מבוא
יש מספר מצוות ומספר איסורים שהאדם נפגש עמם לקראת הפסח ובזמן הפסח. הוא נפגש עם איסור בל יראה ובל ימצא, וכן במצות תשביתו. בגמרא במסכת פסחים (ד, ע"ב-ה, ע"א) התבאר שמצות תשביתו היא לאחר ו' שעות. אולם, לא התבאר בשום מקום מתי אדם עובר על איסור בל יראה ובל ימצא. ברצוני לדון מתי חל איסור בל יראה ובל ימצא?
מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון
מובא במסכת פסחים (כח, ע"א-כט, ע"א):
משנה. חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח – מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר 'לא יראה לך שאר'.
גמרא. מני מתניתין? לא רבי יהודה ולא רבי שמעון ולא רבי יוסי הגלילי. מאי היא – דתניא: חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו – עובר עליו בלאו, תוך זמנו – עובר עליו בלאו וכרת, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו – אינו עובר עליו בלא כלום, תוך זמנו – עובר עליו בכרת ובלאו, ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה, אתאן לתנא קמא. רבי יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה? מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה – שנאמר +דברים טז+ לא תאכל עליו חמץ, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. אם כן מה תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ – בשעה שישנו בקום אכול מצה – ישנו בבל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכול מצה – אינו בבל תאכל חמץ. מאי טעמא דרבי יהודה? תלתא קראי כתיבי: 'לא יאכל חמץ' 'וכל מחמצת לא תאכלו' 'לא תאכל עליו חמץ'. חד לפני זמנו, וחד לאחר זמנו, וחד לתוך זמנו. ורבי שמעון: חד – לתוך זמנו, וכל מחמצת – מבעי ליה, לכדתניא: אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין? תלמוד לומר: כל מחמצת לא תאכלו. לא יאכל חמץ – מיבעי ליה לכדתניא; רבי יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד – תלמוד לומר לא יאכל חמץ וסמיך ליה +שמות יג+ היום אתם יצאים. – ורבי יהודה, מחמת דבר אחר מנא ליה? – מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. – דרבי יוסי הגלילי מנא ליה? – אי בעית אימא: מדסמיך ליה היום, אי בעית אימא – סמוכין לא דריש… מני מתניתין? אי רבי יהודה – חמץ סתמא קאמר, אפילו דנכרי. – ואי רבי שמעון – דישראל נמי מישרא קא שרי. ואי רבי יוסי הגלילי – אפילו תוך זמנו נמי מישרא קא שרי בהנאה! – אמר רב אחא בר יעקב: לעולם רבי יהודה היא, ויליף שאור דאכילה משאור דראייה. מה שאור דראייה – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה – אף שאור דאכילה: שלך אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה. ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא דאפילו באכילה נמי שרי, ואיידי דתנא דישראל אסור בהנאה – תנא נמי דנכרי מותר בהנאה. ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא דאפילו בתוך זמנו מותר בהנאה, ואיידי דתנא דישראל לאחר זמנו – תנא נמי דנכרי לאחר זמנו. רבא אמר: לעולם רבי שמעון היא, ורבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא.
מדברי הגמרא מתברר שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון בדין אכילת חמץ קודם זמן הפסח ולאחר זמן הפסח. לפי ר' יהודה יש איסור לאו לאכול חמץ קודם הפסח ולאחר הפסח. לפי ר' שמעון יש רק איסור בזמן הפסח. ר' יהודה למד יסוד זה מכך שיש ג' פסוקים שבהם כתוב איסור אכילת חמץ. לכן, מפסוק אחד למד איסור אכילה קודם הזמן. ר' יהודה למד שאיסור אכילה לאחר ו' שעות, כיון שכתוב "לא תאכל עליו חמץ". עליו הכוונה על קרבן פסח. לכן, משעת קרבן פסח יש איסור אכילה. מבואר בגמרא שגם ר' שמעון מודה שלאחר הפסח החמץ אסור, אבל לדעתו החמץ אסור רק מדרבנן משום קנס כיון שעבר על איסור בל יראה ובל ימצא.
