הרמ"א (אבן העזר א, ו) פסק שבהולדת ממזר מקיים מצות פריה ורביה. הוא סתם את דבריו, ומשמע גם כשהוליד שלא בדרך היתר, בכל זאת, קיים מצות פריה ורביה.
דין זה, שבהולדת ולד ממזר מקיים מצוַת פריה ורביה, מובא ברמב"ן, ברשב"א וב"מאירי" (חידושי "בית הבחירה", מסכת יבמות כב, ע"א).
גם ר' יוסף קארו זצ"ל ("בית יוסף", אבן העזר א, ו), הביא בשם הירושלמי מסכת יבמות (פרק ב, הלכה ו) על המשנה במסכת יבמות: "מי שיש לו בן מכל מקום פוטר אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו לכל דבר". שמדובר על ממזר, והוא בנו לכל דבר אפילו לפריה ורביה. וכתב הריטב"א[1] שפירוש הדברים שאפילו שיש לו בן ממזר יצא ידי מצוַת פריה ורביה.
ר' יוסף באב"ד זצ"ל, בספרו ה"מנחת חינוך" (מצוה א, אות ח), כתב שבמשנה במסכת יבמות מדובר גם כשבא על הערוה באיסור. והוא הקשה על דברי הירושלמי שהרי לדעת ראשונים רבים במקרה של מצוה הבאה בעברה, לא יוצאים ידי חובת המצוה אפילו מדאורייתא. אם כן, איך יוצא ידי חובת מצוַת פריה ורביה בהולדת ממזר?
ר' יוסף באב"ד יישב על פי סברת האחרונים ("שער המלך", הלכות לולה ח, ה) שרק אם בשעה שעושה את המצוה עושה גם את העברה, אז זה בגדר מצוה הבאה בעברה. אם עשה עברה ועל ידי כך באה מצוה, לא נחשב מצוה הבאה בעברה, כיון שכבר נגמרה העברה. בנוגע למצוַת פריה ורביה, קיום המצוה הוא רק בקיום הבנים, ואין המצוה בעצם הבעילה. זהו יסוד גדול של הרב יוסף באב"ד בגדר מצוַת פריה ורביה, אין המצוה בביאה, אלא בתוצאה, בלידת הילדים. יש להעיר שסברא זו של ר' יוסף באב"ד אינה מוסכמת. לדעת התוס' (מסכת בבא בתרא יג, ע"א) מבואר שהמצוה היא בגמר הביאה. כך גם נקטו האחרונים הרב משה פיינשטיין זצ"ל והרב צבי פסח פראנק זצ"ל. בעזרת השם נרחיב את הדיבור בעניין זה בהמשך.
ר' יוסף באב"ד הביא שמהרי"ט אלגאזי (בחידושיו למסכת בכורות, פרק ח, אות סה, ד"ה אולם לפי חומר וכו') כתב שהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש השמיטו את הירושלמי שהביא הריטב"א כיון שהם סברו שלא יוצאים ידי חובה בהולדת ממזר, כיון שזוהי מצוה הבאה בעברה. הם סברו שהירושלמי דיבר במקרה שהאדם אנוס, ולכן אין עברה. וכיון שזה דבר לא שכיח, לכן השמיטו את הירושלמי.
מהרי"ט אלגאזי סבר שאין קיום מצוַת פריה ורביה בלידת ממזר מאשה שהיא ערוה לו, משום שהוי מצוה הבאה בעברה. לדעתו, אם העברה היא תמיד עברה, הרי זה נקרא גופא עברה. אבל, אם לפעמים המעשה מותר, לא נקרא גופא עברה, ולא נחשבת מצוה הבאה בעברה. כלומר, אם הוציא ד' מינים לרשות הרבים בשבת, אין בכך מצוה הבאה בעברה. כיון שהוצאת ד' מינים לרשות הרבים, אינה תמיד פעולה אסורה. ביום חול, אין בכך עברה. בניגוד לגזל, שהוא תמיד מעשה אסור. כך גם הדבר בלידת ממזר, הרי האשה ערוה בכל מקרה, לכן מדובר תמיד על פעולה אסורה[2].
