מבוא
במאמר הבא ברצוני לדון בשאלת מגורים במצרים. האם מותר לגור במצרים? האם מותר לעזוב את ארץ ישראל ללכת למצרים?
מקור הדין
מובא בגמרא במסכת סוכה (נא, ע"ב):
תניא, רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו, פעמים שהיו בה (ששים רבוא על ששים רבוא) כפלים כיוצאי מצרים [מסורת הש"ס: פעמים שהיו שם ששים רבוא כיוצאי מצרים ואמרי לה כפלים כיוצאי מצרים], והיו בה שבעים ואחת קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב. ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן – הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן. ולא היו יושבין מעורבין, אלא זהבין בפני עצמן, וכספין בפני עצמן, ונפחין בפני עצמן, וטרסיים בפני עצמן, וגרדיים בפני עצמן. וכשעני נכנס שם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם, ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. אמר אביי: וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדן. מאי טעמא איענשו? – משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ואינהו הדור אתו. כי אתא, אשכחינהו דהוו קרו בסיפרא ישא ה' עליך גוי מרחוק. אמר: מכדי, ההוא גברא בעי למיתי ספינתא בעשרה יומי, דליה זיקא ואתי ספינתא בחמשא יומי, נפל עלייהו וקטלינהו.
מבואר שאנשי אלכסנדריא נענשו בגלל שהם עברו על האיסור "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד". משמע שיש איסור דאורייתא לדור במצרים. אלא, יש מקום לדון שהאיסור דווקא כששב באותה דרך. אם לא שב באותה דרך, אין איסור.
עיון בדעת הרמב"ם
הרמב"ם, ב"ספר המצוות" (לא תעשה מו) כתב:
והמצוה המ"ו היא שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד כפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה. והוא אמרו יתעלה (שופטי' יז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. וכבר נכפלה האזהרה בזה שלש פעמים. אמרו (מכילתא בשלח ירוש' סוכה רפ"ד) בשלשה מקומות הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא לשוב למצרים ובשלשה חזרו ובשלשה נענשו. אמנם השלשה מקומות אחד מהם אשר זכרנוהו. והשני אמרו יתעלה (ס"פ תבוא) בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה. והשלישי אמרו (בשלח יד) אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ואף על פי שהנראה מן הדברים שהוא ספור באה הקבלה שהוא אזהרה.
וכבר התבאר בגמר סוכה (נא ב) כי אלכסנדריה היא גם כן מכלל העיירות האסורות לשכון בהם. ומים אלכסנדריה ימדד חתכה אורך ארבע מאות פרסה ורוחב ארבע מאות פרסה והיא כלל ארץ מצרים האסורה לשבת בה. אבל מותר ללכת בה על צד הסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובביאור אמרו בירושלמי (ס"פ חלק) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ:
הרמב"ם כתב שהאיסור הוא דווקא ששוכן בארץ מצרים. כל עוד שלא מדובר שהוא שוכן, אין איסור. והוא הביא מדברי הירושלמי שמותר לחזור לסחורה, לפררקמטיא ולכבוש הארץ. המעניין שהרמב"ם הביא כאן טעם לאיסור זה. אין דרכו של הרמב"ם להזכיר טעמים בספר המצוות. טעמי מצוות הוא מזכיר בספרו "מורה נבוכים". יכול להיות שטעם המצוה מסביר מדוע האיסור הוא דווקא כששוכן בארץ ישראל. כל עוד שאין הוא שוכן בארץ, אין חשש שילמד ממעשיהם. נוסף על כך, מתברר מדברי הרמב"ם, בספרו "משנה תורה", שאם כבש מלך ישראל את מצרים, מותר לשכון שם. הלכה זו מבוססת על היסוד שהאיסור מצד למידה ממעשיהם, לכן אם כבשו מלך ישראל, אין איסור.
הרמב"ם פסק דין בספרו "משנה תורה" (הלכות מלכים ה, ז-ח):
ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה, בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור: מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה, ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים.