נפנה לעיון בגמרא נוספת. מובא בגמרא במסכת פסחים (ד, ע"ב-ה, ע"א):
תנן התם, רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש. רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש. דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה, אסור, מנלן? אמר אביי: תרי קראי כתיבי, כתיב 'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם' וכתיב 'אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם'. הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. – ואימא: לרבות לילי חמשה עשר לביעור, דסלקא דעתך אמינא: ימים כתיב, ימים – אין, לילות – לא, קא משמע לן: אפילו לילות. – ההוא לא איצטריכא ליה, דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה. השבתת שאור לאכילת חמץ – דכתיב 'שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה'. ואכילת חמץ לאכילת מצה – דכתיב 'כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות' (וגו') וכתיב ביה במצה 'בערב תאכלו מצת'. – ואימא לרבות ליל ארבעה עשר לביעור! – ביום כתיב. – ואימא מצפרא! – אך חלק.
הגמרא דנה מנין לנו שחמץ אסור משש שעות ומעלה? כל הדיון סובב מסביב מצות תשביתו. לכאורה, היה מקום ללמוד מכך שאין איסור בל יראה ובל ימצא לאחר ו' שעות, אלא רק מצות תשביתו. לפי ר' יהודה, יש איסור אכילה מו' שעות ואילך. אם היה איסור בל יראה ובל ימצא לאחר ו' שעות, אז מה מקום לדיון מנין לנו שצריך לבער את החמץ לאחר ו' שעות? הרי הוא עובר על איסור בל יראה. גם מדברי הגמרא משמע שהאיסור הוא רק בחג, כפי שאביי הביא את הפסוק "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". דהיינו, האיסור הוא שבעת ימים.
יש להעיר עוד נקודה, רש"י (מסכת פסחים ד, ע"א, ד"ה דכולי עלמא וכו') כתב:
דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור. מן התורה דאי לא מיתסר עד אורתא לא הוו גזרי ביה דבין יממא ללילא לא טעו אינשי.
כבר ציינתי לעיל שר' יהודה סבר שיש איסור אכילה מו' שעות. אם כן, לפי שיטת התוס' (מסכת פסחים, ריש ב' ע"א) שסיבת בדיקת חמץ היא כדי שלא יבוא לאכול את החמץ, אז ברור הדבר שצריך לבער את החמץ לאחר ו' שעות. הרי יש לגזור שמא יבוא לאכול. מה הנקודה שלא מתבלבל בין יום ללילה, הרי יש חשש שיבוא לאכול. לשיטת רש"י, אין קושי. כיון שרש"י (בתחילת המסכת) לא נקט כדברי התוס'. אולם, יש מקום להבין שגם רש"י סבר שיש חשש שמא יבוא לאכול. אך, נראה שסבר שחשש זה הוא רק בזמן שיש איסור בל יראה ובל ימצא. אם אין איסור בל יראה ובל ימצא, אין חשש שמא יבוא לאכול. לכן, אם נאמר שקודם הזמן אין מציאות לאיסור בל יראה ובל ימצא, אז אין תקנה לבער מחשש שמא יבוא לאכול. אולם, יש מקום לומר שכל זה נכון כשאין איסור לאו בעצם האכילה. בכל זאת, לשיטת התוס' יש קושי. אלא, נראה שיש ליישב ולומר שהגזירה שמא יבוא לאכול נאמר רק במקרה שאיסור אכילה הוא איסור כרת. אם אין איסור כרת, לא גוזרים שמא יבוא לאכול. לכן, כאן קודם הזמן אין איסור כרת, ולכן אין לגזור שמא יבוא לאכול. לפיכך, מטעם זה לא היה לנו מקום לומר שצריך לבער את החמץ. הגמרא חיפשה טעם אחר מדוע צריך לבער את החמץ.
אולם, יש להקשות שנראה שהגמרא לא שאלה מנין לנו שצריך לבער את החמץ? אלא, שאלת הגמרא מנין לנו שאסור לאכול את החמץ לאחר ו' שעות? כלומר, לכו"ע לאחר ו' שעות, יש איסור אכילה. אם כן, קשה שהרי לפי ר' יהודה יש איסור אכילה לאחר ו' שעות שנלמד מהפסוק "לא תאכל עליו חמץ", אם כן, מה שאלת הגמרא?
