" לא כולל שמירת שבת בשלמותה, אלא מספיק הדלקת נרות וקידוש. כאן הרב וולדנברג דיבר על שמירת שבת. וכתב מפורש שאם יש איסור תורה של חילול שבת, הגיור לא חל.

 

עיון בדעת הרב חיים דוד הלוי זצ"ל

הרב חיים דוד הלוי עסק במספר תשובות בענייני גיור. יש תשובה אחת (שו"ת "עשה לך רב", חלק ג, סימן כט) שבה עסק בהרחבה בענייני גיור. יש כאלו שהבינו מתוך דבריו שיש מקום לגייר אנשים שהולכים להיות "מסורתיים" כרוב היהודים בארץ ישראל. אלו דבריו:

מכאן לסוג השלישי, החדיש של הגיור בימינו.

הצד החילוני של מדינת ישראל. כל אותו זוהר חלוצי של הקרבה ומסירות נפש הנראה במדינת ישראל, שאף כי אותם שחיים ממש בתוך אותו מעטה זוהר אינם יכולים לראותו, הרי מרחוק מדינת ישראל, היא באמת כוכב אור לכל מי שעינים לו. אין כאן חיי שעמום ובטלה, צבירת הון לשם הגדלת השעמום וחוזר חלילה, אלא חיי תוכן של יצירה ובנין, מלאי טעם. נוסף, על הילת התהילה והתפארת של הנצחונות הצבאיים.

אור זה, קורץ לצעירים וצעירות אכולי שעמום רוחני בארצותיהם, ובאים לישראל, לא אל תורת ישראל הם באים, כי למעשה אין הם מכירים אותה, אלא הם מאוכזבים מריקנות חייהם ומוצאים טעם בחיי היצירה בישראל.

שוב נציין, אילו היו חיי העם היהודי חיי תורה ומצוות, היה גם גיורם של אלה קל, כאותו שבא להתגייר כדי שימנוהו כהן – גדול, או כמי שבא להתגייר לשם אישות, ובטוחים שישוב להיות גם לשם שמים, "לפי ראות עיני הדיין" אפשר להקל בגיורו. אבל, כאשר כל הבאים עתה אלינו, מתוך מניעים שלהם נתקלים בחברה חילונית שאינה שומרת תורה ומצוות, מה התקוה שעוד ישובו להיות גרי צדק לש"ש? אדרבא, "לפי ראות עיני הדיין" נראה להיפך, שאין לכך שום תקוה.

הסוג השלישי, שמנינו לעיל נחלק לשנים: כאלה שבאים וטוענים במפורש, שאין להם שום ענין בתורת ה', וכל אהדתם היא למדינת ישראל ועמה. אלה פשוט שאסור בהחלט לקבלם, עם כל הכבוד וההערכה לכנותם. אבל אלה הבאים להסתפח מתוך אהבת מדינת ישראל, אך אין להם שום התנגדות להסתפח גם לתורת ה', אף שעיקר כונתם, מעיקרה, לא היתה לשם שמים, כבר נתבאר לעיל שיש דרך אפשרית לקבלם, כיון שכונתם גם לש"ש, ורות תוכיח, מתוך רצונה ל"עמך" נסתפחה ל"אלקיך" וקבלוה, אף שמתחילה באה מאהבת חמותה, כמבואר במקרא: ורות דבקה בה.

אך כיון שנקבע בהלכה ש"הכל לפי ראות עיני הדיין", יש כאן שני שיקולים, צבורי – כללי ופרטי. יש לשקול עקרונית אם השעה מחייבת קבלתם של אלה לגיור, וזה מוטל על הרבנות הראשית לישראל להחליט. אך לענ"ד נראה כהצעה בלבד, שכיון שלמרבית הצער אם לא יגיירום, ייטמעו לאט לאט בתוך עם ישראל בגיותם, יש לשקול שקבלתם עדיפא מדחייתם. אך קיים גם שיקול פרטי, חובה לבדוק כל מקרה בנפרד ולהשתכנע כי אכן יש בכונת המועמד להסתפח על בית ישראל בכנות.