הקושיא הגדולה והיישובים השונים
הקושיא הגדולה שהתעוררה לאור דברי הרמב"ם ומדברי הגמרא שהוזכרו לעיל, איך היו קהילות שלמות שגרו במצרים? יתירה מכך, הרמב"ם בעצמו דר במצרים. איך הרמב"ם שפסק להלכה שאסור לשכון במצרים, שכן במצרים?
על שאלה זו, ראשונים ואחרונים השיבו תשובות שונות.
יישוב ראשון – לא אותם מצריים
כבר בעל ה'סמ"ג' (לא תעשה רכז) דן בשאלה זו בנוגע לרמב"ם שהוא דר בעצמו במצרים. על כך הוא השיב וכתב:
ויש תימה על כמה קהילות השוכנים שם וגם רבינו משה בר' מיימון הלך לשם לגור, ושמא טעמו משום שעלה סנחריב ובילבל כל העולם כולו וגם מצרים נתבלבלו כדתניא בתוספתא דקידושין (פ"ה ה"ו) אמר לו רבי עקיבא למניימין גר המצרי טעית כבר עלה סנחריב וכו', אמנם מצינו רבי יהושע שנחלק עליו במסכת ידים בתוספתא (פ"ב ה"ח) ואומר שם למצרים נתן להם הכתוב קצבה שנאמר (יחזקאל כט, יג) מקץ ארבעים שנה אקבץ מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישובו על אדמתם, וגם בסוכה פרק החליל (נא, ב) אומר ואלכסנדריא מאי טעמא דאיענוש משום דעברו אהאי קרא דלא תוסיפו[ן] לשוב וגו' ואותו מעשה היה אחר בלבול של סנחריב (ע"פ יראים סי' שט ע"ש).
בעל ה'סמ"ג' בתחילה רצה להשיב שהאיסור נאמר דווקא לגבי המצריים הראשוניים. אך, לאחר שסנחריב בלבל אותם, אין איסור בכך. אבל, הוא הקשה על כך כיון שמצינו מחלוקת תנאים בדבר, שיש שאמרו שהאיסור על המצריים לבוא בקהל ישראל נאמר גם לאחר שסנחריב בלבל את האומות. יותר מכך, הרי בסוגיא במסכת סוכה, מבואר שנענשו אנשי אלכסנדריא כיון שדרו במצרים, והרי זה היה מדובר לאחר שסנחריב בלבל את האומות. לכן, אין מקום ליישוב זה.
יש להוסיף ולומר שבוודאי אי אפשר ליישב בכך את שיטת הרמב"ם, כיון שהרמב"ם כתב שיש איסור לשכון במצרים ולא חילק בדבר. ובפשטות הוא כתב את הדברים לזמנו.
אולם, יש לציין שלעניין איסור מצרי לבוא בקהל ישראל, הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יב, כה) פסק שאיסור זה לא שייך בזמן הזה כיון שסנחריב בלבל את האומות:
כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם, ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם, וכן האדומים שבשדה אדום, והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים הותר הכל, שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד.
ואכן, בעל ספר "המאיר לארץ" (הלכות מלכים ה, ז) רצה ליישב את שיטת הרמב"ם באופן הזה. וטען שאין קושיא מהמעשה של אנשי אלכסנדריא, כיון ששם היה מדובר שהיה ידוע שהם אותם אנשי מצרים.
יישוב שני – האיסור דווקא כששב מארץ ישראל למצרים
לכן, כדי ליישב את הקושי, הסביר בעל ה'סמ"ג' שהאיסור דווקא כששב בדרך שבני ישראל הלכו. כלומר, שב מארץ ישראל למצרים. אבל, אם הגיע למצרים בדרך אחרת, אין איסור:
ואין לנו טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש הרב רבי אליעזר ממיץ (שם) לא תוסיפו[ן] וגומר לא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלומר מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות מותר:
אולם, גם יישוב זה לא יישב את שיטת הרמב"ם משתי סיבות:
- הרמב"ם בעצמו הגיע למצרים דרך ארץ ישראל. הרמב"ם הגיע קודם לארץ ישראל, ולאחר מכן ירד מארץ ישראל למצרים.
- הרמב"ם לא חילק בדבר. הרמב"ם כתב שהאיסור הוא לשכון בארץ מצרים. הוא לא כתב שהאיסור כששב מארץ ישראל למצרים.