אלא, צריך לומר שאכן, לר' יהודה אין שאלה. אבל, הדגש על כו"ע. כלומר, שאין מחלוקת בנקודה זו שלאחר ו' שעות צריך לבער את החמץ. אפילו לפי ר' שמעון שסבר שאין איסור אכילה לאחר ו' שעות, בכל זאת, יש חיוב לבער את החמץ לאחר ו' שעות. הטעם שצריך לבער משום מצות תשביתו, או משום איסור "לא תשחט על חמץ דם זבחי".
עיון בשיטת הרמב"ם
שיטת הרמב"ם זקוקה עיון מיוחד. הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ג, ח) פסק:
לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הבטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא, וחייב לבערו בכל עת שימצאנו.
מפשטות דברי הרמב"ם משמע שלאחר ו' שעות הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא. הרי הרמב"ם כתב שלאחר ו' שעות לא יכול לבטל את החמץ, ואם לא ביטל את החמץ ומצא את החמץ לאחר ו' שעות, אז הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא.
כהבנה זו, הבין הראב"ד ולכן השיג על הרמב"ם:
לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ולמעלה מצא חמץ הרי זה עובר על לא יראה ולא ימצא. א"א אולי סובר זה המחבר שהוא עובר משש שעות ולמעלה בלא יראה ולא ימצא ואינו כן דשבעת ימים כתיב.
אך, בעל ה"מגיד משנה" (שם) בא ויישב את דעת הרמב"ם:
ומה שכתב רבינו הרי זה עובר בבל יראה ובל ימצא כתוב על זה בהשגות. א"א אולי סובר זה המחבר וכו'. ואינו כן שאם עיין הר"א ז"ל בדברי רבינו העיון אשר ראוי לכל משיג על ספר אחר לעיין לא נסתפק לו דעת רבינו בזה שהרי בבאור כתב בפתיחת הלכות אלו מצוה להשבית שאור בי"ד שלא יראה חמץ כל שבעה ולא ימצא חמץ כל שבעה, הרי שבאר רבינו שבי"ד אין בו אלא מצות עשה של השבתה וכל שבעה עובר בבל יראה ובל ימצא וכן כתב ראש פ"ב מצות עשה וכו'. ומה שכתב כאן כונתו לומר שאחר שש אין בטול מועיל אלא ביעור ואם לא ביערו אף על פי שבטלו משש שעות ולמעלה ה"ז עובר עליו לכשיגיע הפסח בבל יראה ובל ימצא וזה מוכרח בדברי רבינו:
לפי בעל ה"מגיד" משנה לא היתה כוונת הרמב"ם שיעבור על איסור בל יראה ובל ימצא לאחר ו' שעות. אלא, הוא יעבור רק בחג. אבל, הרמב"ם בא לומר שאם מצא לאחר ו' שעות, אם לא ביטל קודם לכן, אז יעבור כשיכנס החג.
דברי בעל ה"מגיד משנה" בנויים על דברי הרמב"ם בפתיחה. אולם, לפני שניגש לעיון בדברי הרמב"ם בפתיחה נעיר שאפילו אם נאמר שכך מוכח מדברי הרמב"ם בפתיחה, בכל זאת, מדברי הרמב"ם כאן משמע שלא כדעת בעל ה"מגיד משנה". הרי הרמב"ם לא היה צריך לומר שמצא את החמץ לאחר ו' שעות. אלא, היה צריך לומר שאם לא ביטל קודם ו' שעות, ואחר כך בא ומצא בחג, אז הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא. אולם, נראה שאפשר ליישב ולומר שהרמב"ם בא לחדש שלאחר ו' שעות, הוא לא יכול לבטל. הוא הזכיר שמצא לאחר ו' שעות לא כדי לומר שעובר על איסור בל יראה ובל ימצא לאחר ו' שעות, אלא כדי לומר שאין הביטול מועיל.
עכשיו נפנה לעיון בדברי הרמב"ם בפתיחה להלכות חמץ ומצה:
א. שלא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. ב. להשבית שאור מארבעה עשר. ג. שלא לאכול חמץ כל שבעה. ה. שלא יראה חמץ כל שבעה. ו. שלא ימצא חמץ כל שבעה.
