מבוא
במאמר הנוכחי ברצוני לדון בשאלת אחריותם של ההורים על נזקי ילדיהם הקטינים. כפי שיתבאר במאמר, קטין שהזיק אינו חייב על נזקיו, השאלה נשאלת האם ההורים אחראים על מעשי ילדיהם וחייבים בנזקיהם? בראיה פשוטה נראה שההורים אינם חייבים בנזקי ילדיהם, אבל אנסה להראות שיש מקום לחייבם.
חיוב קטן בנזקיו
ראשית נעיין בחיובו של הקטין בנזקיו. כתוב במשנה במסכת בבא קמא (פז, ע"א): "חרש, שוטה וקטן פגיעתן רעה. החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין". דין זה נפסק להלכה ב"שולחן ערוך" (חושן משפט תכד, ח), עם קצת תוספת:
החובל בחרש, שוטה וקטן חייב. והם שחבלו באחרים פטורים אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבים לשלם שבשעה שחבלו בהם לא היו בני דעת.
לפי דעה זו, אפילו לאחר שהקטין הגדיל לא חייב בנזקיו. הטעם לכך הוא, שבשעה שהזיק לא היה בר דעת. המקור לדעה זו הוא דברי הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (פרק ד, הלכה כ). אבל, דברי הרמב"ם אינם מוסכמים על כולם ויש להביא עוד שתי שיטות:
השיטה הראשונה, היא השיטה שמובאת בהגהות אשר"י (מסכת בבא קמא, סוף פרק ב), שקטין שהזיק חייב לשלם כשנעשה גדול. במקום נוסף (שם, פרק ח, אות ט), על דברי המשנה שחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, כתב שקטין חייב לשלם כשיגדיל. המקור לדברי הגהות אשר"י נמצא בסוגיא במסכת בבא קמא (צח, ע"ב): "הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמא". רש"י (שם, ד"ה ואכפייה וכו'), הסביר: "ששרף שטר חבירו בילדותו". כלומר, לדעת רש"י רפרם חייב לרב אשי לשלם על שריפת השטר ששרף בילדותו[1].
אבל, דעת הגהות אשר"י היא דעת יחיד ולא מצינו בראשונים אחרים שסברו שהקטין כשהגדיל חייב לשלם על הנזיקין שעשה בקטנותו[2].
השיטה השניה, היא שיטת הרמ"א (אורח חיים סוף סימן שמג), שפסק:
וקטן שהכה את אביו, או עבר שאר עברות בקטנותו, אף על פי שאינו צריך תשובה כשיגדיל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין[3].
בעל ה"טורי זהב" (שם, ס"ק ב) כתב שלא היתה כוונת רש"י, שהוזכר לעיל, שרפרם כפה בכפיית שוטים את רב אשי לשלם, הרי בוודאי מדינא הוא פטור לשלם. אלא, רפרם כפה אותו בדברים לעשות לפנים משורת הדין. זהו המקור לדברי הרמ"א, שלפנים משורת הדין צריך לתקן את מה שעשה בקטנותו.
בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק ט) פסק:
קטן שגנב או שהזיק, ראוי לבית דין להכותו שלא ירגיל בה… אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכל זה מדינא, אבל לפנים משורת הדין, בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממונו, צריך לשלם.
אם כן, לסיכום הלכה למעשה יש לפסוק שהקטין שהזיק פטור מנזקיו אפילו לאחר שהגדיל. אך, כל זה מדינא, לפנים משורת הדין עליו לשלם את הנזיקין שעשה בעת קטנותו.
יש להוסיף שיש מספר אחרונים[4] שכתבו שהדין של שיעורים, דהיינו שקטין נעשה גדול רק לאחר י"ג שנה וב' שערות נאמר דווקא בדינים שבני נח אינם חייבים בהם. אצל בני נח אין דין שיעורים, ולכן הם מתחייבים בז' מצוות כשהם מגיעים לכלל דעת. כך גם הדין לבני ישראל בכל הנוגע לז' מצוות בני נח. לדעת ר' יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל (בספרו "נחל יצחק", סימן ז, ענף ד), גם נזיקין הם בכלל ז' מצוות בני נח. לפיכך, כשמגיע קטין ישראל לכלל דעת הוא מתחייב בנזקיו[5].
מסתימת הפוסקים יש ללמוד שאי אפשר לחייב את הורי הקטען לשלם את הממון, שהרי הפוסקים לא הזכירו שהניזק תובע את ההורים לשלם את הנזק. מדברי המשנה עצמה שאמרה שפגיעתן רעה, אין הוכחה שההורים אינם חייבים לשלם. כיון שיש לומר שהמשנה דיברה מצד חיוב הקטין שיש בכך נפק"מ במקרה שאי אפשר לגבות מההורים שאין להם ממון לשלם, וכן במקרה שאין לקטין הורים. הפגיעה של הקטין מצד עצמה פגיעתה רעה.