הרדב"ז (הלכות מלכים ה, ז) הוסיף להקשות על שיטה זו:
ואין זה טעם מספיק דהא קרא דלא תשוב בדרך הזה עוד ניחא אבל הנך קראי דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד מאי איכא למימר.
ולענ"ד נראה שרבינו ימאן זה שהרי כתב רבינו בדין ח' ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והיא ביד גוים מפני שמעשיה מקולקלים יותר מכל הארצות עכ"ל א"כ לפי טעם זה מה לי מא"י מה לי משאר הארצות הא כל עיקר הקפידה מפני שיושביה מעשיהן מקולקלים וא"כ לעולם הדירה בה אסורה לבד מסחורה וכיוצא שכתב רבינו ז"ל.
יישוב שלישי – האיסור דווקא כשבא לשכון בארץ מצרים
הרדב"ז (הלכות מלכים ה, ז) יישב בצורה אחרת:
ויש ליתן טעם שלא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע כדאיתא בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש הארץ וכל היורדים תחלה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה ואף על גב דאח"כ נשתקעו אין כאן לאו אלא איסורא בעלמא ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה וכן משמע מתחלת לשון רבינו שכתב אסור להתישב בה.
לפי הרדב"ז, אם בתחילה לא בא על דעת לשכון בארץ מצרים ולאחר מכן שכן, אין איסור. אבל, הוא הקשה על הבנה זו שמדברי הרמב"ם משמע שיש עדיין איסור, רק לא לוקים על כך כיון שהוי לאו שאין בו מעשה:
אלא שמסוף הלשון משמע דאיכא איסור לאו שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו' משום שאין בו מעשה ואפשר שהראשונים היו מפרשים כאשר כתבתי.
יישוב רביעי – אנוס על פי המלכות
הרדב"ז (הלכות מלכים ה, ז) יישב את דעת הרמב"ם בדרך אחרת:
וא"ת תיקשי לרבינו שהרי נשתקע במצרים. וי"ל דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים, וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה וכי האי גוונא מותר ושוב באתי לירושלים:
מתברר מדברי הרדב"ז אם התיישב ללמוד תורה וללמדה מותר. צריך עיון, מה המקור להיתר זה?
בדרכו של הרדב"ז, הלך בעל ספר "מעשה ניסים" (הלכות מלכים ה, ז) בכך גם יישב את אלו ששכנו במצרים:
שנאמר שמאותן שהרג אלכסנדרוס באלכסנדרייה של מצרים נשארו מהם עוללות כנוקף זית שנים ושלשה גרגרים אשר לא יוכלו לצאת משם רק למצרים אחותה הגדולה ושם נתיישבו ונזרעו שם בארץ ואנוסים הם אי משום ממון אי משום נפשות או שנאמר שלא מרצון נפשם באו שם מעיקרא רק בעל כרחם כי נתקיים בהם בעוה"ר מקרא שכתוב והשיבך ה' מצרים באניות וכו' ולא יכלו עוד לצאת מכח אונס כאמור ורבינו ז"ל הגם שהיה הוא מן המערב ממדינת פאס וביאתו למצרים מפני שאנוס הוא שהמלך בקש המיתו כי מסרו אותו הרופאים ולא מצא עיר מקלט לנוס בה מפני הרודף רק מצרים שהיא מלכות אחרת ולא תמצאנו בה יד אויבו ומבקש נפשו לקחתה זה נ"ל נכון לפי מה שראיתי בספרי מסדרי הדורות ומודעי זמנם וקורותיהם.
יישוב חמישי – האיסור דווקא כשישראל שרויים על אדמתם
בעל "המאיר לארץ" (הלכות מלכים ה, ז) כתב:
ואף אם נימא דאיסורא מיהא איכא להתעכב שמה, נ"ל דאפשר לא אסרה תורה לגור שם, אלא כשישראל שרוים על אדמתם, אבל לא עתה בזמן הגלות החל הזה.
נראה לי, שאי אפשר ליישב כך בדעת הרמב"ם, כיון שהרמב"ם לא חילק בכך. הוא סתם את דבריו, לכן מבואר שהאיסור גם בזמן שעם ישראל לא שוכן בארצו.