ניתנו בראשונים שני טעמים לתענית זו:
- משום שחששו שישתכרו קודם הקידושין ולא תהיה דעתם מיושבת עליהם [כן כתבו מהר"ם מינץ, בשו"ת שלו, סימן קט; מהר"י ברונא, בשו"ת שלו, סימן צג].
- משום שביום זה נמחלים עוונתיהם, ולכן הוי כמו יום כיפור [כן כתב מהר"ם מינץ שם; וכן מבואר ב'ביאור הגר"א', אבן העזר סא, ו]. דומה לטעם זה, החתן דומה למלך ומלך נידון בכל יום, וכיון שהוי יום דין שלו, לכן צריך לעשות תשובה ולהתענות כמו ביום הכיפורים [כן כתב מהר"י ברונא, שו"ת שם].
האחרונים העלו מספר נפק"מ בין שני הטעמים.
- החופה נעשית מבעוד יום. לפי הטעם הראשון אפשר לסיים מיד לאחר החופה. לפי הטעם השני צריך להמתין עד צאת הכוכבים [כן מבואר ב"בית שמואל", אבן העזר סא, ו; "ערוך השלחן", שם שם, כא; אמנם, יש לציין שהרמ"א (אורח חיים תקסב, ב) פסק שלא צריך להשלים את התענית. הוא כתב שחתן יתפלל עננו קודם החופה ואז יוכל לשתות מכוס של ברכה. מקור הדין ב"תרומת הדשן" (סימן קנז). וכן יש לציין שמדברי שו"ת "מהר"ם מינץ" מבואר שאפילו לטעם שהתענית היא מחמת שיום חופה הוי כיום הכיפורים, בכל זאת, לא צריך להמתין עד צאת הכוכבים ומיד לאחר החופה יכול לאכול. בעל שו"ת "נחלת שבעה" (סימן יב, אות טו) ובעל ספר "עזר מקודש" (אבן העזר סא, א) ביארו שלאחר החופה הוי כמו לאחר יום הכיפורים ולאחר נעילה שלהם, ולכן מותרים לאכול. בעל שו"ת "נחלת שבעה" הוסיף שלאחר החופה הוי יום טוב שלהם ואסורים בתענית מאותה שעה והלאה. גם מבואר ב"בית חדש" (אורח חיים, סוף סימן תקסב) וב"עטרת זקנים" (שם שם, ב) שלא צריכים אפילו להשלים את התענית, והטעם לכך הוא משום שנהוג עלמא שלא להשלים, ולכן הוי כמו שהתנה במפורש שלא להשלים. אך, בעל "בית חדש" ובעל "עטרת זקנים" כתבו שהמחמיר להתנות בפירוש שלא ישלים תעניתו, תבא עליו ברכה].
- החופה נעשית לאחר צאת הכוכבים. לפי הטעם הראשון צריך להמתין עד לאחר החופה. לפי הטעם השני יכול לאכול לאחר צאת הכוכבים אפילו קודם החופה [כן מבואר ב"חכמת אדם", כלל קכט, סימן ב; "פתחי תשובה", אבן העזר סא, ט; "ערוך השלחן", שם שם, כא. הוא הוכיח ממנהג העולם שמתענים עד החופה שעיקר הטעם הוא מחמת השכרות. והוא וכן בעל ספר "דרך החיים" (הלכות אירוסין ונישואין, דיני תענית חתן וכלה) כתבו שלמעשה יש להחמיר כמו התענית של שכרות ולכן יש להתענות עד החופה. אבל, בעל ספר "חכמת אדם" (כלל קכט, סימן ב) כתב שאפשר לסמוך לקולא על הטעם הנוסף, כיון שלא הוזכרה תענית זו בגמרא, ולכן יש לומר שמעיקרא לא קיבלו עליהם להחמיר בתענית זו יותר משאר תעניות שאין מתענים בהם אלא רק עד צאת הכוכבים].
- לובש החתן קיטל. לפי הטעם השני יש לחתן ללבוש קיטל לבן כמו ביום הכיפורים, שהוי יום של תשובה. אבל, לפי הטעם הראשון אין מקום ללבישת קיטל [כן מבואר בספר "מטה משה", עמוד גמילות חסדים, חלק ג, פרק א, אות ב, עמ' שדם].
- אדם שמשיא בתו הקטנה. לפי הטעם הראשון האב צריך להתענות. אבל, לפי הטעם השני האב לא צריך להתענות [כן מבואר בשו"ת "מהר"י ברונא"; הובא ב"מגן אברהם", אורח חיים, ריש סימן תקעג].
