היה נראה לומר שאחד ההבדלים הברורים בין היהודים לנכרים הוא היושר והמוסר. נכון שבאומות העולם יש אנשים בעלי מוסר ויושר, אבל אי אפשר למצוא אומה שנוהגת במוסר וביושר. עַם ישראל מיוחד בכך שכל האומה היא בעלת מוסר ויושר.
אולם, נראה לי שהסבר זה לוקה בחסר בשתי נקודות:
א. הסבר זה הוא הבדל כמותי, אבל לא איכותי. מתוך קריאת התנ"ך נראה שיש הבדל איכותי בין בני ישראל לאומות העולם.
ב. הסבר זה יביא אותנו למבוכה בהסבר מיוחדות עַם ישראל בזמן הזה. הרי בימינו רוב עַם ישראל לא שומר תורה ומצוות. אם כן, לא נראה שיש הבדל בין עַם ישראל לאומות העולם. ניצבת בפנינו שאלה נוקבת, האם כיום עַם ישראל איבד את משמעותו?
אפשר להשיב על שאלה זו ולומר על אף שנכון שרבים מעַם ישראל לא שומרים תורה ומצוות, בכל זאת, רובו שומר תורה ומסורת. ואכן, רובם בעלי רגש מוסרי. לכן, עדיין, יש הבדל כמותי בין עַם ישראל לשאר האומות. בשאר האומות אי אפשר למצוא כל כך הרבה בעלי חסד ביחס לאומה. אי אפשר להתכחש שעַם ישראל קנה שֵם עולם במעשי חסד שעשה. כל האומות רוחשות לעַם ישראל כבוד. אין זה בכדי שאומות העולם עוקבות אחר מעשינו ומתעוררות לכל פגם.
אך, עדיין, לא נוח לי בהבדל הכמותי ולכן ארצה למצוא הסבר שיבחין בהבדל האיכותי בין עַם ישראל לאומות העולם.
בני ישראל לא הצטוו להיות אנשים בעלי יושר וצדק, אלא "אנשי קודש". הציווי המתמיד הוא להתקדש. במעמד הר סיני[1] משה אמר לבני ישראל: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש…". וכן במצות ציצית[2]: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לא-להיכם".
נשאלת השאלה, מהי קדושה? בתפילת העמידה, בחזרת הש"ץ, יש קטע הנקרא "קדושה" ושם אומרים: "קדוש קדוש ה' צ-באות מלא כל הארץ כבודו". הפסוק מעלה סתירה פנימית, ה' הוא קדוש, זאת אומרת הוא פרוש, אבל יחד עם זאת "מלא כל הארץ כבודו". עוד נעמוד על נקודה זו בהמשך.
לרגע קט, נעבור לפרשת קדושים. שם התורה מצוה אותנו: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם". צריך עיון, מהי נתינת הטעם "כי קדוש אני ה' א-להיכם"? מדוע זוהי סיבה לכך שאנחנו צריכים להיות קדושים?
ראשית נעמוד על משמעות הציווי "קדושים תהיו". רש"י כתב: " 'קדושים תהיו'. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה".
הרמב"ן חלק על רש"י וביאר שאין הכוונה להיות פרושים רק מהעריות, אלא זה ציווי כללי להיות פרושים. כאן הרמב"ן הטביע את הביטוי הידוע "נבל ברשות התורה". התורה ציוותה אותנו שלא להיות מזוללי יין ומסובאי בשר. עלינו להתנהג בפרישות כדי שנהיה פרושים מן המותרות.
בין לרמב"ן ובין לרש"י, קדושה משמעותה פרישות. עַם ישראל מצוּוֵה להיות פרוש מעולם הזה, מהתאוות הגשמיות, כמו שהקב"ה פרוש מעולם הזה. כשהתורה אומרת שעַם ישראל צריך להיות "גוי קדוש", היא אומרת שמוטל עלינו לפרוש מאומות העולם. אנחנו עומדים בדד מחוץ לאומות העולם, כפי שבלעם היטיב לבטא רעיון זה: "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"[3].
עַם ישראל פורש מאומות העולם, ופורש מעולם הזה. הוא פורש מהויות ומהבלי עולם הזה. אך, כפי שהקב"ה "מלא כל הארץ כבודו", כך גם אנחנו מצווים להיות עומדים בעולם הזה. אנחנו מצווים שרגלינו יהיו נעוצות בעולם הזה, אבל ראשינו בעולם הבא. זוהי משמעות הקדושה, היכולת לפרוש מעולם הזה.