אם כן, לעניין בל יראה ובל ימצא מוזכר רק איסור כל שבעה. דהיינו, אין איסור בי"ד. רק לעניין השבתת חמץ נאמר שיש מצוה מי"ד, וכן איסור אכילת חמץ. יתבאר להלן שהרמב"ם פסק כדעת ר' יהודה לעניין איסור אכילת חמץ קודם זמן הפסח.
נפנה לעיון בדברי הרמב"ם בספר המצוות.
לא תעשה ר':
והמצוה המאתים היא שהזהירנו שלא יראה חמץ בכל גבולנו כל השבעה ימים והוא אמרו (ס"פ בא) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. ואין אלו שני לאוין בשני ענינים אבל הם בענין אחד. ובבאור אמרו (ביצה ז ב) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור. כלומר אין הפרש בין החמץ עצמו ובין הדבר המחמיץ. ומי שעבר והניח חמץ ברשותו אינו חייב מלקות אלא אם לקח חמץ בפסח וקנאו שיהיה עושה מעשה. ולשון התוספתא (מכות פ"ד ה"ה) המשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים בכרם אינו לוקה:
לא תעשה ר"א:
והמצוה הר"א היא שהזהירנו מהמצא חמץ ברשותנו ואפילו לא יהיה נראה או היה פקדון. והוא אמרו (בא יב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. וזה גם כן לוקין עליו בתנאי שיהיה שם מעשה כמו שזכרנו (מ' ר) לפי השרשים שהניחו במסכ' שבועות (כא א). ובבאור אמרו במקומות רבים (פס' ה ב, כא א, כז ב, כט ב, מח א, צה א) עובר בבל יראה ובל ימצא. ובתחלת מס' פסחים (ד – יד) התבארו משפטי שתי מצות אלו. ושם התבארו הענינים שהזהיר מהם באמרו (ס"פ בא) לא יראה בכל גבולך והענינים שהזהיר מהם באמרו שאור לא ימצא בבתיכם. ושם (ה ב) התבאר כי ילמד כל לאו מן האחר זולת ענין מה שהיה מורה עליו, ושהמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאוין על בל יראה ובל ימצא:
הרמב"ם אינו מזכיר במילה אחת שיש איסור בל יראה ובל ימצא כבר מי"ד ואילך.
אציין שיש עוד ראיה שהרמב"ם סבר שאינו עובר על איסור בל יראה ובל ימצא קודם ליל פסח. הרי הרמב"ם כתב (הלכות חמץ ומצה א, ג):
אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות.
למה הרמב"ם כתב שרק לוקה אם קנה את החמץ בפסח? הרי גם אם קנה קודם הפסח מו' שעות ואילך ילקה כיון שיש איסור בל יראה ובל ימצא. אלא, מכאן מוכח שהרמב"ם סבר שאין איסור בל יראה ובל ימצא קודם ליל פסח.
חידושו של בעל שו"ת "נודע ביהודה"
בעל שו"ת "נודע ביהודה" (מהודרה קמא, אורח חיים, סימן כ) השיג על דברי בעל ה"מגיד משנה", וכתב שמוכח מדברי הרמב"ם, בהלכותיו, שסבר שמו' שעות ואילך עובר על איסור בל יראה ובל ימצא. שאם לא סבר כך לא היה צריך לומר שמצא לאחר ו' שעות, אלא היה אומר שמצא בחג. הוא האריך לבסס את דברי הרמב"ם, ולהסביר שמחלוקת הרמב"ם וראב"ד היא לשיטתם.
כלומר, הרמב"ם פסק (הלכות חמץ ומצה א, ח):
אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ביום, וכל האוכל בזמן הזה ז לוקה מן התורה שנאמר +דברים ט"ז+ לא תאכל עליו חמץ, כלומר על קרבן הפסח, כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום.
הראב"ד (שם) השיג וכתב:
וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה. א"א מלקות מחצות ואילך אינו מחוור דכיון דקי"ל כר"ש /פסחים/ (כח) בלפני זמנו ואחר זמנו דלא דריש הנך קראי לא תאכל לא תאכלו בלפני זמנו ולאחר זמנו נהי דאסור באכילה מן התורה מביום הראשון תשביתו שאור או מלא תשחט על חמץ כדרבא /פסחים/ (ה) אבל איסור הנאה ליכא מן התורה ומלקות נמי ליכא.