הענשת הקטן והוריו
הרמב"ם (הלכות גניבה א, י) פסק:
ראוי לבית דין להכות את הקטנים על הגנבה כפי כח הקטן כדי שלא יהיו רגילין בה, וכן אם הזיקו שאר נזקין, וכן מכין את העבדים שגנבו או שהזיקו מכה רבה כדי שלא יהיו משולחין להזיק.
לפי הרמב"ם, קטין שמזיק באופן קבוע מוטל על בית דין להענישו כדי שלא ימשיך במעשיו. לא אומרים שהקטין הוא בלי דעת ולא נעשה שום מעשה. יש למנוע את המשך נזקיו.
בעל ה"מגיד משנה" (שם) כתב:
זה לא מצאתי מבואר, אלא נראה פשוט. ואפילו למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, הני מילי בעבירות שבין אדם למקום, אבל בעבירות שבין אדם לחברו ודאי לא. אבל מפרישין אותו כדי שלא יארע תקלה על ידו[6].
הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל (במאמרו בכתב עת "תחומין", כרך יח, עמ' 49-50) הקשה מדוע בית דין מעניש את הקטין רק בנוגע למצוות שבין אדם לחברו? לכאורה, היה נראה שהכאת הקטין אינו מדין חינוך, אלא מדין השבת אבדה, שיש לדאוג שהקטין לא ימשיך לגנוב. לא גרע מרואה מים שוטפים שבאים להזיק שדה חברו, שמצוה על כל אדם לסגור פירצת הגדר שלא יכנסו המים (עיין מסכת בבא בתרא נג, ע"א). אבל, נראה שהסבר זה אינו נכון, כיון שמשום מצות השבת אבדה אין רשות להכות אדם בגופו.
לפיכך, הוא סובר שההכאה של הקטין והעבד נובעת מהפרשת איסור? הטעם לחלק בין מצוות שבין אדם לחברו ובין מצוות שבין אדם למקום הוא: הגמרא מסתפקת אם בית דין מצווה להפריש קטן אוכל נבילות. נראה להסביר שהמאן דאמר שאמר שבית אינו מצווה, סבר שלא ניתנו מצוות לקטינים, ואם כן יש לדמותם לדין אחד משבטי ישראל שאינו מצווה במצוות שנצטוו בהן כהנים. לכן, אין מקום להפריש את הקטין מאיסור. אבל, המאן דאמר שסבר שבית דין מצווה להפריש את הקטין מאיסור, סבר שמצוות התורה נאמרו גם לקטינים, אלא שאין הקטין עצמו מוזהר, כיון שאין לו דעה והרי הוא כשוגג.
אלא, רק במצוות שבין אדם למקום אפשר לומר שאין כאן מצוה. בנוגע למצוות שבין אדם לחברו ברור שהן עבירות שהרי חברו נפגע, אלא שאין מחייבים את הקטין, כיון שאינו בר דעת. אבל, כיון שיש בסופו של דבר עבירה, לכן בית דין מוזהר להפרישו.
נוסיף עוד נקודה: אפילו שבית דין אינו מצווה להפריש את הקטין מאיסורים, בכל זאת, האב מצווה להפריש את בנו מאיסור. הרי כך פסק ה"שולחן ערוך" (אורח חיים שמג, א):
קטן אוכל נבלות אין בית דין מצוין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא).
ואִם האב אינו מפרישו, מוטל על בית דין להזהיר את האב להפרישו מאיסור. בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק ג) הביא דיון בנוגע לדברי הרמ"א שכתב שצריך להפרישו מאיסור דאורייתא. מה הסיבה שהרמ"א כתב דווקא איסור דאורייתא. לכאורה, חייב להפריש את בנו גם מאיסור דרבנן. כמו שהאב מצווה לחנך את בניו למצוות דרבנן, כך מוטל עליו להפרישו מאיסורי דרבנן. הוא השיב שהנפק"מ היא, שבאיסורי דרבנן אם האב לא הפרישו, בית דין לא מוחה בידו, אבל במקרה של איסורי דאורייתא בית דין מוחה ביד האב להפרישו.
נראה לי, שכמו שבית דין מוחה באב, כך בכוחו להטיל עליו עונשים. שכמו שבית דין יכול להעניש את הקטין כך יכול להעניש את האב. ראשית לבית דין יש את הסמכות להכות ולהעניש שלא מהדין, כפי שנפסק ב"שולחן ערוך" (חושן משפט ב, א):
כל בית דין אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה), דנין בין מיתה ובין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה.
אם נפעל על פי הנחיה זו אפשר להכות ולהעניש רק בזמן שהדור פרוץ בדבר. יכול להיות שבזמננו יש פירצה בדבר, וההורים אינם מספיק אחראים על מעשה ילדיהם. בכל זאת, כוח זה מצומצם ובאופן רגיל בית דין לא יכול להעניש את הוריו של הקטין. אבל, נראה לי, שמטעם אחר אפשר להעניש את ההורים.