מובן, שאם תפול החלטה להתיר קבלת הנ"ל יש צורך גדול לחנכם באולפנים מיוחדים להכרת היהדות, להחדיר בהם אהבת תורת ה' ומצוותיה בכל מדת האפשר, ואף אולי, לארחם בישובים דתיים זמן מה, כדי שתהיה קבלתם בשעה שיש נטיה בלבם להסתפח גם לתורת ה' ולא לעם ישראל בלבד.

הנה, יש מרבני האחרונים, שדעתם להחמיר בקבלת גרים כאלה, מן הטעם: "שמי שקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלים אותו", ואלה ודאי שלא ישמרו כל התורה ומצוותיה, ולכן אין לקבלם. וטעות היא בידם, כי זה איירי בגר שבא מתחילה ואומר אקבל כל התורה חוץ מדקדוק זה, שאין דעתי סובלתו, מפני שחקרתי ובררתי ובאתי למסקנא שאינו נכון, זה אין מקבלים אותו, אבל מי שלא למד ולא חקר ולא הבין, ודוחה דקדוק מסויים, או אפילו כל תורה שבעל – פה, עדיין אינו כופר, וכמו שביארנו לעיל ממעשה דהלל, שאפשר לקבלו אם יש לקוות שאחרי שילמד יקבל וכמו שנתבאר. וכל שכן, מי שכלל לא הודיעוהו המצוות כולן, שאינו יכול שלא לקבל. והלא מבואר שמודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות ובודאי שלא כל המצוות. מעתה, איך אפשר בכלל לקבל גרים, הלא לא קבל כל המצוות כולם? אלא, שאם קבל באופן כולל כל התורה ומצוותיה מבלי שידען, ולמחרת כאשר ישמע וילמד, לא יקיים את כולם מתוך הרגלו בהיותו גוי, או מתוך תיאבון, כרבים מישראל שאינם מקיימים כל מצוות התורה, זה גר גמור וכישראל חוטא לכל דבר, ובלבד שבשעה שעמד להתגייר קבל בתום לב לקיים תורה ומצוות, והדברים ארוכים מאד, ואין להאריך יותר בנקודה זאת המסורה לעיני הדיין והשתכנעותו בשעת קבלת המצוות.

אם נעיין בדבריו, נראה שלא מדובר שיש אומדנא ברורה שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות. הוא רק מדבר על כך שאם בסופו של דבר לא קיים, הגיור חל. אבל, צריך שבעת הגיור יקבל בתום לב לקיים את התורה והמצוות. נוסף על כך, גם הוא כתב שיש חשיבות מרובה ללמדו קודם הגיור, שאכן יהיה סיכוי שלאחר הגיור יקיים את התורה והמצוות כהלכה וגם תהיה קבלה אמיתית לשמירת תורה ומצוות. במקרה שיש מישהו שבא להתגייר ואני יודע שמכתחילה אין לו שום עניין עם שמירת תורה ומצוות, ואין בכוונתו לשמור את התורה והמצוות אפילו אם ילמד אותן, אין מקום לגיורו.

 

מסקנה

מתוך עיון בתשובותיהם של גדולי ישראל למדים כדבר ברור שאין יסוד לגיור גר שרוצה להיות "מסורתי" כרוב היהודים בארץ ישראל. כשיש אומדנא ברורה שאין בכוונת המתגייר לשמור את התורה והמצוות ברמה בסיסית, הגיור לא חל. יש מקום להיקל לקבל גר שמתכוון לשמור את עיקרי היהדות (שבת, כשרות וטהרת משפחה), אבל אדם שמופקר לחלוטין משמירת תורה ומצוות אינו בגדר גר. אלו שמתגיירים להיות "מסורתיים" כמו רוב יהודים בארץ ישראל, אינם שומרים את המצוות אפילו ברמה בסיסית. הם אינם שומרים שבת ברמה בסיסית, אלא רק עושים קידוש. הם כמובן, לא מניחים תפילין בכל יום ואינם מתפללים בכל יום. הם מנותקים מהמצוות. הם מקיימים את המצוות החברתיות בין אדם לחברו, ואולי שומרים קצת טקסי יהדות. כמובן, שגם אינם שומרים את החגים אפילו בצורה בסיסית.