אם כן, הרמב"ם פסק כדעת ר' יהודה. הראב"ד פסק כדעת ר' שמעון.
אין ברצוני להיכנס לדיון מעמיק בפסיקת ההלכה. ר' אברהם בן הרמב"ם (בשאלות בין ר' דניאל הבבלי לר' אברהם בן הרמב"ם על לא תעשה קצט) הסביר שהרמב"ם סבר שיש לפסוק כדעת ר' שמעון לאחר זמנו. הטעם לכך הוא משום שמבואר בגמרא במסכת פסחים (ל, ע"א) שרבא פסק כדעת ר' שמעון לאחר זמנו. וגם בגמרא (כט, ע"א) מבואר שרבא העמיד את המשנה כדעת ר' שמעון. אבל, קודם זמנו פוסקים כדעת ר' יהודה, כיון שיש לנו כלל הלכתי שבמקום שנחלקו ר' יהודה ור' שמעון, הלכה כר' יהודה. הכלל הזה מבואר בגמרא במסכת עירובין (מו, ע"ב).
אולם, יש להעיר שכלל זה אינו מוחלט, ושם מבואר שיש מחלוקת. ר' מנוח (שם) הבין להיפך שבמחלוקת ר' שמעון ור' יהודה, יש לפסוק כדעת ר' שמעון. לכן, הוא הסביר שהרמב"ם הסתמך על דברים אחרים.
בעל שו"ת "נודע ביהודה" הסביר שבמחלוקת ר' יהודה ור' שמעון נעוץ דין איסור בל יראה ובל ימצא לאחר ו' שעות.
מובא בגמרא במסכת פסחים (ה, ע"ב) שיש גזירה שווה בין שאור שמוזכר באיסור בל יראה לשאור שמוזכר באיסור בל ימצא לתת של זה בזה.
בעל שו"ת "נודע ביהודה" סבר שגזירה שווה זו נכונה גם לגבי שאור שמוזכר בפסוק "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". ועל פי זה מובן מדוע מצות תשביתו היא כל שבעת הימים. הרי מבואר בגמרא במסכת פסחים (צה, ע"א) שאיסור בל יראה ובל ימצא הוא לאו הניתק לעשה של מצות תשביתו. אם כן, מוכרחים לומר שמצות תשביתו היא כל שבעה. והרי בפסוק לא מוזכר שבעת ימים, אלא רק מוזכר י"ד. אלא, מוכרחים לומר שכיון שיש את הגזירה שווה, אז המצוה כל שבעת ימים. אבל, מחמת הגזירה שווה, גם למדים שיש איסור בל יראה ובל ימצא מו' שעות ואילך.
אולם, יש להוסיף עוד נקודה. מבואר במספר מקומות שבמקרה שיש היקש וגזירה שווה. היקש עדיף על גזירה שווה. לכן, לפי ר' שמעון יש היקש בין אכילת חמץ לאכילת מצה. בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בקום אכול חמץ. לכן, לפיו אין איסור אכילת חמץ מו' שעות ואילך. מובא בגמרא במסכת פסחים (ה, ע"א) שהוקשה השבתת שאור לאכילת חמץ: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה". אם כן, כיון שיש היקש אז הוא מוציא מהגזירה שווה. כלומר, אי אפשר לומר שיהיה איסור בל יראה ובל ימצא לאחר ו' שעות אפילו שיש גזירה שווה שאור שאור. אבל, ר' יהודה סבר שיש איסור אכילת חמץ מו' שעות ואילך, כיון שיש פסוק נוסף שמוציא מידי ההיקש. אם כן, הוא יכול ללמוד בגזירה שווה שאור שאור, שיש איסור בל יראה ובל ימצא לאחר ו' שעות ואילך.