הקדושה קשורה עם הגבורה. האדם צריך להתגבר על תאוות העולם ולפרוש מהם. עליו לדעת לוותר ולהקריב. קשר זה מובא לביטוי נפלא בדברי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל[4]:
היהדות טוענת כי העבד איננו מבין את רעיון ההבדלה שבין קודש לחול, את הרעיון שמאחורי 'אל יהרסו' או 'סוגה בשושנים'. הגמ' קובעת כי 'עבדא בהפקירא ניחא ליה'[5]… רק כוח פיסי יכול לעצור בעדו, נוגש או שוטר. על כן אין העבד יכול לשאת אשה בת חורין. על פי הבנתה של היהדות, חיי הנישואין בנויים על העקרונות של 'והגבלת את העם סביב'[6], של 'אל יהרסו' ושל 'סוגה בשושנים'. כל דיני הקדושה וחיי המשפחה מבוססים על כך. בשל כך אנו קוראים 'קידושין' למעשה היחוד של האיש והאשה. חכמים אמרו[7] כי העבד 'לא תפסי ביה קידושי', משום שהוא במובן מסוים מתנהג כבהמה, איננו מסוגל להגביל את עצמו בלא כפייה חיצונית.
היהודי מציב לעצמו גבולות, גבולות שלא נראים. אין שוטר ואין נוגש, ובכל זאת, היהודי עומד בפני המכשולים ובפני התאוות. זוהי גבורה עצומה. לכן, לאחר ברכת גבורות באה ברכת קדושה. לאחר הגבורה אפשר להגיע לקדושה. היהודי נקרא להקריב, לוותר מרצונותיו לרצון ה'. ההבדל בין היהודי לנכרי הוא בנקודת ה"קדושה". הנכרי יכול להיות איש בעל מוסר, אבל הוא לא יהיה קדוש. הנכרי לא מוכן להקריב, אלא הוא מוכן לפעול לטובת אנשים. אפילו שיש כאלו שגם הקריבו, מדובר על מציאות של הקרבה במקרה יוצא דופן. היהודי נקרא להקרבה יום יומית.
נעמוד על עוד נקודה שקשורה ליסוד הקדושה והיא מבדילה בין היהודי לנכרי. הנכרי פועל בעולם הזה לא מתוך מבט של שליחות, ורצון לתיקון ושיפור העולם. אלא, מנקודת מבט אנושית. אפילו שהנכרי מאמין שיש בורא לעולם, ויש גן עדן, בכל זאת, הוא לא רואה את עצמו כשליח ה'. נראה שאפשר למצוא אצל אומות העולם שלשה סוגי אנשים:
- אלו הפורשים לגמרי מעולם הזה, כיון שלא רואים שום תועלת בו. הם רואים שהעיקר הוא גן עדן, ורק ממתינים ליום המוות. או אולי מחכים ליום בואו של המשיח [שהם מאמינים בו], שהוא יביא לטוב השלם. הם לא חושבים שאדם צריך לפעול להבאת המשיח ולעשיית טוב בעולם הזה, אלא רק ממתינים עד בואו שיביא את הטוב לעולם.
- אלו שטובעים בהנאות ובתאוות העולם הזה. "היום אכול ושתה כי מחר נמות". הם לא רואים מעבר לעולם הזה, ולכן כל מעיינם הוא רק בעולם הזה.
- אלו שנמצאים באמצע. הם לא טובעים בתאוות עולם הזה, אבל יחד עם זאת הם לא מתנזרים מעולם הזה. הם לא חיים חיי פרישות. אבל, עדיין הם לא רואים את עצמם כשליחי ה'.