- תענית לכלה. יש לציין שנחלקו הראשונים אם גם הכלה מתענה. מהר"ם מינץ הזכיר שגם הכלה מתענה. אבל, מהר"י ברונא לא הזכיר שכלה מתענה, וכך מבואר בדברי עוד פוסקים. בעל ה"שדי חמד" (חלק ז, מערכת חתן וכלה, אות ד, עמ' 411) כתב שהטעם שיש מקומות שנהגו שהכלה לא מתענה הוא מחמת שדווקא בחתנים יש לחוש לשכרות ועוד חששות, משום שהיו עושים משתה בבית החתן ביום החופה. אך, לכלות לא הנהיגו להתענות משום שבבית הכלה לא היו עושים משתה ושמחה ביום החופה כלל. הסבר זה שייך רק אם נאמר שמתענים מחמת הטעם הראשון, אבל לפי הטעם השני אין מקום לחלק בין חתן לכלה. אמנם, יש לדון אם יש גם מחילת עוונות לכלה. מהר"ם מינץ הזכיר שנמחלים העוונות של החתן וכלה. וכן כתבו בעל ספר "אליה רבה" (אורח חיים תקעג, ב) והיעב"ץ (בסידור שלו, דיני ברכת אירוסין ונישואין, אות ד).
- קידושין בלי חופה. לפי הטעם הראשון יש להתענות, אבל לפי הטעם השני אין להתענות. שמחילת העוונות נעשית רק בחתונה [כן מבואר ב"פרי מגדים", אשל אברהם, אורח חיים, ריש סימן תקעג].
- אם המקדש הוא קטן בן י"ב שנה, לפי הפוסקים שסברו שיש מצוה להשיא את הבן סמוך לפרקו, דהיינו קודם שהגיע לגיל בר מצוה. ותקנו רבנן נישואין לקטין. לפי הטעם הראשון יש לו להתענות, אבל לפי הטעם השני לא צריך להתענות כיון שאין עוונות לקטן [כן מבואר ב"פרי מגדים" שם; אבל, נלענ"ד, שיש להעיר על כך שנראה בפשטות שאפילו שתיקנו רבנן נישואין לקטין, בכל זאת, אין לו קידושין. כך סברו כל הראשונים, רק ר' יצחק בר' יהודה (מובא ב"בית יוסף", אבן העזר, סימן מג) סבר שיש קידושין לקטין, ושם מדובר שאביו קידש לו אשה, והוי מחמת זכין לאדם שלא בפניו. אם כן, לא שייך הטעם ששמא ישתכר. שנראה שטעם זה הוא שייך לעניין שלא יחולו הקידושין, כיון שלא תהיה דעתו מיושבת עליו. אבל, כאן במילא הקידושין אינם באמת קידושין. גם לפי ר' יואל סירקיס (ב"בית חדש" שם) שהוי קידושין מדרבנן, בכל זאת הוי קידושין רק אם האב קידש את בנו].
- חופה שבין יום הכיפורים לסוכות. בעל "מטה אפרים" (סימן תרכה, אלף למטה ס"ק ב) כתב שלטעם של מחילת עוונות יש לומר שלא צריך להתענות בימים אלו, כיון שכבר נמחלו העוונות שלו ביום הכיפורים. ולא צריך לחוש לעוונות חדשים בימים אלו, שהרי זה הטעם שלא אומרים תחנון בימים אלו. אבל, יש לציין שבעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים תקעג, א) כתב שיש לחתן להתענות גם בימים שבין יום הכיפורים לסוכות. הרב משה פיינשטיין (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק א, סימן קסז) כתב שגם לטעם מחילת עוונות יש להתענות בימים שאחרי יום הכיפורים. וכתב שמשמע מדברי בעל ה"מגן אברהם" שגם למחרת יום הכיפורים צריך להתענות אף שנמחלו העוונות ביום הכיפורים].
- שליח קידש אשה. לפי הטעם של שכרות יש לומר שהשליח צריך להתענות. לפי הטעם של מחילת עוונות יש לומר שהשליח לא צריך להתענות וגם המשלח לא צריך להתענות, כיון שיש רק מחילת עוונות בחופה ולא בקידושין.
נלענ"ד, שיש לדון שאולי אין מקום לדון בנפק"מ בין הטעמים, ויש להחמיר כשני הצדדים. הטעם לכך, הוא משום שנראה שהמנהג הוא קדם לטעמים. הסיבה שיש להתענות אינו מכוח הטעמים, אלא מכוח המנהג. המנהג הוא הקובע. לכן, צריך לראות אם המנהג חילק. אם המנהג לא חילק, אין מקום להגיד שיש מקום להקל במנהג כיון שהוי רק דרבנן וספק דרבנן לקולא. אין כאן ספק, יש לנהוג על פי המנהג שלא חילק. בדרך כלל הטעמים שבאו לבאר את המנהגים באו לאחר המנהגים, וסיבת חיוב המנהג הוא מכוח קבלת הציבור את המנהג ולא מכוח הטעם. נראה מדברי רוב הפוסקים שסמכו להקל בתענית זו, וסמכו על כל טעם לקולא, כיון שמקור התענית אינו מהגמרא. אם כן, למסקנת הדברים יש להקל לפי שני הטעמים.