לאחר כל ביאור זה חזר לדברי הרמב"ם בפתיחה. הרי לפי זה, מתבאר שאיסור בל יראה ובל ימצא מו' שעות ואילך רק נלמד בגזירה שווה. דהיינו, בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. שיטת הרמב"ם (ספר המצוות, שרש שני) שדבר שנלמד בי"ג מידות אינו נחשב דאורייתא. הוא נחשב דברי סופרים. לכן, הרמב"ם לא כתב שאיסור בל יראה ובל ימצא מו' שעות ואילך, ורק כתב שהאיסור כל שבעת ימים.
אולם, יש להעיר על דברי בעל שו"ת "נודע ביהודה", שהרי הרמב"ם (ריש הלכות קידושין) סבר שקידושין בכסף הם מדברי סופרים. על אף זאת בספר המצוות (מצוה ריג) הוא הזכיר שאפשר לקדש על ידי כסף. אם כן, היה לרמב"ם להזכיר בספר המצוות שיש איסור בל יראה ובל ימצא מו' שעות ואילך.
לכן, נראה לי, שאי אפשר לומר שכך סבר הרמב"ם. הרמב"ם היה צריך לכתוב את הדברים בצורה יותר מפורשת.
שיטת רש"י
גם שיטת רש"י זוקקת עיון. נראה שרש"י במספר מקומות סתר את משנתו. רש"י (מסכת פסחים ד, ע"א, ד"ה בין לר' מאיר וכו') כתב:
דאיפליגו במתניתין בהרחקה דעבוד רבנן לאורייתא. חמץ אינו אסור מן התורה בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות משעברו שש שעות כדיליף לקמן מן אך חל ומן לא תשחט על חמץ.
רש"י כתב במפורש שיש איסור בל יראה ובל ימצא לאחר ו' שעות.
גם רש"י כתב במסכת בבא קמא (כט, ע"ב):
משש שעות ולמעלה – אין חמץ ברשותו (דאע"ג) [מסורת הש"ס: דכל היכא] דאיתיה אסור בהנאה ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא.
מכאן משמע שעובר על איסור בל יראה ובל ימצא לאחר ו' שעות.
גם מובא במשנה במסכת פסחים (י, ע"ב):
משנה. רבי יהודה אומר: בודקין אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור. וחכמים אומרים: לא בדק אור ארבעה עשר – יבדוק בארבעה עשר, לא בדק בארבעה עשר – יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. ומה שמשייר יניחנו בצינעא, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו.
נחלקו רש"י ותוס' בביאור דברי המשנה. מה הכוונה "תוך המועד", "לאחר המועד".
רש"י הסביר:
בתוך המועד – בשעה ששית, שהוא מועד הביעור. לאחר המועד – משש שעות ולמעלה, עד שתחשך.
התוס' (שם, ד"ה ואם לא בדק וכו') חלק על רש"י וגם הסביר את שיטת רש"י:
פי' הקונטרס בשעה ששית וקשה דלרבי יהודה קרי ליה שעת הביעור ולמה שינה לשונו אלא בתוך המועד היינו מתחלת שבע עד סוף הפסח ולאחר המועד יבדוק כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שפירש במשנה דבודקים שלא יעבור בבל יראה.
אם כן, אפשר להוכיח שרש"י סבר שעוברים על איסור בל יראה ובל ימצא מו' שעות ואילך. שהרי רק שעובר על איסור בל יראה, אז יש חובת בדיקה. יש מהאחרונים שרצה להוכיח כך (מובא ב"שדי חמד", כרך ח, מערכת חמץ ומצה, סימן ה, אות י).
עוד מובא בגמרא במסכת פסחים (ו, ע"ב):
אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי טעמא? אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי, וכי תימא: כיון דמינטר להו אגב ביתיה חשיבי – והתניא: סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים, סופי ענבים ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן – אסורין משום גזל וחייבין במעשר, בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן – מותרין משום גזל ופטורין משום מעשר! – אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה. – וכי משכחת ליה לבטליה! – דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל.
רש"י כתב (שם):
ודעתו עליה – חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד – ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אבל משבטלה – אינו עובר, דלא כתב אלא תשביתו.
מדובר בגמרא שמוצא את החמץ לאחר איסורו. דהיינו, לאחר ו' שעות, וכתב רש"י שנמצא עובר על החמץ באיסור בל יראה ובל ימצא. אם כן, משמע שלאחר ו' שעות עוברים על איסור בל יראה ובל ימצא.
