הדלקת נרות חנוכה על ידי קטין שהגיע לגיל חינוך

 

מקור הדין

מובא בגמרא במסכת שבת (כג, ע"א):

והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן – לא עשה ולא כלום. אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס.

נחלקו הראשונים בשאלה באיזה קטין מדובר? האם מדובר על קטין שהגיע לגיל חינוך, או דווקא על קטין שלא הגיע לגיל חינוך?

כדי להבין את דין הקטין בהדלקת נרות חנוכה, נעיין בדין קטין בקריאת המגילה. מובא במשנה במסכת מגילה (יט, ע"ב):

הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן.

צריך עיון, מדוע בדין נר חנוכה אין מחלוקת בין חכמים לר' יהודה, ובקריאת מגילה הם נחלקו? אפשר להשיב על שאלה זו בשתי דרכים:

1. כל סוגיא לא מדברת על אותו קטין. כלומר, המחלוקת בין ר' יהודה וחכמים דנה בקטין שהגיע לגיל חינוך. אבל, בנרות חנוכה מדובר בקטין שלא הגיע לגיל חינוך.
2. יש לחלק בין חיוב קריאת מגילה, לחיוב נרות חנוכה. על כך נדון בהמשך המאמר.

יש קושי ביישוב הראשון, שאם לא מדובר על אותו קטין, מדוע הגמרא לא ציינה למחלוקת בין חכמים לר' יהודה בנרות חנוכה. כלומר, שר' יהודה יאמר שקטין שהגיע לגיל חינוך מוציא ידי חובה את הגדול. וחכמים יאמרו שאפילו בכה"ג לא יוציא את הגדול ידי חובה. לא מצינו שר' יהודה וחכמים חולקים בדין של קטין בנוגע להדלקת נרות חנוכה.

סוגיא נוספת שקשורה לדיון שלנו, היא הסוגיא במסכת ברכות (כ, ע"ב) שדנה בקטין שמוציא את אביו ידי חובה בברכת המזון:

אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון, דאורייתא או דרבנן? למאי נפקא מינה – לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת (בשלמא) דאורייתא – אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, (אלא אי) [מסורת הש"ס: ואי] אמרת דרבנן – הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר – אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. מאי? – תא שמע, באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה; אבל אמרו חכמים: תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אי אמרת בשלמא דאורייתא – אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן – אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? – ולטעמיך, קטן בר חיובא הוא? – אלא, הכא במאי עסקינן – כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן.

מדברי הגמרא מבואר שאם הקטין אכל שיעור דרבנן, הוא יכול להוציא את אביו שאכל שיעור דרבנן.

נוסיף סוגיא נוספת בגמרא במסכת פסחים (קח, ע"ב):

תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין?

כאן השיטות הפוכות, שהרי ר' יהודה סבר שהקטין לא חייב בד' כוסות, אבל ת"ק סבר שגם הקטן חייב בד' כוסות. אולם, יש חילוק פשוט, שכאן מדובר בחיוב של האב, דהיינו שהוא נותן ד' כוסות לבנו הקטין. בדין קריאת מגילה וכן בנר חנוכה, מדובר בקטין שמדליק ומוציא את הגדול ידי חובה.

 

דין קריאת מגילה על ידי קטין

1. חיוב קטין במצוות:

ראשית נציין לשיטת רש"י (מסכת ברכות מח, ע"א, ד"ה עד שיאכל וכו') שקטין שהגיע לחינוך לא חייב במצוות אפילו מדרבנן, אביו חייב מדרבנן לחנכו. על פי זה, ביאר שקטין שהגיע לגיל חינוך לא יכול להוציא את אביו ידי חובה בברכת המזון כשאכל אביו שיעור דאורייתא, אפילו אם הקטין אכל שיעור דאורייתא:

ואם תאמר בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי. ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה.

התוס' (שם, ד"ה עד שיאכל וכו') התנגד לפירוש רש"י, וכתב שאם הקטין לא חייב אפילו מדרבנן, אז לא יוכל להוציא את אביו ידי חובת ברכת המזון, אפילו שאכל רק שיעור דרבנן.

