מבוא
לאחרונה לימוד חכמת הקבלה קיבל תנופה רבה, ואנשים רבים שלא למדו ש"ס ופוסקים קופצים ללמוד את חכמת הקבלה. לומדים בספרי הזוהר ובכל מיני ספרים של חכמת האמת. כפי שאראה בהמשך המאמר, אין הדברים חדשים, וכבר בימים קדמונים [בימי הרמ"א] היו כאלו שקפצו ללמוד את חכמת האמת, אפילו לפני שידעו פירוש רש"י על החומש וכיוצ"ב.
במאמר הבא אנחנו נרצה לדון בשאלה האם נכון וראוי ללמוד חכמת הקבלה? וכן, מה בדיוק מוגדר כחכמת הקבלה?
דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הוויות דאביי ורבא
- מחלוקתם של הראשונים:
מובא בגמרא במסכת סוכה (כח, ע"א):
אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא.
יש מחלוקת ראשונים מה הכוונה הויות דאביי ורבא?
מצד אחד עומדים רוב הראשונים שנקטו שאין הכוונה לתלמוד. מאידך, עומד הרמב"ם שמדבריו נראה שהכוונה לתלמוד.
רש"י (שם) הסביר שכל הדברים ששאל אביי לרבא, הם דברים שהסתפקו בהם בדורו של רבן יוחנן בן זכאי והוא תירץ שאלות אלו, ולאחר מכן נשתכחו דברי ר' יוחנן בן זכאי, ולכן שאלם אביי את רבא.
כעין זה כתב הריטב"א (בחידושיו שם): הכוונה לקושיות ותירוצים וספיקות של אביי ורבא, שהם דברים שלא נתבררו להם כיון שלא ירדו לעומקו של תלמוד כחכמים ראשונים. דהיינו, לרבן יוחנן בן זכאי היה ברור כל הדברים האלו.
כך גם מבואר בפירוש רבינו חננאל (שם).
אך, הרמב"ם כתב (הלכות יסודי התורה ד, יג):
ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס, ואע"פ שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין, ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר.
לדעת הרמב"ם, מדובר על האיסור ומותר, ובפשטות נראה שכוונת הדברים לדברי הגמרא שמשם לומדים את האיסור והמותר.
אלא, נראה שהראשונים לעיל חלקו על דעת הרמב"ם, וסברו שאי אפשר לקרוא לתלמוד "דבר קטן", הבנת הרמב"ם אינה מתקבלת על הדעת. הדברים נאמרים במפורש על ידי שני ראשונים.
הר"ן (מובא ב"כסף משנה" שם) כתב:
דבר קטן הוויי דאביי ורבא פירוש משום דמעיקרא אמר שלא הניח מקרא ומשנה וכו' קרי להוויי דאביי ורבא דבר קטן לפי שאין ספק שהתנאים הראשונים היו יודעים המשנה על בוריה הווית דהוו בתר הכי אביי ורבא לדבר קטן חשבינן להו. והרמב"ם כתב מה שרצה והלואי שלא נכתב.
גם נראה שהריטב"א (בחידושיו למסכת סוכה כח, ע"א) לא קיבל את דעת הרמב"ם. הוא סבר שאי אפשר לקרוא לדברי התלמוד "דבר קטן":
דבר קטן הויות דאביי ורבא. פירוש דבר קטן הוא לגבי מעשה מרכבה שאמרנו, ולגבי הא נמי לא קרי דבר קטן לתלמוד שהרי קדמו לכולם שלא הניח מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות והם יתד שהכל תלוי בו, אלא הויות דאביי ורבא הם קושיות ותירוצין וספיקות שלהם שלא נתבררו להם מפני שלא ירדו לעומקו של תלמוד כחכמים הראשונים, ולפי שהיה זה מחסרון ידיעה קרי ליה דבר קטן בחכמת המשנה אבל גדול הוא מכל שאר חכמות הגוים, וזה הפירוש אמת ונכון לכל המאמין, ולא כמו שפירשו אחרים האלקים יכפר.
נראה שמה שכתב בסוף דבריו ולא כמו שפירשו אחרים וכו', כוונתו לרמב"ם. נראה שכך הבין מדבריו ר' יוסף קארו זצ"ל ("כסף משנה", הלכות יסודי התורה ד, יג).
- עיון בדעת הרמב"ם:
לפני שניישב את דעת הרמב"ם, יש לעיין בדבריו. שנראה שיש סתירה פנימית בדבריו. שהרי מצד אחד הוא כתב שהוויות דאביי ורבא הן דבר קטן, ובאמת היה צריך להתחיל עם מעשה מרכבה, אלא רק משום בעיה טכנית – "שהן מיישבין דעתו שלאדם תחילה", לכן מתחילים בהן. מאידך, לאחר מכן הוא כתב "שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העוה"ב וכו' ". מדבריו אלו יש ללמוד שהן חשובות יותר ממעשה מרכבה.
נראה שאפשר ליישב את דברי הרמב"ם על פי דברי ר' אליהו מזרחי שהביא ר' יוסף קארו (ב"כסף משנה") כשדן על דברי הרמב"ם. אלו דבריו:
מן המבואר ששם גדול נאמר על שני פנים, אם בכמות אם באיכות, ושהגדול באיכות יחלק עוד לשנים, האחד מהם על גודל הדרוש ומעלתו וזה עוד יחלק לשני פנים אם מצד גודל נושא הדרוש ואם מצד עומק מושגו, והשני על גודל שכרו, ומעתה אין טענה משם הגדול הנאמר על מעשה מרכבה כי מעשה מרכבה אם נקרא גדול מהחכמה התלמודית הנה הוא גדול מצד גודל הדורש ומעלתו בשני האופנים יחד שהם גודל נושא הדרוש ועומק מושגו, ואולם החכמה התלמודית אע"פ שאינה חוקרת על נושא גדול כגודל חכמת מעשה מרכבה שהרי הדרוש של מעשה מרכבה הוא הבורא יתעלה בין לדעת חכמי הקבלה בין לדעת חכמי המחקר ונושא החכמה התלמודית הם מעשה מצוותיו יתברך, מכל מקום כאשר לא יודע הענין בה מצד גודל נושא הדרוש וקשיו רק מצד גודל השכר ומיעוטו הנה בלי ספק שהחכמה התלמודית היא השורש והעיקר אשר בה נזכה לחיי העולם הבא משאר מיני החכמות והיא החכמה היותר גדולה מזה הצד מכל מה שזולתה.
לדעת ר' אליהו מזרחי, מעשה מרכבה נקראים דבר גדול לעומת החכמה התלמודית מב' בחינות: א- מצד גודל נושא הדרוש, שלומד חכמה עליונה. ב- עומק המושג. אך, החכמה התלמודית גדולה על החכמה של מעשה מרכבה מהצד שעל ידה זוכים לעולם הבא.
נראה לי, שגם מדברי בעל ספר "שפת מלך" (בביאורו על דברי הרמב"ם, הלכות יסודי התורה ד, יג) רואים יסוד זה. אי אפשר לומר שהחכמה התלמודית היא נחשבת דבר קטן, ואפילו אינה דבר קטן כנגד חכמת מעשה מרכבה אלא רק מצד קלות השגתן. שאפשר להשיג ביתר קלות החכמה התלמודית, שזהו חכמה שאפשר להבינה כל אחד ואחד:
ופשטות דבריו ברור מללו שנקראו דבר קטן משום שכל איש יכול לידע ולהשיג ידיעתן בבירור. מה שאין כן מעשה מרכבה שהוא עניני אלקות ומלאכי מרום ונפשות הצדיקים. אלה, לא כל איש קטן ואשה יכולין לידען לעומקן. ואפי' חכמים גדולים, לא לכולם היה כח לידע על בוריין… מה שאין כן באיסור והתר גם קטן וגם אשה וגם בעל לב קצר ידעון. ויראת השמים הגדולה שיש לרבנו תדע זאת, במה שעשה קיום המצוות עיקר ובה נוחלין חיי העולם הבא, ולא כתב שבידיעת מעשה מרכבה נוחלין חיי העולם הבא. הרי ברור דבר קטן בקלות השגתן, וגדול בכובד השגתן. וגדול מן הכלל הוויות דאביי ורבא, שבהן נוחלין חיי העולם הבא. ותדע עוד, שאיסור והתר נכתב בפירוש בתורה, ועניני אלקות לא נזכרו בפירוש ובהחרבה כפי הוויות דאביי ורבא. ואפי' עניני הנפשות וחיי העולם הבא לא נזכרו בפירוש ובפירוט. ולדעת רבנו פשוט שלא נזכרו, משום שלא כל אחד קטן וגדול יכול להשיגן, ואפי' לא כל החכמים… ועל כן, תורה נסתרת זאת, אינה נדרשת ברוב עם, ורק למשיגיה ומקבליה רב מפי רב, ואני עלייה מועטין הם…
נראה לי, שלדעת שניהם, מעלת החכמה התלמודית עליונה על מעלת חכמת הקבלה. זוהי גם כוונת הרמב"ם. כשכתב שהאיסור ומותר הוי דבר קטן כנגד מעשה המרכבה, כוונתו מצד ב' הבחינות שכתב ר' אליהו מזרחי[1].