יש עוד שרצו להוכיח מדברי רש"י בהמשך הסוגיא שם (ו, ע"ב-ז, ע"א):
דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה. וניבטליה בארבע, וניבטליה בחמש! – כיון דלאו זמן איסורא הוא, ולאו זמן ביעורא הוא – דילמא פשע ולא מבטל ליה. וניבטליה בשית! – כיון דאיסורא דרבנן עילויה – כדאורייתא דמיא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל.
רש"י כתב שם:
דאמר ר' אלעזר שני דברים אינן שלו ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו – להתחייב עליהן.
כיון דאיסורא דרבנן – דמשעברו חמש אסור בחמץ לדברי הכל – כדאורייתא דמי, ואינו שלו ולא מצי מבטל ליה בלבו, וכיון דחס עליה ומשהי ליה פורתא – עבר עליה.
היו שרצו להוכיח מדברי רש"י שסבר שעובר על איסור בל יראה ובל ימצא לאחר ו' שעות ואילך. הרי רש"י כתב שלפי ר' אלעזר עשאן הכתוב ברשותו להתחייב עליהן. לשון להתחייב עליהן שייך רק לגבי איסור בל יראה ובל ימצא. עשאן הכתוב ברשותו כבר מו' שעות ואילך. גם כתב בהמשך שחס עליה ומשהי ליה פורתא ועבר עליה. לשון עבר שייך רק לגבי איסור לאו. לא שייך כל כך לעניין מצות עשה של תשביתו. מו' שעות ואילך כבר לא יכול לבטל.
נציין גם לדברי רש"י במסכת נדרים (פו, ע"ב). מובא בגמרא שם:
דאמר רבא: הקדש, חמץ, ושחרור – מפקיעין מידי שעבוד.
רש"י כתב:
חמץ – ישראל שלוה מן העובד כוכבים ועשה (לו) חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והרי הוא ברשותו של ישראל והגיע ו' שעות אותו ישראל חייב עליו בבל יראה ובבל ימצא דאתי איסור חמץ ומפקע לשעבודא דעובד כוכבים מיניה וחייב לבערו.
מפורש שעובר על איסור בל יראה ובל ימצא לאחר ו' שעות.
מאידך, יש להוכיח מדברי רש"י שסבר שאין איסור בל יראה ובל ימצא לאחר ו' שעות.
המשנה במסכת פסחים (סג, ע"א) כתבה:
משנה. השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה. רבי יהודה אומר: אף התמיד. רבי שמעון אומר: הפסח בארבעה עשר, לשמו – חייב, ושלא לשמו – פטור. ושאר כל הזבחים, בין לשמן ובין שלא לשמן – פטור. ובמועד, לשמו – פטור, שלא לשמו – חייב. ושאר כל הזבחים, בין לשמן בין שלא לשמן – חייב חוץ מן החטאת ששחטו שלא לשמה.
רש"י כתב:
השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה – דלא תשחט על חמץ וגו'. חייב – דלהכי קאי, והויא לה שחיטה ראויה, וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא, ואיכא מלקות נמי דשחיטה.
רש"י כתב שאם שחט את הפסח על החמץ לפני הפסח, דהיינו לאחר ו' שעות אבל קודם חג הפסח, אז עובר על איסור "לא תשחט על החמץ". אם שחט בתוך הפסח עובר גם על איסור בל יראה ובל ימצא. משמע שלאחר ו' שעות ואילך אינו עובר על איסור בל יראה ובל ימצא.
נראה שיש ליישב את הסתירה ולהעמיד דווקא כדברי רש"י בדף ס"ג, ע"א, וליישב את המקומות האחרים.