היהודי יודע שיש גן עדן ויש עולם אחרי עולם הזה, אבל הוא מבין שהוא שליח ה' שנשלח לעולם הזה להביא לתיקונו. זוהי משמעות הפסוק שה' קדוש, אבל יחד עם זאת "מלא כל הארץ כבודו". הקב"ה מעל עולם הזה, אבל הוא בענוותנותנו משגיח ומשפיע על עולם הזה. כך היהודי פורש מעולם הזה, מחשבותיו בעולמות עליונים, אבל הוא יורד לעולם הזה כדי להשפיע עליו. אולי ראשו בשמים, אבל הוא זוכר שרגליו נמצאות באדמה. לכן, עִם ידיעה זו שהוא שליח ה' הוא מתגבר ומתקדש. הוא מוותר על תאוותיו ורצונותיו בשביל רצון יותר עליון, הלוא הוא רצון ה'. הנכרי לא יוותר על תאוותיו ורצונותיו.
אפשר לומר שרעיון ההקרבה עומד בבסיסה של היהדות. יכולת ההקרבה נתנה לאלפי יהודים את הכוח למסור את נפשם על קידוש שם שמים. הם הבינו שיש מטרה עליונה, והם רק שליחי ה'. המטרה העליונה היא קידוש שם שמים ולכן הקריבו את עצמם על המוקד. אבל, המיוחד אצל היהודי שלא רק שנתבע להקרבה בזמנים מיוחדים ואירועים כבירים, היהודי נתבע בכל רגע ורגע להקרבה. נכרי לא יכול לעמוד בכך.
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ומשום כך הוא נבחר להיות ראש העם הנבחר. זה שידע להקריב יכול להיות שליח ה'. ממנו יצאו שליחי ה' שיבשרו את בשורת ההקרבה. את הבשורה של יציאה מהסתכלות אנוכית אל מרחב העולם. יציאה מד' אמות של האדם, אל הסתכלות רחבה על כל היקום ועל מרחבי הזמן של העבר, הווה ועתיד.
במעמד הר סיני הקב"ה לא התגלה מתוך שקט ושלוה, אלא: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה". ניתנה התורה מתוך רעד ופחד. ואולי יש בכך בשורה, שלא תמיד זה ששומר תורה ימצא שלוה. יהיו צרות וייסורים, אבל לשם התורה ימסור הכל. היכולת לקבל את התורה נעוצה ביכולת ההקרבה. רק מי שיודע להקריב יכול לקבל את התורה.
נראה לומר שהמתגייר חייב לעבור ברית מילה כחלק מתהליך הגיור, כיון שבכך אומרים למתגייר שלהיות יהודי אין הדבר קל. הוא צריך להיות מוכן להקרבה. הברית מילה אינו מעשה קל, הוא מעשה של הקרבה.
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל[8] ביאר מדוע הנכרי שמתגייר מצוּוֵה לעשות ברית מילה. מדוע ברית מילה היא חלק מתהליך הגיור?
אכן ברמב"ם בפרק א' מהלכות מילה הלכה ז', מבואר דדין מילה בגרים הוא חלק ממצות מילה, ומבואר דהמצות מילה היא המעשה גירות, וצריך ביאור במה נתיחדה מצוה זו יותר מכל המצוות. ונראה, דיעוין ברמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים הלכה א', 'ששה דברים נצטוה אדם הראשון על עבודה זרה, על ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים, אע"פ שכולן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן'. ומבואר ברמב"ם דהחפצא של ז' מצוות בני נח הוא שהדעת נוטה להן, ולא נצטוו בני נח על חוקים שאין הדעת נוטה להן, דחוקים שאין הדעת נוטה להן שייכים רק בבני ישראל, ועל כן החפצא של מעשה גירות היא מצות מילה, שהיא חק בלא טעם, והיא החק הראשון שניתן לאברהם אבינו, וכמו שכתוב 'חק בשארו שם', ועל ידו נכנסים לבריתו של אברהם אבינו.
הנכרי שמתגייר צריך לדעת שלא עובדים את ה' רק לפי ההבנה השכלית, ורק לפי מה שמתאים להבנתו. אלא, יש מצוות שעושים גם כשלא מבינים אותן, ואולי הם לא מתאימים להשקפותיו. האדם צריך למסור את עצמו לקב"ה.
[1] שמות יט, ו.
[2] במדבר טו, מ.
[3] במדבר כג, ח.
[4] "זמן חירותנו", עמ' 67.
[5] מסכת גיטין יג, ע"א; מסכת כתובות יא, ע"א.
[6] שמות יט, יב.
[7] מסכת קידושין סח, ע"א-ע"ב.
[8] ספר "הררי קדם", סימן קכז, אות ד.