אולם, אולי אפשר לומר שכוונת הרמב"ם שבסופו של דבר האדם נתבע על קיום המצוות, ולא על ידיעת מעשה מרכבה. אפילו אם האדם הוא בעל דרגה ובוודאי עליו מוטלת החובה ללמוד מעשה מרכבה, בכל זאת, החובה הבסיסית שלו היא קיום המצוות. זוהי החובה הבסיסית שמוטלת על כל אחד מישראל, וזוהי כוונת הרמב"ם במה שכתב שאפשר שידעם הכל. החכמה התלמודית ניתנת לכל אחד, שרק על ידה אפשר לזכות לעולם הבא. החכמה התלמודית ניתנה לכל אחד ואחד. אין בכך סתירה למה שכתב הרמב"ם שחכמת הקבלה היא במעלה יותר עליונה. כלומר, האדם שהגיע לרמת לימוד חכמת הקבלה הגיע לדרגה יותר עליונה מזה שלמד את החכמה התלמודית. אין הכוונה כל אחד שלומד חכמת הקבלה, אלא כוונת הדברים לזה שראוי ללמוד חכמת הקבלה. זה שראוי ללמוד חכמת הקבלה הוא במעלה עליונה מזה שלמד את חכמה התלמודית, אבל עדיין לא הגיע לדרגת לימוד חכמת הקבלה. אך, עדיין, יש לומר שאי אפשר לקפוץ ללימוד חכמת הקבלה, שאפילו שהיא יותר מרוממת, בכל זאת, כל עוד שאין לו בסיס, אין משמעות לחכמת הקבלה. כמו שרואים בספר "מסילת ישרים" שיש מסילה, ואסור לקפוץ לדרגה היותר גבוהה. רמח"ל מרחיב מאוד בנושא זה שיש ללכת לפי הדרגות, ואין לקפוץ לדרגה היותר גבוהה לפני השגת הדרגה היותר נמוכה. כך הם פני הדברים בלימוד חכמה התלמודית וחכמת הקבלה.
יש להוסיף ולומר שהרמב"ם רואה את עיקר האדם בכך שהוא מכיר את בוראו. דהיינו, החשיבות העליונה היא בהתבוננות ובידיעת הקב"ה. זהו התפקיד של האדם. קיום המצוות הוא כדי להגיע לידי הכרה זו. אבל, העיקר הוא הידיעה של הקב"ה. לכן, בוודאי מעלת זה שעוסק במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ומכיר את הבורא הוא גדול על זה שעוסק בחכמת התלמוד. יש אנשים רבים שעוסקים בענייני ההלכה וכיוצ"ב, אבל אינם מתבוננים על הבורא. אינם מתבוננים במשמעות העולם ובמטרת העולם. בוודאי קודם מוטל עלינו לעשות את המצוות ורק לאחר מכן לעלות אל מעלה זו. ורק אלו שלמדו מקודם והכשירו את שכלם בחכמת התלמוד יכולים לעלות לעיון בחכמת הקבלה. אך, זוהי משמעות דברי הרמב"ם. נוסיף ונאמר שלא נראה שכוונת הרמב"ם דווקא ללימוד חכמת הקבלה. גם לימוד אמונה ומחשבה כלולים בכך. דברי הרמב"ם מכוונים לעיסוק בידיעת הקב"ה ובידיעת הבריאה.
אפשר לראות את היסוד הזה בדברי הרמב"ם במספר מקומות.
רמב"ם ("מורה נבוכים", חלק ג, פרק נא) כתב:
ואני פותח הדברים בזה הפרק במשל שאשאהו לך, ואומר, כי המלך הוא בהיכלו ואנשיו כולם, קצתם אנשי המדינה וקצתם חוץ למדינה, ואלו אשר במדינה, מהם מי שאחוריו אל בית המלך ומגמת פניו בדרך אחרת, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומגמתו אליו, ומבקש לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, אלא שעד היום לא ראה פני חומת הבית כלל. מן הרוצים לבא אל הבית, מהם שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו מבקש למצא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית והוא עם המלך במקום אחד שהוא בית המלך, ולא בהגיעו אל תוך הבית יראה המלך או ידבר עמו, אבל אחר הגיעו אל תוך הבית א"א לו מבלתי שישתדל השתדלות אחרת, ואז יעמוד לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב, או ישמע דבר המלך או ידבר עמו. והנני מפרש לך זה המשל אשר חדשתי לך, ואומר, אמנם אשר הם חוץ למדינה, הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה, … ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף, ואשר הם במדינה אלא שאחוריהם אל בית המלך, הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלו בידם דעות בלתי אמתיות, אם מטעות גדולה שנפל בידם בעת עיונם, או שקבלו ממי שהטעם, והם לעולם מפני הדעות ההם כל אשר ילכו יוסיפו רוחק מבית המלך, ואלו יותר רעים מן הראשונים הרבה… והרוצים לבא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך הכלל, הם המון אנשי התורה רצה לומר עמי הארץ העוסקים במצות, והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו, הם התלמודיים אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך קבלה, ולומדים מעשה העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה [תרגום הרב יוסף קאפח זצ"ל: דעה], ואשר הכניסו עצמם לעיין בעקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור, ובני האדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק, אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן העניינים האלהיים אמתת כל מה שאפשר שתודע אמתתו, ויקרב לאמתת מה שא"א בו רק להתקרב אל אמתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית… ונשוב אל ענין הפרק, והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שבארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם, אבל מי שיחשוב בה' וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, הוא אצלי עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכר בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו… ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו ותשתדל להתקרב לו ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא השכל, אמר אתה הראת לדעת וגו', ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך וגו', ואמר דעו כי ה' הוא האלהים. והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו רז"ל עליה, ואמרו זו עבודה שבלב, והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת, ולזה תמצא דוד ע"ה שצוה שלמה בנו והזהירו מאד בשני העניינים האלה, רצוני לומר להשתכל בהשגתו, ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה, אמר ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, אם תבקשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזנחך לעד, והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה, ואמנם תקרא העולה על רוחכם… הערה הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה, הוא הדבוק אשר בינינו ובינו, והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדבוק הזה תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו תעשה, ולא יתחזק זה הדבוק רק בהשתמשך בו באהבת השם ושתהיה כונתך אליה כמו שבארנו, וחלשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו.
עוד כתב הרמב"ם (סוף ספר "מורה נבוכים"):
והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, ר"ל ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלהיות, וזאת היא התכלית האחרונה, והיא משלמת האדם שלמות אמתי, והיא לו לבדו, ובעבורה יזכה לקיימות הנצחי, ובמה האדם אדם… ואמרו לנו בפירוש שאין שלמות הקנין, ולא שלמות בריאות הגוף, ולא שלמות המדות, שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו ולא לבקש אותו, ושהשלמות שראוי להתהלל בו ולבקשו הוא ידיעת הש"י שהיא החכמה האמתית, אמר ירמיהו באלו השלמיות הארבעה, כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, השתכל איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון, כי השלמות הגדול אצלם, עשיר בעשרו, ואחריו גבור בגבורתו, ואחריו חכם בחכמתו, ר"ל בעל המדות הטובות, כי האיש ההוא ג"כ גדול בעיני ההמון אשר להם נאמרו הדברים, ומפני זה סדרם על הסדר הזה. וכבר השיגו החכמים ז"ל מזה הפסוק עלו העניינים בעצמם אשר זכרנום, ובארו לנו מה שבארתי לך בזה הפרק, והוא שהחכמה הנאמרת סתם בכל מקום והיא התכלית, היא השגתו ית', ושאלו הקניינים שיקנם האדם שישימם סגולתו ויחשבם שלמות אינם שלמות, ושמעשי התורה כלם, ר"ל מיני העבודות וכן המדות המועילות לבני אדם כלם בעסקיהם קצתם עם קצתם, כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו, אבל הם הצעות בגלל זה התכלית… ואחר שזכרנו זה הפסוק מה שכולל מן הענינים הנפלאים, וזכרנו דברי החכמים ז"ל עליו, נשלים כל מה שהוא כולל, וזה שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו ית' לבד היא הנכבדת שבשלמיות, כי אלו היתה זאת כונתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, והיה פוסק דבריו, או היה אומר השכל וידוע אותי כי אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה, או כי אין כמוני, ומה שדומה לזה, אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתו ובידיעת דרכיו ותאריו ר"ל פעולותיו, כמו שבארנו באמרו הודיעני נא את דרכיך וגו', ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שיודעו ויעשה בהם, הם חסד משפט וצדקה… ואח"כ השלים הענין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה', ואמר בחסד במשפט וצדקה חפצתי נאם ה', ר"ל שכוונתי שיצא מכם חסד משפט וצדקה בארץ, כמו שבארנו בי"ג מדות, כי הכוונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. א"כ הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק, הוא באורו, ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות בפעולות השם….