על פי שיטת רש"י אפשר להבין את דעת חכמים שקטין לא יכול להוציא ידי חובה בקריאת המגילה. אפילו אם מדובר על קטין שהגיע לגיל חינוך, בכל זאת, הוא לא מחוייב אפילו מדרבנן ולכן לא יכול להוציא את הרבים ידי חובה. אך, מנגד לכך שיטת ר' יהודה תהיה מוקשית ביותר. איזו סברא יש לומר שקטין יוכל להוציא את הרבים ידי חובה בקריאת המגילה, הרי הוא לא מחוייב במצוות אפילו מדרבנן?

הריטב"א (בחידושיו למסכת מגילה יט, ע"ב) הלך בדרכו של רש"י, ועל פי זה ביאר מדוע הקטין לא יכול להוציא את הרבים ידי חובה. וכדי להסביר את שיטת ר' יהודה, הוא כתב שבקריאת המגילה ר' יהודה סבר שהקטין יכול להוציא רבים ידי חובתן, משום שגם הם היו באותו הנס. ובנוגע לסוגיא במסכת ברכות שהקטין מוציא את אביו ידי חובה, יש להסביר שמדובר על בן גדול שהגיע לגיל בר מצוה. ומה שהעמידה הגמרא בשאכל שיעור דרבנן, הוא כדי להסביר מדוע האשה יכולה להוציא את בעלה:

והנכון דקטן שהגיע לחינוך אינו מחוייב במצות כלל ואפילו מדרבנן אלא שאנו מצווין עליו לחנכו במצות, ולא עוד אלא שאפילו הוא אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו כדמוכח במסכת נדה (מ"ו ב') וכדכתיבנא במסכת ע"ז ולפיכך אינו ראוי להוציא אחרים אפילו במצות דרבנן שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, אבל הכא בהא פליגי דר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצות ראוי הוא לחייבו במגילה לפי שהיה באותו הנס וכעין שחייבו בה את הנשים שהיו פטורות ממנה מן הדין לפי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא וחייבו אותן לפי שהיו באותו הנס, ורבנן סברי דנשים דבעלמא בנות חיובא נינהו מחייבי בזו שעשו אותם כאילו היה מצוה שלא הזמן גרמא אבל קטן דפטור אפילו מאיסורין חמורין של תורה ומעונשין אף במצוה זו לא נחייב אותו מטעם שהיה באותו הנס, וזה טעם כעיקר, והלכתא כרבנן, ואי קשיא לך הא אמרינן (ברכות כ' ב') בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה, ההיא בבן גדול היא, ולא קתני אלא משום סיפא דתבוא מארה דהוה כסופר מברך ובור יוצא, ועי' לשון הר"ן והאי דאוקימנא ליה התם בדאכל שיעורא דרבנן היינו משום דקתני דאשה מברכת לבעלה כו', אוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן הוא.

כמובן, שיש דוחק בביאור הריטב"א, כיון שבגמרא במסכת ברכות משמע שמדובר על בן קטין, שהרי הגמרא אמרה שהוא לא בר חיובא. ומשמע שכדי להשיב על שאלה זו, הגמרא תירצה שמדובר שהאב אכל שיעור דרבנן.

יש לציין שהריטב"א בשו"ת שלו (סימן צז) הוא הביא יישוב אחר לקושיא מהגמרא במסכת ברכות. מדובר בבן קטין, ועל אף שהבן לא חייב במצוות עשה, אלא מוטל על האב לחנכו, בכל אופן יכול להוציא את אביו. הטעם לכך הוא משום שרואים שחז"ל החמירו בברכת המזון שחייבים גם בכזית, לכן חז"ל החמירו בנוגע לחיוב הקטין בברכת המזון ועשו שיהיה חייב בעצמו, ולא רק חיוב של האב לחנכו. יש חיוב עצמי לקטין לברך ברכת המזון. עוד יישב שאפשר לומר שאכן אין לו חיוב עצמי, ובכל זאת, מוציא את אביו שאכל שיעור דרבנן, והטעם לכך הוא מחמת שחיוב זה בברכת המזון באכילת כזית הוא רק חומרא, ולכן חז"ל הקלו שקטין יוכל להוציא את הגדול ידי חובה, כשרק אכל שיעור כזית.