ברכת ברוך שפטרני מעונשו של זה
הרמ"א (אורח חיים רכה, ב) פסק להלכה:
יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה יברך 'ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה', וטוב לברך בלא שם ומלכות[7].
נחלקו האחרונים בטעם הברכה:
בעל ה"מגן אברהם" (שם, ס"ק ה) הביא שני הסברים למשמעות הברכה: 1. שעד שהגיע הילד לגיל גדלות, הוא היה נענש בחטאי האב, מעכשיו הילד אינו נענש בחטאי האב [פירוש בעל ה"לבוש"]. 2. עד שהגיע לגיל גדלות, האב היה נענש בחטאי הבן, מעכשיו האב אינו נענש בחטאי הבן [פירוש בעל ה"מגן אברהם"].
בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק ז) הסביר שמשמעות הברכה היא כך: עד שהילד נעשה בן י"ג שנה ויום אחד, הרי האב נענש על כל המעשים הרעים של הילד, שהוא אחראי על חינוכו. אבל, לאחר שנעשה בן י"ג שנה ויום אחד, אז הוא אחראי על עצמו.
ר' שלמה קלוגר זצ"ל (בפירושו "חכמת שלמה" שם) כתב שהעיקר כפירוש בעל ה"מגן אברהם". שהרי מתוך המדרש (ב"בראשית רבה" שהוא המקור לדברי הרמ"א) למדים שהברכה קשורה עם החינוך של הילד. זאת אומרת האב חייב לחנך את ילדיו, ואז כל הזמן שאינו מחנכם, הרי הוא נענש עליהם. ועל כך אמר ר' אליעזר ב"ר שמעון שכשנעשה בן י"ג שנה ויום אחד, מברך את הברכה הזו, כיון שמעכשיו והלאה אינו נענש על חטאי הילד.
על פי המבואר ב"מגן אברהם" יש לומר שהאב נענש על חטאי הבן, ולכן בית הדין יכול להענישו כדי להפריש את בנו מאיסור. הרי מצינו שבית דין יכול להעניש את הקטין, אפילו שהקטין אינו מחוייב, וזאת משום שיש כאן עבירה. אם כן, סברא זו שייכת גם כלפי אבי הקטין שמוטל עליו חינוכו ונענש על חטאיו.
חיוב לשלם – הוריו
עד כה דנו אם אפשר להעניש את האב כדי שיחנך את בנו, השאלה נשאלת האם יש מקום לחייבו בחיוב ממוני? הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל (במאמרו בכתב עת "תחומין" הנ"ל, עמ' 48-49) דן בקטין ששיחק בכדור בבית הוריו, ונפל הכדור לחוץ ושבר חלון של השכן הגר למטה, האם האב חייב לשלם על נזקי הבן? לדעתו, אפשר לחייב את האב, כיון שהכדור שייך לאב, והרי זה דומה למניח אבנו סכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, שחייב לשלם מדין תולדה של אש. וכן מצינו במשנה במסכת בבא קמא (כא, ע"ב) שכלב שנטל חררה והדליק גדיש של מישהו, בעל הכלב חייב לשלם על הנזק. הגמרא (שם כג, ע"א) הקשתה: "מאן חייב בעל הכלב וליחייב נמי בעל גחלת". התוס' (שם, ד"ה וליחייב וכו') ביאר ששאלת הגמרא לא היתה שיפטר בעל הכלב ורק יתחייב בעל הגחלת, אלא השאלה היתה שיתחייב גם בעל הגחלת. למדים מכאן שבעל הגחלת חייב בנזק שנעשה על ידי הכלב של האחר. אם כן, כך יש לומר לגבי כדור של האב שבנו עשה עמו נזק.
אמנם, נפסק ב"שולחן ערוך" (חושן משפט תיח, ז) שאם מסר גחלת לקטין, והקטן הלך והדליק גדיש של מישהו, זה שמסר את הגחלת אינו חייב לשלם. בכל זאת, יש לחלק בין מסירת גחלת ובין מסירת כדור. שהרי מבואר ב"שולחן ערוך" שדווקא כשמסר לו גחלת הוא פטור, כיון שדרך הגחלת להכבות מאליה. אבל, אם מסר לו שלהבת חייב, שהרי מעשיו גרמו לו. מסירת כדור לקטין יש לדמותה למסירת שלהבת.
עוד מצאתי שבעל שו"ת "וישב משה" (חלק ב, סימן י) כתב שקטין הרגיל להזיק שלא הגיע עדיין לחינוך, והתרו באביו שלא יביאו לבית הכנסת ולא שמע והביאו, והזיק ושבר וכו', האב חייב לשלם כדין מעמיד בהמתו על שדה חברו. הוא ציין שגם בעל שו"ת "מנחת יצחק" הסכים עמו.