- הערות נוספות בדעת הרמב"ם:
יש להעיר עוד נקודה שיש גירסא בדברי הרמב"ם שבה כתוב: "דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא". בפירוש "יד פשוטה" (הלכות יסודי התורה ד, יג) יש גירסא אחרת: "דבר קטון הוויה דאביי ורבא". הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל הסביר שהחילוק בין שתי הגירסאות האלו. שאם אומרים שהדבר קטן, משמעות הדברים שהוא קטן באופן מוחלט. כמו שאומרים על ילד שלא הגיע לגיל מצוות, הוא קטן באופן מוחלט. אך, כשאומרים שהדבר קטון, משמעות הדברים שהוא קטן ביחס לדבר אחר. כלומר, הוא פחות במעלה כנגד חכמת מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
הרב רבינוביץ הוסיף עוד ביאור נפלא בביאור דברי הרמב"ם שהוויות דאביי ורבא מיישבין דעתו של אדם:
ההתבוננות 'במעשיו וברואיו הנפלאים' מעוררת התרגשות רבה. התרגשות זו גדולה כל שהאדם מצליח לחקור ולהבין יותר, והיא מקור האהבה והכיסופים אל ה'… אולם דא עקא שבהתגבר הרגש יתכן שהאדם ישלה את עצמו וידמה שהוא יודע יותר מאשר באמת השיג. כך יגיע לבטחון עצמי מופרז והערכה מוגזמת של שכלו הוא, וממנה רק צעד קטן לכפירה. רק השכל המיושב הוא ערובה שלא ילך האדם שולל אחר הצלוחתיו בחקר המציאות, וידע שגם אחרי השיגיו הכי גדולים אינו אלא 'בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות'. מאידך, יש ודווקא הכרת אפסותו היא שתוליד בו באדם רגשי יאוש עמוקים 'ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו', ומתוך כך יתעלם מן המכנה המשותף בין שכל האדם לחכמה המתגלית במציאות. שוב לא יראה את התכנון הנפלא שבתבל, וידמה לו כאילו כל היקום אינו אלא פרי התנגשות מקרית בין כוחות עורים. את שכל האדם יראה כאשליה, והמוסר הנטוע בלבו חזון שוא. רק דעת מיושבת יכולה להדריך את האדם שלא יטעה אחרי תחושה כוזבת שכאילו לית דין ולית דיין. אדם שרגשותיו גואים זקוק לעוגן איתן כדי להבטיח שלא יגרר אחריהם בלי משים. דעת מיושבת בכוחה לכוון את להט הרגש לאפיקים רצויים. כדי ליישב דעתו של אדם צריך להתאמן ולהתרגל למעשים נכונים ומידות טובות. הוויה דאביי ורבא- לימוד הלכה בעיון והתבוננות במצוות- לא רק שמחדד את השכל ומפתחו, אלא שמשליטו על כל כוחות הנפש לנוות את עוצמת הרגשות.
עוד הערה קטנה בביאור דברי הרמב"ם "בעל לב רחב ובעל לב קצר", כתב בעל ספר "שפת מלך" (שם):
בעל לב רחב ובעל לב קצר, מיירי בודאי לא בלבבות הבשר, כי לכל בעל חיים יש לב. אלא יש כאן דיוק עדין, וזה גם שמעתי מפי מו"ז הרע"מ זלה"ה, שבעניני אמונה, הלב משלים ההכנה השכלית המוגבלת. וכאן רואים מדברי רבנו, שאם מתבססים אך ורק בכלי החשיבה בלבד, בזה לא כל חכם יכול לעמוד. אבל אם יש לב רחב לקבל אמונה ודביקות בה', אז זה משלים הבנת השכל וישוב דעתו בדבר… ורק בדבר קטן הוויות דאביי ורבא, יכולים גם בעלי לב קצר להבינם. אבל בפרדס, רק בעלי לב רחב. ומכל מקום אשמעינן רבנו כי גם להוויות דאביי ורבא לא די בשכל האדם, אלא צריך שיהיה לו לפחות לב קצר להשלים וליישב הבנת השכל.
עיון בפסיקת ההלכה
ה"שולחן ערוך" (יורה דעה רמו, ד) פסק:
חייב אדם לשלש למודו, שליש בתורה שבכתב, דהיינו הארבעה ועשרים; שליש במשנה, דהיינו תורה שבעל פה, ופירושי תורה שבכתב בכלל זה; שליש בתלמוד, דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה, דברים שלמד מפי השמועה. כיצד, היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה, קורא ג' מהם בתורה שבכתב, ובג' תורה שבעל פה, ובג' יבין דבר מתוך דבר. במה דברים אמורים, בתחילת לימודו של אדם. אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו.
על הדברים האלו הגיה הרמ"א וכתב:
ויש אומרים שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא, במשנה וגמרא, אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל. (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו). ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא, אבל לא בלמוד שאר חכמות. (ריב"ש סימן מ"ה ותלמידי רשב"א) ומכל מקום מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס. ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה).
הרמ"א פסק את דברי הרמב"ם, ומתוך חיבור שתי ההלכות שהביא הרמ"א, משמע שכל שאר החכמות הוי טיול בפרדס. אך, בעל ה"שפתי כהן" (שם) כתב שדברי הרמ"א אינם מתוקנים. כיון שמה שנכלל בשאר החכמות, זהו חכמת הקבלה, ספרי פילוספיא ותכונה. אבל, מה שנכלל בפרדס, הוא רק מעשה מרכבה ומעשה בראשית. כך הוא למד מדברי הרמב"ם שכתב על מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שזהו טיול בפרדס. בכל אופן למדים שלדעת הרמ"א אין לאדם ללמוד שאר החכמות, ובכך כלולה חכמת הקבלה. אלא, מתוך דבריו למדים שמותר ללמוד בהם אקראי. אבל, צריך עיון בדברי בעל ה"שפתי כהן" כיון שהוא כתב:
גם המקובלים ושאר האחרונים הפליגו בדבר שלא ללמוד חכמת הקבלה עד אחר שמילא כריסו מהש"ס ויש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה כמ"ש בן ארבעים לבינה בשגם שצריך קדושה וטהרה וזריזות ונקיות לזה ורוב המתפרצים לעלות בחכמה זו קודם הזמן הראוי קומטו בלא עת כמ"ש כל זה בד' חכמי האמת.
רואים מדבריו שאין ללמוד בחכמת הקבלה עד שיהיה בן מ' שנה. נראה שאין הדבר תלוי דוקא בגיל, אלא הדבר תלוי בחכמתו, שמילא בש"ס ופוסקים, וכן בדרגתו הרוחנית שצריך להיות קדוש וטהור וכו'. אם כן, הדברים עומדים בניגוד לדעת הרמ"א שסבר שמותר ללמוד באקראי בחכמת הקבלה. אך, אולי יש לבאר בדברי בעל ה"שפתי כהן" שמדובר דוקא בקביעות, ולא באקראי.
כחלוק הזה מוצאים בדברי הראי"ה קוק זצ"ל (ספר "מצות ראיה", יורה דעה רמו, על דברי הש"ך):
ובספר אור נערב לרמ"ק כתב דעד עשרים לא ילמוד, ולמעלה מכ' שפיר דמי, גם לא התנה רק שיהיה יודע מקרא ופוסקים, דהיינו מקרא ומשנה ויודע דרך הפלפול כראוי, עיי"ש, ויש לומר דלא קאמר רק לענין קביעות עתים לזה, אבל להשתקע, כו"ע מודים דבעינן דוקא שימלא כריסא תנ"ך וש"ס ופוסקים בגמ' וסברא כראוי.
לדעת הראי"ה קוק זצ"ל, כשכתב הרמ"ק שמספיק שיהיה בגיל כ' שנה ללמוד את חכמת הקבלה, מדובר על קביעות עתים, אך לא להשתקע. כדי להשתקע צריכים להיות מלאים בתנ"ך, ש"ס ופוסקים. אלא, רואים גם בקביעות עתים האדם צריך להיות בקי במקרא, משנה ויודע דרך הפלפול כראוי, ועברו עליו כ' שנה. אם כן, גם לקביעות עתים אין הדבר פשוט ללמוד חכמת הקבלה.