שיטת הריטב"א היא מבוארת בדברי הרמב"ן בספר מלחמות ה' (מסכת ברכות יב, ע"א-מדפי הרי"ף) ושם מבואר שלרמב"ן היתה גירסא אחרת בגמרא במסכת ברכות. לפי גירסתו לא מובא כל החלק הזה שהגמרא אומרת ולטעמיך בן מברך לאביו [אצלנו הגירסא ולטעמיך קטן בר חיובא הוא. נראה שחלק הזה לא היה בגירסת הרמב"ן][1].

הר"ן (מסכת מגילה ו, ע"ב-מדפי הרי"ף) הביא בשם הרמב"ן את ההסבר שכתב הריטב"א. אך, הר"ן דחה את שיטת הרמב"ן, וזאת מחמת הקושי שאם הקטין לא חייב במצוות אפילו מדרבנן, ורק הוטל על האב לחנכו, לא מובנת שיטת ר' יהודה שקטין מוציא את הרבים ידי חובה בקריאת המגילה. שאפילו שהם היו באותו הנס, אין זו סיבה מספקת לגרום שיכלו להוציא אחרים ידי חובתם. סברא זו מועילה רק למי שהוא בר חיובא.

 

2. על איזה קטן מדובר:

תוס' (מסכת מגילה יט, ע"ב, ד"ה ור' יהודה וכו') דן באיזה קטין מדובר במחלוקת ר' יהודה וחכמים? אם מדובר בקטין שלא הגיע לחינוך, מדוע ר' יהודה הכשיר? הרי רק מי שמחויב בדבר יכול להוציא את הרבים ידי חובתן. אם מדובר בקטין שהגיע לחינוך, מדוע רבנן חלקו? הרי מבואר שקטין מוציא את אביו ידי חובה בברכת המזון. התוס' תירץ שבברכת המזון, מדובר שהקטין אכל שיעור דאורייתא, ואז החיוב של הקטין והאב הוא שווה, שניהם חיוב דרבנן. אבל, כאן חיוב הקטין תרי דרבנן, כיון שחיוב קריאת המגילה הוא חיוב דרבנן, וגם חיוב הקטין הוא חיוב דרבנן, וחיוב הרבים הוא רק דרבנן אחד, ואין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן.

אם כן, בין לשיטת התוס' ובין לשיטת הרמב"ן מדובר בקטין שהגיע לגיל חינוך. גם לפי שיטת התוס' צריך להבין מדוע הקטין יוכל להוציא את הרבים ידי חובה בקריאת מגילה. אי אפשר לומר שר' יהודה סבר שחד דרבנן מוציא תרי דרבנן, דאם כן ר' יהודה היה צריך לחלוק על חכמים בשאר דינים ולא רק בקריאת מגילה. לכן, נראה שגם לפי התוס' צריך להסביר שהטעם של "אף הן היו באותו הנס" גורם שהקטין יוכל להוציא את הרבים ידי חובה, וכך מבואר בדברי הר"ן הנ"ל. רק תוס' סבר שסברא זו לא יכולה להועיל למי שאינו בר חיובא.

 

3. פסיקת הלכה בדין קריאת מגילה על ידי קטין:

בעל "הלכות גדולות" (סימן יט, הלכות מגילה, עמ' רלה) כתב שפוסקים להלכה כדעת רבנן.

גם מדברי הרי"ף (מסכת מגילה ו, ע"ב) משמע שפסק כת"ק, שהרי הוא הביא את המשנה כצורתה. כך הבין בעל ה"שלטי גבורים" (שם, אות ג) בדעת הרי"ף.

וכך פסקו הרמב"ם (הלכות מגילה א, ב) ובעל ה'סמ"ג' (מצות עשה דרבנן, מצוה ד).