נעבור מקור מקור:
א. רש"י במסכת פסחים ד, ע"ב. יש להסביר שרש"י כתב את דבריו אליבא דר' יהודה. הרי שם מדובר על ר' מאיר ור' יהודה. לפי ר' יהודה יש איסור בל יראה ובל ימצא מו' שעות ואילך. אבל, ר' מאיר לא סבר כך, וגם שאר חכמים לא סברו כך. רש"י דיבר אליבא דר' יהודה ולכן כתב את הדברים, ואין מכך ראיה שכך היא ההלכה. נוסף על כך, יכול להיות שאין כוונת רש"י לאיסור בל יראה ובל ימצא, אלא כוונתו שאסור שיהיה לו חמץ לאחר ו' שעות. הטעם שאסור אינו מחמת איסור בל יראה, אלא מחמת איסור "לא תשחט על חמץ". לאחר ו' שעות יש איסור אכילה מדין תשביתו ויש איסור בל יראה מדין לא תשחט על חמץ.
ב. רש"י במסכת פסחים ו, ע"ב, ד"ה ודעתו עליה. יש להסביר שכוונת רש"י שיש חשש שימצא את החמץ לאחר זמן בחג ואז ישהה ויעבור על איסור בל יראה ובל ימצא. או שימצא לאחר ו' שעות ואילך, אבל ישהה עד לאחר שנכנס החג ואז יעבור על איסור בל יראה ובל ימצא.
ג. רש"י במסכת פסחים ו, ע"ב-ז, ע"א. כוונת רש"י שיתחייב ויעבור על איסור בל יראה ובל ימצא בחג. לאחר ו' שעות ואילך, אינו יכול לבטל, וכיון שלא יוכל לבטל, אז כשיכנס החג יעבור על איסור בל יראה ובל ימצא.
ד. רש"י במסכת פסחים י, ע"ב. מהרש"א (שם) כתב בפירוש בדעת רש"י שעובר על איסור בל יראה ובל ימצא רק בחג:
בפירש"י בד"ה לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עכ"ל נראה שדקדק לפרש לפי שטתו דהבדיקה היא כדי שלא יעבור בבל יראה וכל המשניות דקתני בהו דין בדיקה היינו בלא ביטל ומש"ה בי"ט גופיה למה יבדוק משום בל יראה דמה תיקן בבדיקה שע"י בדיקה נמי יראה וא"א לו לבטל אז אבל משש שעות ולמעלה עד שתחשך בודק דאם ימצא אז אכתי אינו עובר בבל יראה וכדי שלא יעבור ביו"ט אם ימצא אז וכן מוכח כפירש"י לקמן דאינו עובר משש שעות ולמעלה עד שתחשך והשבתתו בכל דבר באותן ו' שעות ודו"ק:
ויש להסביר שאין שום ראיה מדברי רש"י. כיון שיעבור על איסור בל יראה ובל ימצא בחג הפסח, ומו' שעות ואילך אין חיוב כרת על אכילתו, לכן צריך לבדוק מו' שעות ואילך עד שתחשך.
ה. רש"י במסכת בבא קמא כט, ע"ב. יש להסביר שכוונת ר' ישמעאל שלאחר ו' שעות עשאו הכתוב כאילו ברשותו שיעבור על איסור בל יראה ובל ימצא בחג הפסח.
ו. רש"י במסכת נדרים פו, ע"ב. דברי רש"י במסכת נדרים אינם דברי רש"י. כלומר, אין זה חיבור של ר' שלמה יצחקי, אלא מפרש אחר וייחסו לרש"י, אבל זה ייחוס שאינו נכון.
אולם, יש להעיר שלכאורה הדין ששני דברים הכתובים עשאו הכתוב ברשותו מוכיחים שהלכה כר' יהודה. שהרי הטעם שלא היו צריכים להיות ברשותו הוא מטעם שהם אסורים בהנאה. אבל, מו' שעות ואילך לפי ר' שמעון הם אינם אסורים בהנאה (עיין תוס', מסכת פסחים כח, ע"ב, ד"ה ר' שמעון וכו'). אם כן, מדוע הם אינם ברשותו. אלא, מוכרחים לומר שדין זה הוא רק לר' יהודה. מבואר במפורש בתוס' (שם, ד"ה וחד לפני זמנו) שלפי ר' יהודה גם קודם זמן הפסח יש איסור הנאה לחמץ.
אם כן, היה מקום לומר שדין זה הוא נכון רק לר' יהודה. אלא, לפי זה, יש להוכיח שיש לפסוק כדעת ר' יהודה. בנוגע לנושא זה נדון במקום אחר.