יש עוד לציין שרואים מדברי הרבה ראשונים שהזהירו על הסכנות בלימוד חכמת הקבלה בלי ללמוד מפי חכם מקובל שבקי בחכמת הקבלה. ורואים בדבריהם שיש סכנות גדולות באי הבנת הדברים בצורתם הנכונה.
נתחיל כאן בעיון בדברי הראשונים.
א. הרמב"ן כתב (בהקדמתו לפירושו על התורה):
אני הנני מביא בברית נאמנה והיא הנותנת עצה הוגנת לכל מסתכל בס' הזה לבל יסבור סברה ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דבר ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה זולתי מפי מקובל חכם לאוזן מקובל מבין והסברא בהן אולת מחשב' מועלת רבת הנזקין מונעת התועלת אל יאמר בשוא נתעה כי לא תבואהו בסברותיו רק רעה כי ידברו אל ה' סרה אשר לא יכלו כפרה שנאמר אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח אל יהרסו אל ה' לראות כי ה' אש אוכלה הוא אל קנאות. והוא יראה את רצוייו מתורתו נפלאות. אבל יחזו בפירושינו חדושים בפשטים ובמדרשים יקחו מוסר מפי רבותינו הקדושים בגדול ממך אל תדרוש בחזק ממך בל תחקור במופלא ממך כל תדע במכוסה ממך בל תשאל במה שהורשית התבונן שאין לך עסק בנסתרות.
ב. נעבור מכאן לדברי אחד מגדולי אחרוני הראשונים, והוא הריב"ש. הוא העיד שהוא בעצמו לא התעסק בחכמת הנסתר. ומדבריו מתברר שיש סכנה הגדולה בעיסוק בחכמת הנסתר כשלא לומדים מחכם מקובל (שו"ת הריב"ש, סימן קנז):
וגם הודעתיך כי מורי הרב רבי פרץ הכהן ז"ל לא היה כלל מדבר ולא מחשיב באותן הספירות, גם שמעתי מפיו שהרב רבי שמשון מקינון ז"ל שהיה רב גדול מכל בני דורו וגם אני זכור ממנו ואם לא ראיתיו בעיני, והוא היה אומר אני מתפלל לדעת זה התינוק כלומר להוציא מלב המקובלים… כן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הרב רבנו נסים ז"ל כי הרבה יותר מדאי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בענין הקבלה ההיא, ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה אחר שלא קבלתיה מפי מקובל חכם ואם ראיתי באורים על סודות הרמב"ן ז"ל וגם הם אינם מגלים שרשי החכמה ההיא ומגלים טפח ומכסים כמה טפחים, וקרוב לטעות בדבר מהם ולכן בחרתי לבל יהיה לי עסק בנסתרות… ולזה אני אומר שאין לסמוך בדברים כאלו אלא מפי חכם מקובל ועדיין אולי.
ג. הרמ"א כתב בשו"ת שלו (סימן ז):
אך אומר שאני אם אברח אברח יותר מלעסוק בקבלה להבין מעצמי בדבריהם ממה שאברח לעסוק בפילוסופיא, כי יותר יש לחוש שלא יטעה, כמבואר לאדוני ממה שכתב הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה… אני אומר על שתיהן כי שניהם כאחד טובים וצדיקים ילכו בם וגו' ומ"מ אומר שסהדי במרומים שכל ימי לא עסקתי בזו רק בשבת ויו"ט וח"ה בשעה שבני אדם הולכים לטייל, וכל ימות החול אני עוסק כפי מיעוט השגתי במשנה ובתלמוד ובפוסקים ובפירושיהם…
ד. הרמ"א, בספרו "תורת העולה" (חלק ג, פרק ד), כתב:
אחר שהביא הכרח המאמר לדבר בדברים שהם כבשונו של עולם והם דרכי הקבלה לא אכחד מן המעיין את אשר תחת לשוני ואגלה דעתי בענין זה וסהדי במרומים שיראתי הרבה לדבר בדבר שאין לי בהם ידיעה מקובלת. והדבר הזה הוא עיקר אמונת האלוקות והוא יתד שהכל תלוי בו, ואיך אדבר בענין כזה מסברת עצמי. אך אמרתי עת לעשות לד' הפרו תורתך, כי בעוונותי הדור נתמעט כ"כ שלא ראיתי מימי איש מקובל יודע הדבר על בוריו מצד הקבלה האמתית. ורבים מהמון עם כל אחד קופץ ללמוד ענין הקבלה כי היא תאוה לעיניים ובפרט בדברי האחרונים אשר גלו דבריהם בספריהם בביאור. וכל שכן בזמן הזה שנדפסו ספרי הקבלה כגון הזוהר והרקנט ושערי אורה, אשר כל מעיין מתבונן בהם והכל הוא מבואר לדעת המעיין בהם אע"פ שדבריהם אינן מובנים על פי האמת מאחר שאין מקובל מפי מקובל. ולא זה בלבד שהמשכילים יבינו בה, אלא אפילו בעלי בתים, שאינן יודעין בין ימינם לשמאלם, בחשיכה יתהלכו, אינן יודעין לפרש סדרה או פרשה בפירוש רש"י קופצין ללמוד קבלה, וכל זה גורם להם שהדור יתום בעוונות נתמעט כ"כ שאסטרא /שאסתרא/ בלגינא קיש קיש קריא, וכל אחד שראה בה מעט מתפאר בה ודורש ברבים, ועתיד ליתן את הדין. ובאמת שחסרון ידיעתן היא תקנתן, וכמה לא חלי ולא מרגיש הסכל הערום מכל, בטבע הנמנעות, ולא יקשה עליו מאומה. אבל המשכילים ידעו שהמחשבה בה היא רבת הנזק, וכמו שכתב הרמב"ן בהקדמתו לפירוש התורה, וכן כתבו שאר המקובלים הראשונים ז"ל.
ה. מכאן נעבור לדבריו החריפים של הרש"ל (בשו"ת שלו, סימן צח):
דע אהובי, חדשים מקרוב באו ורוצים להיות מכת המקובלים וממדרשי הנעלמים ומחלשי הראות, לא יביטו באור הזהר ולא ידעו מוצאו ומבואו וכוונתו אלא שכך מצאו בספרי רשב"י.. אבל האמת תורה דרכה במי שלא ידע להשיג סודות על הנכון בקל יבא לקצץ בנטיעות… לכן אהובי אל תלך בדרך אתם ואין לך עסק בנסתרות המתיהרים בחידושים כאילו הם יודעים ומבינים רזי תורה וצפוניה הלואי שידעו הגלויים. מה יפה כח של ר' שמעון מקונין [צ"ל ר' שמשון מקינון] אחר שלמד סתרי הקבלה אמר שהוא מתפלל כתינוק בן יומו וד"ל – ע"כ נהוג כדרכך ויהיה להם מה שלהם, אבל דע שכל המשנה ידו על התחתונה וידינו על העליונה.
הרש"ל כתב תשובה זו לאדם ששאלו אם צריך להניח תפילין של יד בישיבה מפני שהמקובלים סמכו על דברי ספר "הזוהר" ופסקו כן.
ו. מעניין לציין לפסק מעניין של ר' אליהו מזרחי (בשו"ת שלו, סימן א). הוא דן בדין הוספת המילים "ה' א-להיכם אמת" בקריאת שמע, כדי להשלים לרמ"ח תיבות. ר' אליהו מזרחי כתב שדין זה לא הוזכר בשום פוסק מהפוסקים המפורסמים. הדין הוזכר אצל בעלי הקבלה. וזאת על אף שהראשונים ידעו מהעניין הזה של תוספת המילים האלו כדי להשלים לרמ"ח אברים, בכל זאת, לא כתבו דין זה. הטעם לכך הוא משום שידעו שאין זה מהדברים שראוי לפרסמם. רק ליחידי סגולה ראוי לחזור על תיבות אלו, כיון שהם מכוונים לכוונה הראויה להשלים את המנין למנין האברים, אבל שאר העם אינם מכוונים בכוונה זו, ואינם מבינים בדבר. אם כן, אם הם יחזרו על התיבות, זה יהיה בגדר של אמירת שמע שמע.