אך, ר' יוסף באב"ד סבר שיש סברא אחרת לומר שלא מקיים מצוַת פריה ורביה בלידת ממזר, שהרי מרבה פסולים בישראל. אפילו אם הבן יבוא על גיורת, הוי הבן ממזר. ואם יבוא על שפחה, אז הולד עבד, ולא מתייחס אחריו. לכן רק אם בנו הממזר ירבה פסולים בישראל, אז הוא יקיים מצוַת פריה ורביה, וקשה לומר שכך רצון התורה.
גם הרדב"ז (בשו"ת שלו, חלק ז, סימן ב) התייחס לדיון כאן, וסבר שלא מקיים מצות פריה ורביה בהולדת ממזר. יש לו מספר טענות בנקודה זו:
א. מבואר בבבלי ובירושלמי שלא מברכים על אכילת דבר שעשה בו איסור, כמו מצה גזולה וכן גזל סאה חיטין ועשה חלה, יש בכך "בוצע ברך נאץ ה' ". אפילו לפי הראב"ד שסבר שמברך על דבר איסור ברכת נהנין יש לחלק בין דינו ובין המקרה הנידון. שם בסופו של דבר נהנה. אך, כאן בנים אלו שושב שקיים בהם מצות פריה ורביה מורידים אותו לבאר שחת ומפסיקים אותו ממקום חיותו, אשר לזה תכלית המצוה ודעתו, אין מקום לומר שקיים מצוה.
ב. הבבלי חלק על הירושלמי בנוגע לקיום מצות פריה ורביה בהולדת ממזר, כיון שהבבלי רק אמר שהבן ממזר הוא בנו לעניין ליורשו והליטמא לו (עיין מסכת יבמות כב, ע"א).
ג. התוס' (מסכת בבא בתרא קט, ע"א, ד"ה כיון דלענין וכו') כתב שבן ממזר נחשב שמו מחוי, ולכן צריך ריבוי לרבות, שאם הוליד בן ממזר, האשה לא צריכה ייבום. אם כן כיון שנחשב שמו מחוי, נראה שלא קיים מצות פריה ורביה.
ד. לריטב"א הגיע גי' משובשת של הירושלמי, ואין הירושלמי מכריע בדבר, הוא רק מסתפק בדבר[3].
גם ר' יעקב עמדין (שו"ת 'שאילת יעב"ץ', חלק ב, סימן צז) הקשה על דברי בעל ספר "חסידים" שמבואר מדבריו שסבר שבלידת ממזר מקיים מצות פריה ורביה[4], והרי יש כאן מצוה הבאה בעברה. הוא רוצה ליישב שעל אף שמצוה הבאה בעברה אינה מצוה, בכל זאת, לעניין פריה ורביה נחשבת מצוה, כמו שמצינו שגדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה. אך, הוא נשאר בצריך עיון.
הרב ראובן מרגליות זצ"ל (בהערותיו על ספר "חסידים", ,סימן תק; מהדורת מוסד הרב קוק) רצה לבאר בדברי הרמ"א, שמדובר שנולד ממזר בהיתר, כגון שממזר בא על גיורת, ודווקא במקרה כזה מקיים מצות פריה ורביה.
אך, גם על יישוב זה, יש לדון מצד דברי בעל ה"מנחת חינוך", שהרי בסופו של דבר מרבה ממזרים בישראל.
הרב אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל (שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ד, סימן טז, פרק ה) יישב את קושיית ר' יוסף באב"ד בצורה אחרת. הוא השיב שממזר יכול ליטהר, שיכול לישא שפחה, ואחר כך הילדים יתייחסו אחריה. ודייק שהרמ"א נקט דוווקא בן ממזר. בלידת בת ממזרת, לא קיים מצוַת פריה ורביה, כיון שממזרת אינה יכולה ליטהר.
