בנוגע לאומה שמקיימת ז' מצוות בני נח, יש מחלוקת בין הפוסקים אם צריך קבלת ז' מצוות בני נח בפני בית דין, וכן אם יש להן דין גר תושב על אף שלא נוהג בזמן הזה דין יובל.
בעל ספר "חמדת ישראל"[1] חידש שדווקא במקרה שמדובר על עכו"ם שרוצה להיות בכלל "תושב" לעניין הזכויות של "גרי תושב" יש צורך שהוא יקבל עליו ז' מצוות בני נח בפני ג' דיינים יהודים. אך, במקרה שמדובר שהאומה נהגה מעולם בשמירת ז' מצוות בני נח, פשוט שהם גרים תושבים גמורים, ואין צורך בקבלה.
הרב יחיאל העליר זצ"ל, אבד"ק וולקוביסק וסובאלק, כתב[2]:
אך ברורן של דברים מתבאר דעיקר קבלה שהוא מתנאי גר תושב, אינה אלא באיש פרטי מבין אומות עכו"ם שבא לפרוש מהם… וכל זה איננו שייך באומה שלמה המתחסדת לפני קונה יתברך, ומקבלת שבע מצות שקבע המקום לבאי עולם. פשיטא שיש לאומה ההיא מעלת הגר תושב…
אמנם, יש לציין שהרב בצלאל נאור[3] כתב שיכול להיות שהרב יחיאל העליר זצ"ל כתב את דבריו מאימת המלכות.
נציין שמהר"ץ חיות[4] כתב שדינם של הנוצרים כדין גר תושב. שגם הנוצרים שומרים ז' מצוות ומאמינים בתורת משה שבאה מפי ה' למשה, ומאמינים במציאות ה':
ושבע מצוות היינו כללות המצוות הטבעיות, אשר גם הנוצרים והישמעאלים[5] דנים עליהם במקומות משפטם, וגם משגיחים בעין פקוחה על התקיימם, כמו גלוי עריות, שפיכת דמים, דינים, ברכת השם, וגזל, ומדקדקים עליהם ביתר שאת לענוש העוברים, וגם לאבר מן החי יש רמז בדברי שלוחם.. שלא יאכלו מן הנחנקים.
אולם, נראה לי, שיכול להיות שהדברים נכתבו בגלל העלילה, והם אינם משקפים נכונה את דעת מהר"ץ חיות ואת דעת חכמי ישראל.
כדאי לציין שמהר"ץ חיות, במקום אחר[6], כתב שיש מקום לומר שהערבים המוסלמים והנוצרים אינם גרי תושב:
אכן מצד אחר יש לדון, על אלו המייחדים אף על פי שמקיימים ז' מצוות שלהם מתורת קבלת אבות, מכל מקום כבר הבאתי לעיל בשם הרמב"ם פ"י מהלכות מלכים ה"ו דאין מניחים לבן נח לחדש דת לעצמם, וכאן אף על פי דבדת החדש נכלל גם כן שבע מצוות שלהם, מכל מקום יש להם מצוות חדשות. כגון, אצל הנוצרים אכילת הלחם והיין בפסח שלהם, והישמעאלים באיסור אכילת החזיר ושתיית היין, וכיון דמתורת בן נח אין אלו עליהם לחוב רק מתורה חדשה שלהם, וחידוש דת אסור לבן נח אף אם אינו עוקר תורת בן נח, ומפני זה אין אלו הנוצרים והישמעאלים בכלל גר תושב.
הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל[7] התקשה בשיטת הרמב"ם, שהרי כפי שהתבאר לעיל הרמב"ם נקט שכדי להיות גר תושב צריך קבלת ז' מצוות בני נח. אבל, מדבריו בספר המצוות, משמע שמספיקה קבלה של איסור עבודה זרה. גם בדבריו במשנה תורה, משמע שאפשר להושיב אם אינו עובד עבודה זרה. הרב וולדנברג חילק בין אומה ובין יחיד. יחיד צריך לקבל עליו ז' מצוות, אבל כלפי אומה מספיקה הקבלה של איסור עבודה זרה.
גם הרב ראובן מרגליות זצ"ל[8] נקט גישה זו לחלק בין היחיד ובין האומה:
והכוונה כי כל עוד אשר כל ישראל שכנו בארצם השתדלו כי הנכרים הדרים בארץ ישראל יקבלו השבע מצות יסודי הדעת והחברה האנושית, כי איש אשר על נפשו לא חס להקריב גם מבניו לאלילים אינו אדם מדיני בכלל, אבל כאשר קיבל על עצמו שלא לעבוד אליל ושלא לגזול וכמובן שאר השבע מצות נצטוו ישראל להחיותו ושלא להונות אותו ואין מושיבין אותו בנוה רע אלא בנוה יפה באמצע ארץ ישראל… ולא בגיטו. אך משהתחילה גלות שבטי ראובן גד וחצי שבט המנשה ובטלו היובלות לא קבלו עוד גרי תושב בבית דין. הכוונה, כל נכרי שרצה לקיים השבע מצות ודאי שכרו אתו, אבל הבית דין הישראלי לא הוזקק להשגיח או להכריח אותם לקבלם (אפשר למען היות מופת לעמים שלא יכריחו את הגולים לקבל הבליהם), ולכן כל אחד מהם היה בספק אם קיבלו. וזה שהדגישו ולא כתבו אין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג, כי אם "אין מקבלין גר תושב" כלומר אין נזקקין להחזיקו בחזקת בלתי עובד עבודה זרה. אבל כל זה נאמר אך על יחיד הפורש מאומתו שהם עובדי עבודה זרה, לכן הוא מוכרח לחוות דעתו כי אינו מהם ומהמונם. אבל אם כל אותה האומה נחזקה אצלינו שאינה עובדת עבודה זרה ומקיימת אלו החוקים יסודי האנושיות אין כל יחיד צריך לקבלה פרטית… מוכח כי אם הוא מעם המוחזק באורחות חייו והלך רוחו לגרי תושב אין כל אחד צריך קבלה מיוחדת.