אלא, לפי דבריו יש מקום לחייב את האב רק במקרה שהאב הביא את הילד למקום שאמרו לו לא להביאו וכן שעדיין לא הגיע לגיל חינוך. אבל, אם הקטין הוא כבר בר הבנה, האב לא יהיה חייב לשלם. אמנם, נראה לי, שאפשר גם לחייבו כשהגיע להבנה שהרי בסופו של דבר הילד נמצא באחריות האב, והאב הביאו לבית הכנסת. הרי בכוחו של האב למנוע את הגעת בנו לבית הכנסת. לכן, אם האב הביא את בנו לבית הכנסת ויודע שבנו מוחזק להזיק, הרי יש לחייבו מדין מעמיד בהמתו על שדה חברו.
חיוב האֵם בחינוך הילדים
יש לדון האם יש מקום לחייב את האמא, או החיוב מוטל רק על האב? שאלה זו נעוצה בשאלה אחרת והיא, האם יש חיוב לאם לחנך את ילדיה?
יש שתי סוגיות שעל בסיסן דנו הראשונים והאחרונים בחיוב האמא בחינוך ילדיה. מובא בסוגיא במסכת סוכה (ב,, ע"ב):
אמר רבי יהודה: מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם, ולא אמרו לה דבר. – אמרו לו: משם ראייה? אשה היתה ופטורה מן הסוכה. – אמר להן: והלא שבעה בנים הוו לה. ועוד: כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. למה לי למיתני ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים? הכי קאמר להו: כי תאמרו בנים קטנים היו, וקטנים פטורין מן הסוכה, כיון דשבעה הוו – אי אפשר דלא הוי בהו חד שאינו צריך לאמו. וכי תימרו: קטן שאינו צריך לאמו – מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי בדרבנן לא משגחה – תא שמע: ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים.
צריך עיון בביאור מעשה זה. שהרי למדים שהילני המלכה הושיבה את ילדיה בסוכה, ובפשטות משמע שמדובר שלא היה אב. אם כן, יש ללמוד שהאמא מחוייבת בחינוך ילדיה במקרה שאין אב.
עוד נעיין בסוגיא במסכת נזיר (כח, ע"ב-כט, ע"א):
משנה: האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. כיצד? גילח או שגילחוהו קרוביו, מיחה או שמיחו קרוביו, היתה לו בהמה מופרשת – החטאת תמות, והעולה תקרב עולה, ושלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם, היו לו מעות סתומין – יפלו לנדבה, מעות מפורשים, דמי חטאת – ילכו לים המלח, לא נהנין ולא מועלין, דמי עולה – יביאו עולה ומועלין בהן, דמי שלמים – יביאו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.
גמרא: איש אין, אבל אשה לא, מאי טעמא? ר' יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש: כדי לחנכו במצות. אי הכי, אפילו אשה נמי! קסבר: איש חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה.
יש מקום להבין שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בשאלה האם יש חיוב לאֵם לחנך את ילדיה? הרמב"ם (הלכות נזירות ב, יג) פסק כדעת ר' יוחנן בנוגע למחלוקתו עם ריש לקיש, שמדובר כאן בדין מיוחד בהלכות נזיר. לפי זה, יש לומר שאנחנו פוסקים כדעת ר' יוחנן, ויהיה חיוב לאֵם לחנך את ילדיה.
בשאלת חיוב האֵם בחינוך ילדיה, מוצאים שנחלקו בדבר הראשונים והאחרונים. ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה" מסכת נזיר כט, ע"א) נקט שיש חיוב לאֵם לחנך את ילדיה, והסביר שיש כאן דין מיוחד בנזירות כיון שמדובר במצוה שתלויה בנדבת לבו:
כשם שהאיש חייב לחנך את בנו במצות בזמן הראוי לפי ענין המצוה כמו שביארנו בראשון של חגיגה אף בבתו חייב לחנכה במה שראוי לה גם כן ועל הדרך שנאמרה בהדיא בתענית יום הכפורים בחנוך שעות שבהם וכן אם אין להם אב האם חייבת בכך ואין הכונה אלא להרגיל התינוקות במצות ולקבוע ענין המצות בלבותיהם כל אחד לפי מה שראוי לו ומה שאמרו קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו אב ואם מיהא מצווין בכך מתורת חנוך ומ"מ דברים אלו כלם במצות שיש בהן חיוב אבל במצות התלויות ברצונו של אדם ובנדבת לבו כגון נזירות אין חובת חנוך עליו אלא אם ירצה יעשה על הדרך שביארנו ומשנתנו לא משום חנוך היא אלא מכח הלכת סיני.
מאידך, בתוס' ישנים (מסכת יומא פב, ע"א) מבואר שהאֵם אינה חייבת בחינוך ילדיה, והמעשה של הילני המלכה לא היה מצד הדין:
ור' אומר דחינוך לא שייך אלא באב אבל באדם אחר לא שייך ביה חינוך הלכך נמי אין נזהרין להפרישו ומעשה דהילני המלכה שישבה היא ושבעה בניה בסוכה שמא הוה להם אב וחנכם בכך ואפי' לא היה להם אב היתה מחנכם למצוה בעלמא[8].
אם כן, אין הדבר פשוט שאפשר לחייב את האֵם מצד חיוב חינוך, שבזה יש מחלוקת בין הפוסקים.
