כשיש צרות, רגילים לשאול את הרב אבינר שליט"א מה יהיה? הוא רגיל להשיב שהוא יודע מה היה בהתחלה ומה יהיה בסוף. בתחילה היה טוב, ובסוף יהיה טוב. מה שיהיה בינתיים זה לא ידוע.
כלפי מה הדברים אמורים, גם אנחנו נאמר מה יהיה עם הנגיף הקורונה? אי אפשר לדעת מתי זה יעבור וכמה יזיק. דבר אחד אפשר לדעת והוא, שבסופו של דבר תהיה ישועה. בסופו של דבר תהיה גאולה. נאמר בגמרא במסכת שבת (לא, ע"א) שאחת מהשאלות ששואלים את האדם היא: "צפית לישועה". אנחנו מצפים לישועה. אני רוצה להביא נקודה נוספת לעניין הצפייה הזו והיא קשורה להגדת הפסח.
רגילים להניח ביצה בקערת ליל הסדר זכר לקורבן חגיגה. נשאלת השאלה, מדוע דווקא ביצה? ר' יעקב עמדין זצ"ל, בסידורו, כתב מספר הסברים. אחד מהם הוא שהביצים הם זכר לאבלות על החורבן ולעולם ביום שחל ליל פסח חל ליל תשעה באב. יש לשאול מה הקשר בין תשעה באב לליל הסדר? מדוע בשעה שחוגגים את חירותנו צריך לזכור את תשעה באב? נראה להסביר, שצריך לזכור שהמטרה של גאולת מצרים היתה כדי להגיע לגאולה השלמה, ותמיד צריך לזכור את המטרה. זכירת יציאת מצרים באה להזכיר לנו את המטרה ולהביא אותנו לידי פעולה להגיע לידי גאולה שלמה. תמיד הזכרון בא להביא את האדם לידי פעולה, אין זכרון סתם. מסופר שהרב מנחם מנדל מוויטבסק זצ"ל, אחד מגדולי אדמו"רי החסידות, בשעה שעלה לארץ ישראל להתיישב בצפת אמר את הדברים הבאים (הדברים מובאים בספר ""שרי המאה", לרב יהודה ליב הכהן מימון זצ"ל, כרך ו, עמ' 1-2):
רבים וכן שלמים חושבים, כי במה שהם מזכירים בכל יום את השבועה הקדומה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", הם יוצאים כבר ידי חובתם כלפי ארץ ישראל, אבל טועים הם בזה, כי כל זכרון מימי קדם שאנו מזכירים מזמן לזמן, בא בעיקר ללמדנו מה שאנחנו צריכים ומחוייבים לעשות עכשיו בנוגע לאותו דבר או מעשה שנמסרו לנו בזכרון לדורי דורות. גם ה"זכירות" שנצטווינו מפי התורה כמו "זכור את יום השבת" (שמות כ, ח), באו בעיקר להזכירנו מה שצריך לעשות בשביל קדושת השבת ושמירתה, כמו שאומר הכתוב "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" (שמות לא, טז). גם מה שאמרה לנו התורה "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז) – אשר לכאורה נדמה לנו, כי זכירה זו אין לה כל קשר ושייכות עם הזמן הזה, מכיוון שכבר נימחה זכר עמלק לגמרי, ביחוד מזמן שבא סנחריב ובלבל את כל העולם, גם זכירה זו באה ללמדנו, כי בכל דור ודור עומדים עלינו שונאים בדמות עמלקים לכלותנו, ועלינו לזכור את הימים ההם בזמן שבא עמלק להילחם עם ישראל. אז לא הסתפקנו רק בציפייה לרחמי שמים, אלא שמשה רבינו ציווה ליהושע להילחם בעמלק עד שהחלישו אותו לפי חרב… גם מה שאנו מזכירים את ארץ ישראל בתפילותינו מדי יום ביומו מורה לנו את חובתנו להשקיע עצמנו בבניין הארץ ויישובה, כמו שהגלות עם כל יסוריה וצרותיה מזכירה לנו, כי מפוזרים ומפורדים אנחנו בארצות נוכריות, וכי עלינו לשאוף ולעשות מעשים ממשיים, כדי לחזור לארצנו שממנה גלינו…
כל זכירה באה בשביל העתיד. אנחנו זוכרים כדי לפעול לעתיד. זו נקודה מרכזית הקשורה לעניין צפייה לישועה. אנו מצפים לישועה אך לא מחכים שהיא תבוא מאליה. המצפה לישועה פועל ועושה.
מכאן אנחנו עוברים לכוס של אליהו הנביא. מנהג בקרב קהילות ישראל להניח כוס של אליהו. לא שותים מהכוס רק מניחים אותו על השולחן. מנהג זה מבוסס על היסוד שיש חמש לשונות של גאולה: א. והוצאתי. ב. והצלתי. ג. וגאלתי. ד. ולקחתי. ה. והבאתי. כיון שאנחנו בגלות שייכות רק ארבע לשונות של גאולה. לכן, מניחים כוס כנגד הלשון החמישית, אבל לא שותים את הכוס. כוס זה כנגד אליהו הנביא שהוא מבשר הגאולה. אולם, יש כאלו שטענו וטוענים שכיום שחזרנו לארץ ישראל יש לשתות את הכוס החמישית, הרי כבר הגענו אל הלשון החמישית "והבאתי". כל עוד שהיינו בגלות רק הנחנו את הכוס החמישית ולא שתינו, אבל עכשיו אנחנו צריכים גם לשתות. לדעתי, גישה זו אינה נכונה ואסביר את דבריי: אפילו שהגענו לארץ ישראל, בכל זאת, לא הגענו לגאולה. הגאולה מסתיימת דווקא בבניית בית המקדש, בהשראת השכינה (עיין בדברי הרמב"ן, בהקדמתו לפירושו על התורה, ספר שמות). יש סכנה גדולה בשתיית הכוס החמישית לאחר שהגענו לארץ ישראל, בכך אפשר לבוא לידי מחשבה שהגענו למנוחה ונחלה. אין יותר מה לפעול ולעשות. עלינו לדעת, שעדיין לא הגענו למנוחה ונחלה, אין זו הגאולה השלימה. אנחנו ב"אתחלתא דגאולה", אך לא בגאולה שלימה.
מניחים כוס של אליהו הנביא ולא שותים ממנה כדי לזכור מה המטרה שלנו ואנחנו צריכים לפעול להגיע למטרה הזו כי עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה. יש עוד מה לעשות.
לסיום הדברים אביא הסבר נוסף להנחת הביצה. היו שהסבירו שיש מיוחדות בביצה בניגוד לשאר המאכלים. שאר המאכלים מתרככים על ידי הבישול, הביצה מתקשה. בכך יש לימוד גדול לגבי בני ישראל. יש לשאול איך עַם ישראל עמד בכל היסורים ובכל הגלויות? התשובה היא, מתוך האמונה והבטחון בקב"ה. מתוך ההבנה שה' משגיח על העולם, וכמו שהתגלה מתוך הניסים הגדולים במצרים, כך הוא מתגלה לנו גם בעת הסתרת הפנים. ובעצם זהו היסוד שבני ישראל מתוך היסורים, הבישולים, הם לא התרככו, אלא נעשו חזקים. עַם ישראל לא נפל מתוך הייסורים, אלא התחזק.
כך גם אנחנו מתוך הקשיים נתחזק. נתגבר על הצרות ונצא הרבה יותר מחוזקים. נפעל ונעשה וה' יהיה בעזרנו.