אולם, צריך עיון ביישוב זה. שהרי אם הממזר ישא שפחה, אז הילדים לא יתייחסו אחריו, אלא יתייחסו אחרי האֵם. כדי לקיים מצות פריה ורביה לא מספיק ללדת בן ובת, הבן ובת גם צריכים ללדת בן ובת. כלומר שיצא משניהם ביחד בן ובת (עיין מסכת יבמות סב, ע"א-ע"ב). לכאורה, אם הילדים אינם מתייחסים אחריו, לא נחשב שבנו הוליד ילדים. אולם, אולי אפשר לומר שכיון שבמציאות יש ילדים, אז נחשב שבנו המשיך והביא ילדים לעולם. לדעתי, בסופו של דבר יש קושי גדול לומר שקיים מצות פריה ורביה בהולדת ממזר. ומצד הספק יצטרך להוליד עוד בן.
[1] ר' יוסף קארו הביא את הדברים בשם הריטב"א, אבל בריטב"א לפנינו הדברים לא מובאים.
[2] ראיתי עוד ביאור של ר' חיים מבריסק בגדר מצוה הבאה בעברה, שיש בה נפק"מ לדיון שלנו. הריטב"א (נדפסים בתוך חידושי הרשב"א, מסכת סוכה לא, ע"א) הביא שהקשה התוס' על הדין של סוכה גזולה, שלדעת רבנן יוצאים בסוכה גזולה, כיון שסברו שאדם יוצא ידי חובתו בסוכת חברו, וקרקע אינה נגזלת, ולכן היא נחשבת כסוכה שאולה. והקשה התוס' שהרי מדובר שתקפה מחברו והוציאה, ואם כן יש כאן מצוה הבאה מחבירו. יישב הריטב"א: "דהכא כיון דלא קני לה כלל, וברשותיה דמאריה איתא… לא חשיבא מצוה הבאה בעברה, והרי הוא כאילו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו, שאע"פ שעברה בידו, אין הסוכה נפסלת בכך".
וביאר ר' חיים (מובא בספר "ארץ הצבי", הוצאת בית המדרש ד'פלאטבוש ירושלים התשס"ב, הוצאה שלישית, ביאורי סוגיות מאת הרב צבי שכטר, סימן ג, אות י) שלומדים מדברי הריטב"א הגדרה מחודשת בדין מצוה הבאה בעברה. שאין כוונת הדברים שדווקא כשעל ידי העברה שלו נתאפשרה אצלו המצוה, שהרי לפי זה היה צריך להיות שגם בגזל קרקע ועשה שם סוכה, תהיה מצוה הבאה בעברה, כיון שעל ידי העברה נתאפשרה אצלו המצוה. אלא כוונת הדברים, שבמקרה שעבר עברה, ועל ידי העברה שלו חל שם עברה על איזה חפצא, אי אפשר להשתמש אחר כך באותה חפצא לקיים בה שום מצוה. כיון שחפצא של עברה פסולה היא מלשמש כחפצא של מצוה. וכיון שחכמים סברו שקרקע אינה נגזלת, כלומר אין לגדלן קניני גזילה בקרקע, הרי אין כאן חפצא של עברה. הרב צבי שכטר כתב שרק בשני מקומות מצינו שעל ידי העברה שלו חל על החפצא השם חפצא של עברה, בגזל מטלטלין, שהרי יש לו קניני גזילה בחפץ. ועבודה זרה, שהחפץ שעבד נאסר בהנאה.