חיוב ההורים בחינוך הבת
דנו הראשונים והאחרונים בשאלה האם יש חיוב להורים בחינוך הבת. הבסיס לעיון זה הוא הגמרא במס' נזיר, שהוזכרה לעיל. בהמשך אותה הגמרא (כט, ע"א) מובא:
בשלמא לרבי יוחנן, דאמר הלכה היא בנזיר, אמטו להכי בנו אין, בתו לא, אלא לריש לקיש, אפילו בתו! קסבר: בנו חייב לחנכו, בתו אינו חייב לחנכה.
אם כן, מתברר לנו שריש לקיש סבר שאין חיוב לחנך את הבת. אך, נראה שר' יוחנן לא סבר דין זה, אלא כאן מדובר בהלכה מיוחדת בהלכות נזיר. וכיון שפוסקים כדעת ר' יוחנן (עיין רמב"ם, הלכות נזירות ב, יג), אז יש לפסוק שיש חיוב לחנך את הבת.
מדברי התוס' (מסכת נזיר כח, ע"ב, ד"ה בנו אין וכו') והר"ן (מסכת יומא ג, ע"ב-מדפי הרי"ף) משמע שאין חיוב לאב לחנך את בתו. דהיינו, הם הבינו שבנקודה זו לא נחלק ר' יוחנן על ריש לקיש וגם הוא סבר שהאב אינו חייב בחינוך הבת.
מאידך, מדברי בעל התוס' ישנים (מסכת יומא פב, ע"א, ד"ה בן שמונה וכו') משמע שיש חיוב לאב לחנך את בתו. בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים שמג, ב) כתב פשוט שהאב חייב לחנך את בתו. דהיינו, כמו שחייב לחנך את בנו כך גם הדבר לגבי חינוך בתו.
ויש להביא כאן את דברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל (בשו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן קיג) שהוכיח שיש חיוב לחנך את הבת. דבריו הוא ביסס על מספר הוכחות:
- הוסגיא במסכת נזיר, שלא פוסקים כדעת ריש לקיש.
- יש לומר שריש לקיש דיבר דווקא בנוגע לחינוך למצוות. אך, גם הוא יודה שיש חיוב לאב ללמד את בתו להאמין בה' ובתורתו וכן לשמרה מהאיסורים.
- הרי יש הלכה שבמקרה שחטפו איזו נערה ויש חשש שהיא תצא לשמד, אז כופים את האב לחלל שבת כדי להצילה (עיין "שולחן ערוך", אורח חיים שו, יד).
על אף שהאב אינו מחוייב בחינוך בתו, בלימוד תורה, כפי שמחויב כלפי הבן, בכל זאת, יש לו חיוב לשמור שתהיה בתו כשרה להאמין בה' ובתורתו, ולקיים כל מצוותיו.
נראה שעל פי זה, יש לומר שבוודאי האב יהיה אחראי לדאוג שהבת לא תזיק ותביא להפסד ממון של אחרים.
השוואה לדין עבד
כתוב במשנה במס' בבא קמא: "העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין, אבל משלמין לאחר זמן". מובא במשנה במסכת ידים (פרק ד, משנה ז):
אומרים צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייבין ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהם מצות הרי אני חייב בנזקן עבדי ואמתי שאני חייב בהן מצות אינו דין שאהא חייב בנזקן אמרו להם לא אם אמרתם בשורי וחמורי שאין בהם דעת תאמרו בעבדי ובאמתי שיש בהם דעת שאם אקניטם ילך וידליק גדישו של אחר ואהא חייב לשלם:
מבואר במשנה שהטעם שהאדון של העבד פטור מנזקי עבדו הוא, שמא האדון יקניט את העבד, ומחמת הכעס ילך העבד וידליק גדישו של אחר ויחייב את האדון לשלם. וכפי לשון הגמרא במסכת בבא קמא (ד, ע"א): "ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום". לפי דברי המשנה מצד הדין היה צריך להיות שהאדון יהיה חייב בתשלומי נזקי העבד, כיון שהוא כמו שורו וחמורו.
אולי יש מקום לדמות במקצת את הקטין לעבד. כלומר, הילדים נחשבים כרכושו של ההורים. בוודאי כלפי הבת אפשר ללמוד כך, שהרי האב רשאי למכור את בתו לאמה[9], האב זכאי בבתו בקידושיה – בכסף, בשטר, ובביאה, זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה[10]. נראה שגם כלפי הבן אפשר לדמותו במקצת לעבד, שהרי כפי שהוזכר לעיל בדברי בעל ה"לבוש" קטינים נענשים בעוונות ההורים. אם כן, יש ללמוד שהם נחשבים כעין הרכוש של ההורים ולכן נענשים בעוונות שלהם. גם אנחנו רואים שהאב חייב במזונות ילדיו עד גיל ו' שנים, ואפילו מעל גיל ו' שנים עד שיגדילו חייב במזונות שלהם מדין צדקה ומדובר בגדר צדקה מיוחד ויש להם יתרון משאר קרובי האב[11].