בהמשך לאותה תשובה מובאים דברים של הרב דוד בן יחייא:
הלא טוב אמנה כי הקבלה היא חכמה רמה איומה כנדגלות בה סתרי תורה ליודעי פשר דבר וממנה יפרד טוב טעם ודעת למשכילים המזהירים כזוהר הרקיע אך בזמנינו זה אפס המדע הזה וסתרי תורה נעלמו מעיני כל רז לא ידע אנוש ערך החכמה הנשגבה כזאת וכל המחזיק בה יקרה לו מההיזק והסכנה חלק רב ועל כיוצא בזה הזהירונו ז"ל במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור ודי לנו במה שהורונו חכמי הקבלה האמתית המסכמת מכל צד בפירוש התורה ומצותיה ע"פ המסורה לאיש איש עד ימות משה והיא הנקראת תורה שבע"פ אשר בגללה עלה משה למרום ועמד מ' יום ומ' לילה ללמוד כלליה ופרטיה במדות הנמסרות לו מפי הגבורה ובדברים אלו אנו מחוייבים להתעסק כי הם חיינו ואורך ימינו ואחרי דבריהם לא נשנה אחת דתו להמית כל אשר ימרה את פיהם וכל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה אך יתר הרמזים אשר בהם בלו ימיהם חכמי הקבלה עם היותם מסתרי ומעניני המושכלות לא צוינו עליהם כי אלו נשארו להתעסק בם יחידי סגולה ואשר חננו ה' יתר שאת ויתר עז וזה בזמנים אשר היו לפנינו אשר נשארו ב' ג' גרגירים בראש אמיר שטו ולקטו בהם א' מעיר וב' ממשפחה ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול כי דברים הם שכבשם כבשונו של עולם ובזמנינו זה תם זכות אבות ואין מחזיק בצדק בחכמה הזאת אדרבא הם הורסים פינות התורה ועמודיה יתפלצון מקול מחצצים הם העברים העורים לא ידעו דרך ישכון אור ימששו כעור וילאו למצוא הפתח ובמקום שחשבו להרויח פתע ישברו ואין מרפא ורבים מעמי הארץ מתיהרים באמרם סוד ה' לנו מורשה לנו המים העליונים לא לכם בעלי התלמוד ההולכים בחושך ולבם בל עמם טח מראות עיניהם והדבר אין בהם חכמים המה להרע לנפשם כי החזיקו במה שקצרה יד שכלם ורוצים לעלות במעלות אין בידם ספק להגיע אל תכלית ויעלו חרס בידם להתגרד בו והיה להם למוקש ואם איש מבני ישראל ירצה לעיין בקבלה ראוי לעשותה כלי חמדה לעצמו יבין מה שיבין באימה ביראה ברתת ובזיע כאיש המהלך על הגחלים לא יחזיק טובה לעצמו להורות לזולתו ליחיד וכ"ש לצבור כי תצא מזה תקלה להרוס חומת התורה ולפרוץ גדר יתפאר במה שלא יבין ויטעה בהתחלות התורה ושרשיה יבוא לידי מינות ויתרחק ממחוז חפצו והיא קרבת אלהים נוח לו שלא נברא כל שכן וכל שכן לשנות מדרש ולבטל הלכה חלילה וחס.
הוא הזהיר בלימוד בסתרי תורה, שאפשר לבוא להרבה נזקים מכך. יש להתעסק בלימוד תורה שבעל פה. ואם מישהו רוצה לעיין בחכמת הקבלה, ראוי לו לעיין בדבר לעצמו, אבל לא להורות בו לאחרים. שיכול לטעות בדבר ולהגיע לידי מינות.
ז. בעל שו"ת "דברי יציב" (יורה דעה, סימן קלז) הביא מאא"ז מזידיטשוב זי"ע, שהיה שר בית הזוהר ומארי דרזין, שלכאורה הקיל קצת בלימוד חכמת הקבלה לפשוטי עם. אך, אם נתבונן נראה שבאמת לא היקל כל כך, כיון שהביא מספר תנאים ללימוד חכמת הקבלה:
- עיקר לימוד לגמור ולקיים כל הכתוב בספר וכו' ואז יעיד עליו יוצר בראשית שלא יגיע אליו שום היזק וכו'.
- באזהרה ד' ממהרח"ו, לקיים כל מילי דרבנן ולתקן המעוות ושלא לבוא לידי חטא אפילו שוגג. ואם כי אא"ז כתב שם שמכל מקום אם ח"ו נלכד באיזה מעשה אשר לא יעשה אל יהיה נסוג אחור לעזוב קדושתו ולעזוב בשביל זה לימודו וכו', אמנם תעשה תשובה ותבקש מבעל הרחמים ויתכפר לך וכו', ותמיד בכל עת ובכל שעה יזכור בוראו ית' ויפשפש במעשיו וכו'.
- באזהרה חמישית כתב: יזהר מהכעס והגאות וכו'.
- באזהרה ו' ז' ח' הרחיב הדיבור באזהרה על עניני טהרה ופרישות, וכתב שם לעניין השינה שלא תהיה כשינת הבהמה אבל תכלית השינה תעיין בכוונת ק"ש שעל המטה וכו' ואם אתה לא יכול לעשות כך, לא תוכל לעלות. כי הכלל בזה שלא להונות את עצמו ולמדוד הכלי שלו לכל תנועות עבודה תמה אם הוא זכאי והגון לדבר גדול וכו'.
- באזהרה י', שימנע מכל דיבור שאינו של מצוה ושכל דיבוריו יהיו בתיקונים ויחודים.
בעל שו"ת "דברי יציב" כתב שעל אף שמלהיב ומעורר בספה"ק את ליבות כל ישראל לעסוק בחכמה זו, מכל מקום התנאים לכך הם ההנהגות והאזהרות, שמי שלא נזהר בהם הוא כקוצץ בנטיעות ח"ו. ומי לא יירא ולא יפחד בעוה"ר בדור הזה שכולנו רחוקים מאזהרותיו.
בעקבות זאת המשיך בעל שו"ת "דברי יציב" ודן בדין לימוד לתלמיד שאינו הגון. הוא דן שם לומר שאפילו אם נאמר שהתירו ללמד לתלמיד שאין תוכו כברו, שבכך נחלקו ראב"ע ורבן גמליאל (מסכת ברכות כח, ע"א), בכל זאת, יש לומר שמחלוקתם היא רק בדברים הנגלים, אך בחכמת האמת לא מצינו שהתירו את הדבר. אפילו אם נאמר שכל הקפידא בהסתרת דברי הקבלה וכו', היתה רק עד שנת של"ה, אשר על זה המכוון בספר "הזוהר"[2] שיתגלה בסוף יומיא, בכל זאת, ההיתר על מי שאין תוכו כברו לא נמצא, ואין בכוחנו להתיר היום מה שלא מצינו שהקדמונים התירו.
והמשיך וכתב:
ולזה ברוב גלילות גליציא וכל מדינת פולין, לפי ידיעתי, לא היה כמעט מקום שקבעו לימוד ברבים בזוה"ק ושאר ספרי קבלה. וספר התניא מורכב מספרי חקירה וקבלה גם יחדיו, וכן ספרו של אא"ז דברי חיים עה"ת ומועדים. וספה"ק נועם אלימלך אף שכולו רזין דאורייתא מ"מ נכתב בסגנון שנראה שמובן גם לפשוטי עם [ועיין נתיב מצותיך שביל התורה אות ל"ב]. ורוב ספרי תלמידי הבעש"ט הק' זי"ע דומים לזה, ולא גילו חכמת הנסתר ממש לרבים, ומכל שכן שלא הדפיסו, חוץ מסידורים שהיה הכרח להבאים בסוד השם לידע מה לכוין ולעלות בסדר העולמות, וזולת זאת הסתירו הכל במלבושים שונים וד"ל. ורק חסידים מובהקים אמיתיים שידעו לפי שורש נשמתם שראויים הם לאותה איצטלא, וטהרו וזככו גופם בזיכוך אחר זיכוך בכל התנאים והאזהרות הנ"ל וכיו"ב, עסקו בספרי הנסתר, ובהסתר עד כמה שידם מגעת.