גם מצינו בדברי גדולי ישראל שבמקרה שיש גר שהתגייר לשם אישות ומיד לאחר הגיור הוא חזר לסורו, הוא לא שמר תורה ומצוות אפילו ברמה בסיסית, הרי בכך מתגלה למפרע שלא היתה קבלת מצוות בשעת הגיור, והגיור לא חל. זאת על אף שבשעת הגיור, הדיינים לא ראו ולא ידעו משום פגם.

עוד נקודה שיש לתת את הלב אליה, שאין להסיק מסקנות הלכתיות ממקרים בודדים. אנחנו לא ניצור גישה חדשה בגיור ונגייר מאות אלפים על פי פוסקים שפסקו כך במקרים בודדים. הדרך הזו אולי נכונה בשעת הדחק ובמקרה יחידאי, אבל כיון שאין הלכה זו פשוטה ויש בה מחלוקת, אי אפשר להיכנס לספיקות לאלפי אנשים. כבר הרחבתי את הדיבור במספר מקומות ודיברתי על כך שגם אין לסמוך על דעות יחידאיות, ועלינו לעיין בדברי רוב ככל גדולי הפוסקים.

אסיים עם דברים מעניינים שכתב הרב אשר וייס שליט"א (שו"ת "מנחת אשר", חלק ג, סימן עח):

ועוד דכבר כתבתי בכמה תשובות דאין להשתית את הגירות אלא על יסוד נרחב ומקובל ביותר בדברי הפוסקים ולא על דעות השנויות במחלוקת, דאין הדעת סובלת שיהיה האדם בן ישראל על פי שיטה זו וגוי על פי שיטה זו, וכי כל ימי חייו ירחף מעל ראשו להט החרב המתהפכת של מחלוקת הפוסקים וכל עצם יהדותו תהיה מוטלת בספק, ואיך ניקל בעצם היהדות שכל גופי תורה תלויים בה, והרי זה (דוגמה רחוקה) כספק פיקוח נפש לחומרא, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו. והדברים פשטים וברורים לכל מי שיש לו מוח בקדקוד.

 

[1] "קבלת גרים בזמן הזה", הלכות חושן משפט, ספר "גר המתגייר", כרך א.

[2] עיין מסכת עבודה זרה ו, ע"ב.

[3] גם בשו"ת "אחיעזר" (חלק ג, סימן כו) ובשו"ת "בית יצחק" (יורה דעה, חלק ב, סימן ק) מבואר שלדעת הריטב"א הסיבה שאלו שהתגיירו לשם אישות, נחשבים גרים, כיון שאומרים שהם גמרו וקיבלו לקיים את המצוות. יש אומדנא שגמר וקיבל בלב שלם.

[4] שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק א, סימן כז; אבן העזר, חלק ב, סימן ד; יורה דעה, חלק ב, סימן קכד; יורה דעה, חלק ג, סימן קז; יורה דעה, חלק ג, סימן קח; יורה דעה, חלק ה, סימן מ.

[5] רמב"ם (הלכות איסורי ביאה יב, ז) פסק להלכה כדעת חכמים במסכת עבודה זרה (סד, ע"ב), שגר תושב הוא מי שמקבל עליו ז' מצוות.

[6] עיין שו"ת אחיעזר, חלק ג, סימן כו, אות ה.

[7] עיין בספרי "גר המתגייר", כרך א, במאמר "גיור אשה שנשואה בנישואין אזרחיים לכהן".

[8] עדות הראשון לציון, הרב יצחק יוסף שליט"א. מההוראות האחרונות שדיבר עם הרב עובדיה יוסף זצ"ל סמוך לפטירתו. הדברים הובאו בקובץ "בתורתו", חופה וקידושין, כרך א, עמ' פז, אות י, ד"ה ויש; מצאתי את הדברים בספר "שלחן יוסף", עמ' קנב.

[9] נדפס בקונטרס "גר צדק ברוקלין", תשע"ג, עמ' מח; הדברים מובאים בספר "שלחן יוסף", עמ' קמח-קמט.

---