הרב צבי שכטר שליט"א (שם, אות יא) ביאר שמצת טבל אינה נחשבת מצוה הבאה בעברה, על אף שהיא ממאכלות אסורות, בכל זאת, אין עליה שם חפצא של עברה, כיון שגדר חפצא של עברה הוא שמישהו עשה עברה, ומכח העברה שלו חל על החפצא שעמה עשה העברה, דינים חדשים. השם טבל לא נוצר משום איזו שהיא עברה שאדם עבר.
יש לדון במקרה שלנו, שהרי על ידי המעשה ביאה של האדם, נוצר הולד שיש לו שם ממזר, ויש לו דינים חדשים, ואם כן יש כאן חפצא של עברה. ויש לומר שאי אפשר לקיים בו מצות פריה ורביה. אלא, יש לדון שהעברה לא נעשתה בולד, אלא באשה. בכל אופן יש מקום לומר שנחשב שנעשתה עברה בולד, ואם כן יש מקום להגדירו כחפצא של עברה, ואי אפשר לקיים בו מצוה.
הרב ראובן מרגליות זצ"ל (בהגהותיו לספר "חסידים", סימן תק) ציין שה'חת"ם סופר' (בחידושיו למסכת סוכה) הביא מדברי רבינו תם בספר "הישר" שכתב שבשוגג לא הוי מצוה הבאה בעברה. ה'חת"ם סופר' תמה עליו שמבואר בירושלמי שגם בשוגג הוי מצוה הבאה בעברה. הרב מרגליות יישב שרבינו תם דיבר בשגגת לאו, או מיתה בידי שמים שאין שם קרבן ובכה"ג שוגג לא צריך כפרה ולכן לא הוי מצוה הבאה בעברה. אבל, הירושלמי דיבר על איסור שבת ששם הוי חייבי כריתות, וחייבי כריתות שוגגים צריכים כפרה ולכן הוי מצוה הבאה בעברה. לפי זה, אפשר לומר שהירושלמי דיבר במקרה של ממזר באיסור לאו, דהיינו כדעת ר' עקיבא שבכל ביאה של איסורי לאוין הולד הוא ממזר, וכן אפשר לומר שמדובר שבא על ממזרת שהוי רק איסור לאו. ומדובר שהוא בא עליה בשוגג, שאז לא הוי מצוה הבאה בעברה.
[3] גם מהרי"ט אלגאזי (מסכת בכורות, פרק ח, אות סה) העיר שנראה מהירושלמי, שהירושלמי נשאר בספק, ולא פשט את השאלה. ר' יעקב אטלינגר (ספר "ערוך לנר", מסכת יבמות כב, ע"א, ד"ה על מה דקאמר) הקשה את הקושיא מצד מצוה הבאה בעברה, כיון שהוא הבין על פי דברי התוס' (מסכת פסחים פח, ע"א, ד"ה לישא וכו') שהמצוה מקיים בהוצאת הזרע. אך, הוא כתב שיש לומר שרואים מהסוגיא במסכת יבמות (סב, ע"א) שגר שנתגייר מקיים מצות פריה ורביה, בלידת הילדים שהוליד בעת שהיה נכרי, כיון שהתייחסו אחריו בעת היותו נכרי. אם כן, גם כאן שהממזר מתייחס אחריו, קיים מצות פריה ורביה.
בעל ספר "קרן אורה" (מסכת יבמות כב, ע"א) דחה את הקושיא מהירושלמי, כיון שכותב שמצינו בירושלמי במספר מקומות שבעי אינו אלא בירור דברים, ולא לשון בעיא – ספק.
[4] יש לציין שדווקא בעל ספר "חסידים" (סימן תק) כתב שהמוליד ממזר לא קיים מצות פריה ורביה. בעל ה"בית שמואל" (אבן העזר א, יא) יישב את דברי הרמ"א שכתב שקיים מצות פריה ורביה. שבעל ספר "חסידים" דיבר על ממזר שאינו ידוע, שבכה"ג הוא לא חי ולכן לא קיים מצות פריה ורביה. אבל, הרמ"א דיבר על ממזר ידוע שחי.