בהקשר זה כדאי לציין לדברי בעל שו"ת "מפענח נעלמים" (סימן ה) שנתן טעם לכך שסתרי התורה היו מסותרים, והם רק התגלו לעת האחרונה. ההיתר לכתוב תורה שבעל פה מכוח "עת לעשות לה' הפרו תורתך", נאמר רק לביאור המצוות והדינים. אבל, חלקי סתרי התורה לא ניתן שום היתר לכתבם. לכן, הם נשארו בתור מגילת סתרים:
כי בימים קדמונים היו מסתירים את המדרשות שהיו מיוסדים על סתרי החכמה מפני שלא ניתנו לכתוב, כמו שכתב הגאון רמ"ח לוצאטי ז"ל, כי כשהתירו חכמים לכתוב דברים שבעל פה משום עת לעשות, היה זה רק בביאור המצות והדינין, בראותם שהגליות מתגברות והזכרון מתמעט והדעת מתחלשת, ובאורך הזמן לא ידעו איך לקיים מצות התורה, אבל חלק סתרי תורה כדקאי קאי נשאר באיסורו (וכן כתב הרדב"ז ז"ל בתשובה (ח"ד סי' רל"ב)), כי חששו שלא יבואו הדברים היקרים האלקיים לידי קטני הדעת. וזה אינו נכון הן מצד יקר המושכלות והן מצד עומקם, כי מצד יקרם אינו כבודו של ה' שימסרו סתריו בידי אנשי מדות רעות ואפילו שיהיו חכמים מחוכמים, ומצד עומקם הרי לא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל, ואם יפגעו בם גסי הדעת יוציאו הענינים לשיבושים ודעות רעות, כאשר קרה לדורות הראשונים שנשתבשו בסתרי הענינים שהיו נכתבים בספרא דאדם ובספרא דחנוך ולא הבינום על בריים, ועי"ז שגו בעבודת אלילים (כמ"ש בזוהר פ' נח דף ע"ו ע"א), על כן נשארו ספרי החכמה האלקיית בגדר מגלות סתרים. כמ"ש רש"י ז"ל פ"ק דשבת (דף ואו ע"ב ד"ה מגילת סתרים) מגילות סתרים שהיו מסתירים את המגילות ההם מפני שלא ניתנו לכתוב: ומה נעמו דברי הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ח"א פרק ל"ג) שכתב שהמוסר סתרי תורה לאיש המוניי, הרי הוא כמאכיל לתינוק גמול עלי אמו, מאכלים שמנים טובים ובשר ודגים, שסופו למות, לא מפאת רעת המאכלים, אלא מפני שעדיין לא נתגדל כראוי, יזיקו לו הדברים הטובים ההם.
מכך למדים שחכמת הנסתר בוודאי לא היה נלמד על ידי כל אחד ורק יחידי סגולה, אין זו חכמה שמחוייבת לכל אחד. המצוות והדינים מוטלים על כל אחד ואחד, לכן דווקא הם נכתבו.
יש לציין שבתוך דברי שו"ת "מפענח נעלמים" הוא הפנה לתשובה מאוד חשובה של הרדב"ז (חלק ד, סימן רלב) שם הוא נשאל על מימראות של ר' יהושע בן לוי, שבמקום אחד התנגד לדברי האגדה ללמדם, ומצד שני רואים שהוא למד דברי אגדה. הרדב"ז השיב שבדברי האגדה יש דבר נסתר ודבר נגלה. כשהוא כותב את הדברים או דורשם ברבים, הרי אם האדם שנמצא לפניו עם הארץ, הרי לא יבין את דברי הנסתר, ויבין את פשט הדברים וימשך אחריהם. והרי התלמוד מביא לידי מעשה. אם הוא רשע יבוא להתלוצץ מכך. ואם הוא קצת פיקח הרי יכול להבין דברים לא נכונים. לכן, ר' יהושע בן לוי התנגד דווקא לכתיבת דברי האגדה, או לדורשם ברבים. אך, למסרם פה על פה אל תלמידיו אין שום איסור. שבכך שמסרם פה אל פה, יכול להסבירם בצורה הנכונה. רק בזמנו של רבינא ורב אשי הותר לכתוב את דברי האגדה משום שיבואו לשכוח את הדברים. ועדיין לא כתבו אותם באופן מגולה אלא באופן נסתר. אלו שמבינים בסודות יבינו את הדברים, ואלו שאינם מבינים בסודות הדברים יהיו להם למנוחה בין דברי ההלכה:
שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בשני מאמרים לר"י בן לוי נראין כסותרין זה את זה. דגרסינן בירושלמי פרק כל כתבי אמר רב יהושע בן לוי הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק והדורש המתחרך והשומעה אינו מקבל שכר. אמר רבי יהושע בן לוי אנא מן יומוי לא אסתכלית בספרא דאגדתא. אלא חד זמן אסתכלית אשכחית כתוב בה וכו' אפילו כן אנא מתבעית בליליא עד כאן. ובפרקא קמא דברכות גרסינן רב שימי בר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא הוה שכיח קמיה דר' שמעון בן פזי והוה מסדר אגדתא קמיה דרבי יהושע בן לוי. משמע דרבי יהושע בן לוי הוה עסיק באגדתא וכי תימא דטעמיה דרבי יהושע בן לוי מפני שאגדה מושכת את הלב ומתבטל אדם מן המשנה והגמרא ורב שימי הוה מסדר אגדתא לפניו והוא שומע ואקראי בעלמא. לישנא דמסדר אגדתא קמיה לא משמע אקראי. ותו דהא לדעתו השומע אינו מקבל שכר ותו דגרסינן במסכת סופרים עלה דהאי מימרא גופא דרבי יהושע בן לוי והא תני רב חננא /חנינא/ בר פפי פנים בפנים דבר ה' עם משה וגו' פנים תרי בפנים תרי הא ארבעה אנפין פנים של אימה למקרא פנים בינוניות למשנה פנים שוחקות לגמרא פנים מסבירות לאגדה ומדמקשו עליה מההיא דתני רבי חנינא משמע דסבירא ליה דר' יהושע בן לוי לא היה עוסק באגדה כלל לפי שסובר שאינה עיקר. וכתבת כל המקומות שנזכרה אגדה בדברי רז"ל להוכיח כי אגדה עיקר שלא כדברי ריב"ל:
תשובה חס ליה לר' יהושע בן לוי שיאמר שאין האגדה אמת ועיקר ונתנה מן השמים כשאר תורה שבעל פה וכמו שתורה שבעל פה נדרשת בשלש עשרה מדות כן האגדה נדרשת בשלשים ושש מדות. וכל המדות האלו נמסרו למשה רבינו מסיני. אבל צריך שתדע שהתורה שבעל פה אי אתה רשאי לכותבה ולא היו כותבין ממשה רבינו ע"ה עד רבי אלא מוסרין המאמרים בקבלה מפה אל פה. וזה הדרך בעצמו היו עושים באגדה שהיו מוסרים אותה פה אל פה ובימי רבי התירו לכתוב המשנה משום עת לעשות לה' וגומר. והאגדה נשארה באיסורה כאשר בתחלה שלא נתנה להכתב. וכן תמצא מפורש במסכת סופרים דברי חכמים כדרבונות וגו' כולם נתנו מרועה א'. רועה א' אמרן וכולן מצילים אותם מפני הדליקה וספר אגדתא אעפ"י שלא נתן להכתב אפילו הכי מצילין אותו מן הדליקה משום שנאמר עת לעשות לה' וגו' עד כאן. וא"ת נהי נמי שלא נתן להכתב איך החמיר כולי האי ר' יהושע בן לוי על מי שכותבה או דורש אותה. דע כי יש באגדה דבר נגלה ונסתר והנגלה מושך את הלב והנסתר לא נתן אלא ליודעים חן והם כבשונו של עולם וראוי להסתירם ממי שאינו ראוי להם דכתיב דבש וחלב תחת לשונך. וא"כ הכותב אגדתא או הדורשה ברבים ראוי לעונש גדול ממ"נ אם הקורא בספר או השומע את הדרשה הוא עם הארץ נמשך אחר פשט האגדה ולא ילמוד שום לימוד אחר וכבר ידע כי הגמרא מביאה ליד מעשה ואם הוא רשע יתלוצץ על דברי רבותינו ז"ל. ואם הוא מבין קצת יאמר אפשר לדבר הפשוט הזה כיון בעל המאמר ויחשוב מחשבות בלתי אמתיות אשר לא עלו על לב בעל המאמר כאשר אירע בדורות אלו שעושין במאמרי רז"ל פירושים אשר לא כן ואם הוא מתחיל בחכמה האמתית יטעה מדרך השכל באשר אין לו רב מורה לו הדרך ישכון אור אבל כשהדברים נמסרים פה אל פה מה שיסתפק לו יורה מלמדו. נמצא זה הכותב האגדה או הדורשה ברבים נותן סודות אלהים ושמותיו הקדושים מדרס לפתאים וראוי לעונש גדול והשומעם אינו מקבל שכר שהרי אינו מבין אלא פשטי הדברים וטוב היה לשמוע דרשת הדינים כדי שידע דיני איסור והיתר ולכן אינו מקבל שכר על השמיעה. והשתא ניחא דאית ליה שפיר לרבי יהושע האי דרשא דפנים בפנים דאיהו לא אסר אלא לכותבה או לדורשה ברבים אבל למסור אותה פה אל פה לא אסר והיינו דמר עוקבא הוה מסדר אגדתא קמיה על פה ואם טועה מחזירו והיינו נמי הכא במסכת סופרים לא חששו לתרץ קושיא זו לפי שאינה קושיא כלל והיינו נמי דבירושלמי דמייתי מימרא דרבי יהושע לא פריך עלה מידי וכיון שהוא סובר שהכותבה אין לו חלק לעולם הבא מפני שנסתכל בה פעם אחת הוה מבעית בליליא. כללא דמלתא שלא החמיר רבי יהושע אלא הכותב אגדתא או הדורשה מהטעם שכתבתי. וסבירא לי לריב"ל לא ניתנה אגדה ליכתב עד זמנו של רבינא ורב אשי וכתבוהו משום עת לעשות לה' וכו' כשאר תורה שבעל פה. ולא כתבוה ספר באנפי נפשיה אלא מאמרים מפוזרים בגמרא כדי שמי שאין יודע סוד המאמר יסתפק בסיפור האגדה וינוח שכלו מעט מפלפול הגמרא. ומי שיבין סוד המאמר על ידי כך יזכור הסוד אשר בו ויתבונן עליו.