אולם, שיטה זו אינה מוסכמת על ידי כולם. להלן יתבאר שיטת בעל "העיטור" שפסק כדעת ר' יהודה. כדעתו נקטו הריא"ז (מובא ב"שלטי גבורים", מסכת מגילה ו, ע"ב, מדפי הרי"ף, אות ג) ובעל 'הגהות אשר"י' (שם, סוף פרק ב) בשם בעל ה"אור זרוע".

 

חיוב קטין בהדלקת נרות חנוכה

1. על איזה קטן מדובר:

הר"ן (מסכת שבת י, ע"א, מדפי הרי"ף) כתב:

מיהו כתב בעל העיטור ז"ל דאם הגיע לחינוך מותר. והכל תלוי במנהג כדאמר בירושלמי דמגילה מכאן ואילך התקינו שיהיו קטנים קורים לרבים.

צריך עיון בדברי בעל "העיטור". אם לפי בעל "העיטור" קטין שהגיע לגיל חינוך יכול להוציא גדול ידי חובה, אם כן מדוע הדבר תלוי במנהג? וכן מה הקשר לקריאת מגילה? לכאורה, בקריאת מגילה ראינו שקטין לא מוציא את הגדול ידי חובה, שהרי כך סברו חכמים.

דברי בעל "העיטור" מתיישבים על ידי עיון בשיטתו בדין קריאת מגילה על ידי קטין (עשרת הדיברות, הלכות מגילה קיג, ע"ב):

הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו ר"י מכשיר בקטן. ובהלכות לית הלכתא כוותיה דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא מפקי אחריני. ומסתב' בקטן שהגיע לחינוך פליגי והלכה כר"י דאתא דרבנן ומפיק דרבנן ואשכחן דמנהגא כר"י כדאיתא בתוספתא.

מדבריו מבואר שסבר שפוסקים להלכה כר' יהודה, ומבואר מדבריו שכך המנהג. לכן, מובן מה שכתב שהכל תלוי במנהג.

אולם, דברי בעל "העיטור" בעניין הדלקת נרות חנוכה לא מוסכם. ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת שבת כג, ע"א) ציין שכדעת בעל "העיטור" סברו חכמי פרווניציה, אבל ר' מנחם המאירי לא הסכים עם דבריהם.

 

סתירה בדעת ה"שולחן ערוך" – חילוק בין קריאת מגילה לנרות חנוכה

לכאורה, ה"שולחן ערוך" סתר את דברי עצמו. הרי בהלכות מגילה (תרפט, ב) הוא פסק שקטין אינו מוציא את הגדול ידי חובה, והוא לא חילק בין קטין שלא הגיע לגיל חינוך, ובין קטין שהגיע לגיל חינוך.

מאידך, בהלכות חנוכה (תרעה, ג) הוא הביא בשם יש מי שאומר דעת בעל "העיטור", שהקטין שהגיע לגיל חינוך מוציא את הגדול ידי חובה.

בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים תרפט, ד) העלה סתירה זו ולא יישבה:

צ"ע דהרב"י פסק בססי' תרע"ה כדעת ב"ה שמכשיר בקטן והכא סתם ופסק כדעת האוסרים ודוחק לחלק בזה בין מגיל' לנ"ח וגם בר"ן שם משמע דדמי להדדי בזה.

כדי ליישב שאלה זו עלינו למצוא חילוק בין קריאת מגילה לנרות חנוכה. בעל ה"מגן אברהם" סבר שאין חילוק, וכך מבואר בר"ן ובעל "העיטור", אבל מוכרחים לומר שה"שולחן ערוך" סבר שיש חילוק, דאל"כ לא תובן שיטת ה"שולחן ערוך".

כבר התבאר במאמר "הדלקת נרות חנוכה במקומות ציבוריים" שמצות הדלקת נרות חנוכה היא מצוה על הבית. כלומר, רק אחד שיש לו בית חייב בהדלקת נרות חנוכה. לכן, יש לומר שלא מדובר כאן על מצוה רגילה שהיא חובת הגברא, ומשום כך אם הקטין הדליק נרות בביתו של הגדול, הגדול יצא ידי חובה. הרי בסופו של דבר יש נר חנוכה שדלוק בביתו.