יסוד גדול לשיטה זו אפשר למצוא בדברי ר' יוסף קארו. הרמב"ם[9] פסק:
יראה לי שכל מקום שאמרנו בענין זה ביין שלנו שהוא אסור בשתייה ומותר בהנייה מפני צד נגיעה שנגע בו העכו"ם כשהיה העכו"ם עובד עכו"ם, אבל אם היה איסורו בגלל עכו"ם שאינו עובד עכו"ם כגון ישמעאלי שנגע ביין שלנו שלא בכוונה או שטפח על פי החבית הרי זה מותר בשתייה וכן כל כיוצא בזה.
צריך עיון בדברי הרמב"ם, הרי הרמב"ם כתב[10] שדווקא גר תושב אוסר את היין רק בשתיה ולא בהנאה. אך, כאן הוא נקט שכל שהוא לא עובד עבודה זרה אינו אוסר את היין בהנאה. קושיא זו הקשה ר' יוסף קארו זצ"ל[11] והשיב על כך שני יישובים:
- יש חילוק בין שמדובר על אחד ששייך לאומה שאינה עובדת עבודה זרה, ובין אחד שמצד עצמו אינו עובד עבודה זרה. אם הוא שייך לאומה שאינה עובדת עבודה זרה כמו הערבים המוסלמים וכיוצ"ב, הוא אינו אוסר את היין בהנאה אלא רק בשתיה. אך, אם מדובר באחד ששייך לאומה שעובדת עבודה זרה הוא לא יוצא מגדר האומה כל עוד שלא קיבל על עצמו לשמור את כל הז' מצוות בני נח.
- כשהרמב"ם הזכיר שצריך להיות בגדר גר תושב כדי שלא לאסור את היין בהנאה, לא נכתבו הדברים לחדש שגר תושב אינו אוסר את היין בהנאה. אלא, כדי לחדש לנו שאפילו גר תושב אוסר את היין בשתיה. היה מקום לחשוב שאינו אוסר אפילו בשתיה על כך בא הרמב"ם לחדש ולומר שאוסר את היין בשתיה. אך, כדי שלא לאסור את היין בהנאה אין צורך להיות בגדר גר תושב אלא כפי שמתבאר בדבריו לאחר מכן מספיק שלא יעבוד עבודה זרה.
אם כן, יישובו הראשון דומה לחילוקם של האחרונים שהוזכרו לעיל.
מכאן נעבור לפסיקת ר' יוסף קארו זצ"ל, ב"שולחן ערוך". ראשית הוא פסק[12] כדעת הרמב"ם וסיעתו שסברו שגרי תושב אוסרים את היין בשתיה ולא בהנאה.
בהמשך נפסק ב"שולחן ערוך"[13] כדברי הרמב"ם, שהוזכרו לעיל, שכל אחד שלא עובד עבודה זרה אוסר את היין רק בשתיה ולא בהנאה.
אם כן, גם ב"שולחן ערוך" יש את הסתירה שהוזכרה לעיל ברמב"ם. נושאי הכלים[14] יישבו את הסתירה על פי היישוב השני של ר' יוסף קארו. אם כן, נראה שהם לא נקטו כחילוק בין יחיד לאומה.
[1] "קונטרס נר מצוה" על דברי הרמב"ם, הלכות מלכים י, א.
[2] בעל "עמודי אור", בספרו "שני פרקים", עמ' 50-51.
[3] "מצות ה' ברכה", עמ' 205.
[4] "קונטרס "תפארת ישראל", שנכתב נגד עלילת דם בדמשק.
[5] הראשונים והאחרונים התייחסו לערבים מוסלמים כבני ישמעאל. אך, אין הכרח להבנה זו שהערבים המוסלמים הם צאצאי בני ישמעאל, יש חוקרים שטוענים שהם בכלל משבטים נוודים ואין להם שום קשר עם בני ישמעאל.
[6] "כל כתבי מהר"ץ חיות – קונטרס אחרון", עמ' תתרלו.
[7] שו"ת "ציץ אליעזר", חלק טז, סימן ס, אות ח.
[8] ספר "טל תחיה", עמ' מה-מו, הוצאת בית מוריה.
[9] הלכות מאכלות אסורות יג, יא.
[10] הלכות מאכלות אסורות יא, ז-ח.
[11] "בית יוסף", יורה דעה קכד, ז.
[12] יורה דעה קכד, ב.
[13] יורה דעה קכד, ו-ז.
[14] עיין "טורי זהב", יורה דעה קכד, ד; "שפתי כהן" שם, ס"ק ב; שם, ס"ק יב; כך גם דעת בעל ה"בית חדש" ובעל ה"פרישה" כפי שהובאו ב"שפתי כהן" שם, ס"ק ב.