על פי דברי הרדב"ז האלו אפשר ליישב את איחור כתיבת ספר "הזוהר". שיכול להיות שבתחילה הדברים היו נסתרים ורק נמסרו מפה אל פה, כיון שהיה איסור לכתוב את הדברים הנסתרים. כפי שכתב הרדב"ז שכתבו את הדברים באופן מפוזר ובאופן נסתר. ורק בזמן מאוחר כתבו את הדברים. צריך עיון, מי התיר להם לכתוב את הדברים באותה עת?
אך, החיד"א[3] הלך בדרך אחרת. לפיו, היתה כוונה מהשמים שלא יתגלו דברי ספר "הזוהר" עד תקופה מאוחרת. הסיבה היתה כדי שלא יהיה קטרוג על כלל ישראל:
אפשר לומר כי ודאי הכל בשקול אל דעות, ולו נתכנו עלילות, ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים, כמ"ש כל היום דו"ה ויומו של הקב"ה אלף שנים, וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים (עי' מ"ש בענין זה בסי' ב' הערה ל"ט), לא רצה הקב"ה שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים, כרחם אב על בנים, כי באותו פרק היו רעות ותוקף הצרות, והיו ישראל בצער גדול. ואם היו מתגלים דבריו הקדושים רשב"י וחבריו, וכל העונשים, הי' מקום לשטן לקטרג יותר על ישראל לרעו'ת ביעקב רעה אחר רעה. אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן, שנשלמו שנת ארבעת אלפים תתכ"ח, אז הי' יכול לבוא משיח, ובעוה"ר אשתהויי אשתהי, וזה חטא נוסף לכלל ולפרט על כל חטאים, וחלול שמו ח"ו ותורתו, ונתגבר היצה"ר מאד, יען כבר נתברר הרבה ועתה הברירה ברגלים, וכמ"ש בעקבות משיחא חוצפא יסגא, שהיא התאוה שמתגברת בראותה כי כלתה אלי' הרעה, וכמו שביאר באורך רבינו האר"י זצ"ל, ומתגברת להחטיא, אבל כשל כחה בענין הרעות ותוקף הצרות, כי כבר הוברר הרבה כאמור מפי כבוד האר"י זצ"ל, וגזירת ת"ח טעם יש בדבר, ולכן סמוך לדורות שאחר האלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגן על הדורות, ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרח ישועת ישראל.
אמנם, נראה לי, שדברי החדי"א לא סותרים את העקרון שאין לגלות את הדברים הנסתרים לכל אחד ואחד, ויש להיזהר בלימוד סתרי התורה.
מצאתי שהרב ישעיה אשר זעליג מרגליות (מאמר "קול אמר קרא) נתן טעם לכך שיש ללמוד אפילו לפני שמילא כריסו בש"ס ופוסקים. הוא השווה את הדברים למה שמובא בגמרא במסכת קידושין (ל, ע"א):
אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא, מאי דכתיב: ושננתם לבניך? אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. מי יודע כמה חיי? לא צריכא – ליומי.
שכמו שאומרים לעניין לימוד מקרא, משנה ותלמוד שאי אפשר לומר שישלש את חייו, שאינו יודע כמה יחיה, הרי כן יש לומר לענין לימוד חכמת הקבלה. הרי לא יודע כמה יחיה. לכן, יש לומר שמה שנאמר שיש למלאות כריסו בש"ס ופוסקים הכוונה בכל יום ויום. שבכל יום ויום ממלאים את כריסנו בש"ס ופוסקים ואח"כ עוסקים בחכמת הקבלה.
אך, נראה לי, שאפשר לדחות את דבריו, ואין ראיה מהגמרא במסכת קידושין. הוא השווה בין החיוב של לימוד חכמת הנגלה לחכמת הנסתר. אבל, על כך יש להשיב מי אמר שיש חיוב לאדם ללמוד את חכמת הנסתר? כלומר, יש לומר שכל זמן שלא יודע את חכמת הנגלה אין לו שום חיוב ללמוד את חכמת הנסתר, ודווקא אסור לו לקפוץ וללמוד בחכמת הנסתר. הוא קופץ מדרגות. זה כמו התינוק שעוד לפני שלמד לזחול הוא קם והולך. קודם לומדים לזחול, ואחר כך לומדים ללכת.
קריאת זוהר בלי הבנה
מספר תלמידים שאלו אותי האם יש בעיה לקרוא את ספר ה"זוהר" בלי הבנה? טענתי שלדעתי יש בכך ביטול זמן. כלומר, אם אדם יכול ללמוד תורה עדיף שילמד תורה ויבין את מה שלומד. עיקר לימוד התורה מבוסס על ההבנה.
יסוד זה אפשר להוכיח ממספר מקומות:
מובא בגמרא במסכת ברכות (ו, ע"ב):
אמר רבי זירא: אגרא דפרקא – רהטא. אמר אביי: אגרא דכלה – דוחקא. אמר רבא: אגרא דשמעתא – סברא. אמר רב פפא: אגרא דבי טמיא – שתיקותא. אמר מר זוטרא: אגרא דתעניתא – צדקתא. אמר רב ששת: אגרא דהספדא – דלויי. אמר רב אשי: אגרא דבי הלולי – מילי.
רש"י במקום שם כתב:
אגרא דפרקא – עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם – היא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד.
משמע מדברי רש"י שאם לאחר זמן אינו יכול להעמיד הגירסא ולומר השמועה מרבו, אינו מקבל שכר לימוד. אין כאן הבנה, ולכן אין שכר לימוד.
יש אולי מקום להבין כך בדברי התוס' (מסכת בבא בתרא כא, ע"ב, ד"ה ומקרי דרדקי). מובא בגמרא במסכת בבא בתרא (כא, ע"ב), שמקרי דרדקי שמותרה ועומד ואפשר לסלקו, כיון שהוי פסידא דלא הדר. ר"י הסביר שהטעם שהוי פסידא דלא הדר, כיון שאותה שעה שמלמד להם טעות הם מתבטלים ואותה שעה לא יכולים להחזיר לעולם.
הרי אם נאמר שמקיימים מצוה אפילו שאינם מבינים, אם כן, הם קיימו מצוה בלימודם. אך, אפשר לדחות, כיון שבסופו של דבר האב שולח את בנו כדי להבין, ואותה שעה שלא הבין, לא יוכל לחזור. אולי עוד אפשר לחלק בין שלמד ולא הבין, ובין שלמד בטעות.
גם נראה שאפשר ללמוד מדברי הגמרא במסכת חגיגה (ג, ע"ב), שצריך להבין בלימוד תורה:
שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. – ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. – ומה דרש בה? "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן.
למדים מדברי הגמרא שטף שאינם מבינים אין להם שכר, והסיבה שהם באים כדי לתת שכר למביאיהן.
כמו כן, נציין לדברי בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים נ, ב) שמבואר מדבריו שלימוד בלי הבנה אינו נחשב כלימוד. ה"שולחן ערוך" (אורח חיים נ, א) פסק:
קבעו לשנות אחר פרשת התמיד פרק איזהו מקומן וברייתא דר' ישמעאל, כדי שיזכה כל אדם ללמוד בכל יום מקרא משנה וגמרא, דברייתא דר' ישמעאל הוי במקום גמרא, שהמדרש כגמרא.
על כך כתב בעל ה"מגן אברהם":
ללמוד בכל יום – נ"ל דוקא בזמניהם שהיו מבינים לשון תרגום אבל עכשיו שאין מבינים צריכים ללמוד להבין דאל"כ אינו נחשב ללימוד ואף בתפילה מוטב להתפלל בל' שמבין כמ"ש ס"ס ק"א מ"מ י"ל שאף שהוא אינו מבין הקב"ה יודע כוונתו ומבין אבל אם אומר המשנה ואינו מבין אינו נקרא לימוד לכן צריכים ללמוד הפירוש:
אולם, אציין שראיתי שבעל ספר "קיצור שולחן ערוך" (סימן כז, סעיף ה) כתב:
ומי שמוציא בשפתיו אף על פי שאינו מבין, קיים מצות ולמדתם. ולכן כל עַם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים, וכן כשעולה לספר תורה. וכל העוסק בתורה ואינו יכול להבין מחמת קוצר דעתו, יזכה להבינה בעולם הבא.