כשהמשנה אמרה שפגיעת הקטין רעה היא דיברה במקרה שלקטין אין אב. אבל, אם יש לו אב, האב חייב לשלם בנזקי בנו. כמובן, שלא מצינו בראשונים וב"שולחן ערוך" שמחייבים את האב בנזקי בנו, וכנראה שצריכים לומר שהאב אינו חייב בנזקי ילדיו כיון שבסופו של דבר הם אינם מוגדרים כרכושו, אין זה כמו שורו וחמורו. גם יש לומר שקשה שהאב ישמור על הילדים שלו כל הזמן, הרי הוא חייב לתת להם לצאת ואינו יכול לשמור עליהם בשבע עינים, לכן אי אפשר לחייבו בנזקי בנו. אלא, יש מקום לחלק בין שהילד מועד להזיק שאז יש אחריות על ההורים לשמור עליו ויהיו חייבים בנזקיו, ובין שאינו מועד. בוודאי יש מקום לבית דין לתקן תקנות. נראה לי, שבימינו יש מקום לתקנות אלו.
מסקנה
נפסק להלכה על פי רוב הראשונים שקטין שהזיק אינו חייב לשלם על נזקיו אפילו לאחר שהגדיל. אמנם, יש מקום לחלק בין שהגיע לגיל שיש לו דעת ובין שעדיין לא הגיע לגיל שיש לו דעת. שאם הגיע יכול להיות שיהיה חייב לשלם. יחד עם זאת, מבואר בראשונים שמענישים את הקטין כדי שלא ימשיך להזיק. נראה לי, שיש באפשרות הבית דין להעניש את ההורים שאינם מונעים את הקטין מלהזיק. אחריות ההורים למנוע את הילד מלהזיק.
גם באופנים מסויימים יש מקום לחייב את ההורים בנזקי הילד. בוודאי במקרה שמדובר שהקטין הזיק על ידי חפץ של האב. כגון, שהאב נתן לבנו כדור, והילד הזיק עם הכדור. אז יש מקום לחייב את האב. גם במקרה שהתרו באב שלא להביא את הילד לבית הכנסת כיון שהוא מזיק ועדיין הוא קטין ואין לו הבנה, אז אם האב הביאו לבית הכנסת והקטין הזיק, האב יהיה חייב בנזקיו. אני הוספתי שנראה לי, שיש מקום לחייבו אפילו שכבר הגיע לכלל הבנה, שהרי הוא באחריות ההורים ולא היה לאב להביאו לבית הכנסת.
בכלל נראה שיש מקום לתקנות שיחייבו את ההורים לשמור על ילדיהם, בעיקר כשמדובר בילד מועד להזיק.
[1] אמנם, יש להעיר שר' חיים (מובא ברשימת שיעורים של ר' יוסף דוד הלוי סולבוייצי'ק זצ"ל, על מסכת בבא קמא פז, ע"א, אות א) ביאר שרש"י חייב דווקא את הקטין כשהזיק ממון של אחר, אבל לא במקרה שחבל באחר (לא כהבנת הגהות אשר"י שגם בחבלה חייב). הטעם לחילוק הוא, שבמקרה שהזיק ממון חברו הרי עשה מעשה נזק, והוא הגורם לחיוב תשלומים. החיוב בחובל אינו חיוב תשלומים כי אם עונש ממון משום הלאו של "לא יוסיף". הוא הביא ראיה לכך מדברי הרמב"ם (הלכות חובל ה, ו) שחיוב נזק של חובל הוא קנס ולא ממון. על פי דברי ר' חיים אפשר ליישב קושיא אחרת. הרי מבואר בגמרא במסכת בבא קמא (לט, ע"א): שור של חרש, שוטה וקטן שנגח בית דין מעמידים להם אפוטרופוס, כדי שאם יזיקו הם יתחייבו. השאלה נשאלת, מדוע לא מעמידים אפוטרופוס לקטין שחבל באחר? אלא, יש לומר כיון שחרש, שוטה וקטן אינם בני חיוב חבלה כלל, הם מופקעים מפרשת חבלה, לכן לא תועיל העמדת אפוטרופוס. הגהות אשר"י הבין שבאמת מעמידים אפוטרופוס במקרה שהוא חבל באחרים.
[2] עיין הגהות הגר"א על הגהות אשר"י; עיין 'ביאור הגר"א', חושן משפט תכד, טו; שו"ת ר' עקיבא איגר (מהודרא קמא, סימן קמז): "נראה דעת הגהת אשר"י פ' החובל דקטן שהזיק חייב לשלם כשהגדיל. דעת יחידאי היא. וכן כתב להדיא במשנה למלך (פרק י' מהלכות מלוה הי"ד ד"ה והיכא שהקטנים וכו')".
[3] מקור דינו של הרמ"א ב"תרומת הדשן" פסקים, חלק ב, סימן סב.