ביאור זה מבואר היטב בדברי בעל ה"חכם צבי" (תוספות חדשים, שבסוף הספר, סימן יג):

סבירא ליה דבחנוכה, כיון דלאו אקרקפתא דגברא מוטל חיוב ההדלקה אלא אחד מכל בני הבית מדליק בפתח החצר, ושוב אין שום חיוב על שום אחד מכל בני הבית אף על פי שלא שמעו הברכה ולא ראו ההדלקה, ועדיפא מיניה אמר ר' זירא כיון דנסיבנא אמינא תו לא צריכנא דהא קמדלקי עלי בגו ביתאי, אמטו להכי סגי בקטן שהגיע לחינוך המדליק בפתח החצר. אבל בקריאת המגילה, המוטל על כל אחד ואחד לקרות או לשמוע המגילה, אין קטן, אף שהגיע לחינוך, מוציא את הרבים.

אולם, יש להקשות על הבנה זו, דאם כן מדוע כשהדליק חרש, שוטה וקטין שלא הגיע לגיל חינוך, לא יצא ידי חובה? צריך לומר שלא מספיק שיהיה נר דלוק בביתו, הרי הדלקה עושה מצוה ולא הנחה עושה מצוה (עיין מסכת שבת כג, ע"א). לכן, צריך שההדלקה תהיה נעשית על ידי בר חיובא. כשחרש הדליק, נחשב שהנר דלוק מאליו, ולכן לא יוצא ידי חובה. אבל, קטין שהגיע לגיל חינוך הוא בר חיובא, ולכן לא נחשב שיש כאן הדלקה מאליה, ויוצא ידי חובה בהדלקת הקטין[2].

כמובן, שלפי שיטת הרמב"ן שקטין שהגיע לגיל חינוך הוא אינו בר חיובא, כיון שהוא לא חייב במצוות, יש לומר שאי אפשר לצאת ידי חובה בהדלקת קטין אפילו שהגיע לגיל חינוך.

בביאור שיטת הראשונים שחלקו על בעל "העיטור", אפשר ללכת בשתי דרכים:

1. הם סברו שחיוב נר חנוכה הוא חובת גברא שקשורה עם הבית. לכן, לא תועיל הדלקת הקטין, כיון שצריך שאחד שהוא באותה דרגת חיוב יוציא את הגדול ידי חובה. הקטין אינו באותה דרגת חיוב.
2. קטין שהגיע לגיל חינוך לא נקרא בר חיובא להדלקת נרות חנוכה, אפילו שהוא חייב מדרבנן. בכל זאת לגבי חיובו של הגדול אינו נקרא בר חיובא, ולכן נחשב כמו שהנרות דלוקים מאליהם.

להלכה למעשה, קשה לסמוך על דברי בעל "העיטור", שנראה שרבים מהראשונים שחלקו וסברו שקטין שהגיע לגיל חינוך לא מוציא את הגדול ידי חובה. בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים תרעה, יג) כתב שלפי מה שסתם ה"שולחן ערוך" בהלכות מגילה שקטין שהגיע לגיל חינוך לא מוציא את הגדול ידי חובה, כך יש לפסוק בדין הדלקת נרות חנוכה.

נציין שהרב עובדיה יוסף זצ"ל ("חזון עובדיה", הלכות חנוכה, עמ' נ) האריך בדיון בדעת ה"שולחן ערוך"  וביישוב הסתירה בדבריו. ראשית הוא ציין שיש פוסקים שהבינו שה"שולחן ערוך" בהלכות חנוכה לא פסק כדעת בעל "העיטור". כלומר, הוא הביא את דבריו רק בשם יש מי שאומר, אבל בעצם דעת הסתם חולקת (עיין בדברי מהר"ם בן חביב בשו"ת "קול גדול", סימן ק; שו"ת "בנין אב", חלק ב, סוף סימן ז; הרב שלום משאש זצ"ל, בהגהותיו לספר "תורת אמת", סימן תרפט). אבל, הרב עובדיה יוסף ציין לפוסקים רבים שהבינו שאין כאן דעת סתם שחולקת, ובעצם דעת ה"שולחן ערוך" כדעת בעל "העיטור" (עיין ספר "ערך שלחן", סימן תרעה; "פרי מגדים", אשל אברהם, אורח חיים תרפט, ד; שו"ת "חכם צבי", בהוספות, סימן יג; שו"ת מהר"ם שיק, אורח חיים, סימן סא; ועוד רבים). לגבי יישוב הסתירה הוא כתב:

• דעת ה"שולחן ערוך" כדעת בעל ה'סמ"ג' שקריאת המגילה הוי כקריאת התורה שאשה לא מוציאה את האיש ידי חובה. אבל, סברא זו לא שייכת לעניין הדלקת נרות חנוכה (עיין "אליה רבה", אורח חיים תרעה, ה).
• מגילה נאמרה ברוח הקודש והוי כדברי קבלה שהוי כדברי תורה, ולכן בזה מחמירים שהקטין לא מוציא את הגדול ידי חובה (ספר "תורת אמת" לרב בירדוגו; שו"ת מהר"ם שיק, אורח חיים, סימן סא). לפי הבנה זו ה"שולחן ערוך" לא סבר שאין חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן. חד דרבנן מוציא ידי חובה תרי דרבנן.
• קריאת המגילה למדים מקל וחומר (עיין מסכת מגילה יד, ע"א), ולכן נחשב כחיוב דאורייתא. ומשום כך הקטין לא מוציא את הגדול ידי חובה.
• בקריאת מגילה צריך כוונת שומע ומשמיע, וקטין אין לו מחשבה. אבל, בחנוכה שעושה מעשה הדלקת נרות חנוכה, מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמכוין להוציא את האחרים ידי חובה.

נראה לי, שיש קושי בכל היישובים האלו, שלפי זה לא תובן שיטת ר' יהודה שהקטין מוציא את הגדול ידי חובה בקריאת מגילה.

מסקנת הרב עובדיה יוסף:

נראה שאין להקל אף בחנוכה, לפי מה שכתב רש"י (ברכות מח, ע"א), שקטן אין לו חיוב מן הדין אפילו מדרבנן, רק על אביו מוטל לחנכו מדרבנן. וכן כתב הרמב"ן… וכן כתב הריטב"א והמאירי… ומרן ה"כסף משנה" (הלכות חמץ ומצה ו, י) הביא דברי הרמב"ן, וכתב שאף הרמב"ם סובר כן. והגאון "חקרי לב" (חלק אורח חיים, סימן מה) כתב שאף ה'סמ"ג' קאי בשיטה זו… ולכן נראה יותר להחמיר אף לגבי נר חנוכה, שאינו מוציא אחרים ידי חובתם.

[1] ה'חת"ם סופר' (חלק א, או"ח, סימן א) כתב שלפי הגירסא שלנו בגמרא במסכת ברכות לא מובנית שיטת הרמב"ן. אולם, היתה לו גירסא אחרת ולפי גירסא זו אין קושיא.

[2] כך מבואר בדברי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (במאמרו "קטן בנר חנוכה", בקובץ מאמרים "באורך נראה אור", עמ' 134). הרב ליכטנשטיין (שם בהערה 13) דן מה הדין אם אחד שלא מדיירי הבית הדליק נרות חנוכה, אם בעל הבית יצא ידי חובה אפילו שלא מינה אותו כשלוחו? הוא ציין לדברי הגרי"ז (הלכות חנוכה ד, א) שכתב: "דגם עיקר נר חנוכה דאיש וביתו יוכל להדליק ואף שאינו מבני הבית, רק שיהא בר חיובא". הוא גם רצה ללמוד כך מדברי רבינו דוד בחידושיו למסכת פסחים (ז, ע"ב) שכתב: "ויש לומר שמצות נר חנוכה ודאי אינה על ידי שליח, שאם קנה אדם פתילות ושמנים והדליק בשביל חברו ודאי לא עשה כלום… אבל אחר שהכין בעל הבית בביתו השמנים והפתילות יכול אחר שיברך במקומו והוא שומע ויוצא ידי ברכה".

 

להצגת המאמר

---