מקור הדברים האלו הוא בדברי "שולחן ערוך הרב". אבל, שם יש קצת תוספת (הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הלכה יב-יג):
אך אם מוציא בשפתיו אף על פי שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ הרי זה מקיים מצות ולמדתם ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים וכן כשעולה לספר תורה: במה דברים אמורים בתורה שבכתב אבל בתורה שבע"פ אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל. ואף על פי כן יש לאדם לעסוק בכל התורה גם בדברים שלא יוכל להבין ולעתיד לבא יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעולם הזה ולא השיגה מקוצר דעתו:
אם כן, מבואר מדבריו שהכלל הזה שנחשב כלימוד אפילו שאינו מבין נאמר דווקא בנוגע לתורה שבכתב ולא בנוגע לתורה שבעל פה.
צריך עיון, מנין לו חילוק זה?
אולם, נציין שהגדיל לכתוב המהר"ל מפראג (ספר "גבורות השם", פרק סב) שאפילו בתורה שבעל פה אם גורס ואינו מבין, מקיים מצוה:
ומברך אשר קדשנו כי המעשה הוא עיקר ולפיכך אין מברכין על הגדה, ובתלמוד תורה אנו מברכין לעסוק בדברי תורה שכל עסק שיש בו בתלמוד תורה הוא המצוה אף על גב שאינו מבין מה שאמר רק שגורס כך ואינו מבין הוי נמי מצוה לכן הברכה לעסוק בדברי תורה.
במקום אחר (הקדמה לספר "תפארת ישראל") כתב דברים דומים:
ועם שיש לפרש שלכך אנו מברכין לעסוק בדברי תורה, מפני שהברכה הזאת היא ברכת המצות שחייב לברך על כל מצות עשה, ואין מצות עשה רק בדבר שיש בו מעשה שהרי נקרא מצות עשה שחייב לעשות, ולכך יש לברך לעסוק דהיינו למוד תורה במעשה, וזה כאשר הוא מוציא הדבור זה נקרא עסק בתורה שהדבור נחשב מעשה, אבל למוד נקרא הבנת הדבר מה שלמד ואין הברכה רק על מעשה המצוה, ואם למד בעיון לבד אין לו לברך לעסוק בדברי תורה שזה נאמר על המעשה. אמנם נראה לומר כמו שאמרנו, כי לכך מברכין לעסוק בדברי תורה, כי ללמוד תורה לא שייך רק על מי שלמד תורה ומכוין ההלכה לאמתתה שבזה שייך למוד תורה, אבל מי שאינו מכוין ההלכה על אמיתתה אין זה למוד, לכך מברכין לעסוק בדברי תורה, בין שהוא מכוין ההלכה או שאינו מכוין ההלכה, רק שיכוין ללמוד האמת אע"ג ששגג.
כאן לא מדובר שהוא אינו מבין מה שלומד, אלא מדובר שהוא לא כיוון לאמיתה של תורה.
כך גם כתב ב"נתיבות עולם" ("נתיב התורה", פרק ז):
ומה שמברכין לעסוק בדברי תורה ולא ללמוד תורה, נראה כי אם מברכין כך היה משמע על התורה שהיא התורה כהלכה כי זה עיקר התורה, ואם לא היה מכוין ההלכה לא היה זה נקרא תורה, וזה אינו כלל כי אף שאינו מכוין הלכה הוא גם כן מצוה ולפיכך מברכין לעסוק בדברי תורה.
יש כאלו שטענו שעל אף שאין בכך לימוד תורה, בכל זאת, קריאת ספר ה"זוהר" מתקנת את נפשו של האדם. והביאו ציטוטים מרבנים גדולים שכתבו שמועילה קריאת ספר ה"זוהר" לתיקון הנפש.
כנגד טענה זו, אין לי לגמרי מענה. כלומר, מי אני שאחלוק על גדולי ישראל שכתבו זאת? אלא, רק אשיב שלפי קוצר הבנתי אני לא מבין את הסברא בדבר. כידיעתי הקב"ה נתן לנו תורה ומצוות כדי לתקן את נפשינו. כך מובא בראשונים רבים כשהסבירו את טעמי המצוות. עיין בספר "החינוך" (אחר המעשים נמשכים הלבבות), ספר "חובות הלבבות", רמב"ן (בפירושו לתורה), הרמב"ם (בספר "מורה נבוכים") ועוד רבים. לדעתי הדברים פשוטים ואינם צריכים ראיה. וכבר הארכתי בעניין זה במאמר שכתבתי ("אבינו מלכנו", מובא בקובץ מאמרים "מועדי ה' " על ימים הנוראים). לכן, צריך להיות שבפעולות יהיה הגיון. הרי כדי שהפעולה תוכל להשפיע על האדם צריך שתהיה בה הגיון. כבר ראינו כמה טרחו ראשונים רבים להסביר את טעמי המצוות. אולם, בוודאי שיש לסייג את דבריי, שהרי אם מדובר על מצוה שהקב"ה ציוה אותנו במפורש ואנחנו לא מבינים איך היא פועלת ומדוע עלינו לעשותה, בכל זאת, מוטל עלינו לעשותה. כנגד הקב"ה אנחנו לא שואלים שאלות. אך, כמובן, רב ההבדל בין ציווי מאת ה', ובין מימרא של חכמי ישראל גדולים ככל שיהיו.
אציין לדבריו הנפלאים של האבן עזרא (בפירושו לתורה, הפירוש הארוך, שמות כ, א):
דע, כי כל המצוות הם על שני דרכים, והדרך הראשון מצות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים. ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת, על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת, ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע, והם ששמר אברהם עם מצות האחרות נוספות. והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת, ומי שאין לו דעת אין לו תורה, והדרך השנית מצות הנעלמות, ואינן מפורשות למה צוו, וחלילה חלילה, שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת, רק אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו השם, בין שנגלה לנו הסוד, בין שלא נגלה. ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שקול הדעת. אינו נכון שנאמין בו, כי הוא כמשמעו, רק בספרי חכמינו ז"ל נבקש מה טעמו. אם היא על דרך משל, ואם לא מצאנו זה כתוב נבקש אנחנו ונחפש בכל יכלתנו, אולי נוכל לתקן אותה, ואם לא יכלנו נניחה כאשר היא, ונודה שלא ידענו מה היה, כמו "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י, טז), וכי הוא צונו שנרצחנו כאכזרי. וידענו דעת ברורה, כי כל המצות שאינם חייבים משקול הדעת, סוד אחד יש לכל אחד מהן, ואם נעלם ממנו.
לכן, אני מעדיף לעשות פועלות שיש בהן הגיון ויש להן השפעה טובה על חיי. דהיינו, שהם גורמים לי התעלות בעבודת ה'. משום כך אם נשאלת השאלה מה עדיף על פני מה, תשובתי היא עדיף להתעסק בדברים שיש בהם הגיון ויקרבו אותך לעבודת ה'.
אוסיף ואומר שאולי יש גם סכנה בקריאת ספר ה"זוהר" שאנשים יחשבו שמבינים ואינם מבינים. ואולי הלימוד יביא אותם להשקיע יותר זמן ואולי לבוא לידי לימוד יותר מעמיק. כמובן, שאין בכוחנו לגזור גזירות על הציבור. אולם, לדעתי, עדיף שאנשים שעדיין לא בשלים שלא יתעסקו בענייני נסתר.
[1] יכול להיות שבעל הפירוש על הרמב"ם (על דברי הרמב"ם שם) סבר אחרת. הוא סבר שנוחלים חיי עולם הבא על ידי חכמת מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ובאמת מעלת חכמת מעשה בראשית ומעשה מרכבה גדולה על חכמה התלמודית מכל הבחינות, אלו דבריו: "אעפ"כ ראויין הם להקדימן וכו'. שמשפטיהם מביאים לידי הטובה הגדולה שהקב"ה צוה על הגזל ועל החמס והגנבה והדיינים, וכל אלו הם לישובו של עולם שבעשייתם יהיה השלום בעולם ויסור הנזק ויוכל אדם להשיג בוראו ויגיע לחיי העולם הבא". נראה שמה שכתב "ויוכל אדם להשיג בוראו", הכוונה שיוכל ללמוד חכמת מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
[2] תיקוני זוהר, בהקדמה דף א, ע"א; בתיקון ו', דף כד, ע"א; בתיקון כא, דף נג, ע"ב.
[3] ספר "פתח עינים" על מסכת סהדרין, דף צח; ספר ,"שם הגדולים", חלק א, ערך א, אות ריט.
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/12/לימוד-חכמת-הקבלה.docx