[4] עיין שו"ת 'חת"ם סופר', יורה דעה, סימן קפד; שם סימן שיז; שו"ת 'מהר"ץ חיות', סימן ב, אות ג; שו"ת "יהודה יעלה", יורה דעה, סימן א; "מנחת חינוך", סוף מצוה קצ; "אור שמח", הלכות איסורי ביאה ג, ב; שו"ת "מנחת שלמה", חלק א, סימן לד.
אמנם, יש להעיר שכנראה חידוש זה תלוי במחלוקת ראשונים. נשאלת השאלה, האם מה שחז"ל אמרו שקטין נעשה גדול כשמגיע לגיל י"ג שנה, הוא מדין שיעורים, שזו הלכה למשה מסיני? לדעת שו"ת הרא"ש (כלל טז, סימן א) ושו"ת מהרי"ל (סימן נא), מדובר בדין שכלול במכלול השיעורים אשר נמסרו למשה מסיני. לפי זה, מסתבר לומר שדיני שיעורים נאמרו דווקא לבני ישראל, ולכן כלפי הנכרים יש לומר שגדלות נקבעת לפי הרמה השכלית וההתבגרות של הילד.
אבל, יש לציין שהתוס' (מסכת סנהדרין סט, ע"א, ד"ה בידוע וכו') הבין שבדורות הראשונים היו נעשים גדולים לפני גיל י"ג שנה, אפילו מגיל ח' שנה. כך היה הדבר אפילו אצל בני ישראל. הטעם לכך, כיון שהיו ממהרים להביא שערות. כלומר, היו מתבגרים יותר מהר. רק בדורות האחרונים חז"ל נתנו סימן להבאת שערות לקטנה י"ב שנה ויום אחד, ולקטן בן י"ג שנה ויום אחד. לדעתו, אין כאן דין של שיעורים, אלא קביעת חז"ל. לפי דברי התוס', אין הכרח לחלק בין הנכרים ובין בני ישראל. יכול להיות שיש כאן קביעה כללית, שכולם יעשו גדולים בגיל י"ג שנה, לא עושים חילוקים.
יש להוסיף שהרמב"ם (הלכות מלכים ט, י) פסק: "וכן חייב [בן נח] על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא. שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד". מכאן, מבואר שלבני נח אין דין שיעורים. מאידך, הוא פסק (שם י, ב): "ולעולם אין עונשין מהן [מבני נח] לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצוות". מכאן, מבואר שבן נח קטין אינו נענש, כלומר שיש דין שיעורים בגדלות לבני נח. קושיא זו הקשה ה'חת"ם סופר' (בשו"ת שלו, יורה דעה, סימן שיז). על כך השיב, שבוודאי קטין בן יומו אינו נענש, תלוי בדרגתו השכלית. אבל, אין קביעה מוחלטת שרק לאחר י"ג שנים והבאת ב' שערות נעשה גדול, כמו אצל בני ישראל. אלא, משעה שיש לו דעת, שכלו שלם כראוי אז הוא נענש.
הרב אשר וייס שליט"א (בספרו "מנחת אשר", ספר במדבר, סימן ב) הקשה על הבנה זו של ה'חת"ם סופר'. שאם מדובר שאין לו דעת, בוודאי אין מענישים אותו, ולא היה לרמב"ם להזכיר דין זה. ועוד היה לו לפרש, שאם יש לו כבר דעת מענישים אותו. לפיכך, הוא רצה להסביר שהרמב"ם בפרק ט' לא דיבר על דין שיעורים של גדלות, אלא לשיעור מאכל כזית. אבל, לעניין שיעורים של גדלות יש לומר שדין בני נח כדין בני ישראל. שיעור גדלות שונה משאר שיעורי תורה.
[5] בספר "פתחי חושן" (הלכות נזיקין, פרק י, הערה קטו) מובא בשם ר' חיים מצאנז (בשו"ת שלו "דברי חיים") שכתב שבדברים שבני נח חייבים בהם, גם קטין חייב, וכיון שדיני נזיקין נוהגים בבני נח, אז הקטן חייב לעשות תשובה על מה שהזיק, ותשובה של מזיק הוא לשלם הנזק.
[6] יש לציין שהחילוק בין מצוות שבין אדם לחברו, ובין מצוות שבין אדם למקום נמצא בשו"ת הרדב"ז (חלק ו, סימן ב אלפים שי"ד) בביאור דעת הגהות אשר"י שהוזכרה לעיל (הוא כותב בה"ג במקום הגהות אשר"י). לדעת הרדב"ז, דברי הגהות אשר"י נאמרים רק בנוגע למצוות שבין אדם לחברו דהיינו בנזקים: "ואע"ג דכתב בה"ג דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדל לא הסכימו עמו שאר הפוסקים כאשר תמצא מבואר שהקטן פטור מלשלם אפילו כשהגדיל וכן כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות חובל ומזיק וכן כתב הרא"ש ז"ל ומשמע לי דאפי' בה"ג לא אמרה אלא בנזקי ממון שלא יהא חבירו נפסד אבל בעבירות שבין אדם למקום מודה הוא שאינו צריך תשובה דאין מעשה קטן כלום".
[7] הגר"א ומספר אחרונים חלקו על הרמ"א וסברו שיש לברך ברכה זו בשם ומלכות; עיין 'ביאור הגר"א' שם; "משנה ברורה" שם, ס"ק ח; "ערוך השלחן" שם, סעיף ד; "מגן גבורים" שם, ס"ק ז; הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (שו"ת "הר צבי", אורח חיים, חלק א, סימן קיד) נשאל אם יכול לברך ברוך שפטרני מעונשו של זה אפילו שלא בדקו אם הבן הביא ב' שערות, האם סומכים על חזקה דרבא, שהרי יש כאן ספק ברכה לבטלה, שזה איסור דאורייתא? למסקנה הסיק שיכול לברך, כיון שסיבת הברכה היא, שמן הזמן שהגיע לגיל י"ג שנה האב נפטר מחינוכו, ואז נפטר מעונש על חטאי הבן. לכן, יש לומר שגם במקרה שלא ידעו שהביא ב' שערות, בכל זאת, האב נפטר מחינוכו מצד הספק. וכיון שפטור מחינוכו, אז לא נענש על חטאיו ויכול לברך את הברכה.
[8] בעל ה"פני יהושע" (מסכת סוכה ב, ע"ב) נקט כדעת בעל תוס' ישנים שאין חיוב לאֵם לחנך את ילדיה. מאידך, מדברי הריטב"א (בחידושיו שם) משמע שאכן, יש חיוב לאֵם לחנך את ילדיה. יש לציין שבעל שו"ת "תרומת הדשן" (סימן צד) האריך בשאלה זו, ונראה לי שמסקנתו לבסוף שאכן, יש חיוב לאֵם לחנך את ילדיה; בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים שמג, א; תרמ, ג) נקט שהאֵם אינה חייבת בחינוך ילדיה; בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים שמג, ב) הביא דעת יש אומרים שהאם חייבת בחינוך ילדיה.
[9] עיין מכילתא, פרשת משפטים, פרשת דנזיקין, פרשה ג.
[10] עיין מסכץ כתובות מו, ע"ב.
[11] עיין במסכת כתובות מט, ע"א-ע"ב; שם סה, ע"ב; מדברי ראשונים רבים וכן נפסק ב"טור" וב"שולחן ערוך", מבואר שיש חילוק בין חיוב מזונות עד גיל ו' שנים, ובין חיוב מעל גיל ו' שנים. עד גיל ו' שנים אפשר לכוף את האב במזונות ילדיו אפילו שאינו אמיד, מעל גיל ו' שנים אי אפשר לכופו אלא אם כן הוא אמיד. החיוב של האב מעל גיל ו' שנים, הוא חיוב מדין צדקה (עיין רי"ף, מסכת כתובות יז, ע"ב-יח, ע"א; רא"ש שם, פרק ד, סימן יד; רמב"ם, הלכות אישות יב, יד; טור ושו"ע, אבן העזר עא, א); ברמב"ם (הלכות אישות יב, טו) מבואר שמעל גיל ו' שנים כופים אותו לזון את ילדיו דווקא אם הוא אמיד ועד שיגדלו. מדברי הרמב"ם מבואר שהטעם שכופים את האב הוא משום חיוב של צדקה. השאלה נשאלת, מה החילוק בין קודם שיגדילו, ובין לאחר שיגדילו. הרי אם מדובר על דין צדקה, אז אפילו אחר שהגדילו אם אין להם ממון לפרנס את עצמם, האב יהיה חייב לזונם. באחרונים התבאר שהחיוב עד שיגדילו אינו אותו חיוב, אין זה חיוב רגיל של צדקה, אלא יש כאן תקנת חכמים. לדעת הרמב"ם, לא נדחתה תקנת אושא גם מעל גיל ו' שנים. עיין בשו"ת "עטרת פז", כרך ג, חלק אבן העזר, סימן י; ספר "יד פשוטה" על הרמב"ם, הלכות אישות יב, יד; הרב יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל בספרו "משנת יעקב", הלכות אישות יב, יד; "פסק דין רבני", כרך א, עמ' קמה; שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן קסו; "דרישה", אבן העזר עא, ג; "בית שמואל", אבן העזר עא, ג; "אבני מילואים" עא, ד; "הפלאה", אבן העזר עא, ב; יש עוד הרבה אחרונים שדנו בשאלה זו, אבל אין כאן המקום להאריך בזה. לענייננו יש ללמוד שהאב אחראי על מזונות ילדיו עד שיגדלו, עד גיל ו' שנים יש לו חיוב מזונות עד כדי כפיה אפילו במקרה שאינו אמיד, מעל גיל ו' שנים יש לו חיוב פחות. בדרגת החיוב נחלקו בה האחרונים הנ"ל. מה שכן ברור שיש לו דרגה מיוחדת ולא דרגה רגילה של צדקה.